פרשת ילדי תימן החלה לחזור לתשומת הלב הציבורית בשנתיים האחרונות. הגורם המרכזי לכך הוא מאבק שהתנהל לפתיחת כל החומרים של הועדות שחקרו את הפרשה. מסתבר שחומרים רבים נאסרו לפרסום עד שנת 2071. מדוע, תהו רבים, אם אכן לא הייתה שום חטיפה מה כל כך סודי בפרשה שצריך לסגור את החומרים לכל כך הרבה זמן? ובכן הבא ונענה על כך.
לפי חוק ועדות חקירה לועדת חקירה ממלכתית קיימת הסמכות לקבוע האם לפרסם את הפרוטוקולים שלה ומה לפרסם מתוכם. ועדת החקירה הממלכתית לנושא ילדי תימן הגישה את הדו"ח הסופי שלה בסוף שנת 2001, אולם בהמלצותיה הועדה לא נתנה הנחיות לגבי מה לעשות עם הפרוטוקולים שלה. לכן ההחלטה בנוגע לכך עברה לממשלה. ב21.4.2002 קבלה הממשלה החלטה של פתיחת כל הפרוטוקולים של הישיבות שנעשו בדלתיים פתוחות לציבור ומתן אפשרות לבני משפחה של ילדים שלגביהם הוגשו תלונות לעיין בחומר שאספה הועדה אודותיהם. בהתאם לחוק ההחלטה הובעה לאישור של ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות של הכנסת ב14.5.2002.
בישיבת הועדה השתתפו חברי כנסת, נציגי משרדי ממשלה ונציגי ארגוני משפחות, אבל לא נציגים של ועדת החקירה. נציגי ארגוני המשפחות לא ממש התלהבו מההחלטה, יגאל יוסף למשל אמר כי אין להם עניין רב בפרוטוקולים, אלא חומרים אחרים של הועדה. רפי שובלי הסכים עמו והוסיף כי ממילא לפעילים בשטח יש את הפרוטוקולים. משה נחום הצהיר שמבחינתו כל הניירות של הועדה הם פיקטיביים. בסופה של הישיבה החליטה הועדה לא לאשר את החלטת הממשלה על מנת ללחוץ עליה לפתוח גם חומרים נוספים. לא הייתה לכך שום התנגדות גם לאחר שהוברר להם שהמשמעות היא שאף חומר לא יהיה פתוח לציבור. אולם הלחץ על הממשלה לא עזר (או לא היה חזק מספיק) וכעבור חמישה חודשים בישיבה אחרת אשרה הועדה את ההחלטה.
החלטת הממשלה פתחה לעיון הציבור את הפרוטוקולים של העדויות שינתנו בדלתיים פתוחות, שהיו הרוב המוחלט של העדויות, אולם היו עוד מעט עדויות שניתנו בדלתיים סגורות. רוב עדויות אלה היו של מאומצים או הורים למאומצים שאסור לחשוף את זהותם לפי חוק האימוץ. כמו כן היו שתי עדויות שנסגרו מחמת בטחון המדינה (עדותו של ראש השב"כ לשעבר עמוס מנור וחלק מעדותו של דב לויטן שעסקה בחיפוש של מי שהוא חשב שהם אנשי מוסד אחרי ילדים מאומצים בחו"ל). מלבדן היו עוד חמש עדויות (רות ברוךוארבע אחיות מתל השומר) שנסגרו לבקשתן כיוון שחשבו שפרסום שמן יוביל להטרדה שלהן על ידי אנשי משולם (שמיעת עדות בדלתות סגורות משמעה גם איסור פרסום על שם המעיד אלא אם נאמר אחרת).
מלבד העדויות בדלתיים סגורות היו עוד מסמכים פנימיים של ועדת החקירה הממלכתית שלא פורסמו. מסמכים אלו כללו בין היתר דו"חות חוקרים שחיפשו מאומצים, אספו מסמכים וחקרו אנשים ברחבי הארץ. פגישות עם אנשים שנעשו שלא במסגרת מתן עדויות וכמות עצומה של מסמכים שנאספו ממגוון גדול מאוד של מקורות.
הטיפול בכל החומר הנ"ל התבצע בכפוף לתקנות הארכיונים וחוקי המדינה והוא נסגר לפי ברירת המחדל שנקבעה בהם. במקרה של ילדי תימן היו שני סעיפים עיקריים שלפיהם נסגרו החומרים. הראשון הוא חומר כללי של ועדות חקירה (תחת הכותרת של כל גוף או רשות שיש להם סמכות חקירה לפי דין) שנסגר ל30 שנה. השני הוא חומר בענייני פרט של אדם שנסגר לפי התקנות ולפי החוק להגנת הפרטיות ל70 שנה. כל זה גם הוסבר על ידי גנז המדינה בישיבת ועדת חוקה חוק ומשפט מה21.6.2016 .
רצה הגורל ורבים מחומרי החקירה בנושא של ילדי תימן כוללים חומרים בעניינים פרטיים של אנשים כולל מסמכים רפואיים, נתונים של משרד הפנים, חומרים של הרווחה וכו' (כל זה לא כולל חומרים בנוגע לאימוץ שאסורים בפרסום בכלל מתוקף חוק האימוץ). דוגמא לכך היא הצילום הבא שמוצג באתרים רבים כאילו הוא מתייחס לפרוטוקול עדותה של יהודית היבנר (אחראית לשעבר על מנהל האוכלוסין) שניתנה בדלתיים פתוחות ולכאורה נסגרה ל70 שנה:
בפועל הצילום הנ"ל מתייחס לתיק מסמכים (כפי שכתוב שם בסוג התיק) שנלווה אל עדותה של היבנר ובו מסמכים של משרד הפנים עם פרטים של אנשים שלגביהם נשאלה. מכיוון שהכיל פרטים אישיים של אנשים הוא נסגר ל70 שנה בכפוף לחוק.
כאמור הזמן שנקבע לסגירה הוא רק ברירת מחדל. מפקיד החומר (במקרה שלנו הממשלה) יכול להורות על פתיחה מוקדם יותר מן המועד הקבוע בחוק. זה מה שעשתה הממשלה כאשר אפשרה לבני משפחה מדרגה ראשונה לעיין החומר שנוגע לקרוביהם. למעשה בדיון בכנסת מה14.5.2002 אומרת נציגת המדינה במפורש שאלמלא ההחלטה הזו החומר היה נסגר ל70 שנה.
בשנת 2015 התחיל מאבק של ארגונים לפתיחת כל החומר של הועדה ותוך זמן קצר המאבק (שנתמך על ידי אמצעי התקשורת) נשא פירות. תוך כמה חודשים החליטה הממשלה לחשוף את המסמכים ולהעלות את כולם לאתר האינטרנט של הארכיון הלאומי. ב28 לדצמבר 2016 החומרים הפכו לנגישים. החומר שנחשף כולל את כמעט כל החומר הקיים למעט מידע לגבי זהות מאומצים ומאמצים (שאסור לפרסום לפי חוק), מידע לגבי שכר והוצאות של חוקרים, מידע רפואי לגבי אנשים שייתכן שעדיין בחיים וחומר שאי אפשר היה לפרסם מטעמים של זכויות יוצרים (אבל ניתן לעיין בו באולם הארכיון).
.
ההיענות המהירה של המדינה ללא שום התנגדות משמעותית מראה שלא הייתה שום כוונה להסתיר חומר. גם בחומרים שנפתחו לא היו שום עדויות לחטיפה או הסתרה ממסדית. למעשה פרשת סגירת הפרוטוקולים ופתיחתם מהווה מעין מקבילה לכל פרשת ילדי תימן, התחלה מתבססת על גרעין אמת וממנו קפיצה להשערות סנסציוניות כאשר בפועל ההסבר האמיתי הוא הרבה יותר אפור ומשעמם.
לפעילים בפרשת ילדי תימן האשמות רבות כנגד אנשי הצוותים הרפואיים שטפלו בעולים מתימן וארצות אחרות בשנים שמיד לאחר קום המדינה. ההאשמה העיקרית היא כמובן מעורבות ישירה בחטיפה של אלפי ילדים, אולם האשמה נוספת היא שרופאים ביצעו ניסויים על ילדים מעולי תימן. האשמות אלו ראשיתן בעוזי משולם שהאשים את הממסד בכך שמכר את הילדים לניסויים רפואיים ב"סגנון מנגלה". פעילים בפרשה עדיין ממשיכים לטעון דברים דומים, כך למשל עמותת עמר"ם פרסמה פרק במסגרת סדרת הרשת שהפיקה "נביאים" אשר בו מופיעות שתי נשים אשר טוענות שהן קורבנות של ניסויים כאלה.
שתי הנשים הן אחיות, חנה חדד ומזל ורדה שמן. שתיהן עיוורות בעין שמאל, לטענתן הדבר נובע כתוצאה מניסויים שביצע בהן רופא. בפרק הן מספרות את סיפורן שבו נעסוק, או ליתר דיוק בסיפוריהן.
ראשונה מתחילה מזל, מזל מספרת שהיא ואחותה היו בריאות לחלוטין ובלי שום סיבה הזריקו להם דברים לקרנית. הן הגיעו לארץ במטוס שנחת במסלול עפר. כאשר הן ירדו מהמטוס אבק נכנס להן לעיניים ואז לקחו והעמיסו ("זרקו כמו שלוקחים תפוחי אדמה" לדבריה) אותן על משאית יחד עם הרבה ילדים אחרים והסיעו אותן לבית החולים דג'אני ביפו. היא יודעת שמדובר בדג'אני כי נשאר להן החלוק מבית החולים. בבית החולים לקחו מהן את כל התכשיטים וגלחו את שערן. היא טוענת שהיא זוכרת את הצוות שדיבר באנגלית והיו הרבה אנשים מבוגרים שלקחו ילדים. היה שם מיון שילדים שנבחרו נלקחו למעבדות "במקום חולדות".
אביהן החל לחפש אחריהן, הוא נתקל בערבי אחד וסיפר לו שלקחו את הילדות כשהם ירדו מהמטוס והוא אינו יודע היכן הן. הערבי שמע זאת ואמר שהוא יודע איפה הן ולקח את האב לבית החולים. פתאום אחותה, חנה, שמעה את האב קורא להן. לאחר מכן הן שברו איזושהי זכוכית ונמלטו מבית החולים והסתתרו בעזרת הערבי בשירותים שמחוצה לו. יום אחד הערבי ברר מתי מגיעות משאיות האספקה לבית החולים והוא הצליח להבריח אותן מתחת לברזנט של אחת המשאיות לישוב גורן בגליל המערבי יחד עם עוד ילד אחד ממשפחה אחרת שגם הוא היה עיוור בעין שמאל.
חנה לעומת זאת זוכרת הרבה פחות פרטים ומספרת את הסיפור הבא: היא זוכרת שהן היו במחנה והיו להן דלקות עיניים מאוד חזקות ולקחו אותן לבית חולים. היא זוכרת את הרופא כמעשן כבד. היא לא הבינה את האחיות שדברו עברית בעוד היא ידעה רק תימנית. חנה זוכרת רק שכשאביה ראה אותן הוא נתן צעקה נוראית בגלל העיניים שלהן. מאז כל פעם שהיו מגיעים רופאים למחנה לבדוק את הילדים הוא היה מסתיר אותן בשירותים. גם היא זוכרת את החולצה מבית החולים דג'אני שנשארה להן עד שזרקו אותה במועד מאוחר יותר.
לאחר מכן הן מספרות על טיפולי הגזזת שעברו. כאשר המראיין, שלומי חתוכה מעמותת עמר"ם, שומע שהן עברו גם את טיפולי הגזזת הוא מחייך לעצמו, ייתכן שמאושר מהמציאה של קורבנות מושלמים של מערכת הרפואה הגזענית כביכול. גם פה מזל היא זאת שמספרת את רוב הפרטים. היא זוכרת איך קשרו אותן כדי שלא יזוזו במהלך הטיפול וכן את השעווה שמרחו להן על הראש. היא זוכרת גם את הצרחות של הילדים, "כמו בגטו" לדבריה. "אף גוף ואף מקום לא מכירים בזה בכלל במדינה" טוענת מזל, "היינו שפן ניסיונות במקום חתולים שלא היו, הם למדו בגרמניה, עבדו עליהם והם עבדו עלינו. רק הם מקבלים פיצויים מגרמניה ואנחנו לא מקבלים פה פיצויים כי לא מגיע לנו, כי באנו מתימן, לא באנו מפולניה." היא ממשיכה.
הטענה האחרונה היא בעליל לא נכונה, משום שמדינת ישראל חוקקה את החוק לנפגעי גזזת ב1994 והקימה במשרד הבריאות את המרכז הלאומי לפיצוי נפגעי גזזת. חתוכה יודע את זה והוא אף מדבר על כך בהמשך הפרק שלא בנוכחותן. אבל בפרק עצמו הוא לא מעמיד את מזל על טעותה. מדוע בכלל בחרו עורכי הפרק לכלול אמירות שהם ידעו שהן בעליל בלתי נכונות מבלי שהעמידו אותן על דיוקן באופן ישיר? האם זה מפני שהם רצו לכלול את דבריה של מזל שלמעשה אמרה שהרופאים התעללו בה כמו הנאצים?
כבר ממבט ראשון על הסיפורים שלהן אפשר לראות שהן סותרות אחת השנייה בכמה נקודות. הסתירה המהותית ביותר נעוצה בנסיבות הגעתן לבית החולים. מזל טוענת שהן נלקחו ישירות משדה התעופה בריאות לחלוטין בעוד שחנה טוענת שהן נלקחו מהמחנה עם דלקות חזקות בעיניים. זאת נקודה מאוד מהותית לגבי הטענה שהן עברו ניסויים בלתי הכרחיים מבחינה רפואית. הדבר הזה מעלה מיידית את השאלה מי מהן צודקת?
למעשה עיקר הטענות לגבי הניסויים שבוצעו בהן בבית החולים מגיעות ממזל ולא מחנה. סיפורה של מזל לא רק שנסתר על ידי חנה, אלא שאף לוקה בהגיונו הפנימי. למשל מזל טוענת שהיא זוכרת את המילים שהאחיות דברו באנגלית בעוד שהיא הייתה ילדה קטנה שרק ידעה תימנית. העולים מתימן הגיעו לשדה התעופה בלוד שהיה שדה תעופה מוכשר עם מסלולים סלולים ולא מעפר. התיאור שלה של הירידה מהמטוס לא תואם תיאורים של אחרים באותה תקופה, (למשל: עלית תימנים מעדן 4.10.49 ). תיאורה סותר תיאורים של אחרים מאותה תקופה על קליטת העולים. גם הסיפור על הערבי שאיכשהו פגש יהודי תימני אקראי שאותו לא ראה מעולם, אבל ידע בדיוק איפה בנותיו ואף אחר כך הצליח להבריח אותן במשאיות מחוץ לבית החולים ישר ליישוב בגליל המערבי לאחר שהסתתרו פרק זמן לא ברור באותו תא שירותים הוא לא בדיוק הגיוני בכל רכיביו.
אבל איך בדיוק נברר את זה, אין לנו כמעט פרטים על האחיות, שמן מזל וחנה, שם משפחתן חדד ושם אביהן יחיא. אבל חסרים פרטים חשובים אחרים כמו השם התימני המלא, תאריך העלייה (רק 1949) ולאיזה מחנה הגיעו. בכתבה נוספת עליהן במאקו מצוין הגיל שלהן, חנה 75 ומזל 71. כלומר הן היו אמורות להיות בנות 4 ו8 באותו הזמן.
האחיות בפרק מציגות תמונה של ילדות אחרי טיפול בעיניהן הלקוחה מכתבה (לדבריהן נכתבה על ידי גבי גזית) בעיתון ידיעות אחרונות משנת 1985. לטענת האחיות הן הילדות שבתמונה ומכאן שם הפרק. וכתבה זו תהיה מקום טוב להתחיל לחקור. איתרתי את הכתבה הזו. ומסתבר שהיא נכתבה על ידי עשי וינשטיין ולא גבי גזית. ובכתבה רשום שמקור התמונה של שתי הילדות הוא ארכיון לשכת העיתונות הממשלתית. למה זה חשוב? כי לשכת העיתונות הממשלתית העלתה את הארכיון שלה לאינטרנט. בואו נראה מה נמצא שם.
אכן התמונה נמצאת שם ולא רק זה, מסתבר שהיא חלק מסדרת תמונות של אותן שתי ילדות. באתר נמצא ליד כל תמונה תיאור קצר שלה. מקריאת התיאורים שליד התמונות עולה כי המצולמות הן שתי אחיות מלכה בת ה5 וחנה בת ה10 בנות סעיד יהודה כהן. הן הגיעו לארץ עיוורות ובוצע בהן ניתוח שאפשר להן לראות. מקום התצלום הוא בית החולים הממשלתי בחיפה (השם הקודם של רמב"ם) ומצוין שמה של אחת האחיות שמסירה מהן את התחבושות, א. ליסקין. לפי הפרטים הללו הילדות שבתמונה הן לא מזל וחנה חדד. אבל בכל זאת איך נדע שמה שכתוב הוא באמת נכון?
ובכן אם נתמקד באחת התמונות נוכל לראות שעל המצעים במיטות רשום מ.ב. חיפה ממצא המצביע על כך שהן אכן בחיפה
בנוסף בתמונה שלהן לפני הסרת התחבושות לילדה הקטנה יש תחבושת על עין ימין בעוד שלמזל וחנה העין שבה טיפלו היא שמאל. גם כאן אפשר לראות על אחד החלוקים רשום מ.ב. חיפה.
והנה עוד נקודה למחשבה, מדוע ישנה סדרות תמונות של אותן בנות, האם מדובר היה באירוע מיוחד? התשובה היא כן, מדובר באירוע שהיה מיוחד בזמנו ואף הגיע לעיתונים, הוא אוזכר בדבר וזכה לכתבה במעריב. במעריב ששמה של האחות הגדולה הוא חממה ולא חנה. גם בפנקס קבלת חולים של רמב"ם רשום כי ב31.10.49 הגיעו חממה ומלכה יהודה כהן לבית החולים ושהו בו עד ל29.11. רשום שם גם שהן חזרו בדצמבר, כנראה לטיפול בעין השנייה.
אז כל זה מוכיח שמזל וחנה חדד הן לא הילדות שבתמונה. אבל מי הן כן? למרות דלות הפרטים לגביהן הצלחתי למצוא את מה שהוא לדעתי רישום הכניסה של המשפחה שלהן למחנה ראש העין א'. מופיע שם שב22.9.1949 יחיא יעקב מחפוף חדד, אשתו רומיה וחמשת ילדיהם שביניהן חנה בת ה8 ומזל בת ה5, נושאי תעודת עולה 531490 (כנראה, הכתב שם לא כ"כ ברור) נכנסו למחנה. נולד להם ילד, ציון, במחנה ובעמודת ה"לאן יצאו" רשום "לדיר אל כווב" שאני מאמין שזה שיבוש של "ביאדר אל כוואב", השם הערבי של היישוב גורן שאליו מזל אומרת שהם עברו. יש הבדל קל של שנה בגילה של מזל, אבל אני לא חושב שזה קריטי משום שגם הרישום של הגיל בתעודות העולה לא היה תמיד מדויק וגם בדיווחים בתקשורת לא תמיד מדייקים בגילאים. מספיק שהיא הייתה בת ארבע וכמה חודשים כדי להסביר את ההבדל. למרות ששוב, בגלל מיעוט הפרטים אי אפשר להיות בטוחים במאה אחוזים שאלה אכן הן.
בבדיקה בפנקס קבלת חולים של דג'אני לא מופיעות שום חנה או מזל חדד ב22.9.49. בתאריך זה אושפזו שתי תינוקות בנות וילד אחד בלבד. למעשה אין שום רישום לאשפוז שתי האחיות בכלל.
אז מה, זה אומר שהן משקרות? אני לא חושב כך, אבל זה כן אומר שכנראה התיאור שלהן רחוק מלהיות מדויק. עובדה שאי אפשר להתעלם ממנה היא שלכל אחת מהן ישנה עין שבה היא אינה רואה הן אומרות שזה כתוצאה מטיפול רפואי וזוכרות את הטיפול כחוויה נוראית ואני בהחלט מאמין להן פה. הרי מדובר בשתי ילדות קטנות, שהגיעו מחברה שונה מאוד, לא מדברות את השפה ובוודאי שלא הבינו מה רצו מהן. הן נלקחו מהוריהן ועברו טיפולים כואבים ולא נעימים (אני מתאר לעצמי שגם עם כל הרצון הטוב של הצוות, באמצעי הרפואה של שנות ה40 הטיפול לא היה נעים). אין ספק שזו הייתה חוויה טראומתית בשבילן. אבל לצפות מהן שיוכלו לתת תיאור מדויק ומהימן של מה עשו להן ובאילו נסיבות לאחר 67 שנים זה נראה לי מוגזם.
האחיות אכן זוכרות שהייתה להן חולצה של בית החולים דג'אני. לפי מזל לאחר הישוב גורן הן עברו לתל עריף. העולים מתימן אכן עזבו את הישוב גורן זמן קצר לאחר שהתיישבו עקב התנאים הקשים במקום. לא מצאתי את הישוב תל עריף, אבל כן ישנו בית עריף, מושב שבו התיישבו עולים מתימן בתחילת שנות החמישים שכנראה אליו הכוונה. בהתחשב בעובדה שתוך זמן יחסית קצר הן חזרו למרכז הארץ בהחלט ייתכן שמקורה של אותה חולצה באשפוז מאוחר יותר בדג'אני שברבות השנים נשכח.
בסופו של דבר עיקר הטענה שמה שהן עברו היו ניסויים ללא הצדקה רפואית מגיע מסיפורה של מזל. אולם סיפור זה נסתר על ידי אחותה, מכיל טעויות עובדתיות, לוקה בהגיונו הפנימי ואינו נתמך (ואף נסתר לפעמים) על ידי מקורות חיצוניים. בהתחשב בעובדה שאנחנו מדברים על מי שהייתה אז ילדה בת 4-5 שנים שלא הבינה בכלל את השפה ומספרת את הסיפור קרוב ל70 שנה מאוחר יותר אינני רואה סיבה ליחס מהימנות רבה לפרטים שהיא מוסרת.
כאשר שואלים מה עלה בגורלם של הילדים הנעדרים מפרשת ילדי תימן עולות בדרך כלל שתי תשובות עיקריות, האחת, הם נפטרו כפי שנמסר להורים והשנייה נחטפו ונמסרו למשפחות של יהודים אשכנזים (בעיקר) בארץ ובחו"ל. ועדות החקירה השונות הגיעו למסקנה שרוב הילדים שאת גורלם בדקו נפטרו, אולם הן גם גילו ארבע ילדות שנמסרו לאימוץ/אומנה וכן נשארו כמה עשרות ילדים שגורלם לא נודע וייתכן שחלקם אומצו בצורה חוקית או כזו שאינה חוקית. לעומת זאת אלו שמאמינים במזימת חטיפה ממסדית רואים בממצאי הועדות טיוח וסבורים שרוב הילדים חיים במשפחות מאמצות, בעיקר אשכנזיות. אבל קיימת אפשרות נוספת לגורלם של חלק מהילדים שהרבה פחות מדברים עליה. שכמה מהם נלקחו, בזדון או בטעות, ללא ידיעת הוריהם על ידי משפחות תימניות אחרות וגדלו אצלן. העלאת אפשרות זו יוצרת תרעומת בקרב פעילים ונציגי משפחות כיוון שהיא לכאורה מטילה את האשמה על משפחות העולים במקום על הממסד, אולם לאפשרות זו תימוכין שלא ניתן להתעלם מהם.
המסמך התומך הראשון מגיע מאחד המקורות המפורסמים בפרשה והוא מכתבו של ראש מחלקת בתי החולים במשרד הבריאות, הד"ר ליכטיג. המכתב נשלח ב 21.4.50 והוא נפתח בצורה הבאה:
קרו מקרים שילדים עזבו את בית החולים מבלי שהגיעו חזרה להוריהם. כנראה נמצאו אנשים זריזים שהיו מעוניינים לאמץ ילדים ההורים ה'שכולים' חיפשו את ילדיהם ואינם…
המשפט הנ"ל מובא ומצוטט במקורות רבים כולל ויקיפדיה, אתרים המאמינים בחטיפותוכלי תקשורת. מה שלעומת זאת הרבה פחות מוכר הוא המשכו של המכתב (את המסמך המלא לא מצאתי, אולם חלקים ממנו מופיעים בכתבה הזאת):
בשום פנים אין למסור ילדים שהגיעו ממחנות לאנשים שמופיעים וטוענים שהם הורי הילד, שלא אחת קרה שיותר מאחד טען להיות אבי הילד הנהלת המחנה [שממנו הגיע הילד – א.א.] תהיה אחראית להחזרת הילדים להוריהם מאחר שהיא אחראית לשליחתם לבתי החולים…
מכאן שלפי ד"ר ליכטיג הדרך שבאמצעותה הילדים אומצו היא שאנשים הציגו עצמם כהורי הילדים לקחו אותם באישור הצוות הרפואי שסבר שהם אכן הוריו. אם הצוות האמין שמדובר בהורי הילד הרי המסקנה היא שאותם אנשים היו בעלי חזות תימנית, זה נראה לי בלתי סביר בעליל שאשכנזים, אשר בעלי חזות חיצונית שונה מאוד מזו התימנית יצליחו לשכנע את הצוות הרפואי שהם הורי הילד ללא בדיקה. אגב, חדי העין מביניכם ישימו לב ששלומי חתוכה במאמר שלו דילג באלגנטיות על המשפט הזה כשציטט את ליכטיג. האם זה משום שהבין את ההשלכות שלו?
קיים מקור נוסף המאשש טענה זו. תלונות על העלמות ילדים מתחילות להגיע למשטרת ישראל החל משנת 1950. בשנת 1952 לאחר שחיפושיה לא מניבים דבר שולחת המשטרה מכתב למשרד הבריאות ובו פרטיהם של ששה ילדים וכן בקשה ממשרד הבריאות לערוך חקירה בסדרי הרישום במוסדות הרפואיים. משרד הבריאות מגיב כעבור כמה חודשים במכתב משלו הנכתב על ידי ד"ר מ. יהל, מנהל אגף בתי החולים במשרד. המכתב שמסווג כ"סודי ביותר" הוא מרתק משום שהוא מכיל פרטים רבים לגבי קשיי הקליטה והטיפול בעולי תימן, שיבושי השמות, הניתוק של ילדים ממשפחות וההתנשאות כלפי העולים אשר מבצבצת מתוך כתיבתו. המכתב אפילו מכיל את הפנינה הבאה:
הייתה גם תקופה ידועה של הסתה בתוך המחנות והופצו שמועות ש-"האשכנזים הלבנים מוסרים הודעות על מות תינוקות, ולמעשה הם גונבים את הילדים התימנים באשר להם אין ילדים"
ללמדנו ששמועות על חטיפות החלו כבר בתוך המחנות ולא שנים מאוחר יותר. אולם הקטע הרלוונטי לעניינו הוא הפסקה הבאה:
המקובל בבתי חולים הוא, שאין באים אנשים "לחטוף" ילדים לא להם, והרי לעתים קרובות נשלח ילד לבית חולים בלי שהורים מלווים אותו. אחר כך באים ההורים, הלא גם הילד מכיר את הוריו וגם ההורים מכירם את ילדיהם. לא כך היה הדבר בשנים 1950-51, בשעת העליה מתימן. לא פעם קרה שאנשים נסו לקחת ילדים לא שלהם. הוכחנו את הדבר בכמה וכמה מקרים. הריני מודה ומתוודה שאף אחד מהפרסונל האחראי בבתי-החולים לא חשב על אפשרות זאת, עד שהדבר לא נתגלה לנו, על ידי העובדה ששלושה אנשים שונים הופיעו בזמנים שונים, וכל אחד דרש לעצמו את אותו הילד.
ד"ר יהל אם כן מאשר אף הוא את דיווחו ליכטיג על כך שילדים נלקחו על ידי אנשים שאינם הוריהם. השאלה הבאה שנשאלת, אם כן, היא מכיוון שישנם דיווחים על אנשים שלקחו ישירות ילדים מבתי חולים, הקיימים גם דיווחים מקבילים על ילדים שנעלמו בצורה דומה. כלומר שהדבר האחרון הידועה לגביהם הוא ששוחררו מבתי החולים?
התשובה היא כן. נעמה חוכימה, סעדה קוממי, ציונה יוסף, שאול שמחי, ורחל והב כהן, הם כולם ילדים שהפרט האחרון שידוע לגביהם הוא שהם הבריאו והשתחררו מבתי החולים, אולם להוריהם לא שבו. כל המקרים מהתקופה הקודמת למכתבו של ד"ר ליכטיג וכולם דווחו לרשויות בזמנו ונראה שאליהם מתייחס המכתב (וכנראה גם אל המקרה של אמאן לוי, רק שבמקרה ההוא אמאן כן חזרה למחנה ואביה טען שלא מדובר בבתו. מכיוון שגם גורלה של אותה ילדה לא ידוע, עד היום לא ברור האם האב טעה בזיהוי או שהילדה הלא נכונה נשלחה). לא ידועים לי מקרים דומים מהתקופה שלאחר מכן (יש את המקרה של רחל שמעה שלכאורה דומה, אבל שם יש אינדיקציה שהיא כן הגיעה לבית התינוקות במחנה ושם אבדו עקבותיה).
כל הילדים הללו שייכים לקבוצה שאני קורא לה מקרי ההעלמות הקשים. מדובר במקרים אשר אף ועדה לא הצליחה לפענח וששונים ממרבית המקרים שלא פוענחו. ברוב המקרים נמסר למשפחה שהילדים נפטרו ואי הפענוח נובע מכך שלא נמצא שום מסמך לגבי הילדים משום שהם אושפזו במוסד שממנו התיעוד לא שרד. אולם הגיוני להניח שהם נפטרו כמו מרבית הילדים רק שפשוט התיעוד לכך כבר לא קיים (או שהשם שובש בצורה שלא עלו עליה). לעומת זאת במקרים הקשים המשפחה לא קבלה שום הודעה של פטירה ויש תיעוד פוזיטיבי שהילדים היו חיים ובריאים במוסד כלשהו עד נקודה מסוימת ואין שום עדויות על אשפוזם, מותם או העברתם לטיפול על ידי הרווחה. דבר המחזק את האפשרות שהם חיים אצל משפחה מאמצת בצורה לא חוקית.
לא רק אני הגעתי למסקנות הללו, גם המשטרה הגיעה לכך והדברים פורסמו גם בכתבות העוסקות בחיפושים אחר הילדים מ1954 (אז היו ששה מקרים, ועוד שני מקרים של ילדים ללא הורים שחשבו שיתכן שהוריהם לקחו במקומם ילדים אחרים בטעות) ומ1964 (אז היו 25 כאשר ב12 נמצא שהילדים נפטרו) וכן גם בדיוניםבכנסת שעסוק בנושא השנות ה60. אם כי הם לא הצליחו לגלות מקרים ספציפיים. גם החוקר דב לויטן הגיע למסקנה דומה ומסר עליה בעדותו לועדת החקירה הממלכתית.
חיזוק נוסף לטענה זו בא למרבה ההפתעה דווקא מאנשי עוזי משולם. בדו"ח 27, שלהם חוקרי ועדת החקירה ממלכתית מציינים כי נפגשו עם שושי זייד אשר הייתה מקורבת לעמותה של משולם ועד היום פעילה רבות בנושא של ילדי תימן. היא ספרה להם כי ידוע לה על מקרה של תימני כבן 50 אשר גדל במשפחה שאינה משפחתו הביולוגית מבלי שהוא מודע לכך. אולם משהביאו עניין בסיפור היא נסגרה וסירבה למסור פרטים כדי לא לפגוע בשמה של העדה התימנית. ועדת החקירה הממלכתית ציינה בדו"ח שלה את האפשרות שחלק מהילדים נלקחו על ידי משפחות תימניות אחרות (עמ' 61 לדו"ח).
כל התימוכין עד כה רק העלו את האפשרות לכך שילדים תימנים גדלו במשפחות תימניות אחרות, אולם לא נתגלה בהם מקרה אחד ודאי. זה השתנה בשנת 2017 כאשר בערוץ 10 הופיעה כתבה על צביה יעקבי, ילדה תימנייה שגדלה במשפחה תימניה ואמה ספרה לה כי לקחה אותה מאישה אשכנזייה. בבדיקת די.אן.איי שערכה הסתבר כי היא אכן לא שייכת ביולוגית למשפחה שבה גדלה. הכתבה בערוץ 10 הייתה דלה בפרטים על צביה ומשפחתה, אולם צביה התראיינה גם לאתר Israel-news ובראיון מסרה פרטים נוספים. היא מבאר שבע, שם אמה ברכה, ואביה משולם יפת( חסן). הפרטים הללו יחד עם מידע נוסף (ראו להלן) אפשרו לי לאתר את כניסת משפחתה ברשימת עולים של מחנה ראש העין א'. ממנה עולה כי חסן מסלם יעקב (יפת היה עברות מקובל של חסן ומשולם עברות של מסלם), אשתו ברכה ובנותיהם קמר בת הארבע וצביה בת השנה, נכנסו למחנה ראש העין א' ב24.9.49 (ערב ראש השנה) עם תעודת עולה מספר 53590 ועזבו אותו בתאריך 8.6.50 לבאר שבע.
מסיפורה של צביה עולה כי אמה לקחה אותה מהאישה האשכנזייה כי סברה שמדובר בבתה האמיתית שנלקחה ממנה. כמו כן מספרת צביה שכשהייתה בת 3 (כלומר שנת 1951) ניסתה אותה אישה לקחת אותה חזרה
למה זה חשוב? כי בתיק החקירה של הילדה סעדה קוממי מופיע מסמך של המשטרה משנת 1951 שממנו עולה כי אמה של סעדה, תורכיה סולימן (קוממי זה שמה מנישואיה הראשונים), זיהתה אותה אצל משפחה בבאר שבע. שם אבי המשפחה הוא חסן מוסאלם יעקב. חוקר של ועדת החקירה הממלכתית הגיע למשפחה ומצא את האם ברכה שספרה לו שעלתה עם שתי בנותיה, תמי וצביה, למחנה ראש העין ועשתה שם את ראש השנה. מממצאים אלה אין ספק שהמשפחה הנ"ל היא המשפחה של צביה (השם הערבי קמר עוברת במקרים רבים לתמר ומשם התקצר לתמי), ולמרות ששם הילדה שזוהתה כסעדה לא מוזכר במפורש במסמך המשטרתי, הרי שמכיוון שגילה של צביה קרוב מאוד לגילה של סעדה הרי אין ספק שהיא הילדה שאותה זיהתה האם. כנראה שהמשטרה בזמנו לא הצליחה לקבוע בוודאות את זהות הילדה והוחלט להשאיר את המצב כמות שהוא. חוקרי ועדת החקירה שמצאו את המסמך לא הצילחו לחלץ מהאם ברכה, שכבר הייתה במצב סיעודי,פרטים נוספים.
המשמעות של זה לדעתי היא עצומה, כאשר אני נתקלתי במסמך הנ"ל זה היה לפני שהכרתי את הסיפור של צביה והתייחסתי לכך כאל אנקדוטה מעניינת בלבד . אחרי הכל אם שבתה נעלמה ללא פתרון, לבה עלול לגרום לה לפעמים לראות את בתה בילדות אחרות הדומות לה, כך שלא יחסתי חשיבות רבה לזיהוי שלה. אבל ברגע שהסתבר שאותה ילדה היא לא בתם הביולוגית של ההורים שגידלו אותה הגישה שלי השתנתה.
מה הסיכויים שבאופן אקראי אמה של סעדה במקרה זיהתה ילדה שגדלה אצל משפחה שאינה משפחתה הביולוגית? במיוחד שכאשר הילדה שנעלמה היא מהמיעוט של ה"המקרים הקשים" והגם ששתי המשפחות הן מאותו מחנה. לדעתי יש פה משהו שהוא הרבה יותר מסתם מקריות. נכון זו לא הוכחה חותכת, עדיין יכול להיות שמדובר בצירוף מקרים בלבד, ובכל זאת אני סבור שמדובר בכיוון מספיק כדי להתייחס אליו ברצינות.
אמנם ישנם הבדלים ספורים בין מה שצביה מספרת לבין המסמכים, אבל לדעתי מדובר בהבדלים קלים בלבד שניתן להסבירם בחלוף הזמן הרב ובכך שצביה הייתה ילדה קטנה כאשר האירועים התרחשו.
ובסיפור שלנו יש נקודה נוספת שמסבכת את העניין, אמה של סעדה, מרגלית (לשעבר תורכיה) עומייסי (לשעבר קוממי, וברזילי ן) האמינה שאישה מאומצת אחרת היא בתה האובדת. בשנת 1997 היא סברה על סמך דימיון חיצוני שאישה מאומצת בשם צילה לוין היא למעשה בתה סעדה. אמנם מסמכי האימוץ הראו שלוין אומצה בחיפה ב1948 בעוד שסעדה נעלמה בראש העין מחנה א' בינואר 1950, אבל שתי הנשים לא האמינו לכך. הן ביצעו שתי בדיקות די אן איי אחת באוניברסיטה העברית ושנייה במכון הפתולוגי. הבדיקה באוניברסיטה הראתה שהן אם ובת, אולם הבדיקה במכון הפתולוגי הראתה שאין קשר ביניהן . בעקבות התוצאה השנייה ערכו באוניברסיטה העברית בדיקה נוספת שלאחריה הגיעו למסקנה שאכן אין ביניהן קשר דם. אולם את הנעשה אין להשיב וכתוצאה מהבדיקה החיובית השתכנעו מרגלית עומייסי וצילה לוין שהן אכן אם ובתה ושהתוצאות השליליות הן תוצאה של קונספירציה. פעילים רבים העוסקים בפרשה מצד המשפחות אף הם מאמינים בכך (סיכום טוב של התגלגלות הפרשה נמצא כאן) ופרשת צילה לוין ומרגלית עומיסי הגיעה למעמד של מיתוס בקרב חוגים אלה שכן זה המקרה הראשון שלכאורה הוכחו בו חטיפה וזיוף מסמכים.
לכן פתיחת התיק מחדש וביצוע בדיקות די אן איי חדשות לצביה יעקובי עשויים להיתקל בהתנגדות ציבורית רבה מצד ארגוני המשפחות. אבל אני חושב שמי שרוצה להגיע לאמת בפרשה צריך להיות מוכן להתמודד עם אמיתות לא נעימות ועם הודאה בטעויות. זה מה שארגוני המשפחות תובעים מהמדינה לכן ראוי שיהוו דוגמא בעצמם. מרגלית עומייסי אמנם אינה כבר בקרב החיים, אולם זו הבעיה אינה בעיה גדטלה. תוצאות הבדיקות הישנות עדיין צריכות להיות שמורות ומלבד את יש לה ילדים שעודם בחיים וניתן לבצע להם בדיקת די אן איי מיטוכונדרי ולהשוות עם צביה יעקובי. אני מתכוון לפנות עם הפרטים הללו לועדת הכנסת לנושא ילדי תימן מזרח ובלקן ואני מבקש שקוראים אחרים יפנו אף הם. אולי כך נצליח להביא את הפרשה לפתרונה.
טוב פתרון חלקי, כי בכל זאת, גם אם באמת יסתבר שצביה יעקבי היא סעדה קוממי זה יפתור רק מחצית מהתעלומה. עדיין תשאר השאלה מה עלה בגורל צביה יעקב המקורית. האם מתה? או שמה אומצה אימוץ חוקי? או אולי בלתי חוקי? אני ניסיתי לאתר פרטים עודותיה במסמכים שונים של בתי חולים ורשימות תמותה והעלתי חרס בידי.
עוזי משולם הוא דמות מפתח בפרשת ילדי תימן (כן אני יודע, לא רק תימנים, אבל מטעמי קיצור אני אכנה אותה ילדי תימן), עד כדי כך שיום מותו נקבע להיות יום המודעות והזיכרון לפרשה שיזמה עמותת עמר"ם. בנוסף לכך העמותה גם דורשת לטהר את שמו משולם. אולם טיהור שמו ממה בדיוק? ואיך הוא קשור לפרשה? ובכן הרושם שמתקבל מקריאת אתרים של התומכים בו הוא רק שהרב עוזי האמין שהממסד חטף ילדים וניהל על כך מאבק ציבורי והממסד בתגובה כנה אותו משוגע וזרק אותו לכלא. אבל פרטים מדויקים על טענותיו ומעשיו תתקשו למצוא.
זה מה שבכוונתי לברר פה, מה בדיוק טען עוזי משולם לגבי ילדי תימן, האם זה נכון וכן מה קרה באירועי יהוד שבגינם נכלא. זה הולך להיות ארוך מאוד, ניסיתי להתמקד רק בעיקר ולכן יהיו דברים רבים שלא אזכיר או שאני אגע בהם רק בקיצור.
על קורותיו של עוזי משולם קודם לסוף שנות השמונים המידע דל ומה שקיים הוא לא פעם סותר. חלק ממנו הוא דברי הערצה של חסידיו ויש לקחת אותו בעירבון מוגבל מאוד.מה שניתן לומר הוא שעוזי אזולאי משולם נולד בשנת 1952 וגדל בשכונת פג'ה בפתח תקווה. יש לו קשר משפחתי כלשהו למקובל התימני הרב חיים סינואני, משולם טען כי הוא נכדו וכן שהוא היה תלמידו. למרות זאת נראה שהיה לו קשר עקיף דרך נישואין של סבתו בלבד. לגבי שירותו הצבאי קיימות גרסאות שונות כאשר חסידיו טוענים שהיה קצין בכיר או שירת ביחידה מובחרת בעוד שגרסאות אחרות מדברות שהיה איש או קצין שלישות, נהג או טבח. במהלך השירות חלה משולם במחלה שכתוצאה ממנה נשר כל שיער גופו, גם כאן ישנן גרסאות מגוונות החל מפגיעה כתוצאה מנשק לא קונבנציונאלי במהלך פעילות מסווגת דרך פציעה במלחמת יום כיפור עד חשיפה לחומרי הדברה במהלך אימון.
תעודת נכה צה"ל של עוזי משולם
לאחר שירותו הצבאי משולם עבד כמורה ועבר בין בתי ספר שונים אולם לא הסתדר עם המערכת לבסוף לקראת סוף השבעים החל לעסוק בלימוד תורה, אסף לעצמו עדת חסידים והקים לעצמו עמותה בשם משכן אוהלים שהתחילה במושב ברקת ועברה מאוחר יותר לראשון לציון. בשיעורים שהעביר עסק בין היתר לנושא ילדי תימן.
לא מצאתי חומר כתוב או מוקלט משיעוריו של עוזי משולם בנושא ילדי תימן מהעשור הראשון לפועלו. החומר המוקדם ביותר הוא שתי קלטות אודיו מאביב 1988 (קישור להורדת קלטת 1, קישור להורדת קלטת 2). הקלטות הן חלק משיעור ארוך יותר בנושא היחס לעלייה התימנית על ידי מדינת ישראל והקלטת הראשונה מתחילה באמצע הרצאה על אולגה פיינברג ויחסה לעולים במחנה גאולה ממשיך לגניבת ספרי תורה ורק אז לקראת סופה מתחיל להרצות על חטיפת הילדים.
הקלטות הנ"ל הן חומר יקר ערך משום שהן מאשפרות לנו לראות כיצד התפתחו טענותיו של משולם במשך השנים. מהקלטות עולה שלמשולם הייתה בקיאות יחסית בנושא ילדי תימן, הוא מצטט מספרים שנכתבו בנושא כמו "נתיבות תימן וציון "של אברהם עובדיה, "מסע תימן "של חיים צדוק, Genocide in the Holyland של משה שונפלד , דו"ח ועדת בהלול מינקובסקי (וב"מ- ועדת החקירה הראשונה לנושא ילדי תימן) וכן קטעי עיתונות שונים, אבל, וזה מה שמעניין, הוא לא מציג עצמו כמי שעשה מחקר עצמאי ויש לו ידע כפי יטען בעתיד. לגבי מספר הילדים משולם נוקב במספרים סותרים, אבל נמוכים בהרבה מאלו שינקוב בעתיד, 600 ילדים, 700 ילדים, 612 ילדים, יותר מאלף, קרוב לאלף. משולם בשום שלב לא מנסה לישב את הסתירה שבמספרים.
בקלטות עולים דברים שיצוצו ביתר שאת בעתיד, למשל הוא שם דגש על כך שלא רק ילדים תימנים נעדרים, זה אמנם היה ידוע קודם לכן, אבל זה נחשב כנספח שולי לפרשה שהיא בעיקרה תימנית. האשמות שלו שהשב"כ היה מעורב בחטיפות והשתקת הנושא בעזרת "הצעות שאי אפשר לסרב להן". מעניין לשים לב שהוא לא טוען שהציעו לו משהו כפי שיטען בעתיד וכן שהוא לא מנסה לישב את הסתירה בין כך שהשב"כ לכאורהו משתיק את הפרשה בעוד שהוא מצטט מקורות רבים שכתבו עליה. דבר נוסף שעולה הוא הסלידה שלו ממדינת ישראל ומוסדותיה והחלוקה שלו בין יהודים "אמיתיים" לבין "ערב רב". למשל לשר הסעד בקום המדינה יצחק מאיר לוין מאגודת ישראל הוא קורא היטלר. הטלוויזיה הישראלית היא הטלוויזיה העמלקית או טלוויזית ערב רב, מדינת ישראל היא מדינת עמלק, הוא שונא את הרבנות הראשית ועוד, אבל הסאטמרים הם יהודים יקרים. כל מי שלדעתו אחראי לחטיפות אין בינו לבין יהדות דבר, לעומת זאת כל שפועל לחשיפתן הוא יהודי יקר. אנקדוטה משעשעת היא שבין היהודים היקרים הוא מציין את ד"ר דב לויטן שחקר את הפרשה ופעל להקמת ועדת חקירה, בשנים שלאחר מכן יתהפכו משולם וממשיכיו על לויטן ויראו בו מכחישן ממסדי. נקודה נוספת שעולה הצגת ותחזור ביתר שאת בעתיד היא הצגת החטיפות כפשע נגד האנושות בדומה לשואה. בקלטת השנייה הוא גם זורק הערה על כך שהוא עדיין לא יוצא למלחמה כי אין עם מי, אבל יבוא יום…
לגבי הנכונות העובדתית של טענותיו הקלטות עצמן מלאות בשקרים ואי דיוקים. אני אתייחס רק כמה מהמרכזיים ביניהם כי היריעה קצרה מכדי להתייחס לכולם. הראשון עוסק במותו של סאלם יעקב ג'רפי, עולה שנהרג במחנה עין שמר מיריות שומר. לפי דוח המשטרה שחקרה את הנושא, סאלם ועוד שני אנשים ניסו לתקוף את השומר לאחר שזה עצר אשה שהייתה מעורבת בקטטה במחנה והוא ירה בהם מתוך הגנה עצמית. משולם מתאר אותו כרב גדול שנרצח מכיוון שרצה לשמור על המצוות במחנה. משולם גם טוען שהיורים לא נשפטו בעוד שבפועל השומר נשפט ויצא זכאי עקב הגנה עצמית. טענה אחרת היא שוב"מ הייתה ועדת טיוח ללא סמכויות אכיפה, חקרה רק ניירות ולא אנשים. האמת היא שחוקרי הועדה היו שוטרים בשירות פעיל והיו להם כל סמכויות האכיפה של משטרה והם חקרו אנשים ומוסדות רבים שהיו מעורבים בטיפול בעולים.
סיפור אחר שלו עוסק בטענה ששליחים ציוניים לקחו כתבי יד נדירים מתימן תמורת שמיכות. הסיפור לכאורה מתבסס על כתבה יוסף צוריאל ממעריב מתאריך ה16.10.1987. אולם קריאת הכתבה מגלה סיפור אחר לגמרי, צוריאל שעלה לארץ בתור נער עם כתבי יד שכתב, מספר שזמן קצר לאחר עלייתו הגיע לבית הספר שלו איש אחד שהתעניין בכתבי יד עתיקים. לאחר מפגשים נוספים הם עשו החלפות ותמורת כתבי היד הוא קיבל ספרים מודפסים. טענה נוספת היא שעדותו של אביגדור פאר, שבה סיפר כאשר נשארו ילדים שהוכנסו למוסדות זמן רב לבדם ללא קשר עם המשפחה נמסרו לאימוץ והוא חושב שחלקם גם לחו"ל, ניתנה לפני וב"מ ב1967 בעוד שבפועל היא ניתנה בועדת הפנים של הכנסת ב1985. וכן שלילדים האשכנזים שנעלמו קראו זכריה והם נחטפו כי חשבו שהם תימנים (לא נכון, למשל אלטר קאופמן-באום, למעשה לא מצאתי ילד אחד שמתאים לתיאור הזה) . הצהרה תמוהה נוספת שלו היא שאת העולים התימנים קלטו במחנות מסוגרים בעוד שאת עולי אירופה קלטו בבתי מלון.
נראה שעד שנת 1993 לא נקט משולם בפעילות ציבורית בנושא ילדי תימן מלבד הזכרתם בשיעוריו וגם לא פרסם קלטות נוספות בנושא. בינתיים המשיך משולם לצבור פרסום והשפעה ומעמד כרב והיה לדמות שנויה במחלוקת בקרב חוגים דתיים עקב קיצוניותו. בנוסף לכך הוא נידון לחצי שנת מאסר על תנאי על מעורבות בקטטה. בשנת 1991 עבר משולם אירוע משמעותי אחר, למשולם הייתה משפחת תלמידים בשם אבני שבנה דניאל שירת בצה"ל וכנראה היו לו בעיות על רקע נפשי. ב14 באוקטובר 1991 כאשר הוא היה בחופשה נקלע דניאל למצוקה נפשית ובני המשפחה קראו לרב משולם כדי שיסייע להם. מה בדיוק קרה שם בין הרב לדניאל לא ברור, אבל התוצאות ברורות, דניאל אבני ירה בנשקו האישי במשולם ולאחר מכן התאבד. משולם נפגע בעצב הסכיאטי וסבל לאחר מכן מנכות וכאבים חזקים כתוצאה מהפציעה. לאירוע הייתה השפעה ניכרת על משולם ותלמידיו שטענו שמדובר היה בניסיון התנקשות שהשב"כ עומד מאחוריו. ייתכן שהוא אף תרם להגברת הפרנויה של משולם ושימש כהוכחה לתלמידיו שאכן השלטונות מנסים לפגוע בו.
בשנת 1993 מתחילה לחזור פרשת ילדי תימן לכותרות פעם נוספת. ועדת שלגי שהוקמה בשנת 1988 (כמה חודשים לאחר השיעור שנשא משולם) כבר יושבת על המדוכה חמש שנים ללא תוצאות. במשך שנים הייתה התקדמותה בבדיקת תיקי הילדים שנעלמו איטית עקב כוח אדם שלא היה מיומן מספיק ומגבלות תקציביות. בשנת 1992 אחרי ניסיונות לא מוצלחים להשתמש בעובדי משרד הפנים ושוטרים בגמלאות יצאה הועדה במכרז לחברות חקירה פרטיות כדי שישמשו חוקרים לועדה. במכרז זכתה חברת ש.ח.כ (שירותי חקירות כלליים) אשר העסיקה את עמי חובב. חובב, תימני במוצאו, עבד בשנות השישים כחוקר פרטי. בשנת 1966 נשכר על ידי ה"ועד ציבורי לגילוי ילדי תימן הנעדרים" (ארגון שהוקם על ידי יוצאי תימן כדי לפתור את תעלומת גורלם של הילדים ) כדי לחקור מה עלה בגורלם. כאשר וב"מ הוקמה בשנת 1967 צורף אליה חובב (יחד עם עו"ד חיים קהאן) כמשקיף מטעם הועד הציבורי. ההכרות הטובה שלו עם הנושא אפשרה להאיץ בעצם את החקירה ולהתקדם לקראת סיומה.
אבל אנשי הועד הציבורי בגלגולו השני (הוקם מחדש בשנות ה80) לא היו מרוצים מהתקדמות זו, הם לא אהבו את מיעוט הסמכויות ואת גישת החקירה של ועדת שלגי שהייתה ניסיון לאתר מה עלה בגורל הילדים במקום מה שלדעתם היה צריך לעשות – למצוא את ה"חוטפים". כך משך הזמן הארוך שועדת שלגי ישבה מצד אחד והאכזבה מאופן החקירה שלה מצד שני גורמת לאותם נציגי משפחות לפתוח במאבק ציבורי שנועד להוביל להקמת ועד חקירה ממלכתית. אל הקלחת הזאת נכנס עוזי משולם ותומכיו בסדרה של פרסומים ופעילויות ששיאם באירועי יהוד שיפרצו במרץ 1994. עקב הקושי בלמצוא חומרים מלפני זמן רב כל כך ייתכן שפספסתי חלק מהפרסומים והפעילויות, אבל אני מאמין שאת העיקר מצאתי.
הפרסום הראשון היה של מנשר בחודש אלול 1993 שבו קרא לחברי הכנסת להקים ועדת חקירה ממלכתית, במנשר מספר הילדים שנעלמו הוא "מעל ל-1000", כמו שאמר ב1988. ב 7.12.1993 שלח ד"ר חן שיפריס מכתב לנשיא המדינה עזר וויצמן ובו ביקש ממנו לפעול בנושא. במכתב הזהיר ד"ר שיפריס כי הוא מקורב לקבוצה של בני תורה הנחושה לשבור את ההשתקה בנושא בדרכים בלתי צפויות. משפחת שיפריס הייתה מהמקורבים ביותר לעוזי למשולם כאשר אשתו של חן, אורה, שימשה כדוברת של משולם ובנו נתן היה גם הוא פעיל מאוד מרכזי בקבוצה, הוא נאסר יחד עם משולם בשל מעורבותו באירועי יהוד וגם היום הוא אחד מהפעילים הבולטים בפרשת ילדי תימן.
ב14.12.93 נערך בכנסת מפגש בין פעילים בפרשה, משפחות של ילדים נעדרים וכן מאומצת שטענה שהיא קשורים לפרשה ( ורדה פוקס שמצאה לאחרונה את משפחתה) . בדיון שהתקיים לאחר מכן בכנסת שיבח ח"כ דוד מנע את עמותתו של משולם על פעילותה בנושא וח"כ רענן כהן ציין מספר חדש של חטופים -1700 שבהמשך נעמוד על מקורו. הדיון נגמר בהחלטה להעביר את הנושא לטיפול ועדה של הכנסת, החלטה שעוזי משולם מאוד לא אהב. במהלך חודש דצמבר נפגש משולם עם נציגי ועדת שלגי לכאורה כדי למסור מידע אולם בפועל מסר רק את המנשר ששלח לחברי הכנסת. משולם התרברב שהוא "יחיה מתים" ושברשותו מסמכים רבים מארכיונים אולם סירב למסור באילו ארכיונים מדובר מלבד אזכור אגב של "ארכיון רוקח" ברחוב בלפור בתל אביב . חוקר של הועדה לא איתר ארכיון שכזה.
מתישהו בינואר 1994 נפגשים עוזי משולם ואורה שיפריס עם דב לויטן, הפגישה נגמרת בפיצוץ. ב20.1.94 שלח נתן שפריס מכתב לאנשים רבים במערכת הפוליטית והציבורית ובו טען בין היתר את הפרטים הבאים: ידוע לו כי עד 1952 נעלמו 1700 ילדים, המספר הכולל של הילדים שנעלמו עומד על 4500 עד סוף שנות החמישים, הם נמכרו למשפחות (בעיקר בחו"ל) תמורת סכומי כסף גדולים שהגיעו לקופת המדינה, מדובר בסוד השמור ביותר במדינה, שגוף מיוחד בשב"כ אחראי עליו, הוא רודף גם אחרי משפחות הנעדרים לבל ידברו ושבכספות משרדי הממשלה ישנן רשימות מפורטות של כל הילדים החטופים ולמי נמסרו. בנוסף כותב שיפריס ש
… בשיחות שערכתי עם בני הדור השני והשלישי לקורבנות פרשה מחפירה זו, מדגישים הללו שמכיוון שלא נראה באופק כל סיכוי לפתרונה באופן ממוסד הרי שאין מנוס מעימות פיזי, וללא קווים אדומים ובקרוב, והפעם מדגישים הם שלא יהא זה עוד ואדי סאליב , אלא משהו אחר לחלוטין… (ההדגשה במקור א.א.)
ב25.2.94 טבח ברוך גולדשטיין במתפללים מוסלמיים במערת המכפלה, רצח 29 מהם ופצע רבים אחרים. לאחר הטבח הוקמה ועדת חקירה ממלכתית, משולם השתמש בכך כחיזוק לטענותיו בדבר הצורך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית גם בנושא ילדי תימן. כך למשל יומיים לאחר הטבח פרסם שר המשפטים לשעבר חיים יוסף צדוק מאמר דעה שתמך בהקמת ועדת חקירה שיפוטית. משולם טעה וחשב שהוא וחיים צדוק שהיה איש הסוכנות וכתב את הספר מסע תימן הם אותו אדם ופרסם מנשר שבו תקף אותו על כך שהוא אינו תומך בהקמת ועדה דומה לילדי תימן. טעות נוספת שמראה שמשולם לא היה בקיא בנושא כמו שהוא טען שהוא. במנשר גם מופיע תמונת שבעה ילדים ומעליה כתוב "כך סחרו בהם". התמונה הזאת לימים תהיה אחת מ"ההוכחות" המפורסמות שמשולם ואנשיו יציגו. אנחנו בהמשך נעמוד על מקורה.
בתחילת מרץ פרסם משולם כתבה בעיתון מקומי בשם "יש עניין". הכתבה התחלקה לשני חלקים עיקריים. הראשון הוא מעין מאמר דעה של משולם שבו חזר על עיקרי טענותיו, אלפי ילדים נעלמו, המדינה והתקשורת מטייחים, המדינה היא מדינה של "ואספים" (אשכנזים) שנעזרים במשתפי פעולה מהעדות האחרות (שוורצערייט, פרענקרייט כדבריו) אש ואדי סאליב בוערת במסתרים וכו'. המאמר הוא גם מעין מאמר תשובה לעמוס עוז שקרא "לקרוא לרצח רצח" בתגובה לפוליטיקאים שהתחמקו מלקרוא לטבח במערת המכפלה רצח. שזה אירוני כי משולם עצמו מסרב לקרוא לרצח רצח ומכנה את הטבח במערת המכפלה בשם "אירועי חברון".
החלק השני הוא סיפורו של זכריה (יחיא) תנעמי וחיפושיו אחר אחותו. הכתבה מציגה מסמכים רבים מחיפושיו של יחיא. זוהי הפעם הראשונה הידועה שמשולם מציג בפרסומיו מסמכים כלשהם, אולם אין מדובר בחומר בלעדי או בחשיפה מיוחדת. כל החומרים מקורם במגעים של יחיא תנעמי עם רשויות שונות, הוא העביר חומרים אלו גם לועדת החקירה וגם למשולם.
ב7.3 פרסם משולם מנשר נוסף לחברי הכנסת שבו הביע את כעסו על החלטת הכנסת מה14.12 וקרא להם לתמוך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית. במנשר נכתב:
"העם כאן לא מטומטם! הכתובת כבר על הקיר… !
אל תאמרו בעתיד:
ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו !!!"
ב13.3 הפיצו אנשי משולם את הפרסום האחרון שלהם לפני אירועי יהוד, הגיליון הראשון של "אבן מאסו הבונים", כתב העת החדש שלהם שבו איימו לחשוף את "כל מה ש ש"התשקורת" האלקטרונית והכתובה במדינת ה"וספים" – ה"דמוקרטית" מסתירה ממך על פי הוראה מגבוה". הגילון כלל הקדמה מעת עוזי משולם שסיפרה על ניסיונות השב"כ להשתיק אותו ופרטים קצרים על הפרשה. בהמשך כלל הגיליון את הכתבות והפרסומים שהוזכרו לעיל וכן סיפורן של כמה משפחות.
זה הזמן, רגע לפני אירועי יהוד, לעצור ולדון בדברים שעולים מפרסומים אלו ומשמעותם. למעשה נדון בשני דברים מרכזיים. הראשון הוא מספר הילדים הנעלמים. משולם ואנשיו מדברים על אלפי חטופים ובאופן יותר ספציפי מציינים שני מספרים, 1700 ו4500 שגדולים בהרבה ממה שהיה ידוע אז לועדת שלגי, כ600 באותה תקופה. כדי להבין את המשמעות של זה צריך להבין איך עבדו הועדות.
גם ועדת שלגי וגם וב"מ עבדו תוך שיתוף עם הועד הציבורי לגילוי ילדי תימן בגלגוליו השונים, אנשי הועד הם אלו שפעלו בקרב המשפחות אספו פרטים על הנעדרים והעבירו אותם לועדות, בנוסף הועדות קיבלו פניות ישירות אליהן או מגופים ציבוריים שונים (חברי כנסת למשל). במקרה של ועדת שלגי מכיוון שנציג הועד הציבורי יגאל יוסף היה חבר בועדת שלגי והועדה עבדה בשיתוף עם דב לויטן שריכז את התלונות על נעדרים בשביל הועד הציבורי הרי כל מה שהועדה ידעה גם הועד הציבורי ידע.
600 הנעדרים לערך לא היה סתם מספר שועדה ממשלתית קבעה, אלא גם כל מה שנציגי המשפחות הכירו (הועד היה הארגון העיקרי שטיפל בפרשה). עד שלפתע בסוף 1993 צץ לו לפתע משולם וטוען שידועים לו אלפים רבים שאף אחד אחר לא מכיר. מה המקור שלו? לפי ריאיון עם נתן שיפריס ה1700 מקורם ברשימה שנתן למשולם סבו, חיים סינוואני המנוח (שנפטר ב1979, אולם משום מה משולם לא הזכיר זאת בפרסומיו קודם לכן), שקיבלם בתורו מיהודים בארצות הברית, ה4500 מקורם בחומר סודי מרשות האוכלוסין שאנשיו של משולם הצליחו לגנוב איכשהו. אולם כאמור משולם בשום שלב עד כה לא חשף את הרשימות הללו ולמעשה הבסיס שמאחוריהן הוא רק ההצהרות של משולם ואנשיו.
הדבר השני שעולה מהפרסומים הוא האזהרות על פעולות קיצוניות שעלולות לפרוץ. הם קיימות גם במכתבים של בני משפחת שיפריס וגם בפרסומים של משולם עצמו. זאת נקודה שחשוב לזכור אותה כשדנים על אירועי יהוד, כי מיד אחרי האירועים החל ניסיון שנמשך עד היום להציג את חברי העמותה כקורבנות של פרובוקציה ורצח אופי ממשלתיים, לכן ראוי להדגיש שעוד לפני פריצת האירועים אנשי העמותה עצמה הזהירו שהם הולכים לנקוט באמצעים קיצוניים כולל אלימות.
עכשיו נגיע לסיבה המרכזית שבשלה נודע שמו של משולם הלוא הם אירועי יהוד כפי שעולה ממסמכי המשפט והתקשורת. אירועי יהוד החלו ב22.3.94, נהג מערבל בטון שנסע לאתר בנייה סמוך לביתו של משולם ברחוב ביאליק ביהוד מצא שהכביש חסום על ידי מכלית ששימשה לפתיחת ביוב שלטענת משולם נסתם עקב עבודות הבנייה. משולם לא הסכים לפתוח את הדרך למערבל והקבלן המזמין התקשר למשטרה. משולם בתגובה הזעיק את חברי העמותה שיסייעו לו והם חסמו את הכביש במכוניותיהם. המשטרה לא הצליחה לפתוח את הדרך. למחרת נמשכו החסימה וניסיונות המשטרה לפתוח את הכביש ללא הצלחה. בעימות שהתפתח הוכו מספר שוטרים ומספר מאנשי העמותה (ביניהם בנו של משולם, עמי) נעצרו. בינתיים נקבצו לביתו של משולם עשרות מתלמידיו שחלקם חמושים.
למחרת ה24.3 האירועים הסלימו, אנשי העמותה הקימו מתרסים בביתו של משולם ובשטח מסביב לו והכינו בקבוקי תבערה. כמה בקבוקי תבערה הושלכו לעבר כוחות המשטרה. ההסלמה משכה את תשומת לב התקשרות הארצית וכן את בכירי המשטרה והמערכת הפוליטית. מפקד מחוז תל אביב ניצב גבי לסט נפגש עם משולם בניסיון להגיע לסיום המשבר ללא הצלחה. סמוך לסיום הפגישה הגיעו שניים מתומכיו של משולם למחסום משטרתי סמוך כאשר אחד מהם חמוש. השניים ניסו להגיע לביתו של משולם, השוטרים לא אפשרו זאת. התפתחו חילופי אש שמהם נפצע אחד מהתומכים, יחיאל בן אבו, בלחיו. הוא הוכנס לביתו של משולם. כאשר שמע משולם על התקרית הוא ירה מאקדחו לעבר בית הקשיש שבו התמקם חפ"ק המשטרה והורה להשליך שלושה בקבוקי תבערה לעבר השוטרים שאחד פגע בניצב לסט. כך יתאר זאת משולם לאחר מכן למקומון:
מבחינתי מטרה לא מקדשת אמצעים. אני בן תורה. לא ארים יד על יהודי…. אני אחראי לאנשיי. הוראה שאין לזרוק אבן ללא הוראה שלי. לסט יוצא ופתאום נשמעת ירייה ועוד ירייה. ושומע צעקה שאדם שלי חטף כדור צלפים, מביאים פצוע… באותו רגע אמרתי: אולי מפחד לחשיפה החליטו לעשות מבחן כמו כורש… בחור שלי, שנפגע, ירה לאוויר, גררו אותו אלי, ורואה גב של לסט, בא לי לדפוק בו כדור. עשיתי חישוב מבצעי. שאם יקרה חס וחלילה לא היה ירי תכליתי. נתתי הוראה לאיש מולוטוב: זרוק מולוטוב על הגב של לסט ושני מולוטובים נוספים, לא לאנשים אלא לקרקע, לפני כוחות ימ"מ, שלא ייפגעו. אני הייתי יורה בלסט, ללא היסוס, לירות בכתף. בקבוק תבערה לא יכול להרוג
מתישהו במהלך היומיים הראשונים החליט עוזי משולם להפוך את האירועים מסכסוך בנייה מקומי למאבק על פרשת ילדי תימן. הוא האשים את השב"כ בפרובוקציה וטען כי קבלן הבטון פעל בשליחותו. שלטים ענקיים ועליהם קריאות להקמת ועדת חקירה ממלכתית והאשמות נגד השלטון ומשתפי הפעולה. נבנה דגם של הילדים בארגז מוכנים לשליחה לפי התמונה המוזכרת לעיל ותלמידיו התהדרו בחולצות עם טלאי צהוב בגנות ה"שוורצערייט". משולם התנה את סיום האירועים בהקמת שתי ועדות חקירה ממלכתיות, אחת לפרשת ילדי תימן והשנייה לחקר האירועים ביהוד. המשטרה לא יכלה כמובן להבטיח זאת ולכן פוליטיקאים התערבו. ניסיון תיווך ראשון של ח"כ בא-גד נכשל ב24.3 . למחרת ה25.3 בסיוע חברי הכנסת אברהם פורז ודב שילנסקי נחתם הסכם פשרה חברי הכנסת הסכימו לקים ועדת חקירה פרלמנטרית לפרשת ילדי תימן, מח"ש תחקור את התנהלות המשטרה כנגד משולם כאשר בראש החקירה יעמוד תת ניצב אשר אותו משולם הכיר ועורך דינו של משולם ילווה את הצוות. כמו כן הוסכם שהמשטרה תחל בחקירה רק לאחר חג הפסח ושהעצורים שנעצרו עד כה ישוחררו. משולם התחייב שכל אנשיו יתפזרו לביתם וישמרו על החוק והסדר.
זה היה הישג אדיר לעוזי משולם שכופף למעשה את המערכת. במהלך חג הפסח הסתובבו משולם ואנשיו כמנצחים ונתנו ראיונות בכלי תקשורת. הראיון למשל של נתן שיפריס שהוזכר מקודם ניתן בתקופה זו. משולם הופיע בתוכנית של דן מרגלית בשידור חי ובה שפך את משנתו והצהיר, בין היתר, שלא רק שיש לו הוכחות לחטיפת 4500 ילדים, אלא גם שהוא גם גילה ילדים חטופים ויש לו סוכנים מוסווים בתוך המערכת הביטחונית ואם הייתה מתרחשת פריצה לביתו הם היו ירו על מפקדיהם ולא עליו וגם שהשב"כ עוקב אחריו שנים רבות, אבל איכשהו לא היה להם מודיעין למבצע.
אולם החגיגה לא נמשכה לנצח, לאחר חג הפסח ב3.4 זימנה המשטרה את משולם לחקירה, משולם סירב ועל ההזמנה לחקירה רשם:
אם ברצונכם באמת במניעת שפיכת דמים, שיקלו צעדכם היטב. אני אחקר אך ורק על ידי ועדת חקירה ממלכתית בדלתיים פתוחות.
משטרת ישראל לא יכלה כמובן להניח לחשוד בשימוש באלימות משום שהוא מאיים לנקוט בעוד אלימות. אולם מהצד השני היא חששה שמעצר שלו יסלים לידי אלימות. לכן חודש הכיתור סביב ביתו של משולם. המצור נמשך עוד למעלה מחודש נוסף כאשר אל משולם נלווים גרעין מחסידיו כשהם חמושים ומכריזים על נכונותם להרוג ולהיהרג. במשך הזמן המשטרה כתרה את הבית תוך שהיא מונעת ממשולם וכמה אנשים שהוגדרו כדרושים לחקירה לעזוב את המקום. המשטרה גם ניהלה במקביל משא ומתן עם משולם לסיום המצב בדרכי שלום. משולם חזר לדרישתו של הקמת ועדות חקירה ממלכתיות. המשטרה אפשרה לכל מי שלא היה חשוד בעבירות להגיע לביתו של משולם והתוצאה הייתה שמבקרים רבים ובהם תומכים, תלמידים, משפחות של ילדים נעדרים ואמצעי תקשורת זרמו אליו. אולם חיי שאר תושבי השכונה שובשו בצורה נכרת.
לבסוף פקעה סבלנות המשטרה והיא החליטה לעשות תרגיל ב10.5 הסכים משולם להיפגש עם מפכ"ל המשטרה במלון נטוש עם הבטחה שלא יאונה לא כל רע. משולם הגיע למקום עם שומרי ראש, מחופש לאישה וכשהוא חמוש (בניגוד להתחייבותו). כולם נעצרו מייד (משולם יטען מאוחר יותר כי ידע מראש שייעצר), אולם משולם סירב להורות לאנשיו להיכנע והמשיך לאיים בשפיכות דמים. במקביל בצעה המשטרה עשרות מעצרים ברחבי הארץ של פעילי העמותה וניסתה לשכנע את המתבצרים בבית להיכנע ללא הצלחה. לאחר מכן החלו עקב חשש מהסלמה החלה המשטרה בכיתור הבית, הרס המתרסים שסביבו ופינוי השכנים. המתבצרים בבית שראו את כל הפעילות הזאת פתחו באש לעבר השוטרים. צלף של המשטרה ירה לעבר אחד היורים והרג את שלומי אסולין, מדריך בבית הספר למ"כים שערק מיחידתו עם נשקו.
ההתבצרות נמשכה עוד יום נוסף, לבסוף נשבר משולם והסכים לפשרה לפיה כל מי שאין לו קרוב משפחה מדרגה ראשונה שנעלם יצא ידי חובתו ולכן על פי ההלכה הוא רשאי להיכנע. התוצאה, כל המתבצרים נכנעו, כן מסתבר שמכל אותם שהיו מוכנים להלחם עד מוות למען משולם וילדי תימן לא היה אחד ממשפחה שנעלם לה ילד.
בחיפוש שנעשה בבית לאחר הכניעה נמצאו שמונה עשר רימוני יד, 47 בקבוקי תבערה, ששה רובי סער, שני תתי מקלע מסוג עוזי, שישה אקדחים ושתי לבנות חבלה. כמו כן נמצאו עשרות תרמילים שנורו מכלי הנשק השונים כולל שבעה עשר שנורו מנשקו של שלומי אסולין.
משולם ועוד אחד עשר מאנשיו הועמדו לדין על שורה של עבירות כולל יצור והחזקת נשק שלא כדין, קשרית קשר לביצוע פשע, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו , ניסיון חבלה בכוונה. סעף נוסף שבתחילה הואשם בו משולם הוא ריגול חמור וזאת משום שחשף בשידור חי את שמו וכתובתו של ראש השב"כ כרמי גילון (אז זה עוד היה חסוי). מאוחר יותר הסעיף הזה הוסר, אולם עד היום משתמשים בכך תומכיו כהוכחה שמשולם החזיק במידע סודי לגבי ילדי תימן. לא אלאה אתכם בהיסטוריית פסקי הדין, הערעורים, והערעורים שכנגד של משולם והמדינה. משולם שוחרר לבסוף ב1999 לאחר ששחרורו הוקדם.
בכלא החמיר מצבו הרפואי ומשולם החל להתרחק מהעיסוק בילדי תימן. במהלך הדיונים לשחרורו הצהיר משולם שלא יעסוק יותר בפרשת ילדי תימן, לפי העיתונאי קלמן ליבסקינד מדובר היה ביוזמה של משולם ולא דרישה מהמדינה. הוא יצא אדם אחר משכנס. מי שנכנס כמנהיג כריזמטי יצא חולה ושוכב על אלונקה, לטענת חלק מתומכיו כתוצאה מרעלים שהזריקה לו המדינה. שחרורו כאדם חולה היווה למעשה את סוף פעילות העמותה שלו. מצבו הבריאותי המשיך להחמיר עד שנפטר ב20 ביוני 2013.
מאסרו של משולם לא היה הסוף של פעילותו ושל העמותה שלו. אני לא אכנס לכך לעומק כי גם ככה הארכתי מאוד ואתעכב רק על סאגה אחת חשובה שהיא סיפור הזמנתו להעיד בפני ועדת החקירה הממלכתית שהוקמה לחקר הפרשה.
ובכן לבסוף הוקמה ועדת חקירה ממלכתית לפרשת ילדי תימן. בדצמבר 1994 הגישה ועדת שלגי את ממצאיה שרוב הילדים שאת גורלם חקרה נפטרו ושלא נמצאו הוכחות למעשים פליליים. כמובן שרבים לא היו מרוצים מתוצאה של ועדה זו שממילא לא רחשו לה אמון רב. לכן חודש מאוחר יותר הורה ראש הממשלה יצחק רבין על הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר הפרשה. משולם שלח בקשה להופיע בפני הועדה ולחשוף בפניה את הפרשה יחד עם תיעוד מלא שברשותו, הוא טען שיוכל לפתור את כל הפרשה בתוך 24 שעות. אולם הוא הציב שני תנאים, שתינתן לו הסמכות לחקור ושכל העדות תשודר בשידור חי.
הועדה סירבה והשיבה שהדרישה לתת לעד סמכות חקירה של עדים אחרים היא דרישה אבסורדית שאף ועדת חקירה לא תקבל ושנושא השידור החי הוא דבר שכלל לא בסמכותה. הועדה הייתה ועדה בדלתיים פתוחות וכלי תקשורת היו רשאים לנכוח בדיונים והועדה לא הביאה התנגדות שהדיונים יועברו בשידור חי, אבל לא הייתה לה שום סמכות חוקית לחייב ערוץ תקשורת כלשהו לשדר את הדיונים. משולם השיב במנשר נוסף שבו לבד מהתקפות כנגד המאפיה השלטונית ו"האל קאפונה הממסדי – יצחק רבין המרצח" השיב כי ללא שידור ישיר לא יעיד. הועדה התייחסה לכך כאילו הוא עצמו ביטל את הופעתו. אגב מעניין שבאותו מנשר הוא מציין שסאלם יעקוב ג'רפי נרצח על ידי השב"כ כי ניסה למנוע את חטיפת בתו. ככה זה כשאין מחויבות לעובדות.
עכשיו הגיע הזמן לנסות לעשות הערכה לטענותיו של עוזי משולם. אם לסכם משולם טען שלאורך שנים רבות (מלפני קום המדינה ועד סוף שנות השבעים), אבל בעיקר בשנים הראשונות של קיומה נהלה המדינה (אשר הוקמה ומנוהלת על ידי ממסד ציוני שהוא "ערב רב", לא באמת יהודי ומעוניין לפגוע ביהודים האמיתיים) תכנית ממסדית של הוצאת אלפי ילדים במרמה מידי משפחותיהם ומסירתם תמורת כסף למשפחות מאמצות בארץ ובחו"ל. בתכנית השתתפו גופים רבים במדינה, הסוכנות היהודית, בתי חולים, בתי קברות, ארגוני נשים, חברת צים ובראש ובראשונה השב"כ שלא רק היה אחראי על התכנית, אלא גם עסק בהשתקתה וברדיפת אלא המנסים לחשוף אותה במשך כל שנות קיומה. גם אירועי יהוד לשיטתו היו ניסיון לטבוח ובאנשיו על מנת להשתיק את הפרשה. והכל מתועד אצלו.
נתחיל מטענה ראשונה, 4500 ילדים נחטפו, כלומר הם חיים במשפחות אחרות מתוכם 1700 עד 1952. משולם טען שהמספרים מבוססים על מסמכים שברשותו אולם הוא מעולם לא חשף אותם ומספר התלונות של העלמות שיש לאחרים לא מתקרב למספר שטען. לכל שלוש הועדות יחד השונות מספר המתלוננים הוא קרוב ל1100. במאי 1998 פרסמו אנשי עמותת משכן אוהלים רשימה של 1500 שמות של ילדים שנעלמו הרשימה הורכבה מהמשפחות שפנו לועדה וגם כנראה ממחקר פרטי של עמותת משכן אוהלים שטיבו לא ברור. מתוך הרשימה 1238 היו בטווח השנים של וועדת החקירה (1948-1954). כאשר 1105 מתוכם הם עד 1952. למרות שאנשי העמותה טענו שמדובר ברשימה ראשונית בלבד הם למיטב ידיעתי לא הוציאו רשימה נוספת, מכיוון שהם עצרו במספר עגול של 1500 ייתכן שהיו להם מעט יותר שמות. ביולי 2017 ערך נתן שיפריס הרצאה שבה הציג את המחקר שלו בנושא. הוא טוען שיחד עם מי שפנו לועדות, מחקר אישי שלו ועמותות שאחרות שקמו מאז (עמר"ם ואחים וקיימים) יש בסך הכל 2022 מקרים, כאשר 1425 מתוכם עד 1952. לא רק הגורמים הרשמיים, אלא גם המקורבים ביותר למשולם לא מסוגלים להתקרב למספרים שבהם הוא נקב.
למעלה מזאת, משולם טען שמדובר בילדים שהוא יודע בוודאות שנמסרו לאימוץ, לעומת זאת התלונות הם רק על העלמות, כלומר שלמשפחותיהם קיים ספק לגבי גורלם, אין שום הוכחה שאותם ילדים אכן נמסרו לאימוץ ולא נפטרו כמו שמצאו הוועדות. למעשה גם רוב העוסקים בפרשה (מכל הצדדים) מבינים שלפחות חלק מסוים מהילדים שלגביהם הוגשו תלונות באמת נפטר. בניגוד להבטחותיו משולם מעולם לא "החיה מתים" – הוכיח שאדם שנקבע שמת הוא למעשה חי. גם לגבי איחוד משפחות אין שום הוכחה שמשולם אי פעם הצליח לאחד מאומץ עם משפחתו. אני קראתי את סיפוריהם של כנראה כל האנשים שטוענים שהם חטופים שמצאו את משפחותיהם (בלי להיכנס לשאלה אם הם צודקים), מרים שוקר, גיל גרינבאום, צבי עמירי, יהודה קנטור, משה בכר, אורי וכטל, צילה לוין ורדה פוקס, עזר שחר (תעשו גוגל על שמות שלהם). לכל אחד מהם סיפור משלו כיצד הם נפגשו עם המשפחה, אבל אין אחד מהם שעוזי משולם הוא חלק מהסיפור שלו. עד היום לא קמה משפחה אחת שטוענת שעוזי משולם הפגיש אותה ילדה האובד. ראוי גם לשים לב שכל המאומצים הם מישראל, אף לא אחד מחו"ל שלשם לכאורה נמכרו רוב הילדים.
ומה לגבי המסמכים שמתעדים את כל הפשע מהכספות הסודיות של המדינה שעוזי משולם טען שיש לו? ובכן משולם מעולם לא פרסם אותם, לא לפני מעצרו ולא אחריו (העמותה שלו לא פסקה לפעול אחרי המעצר ואף המשיכה להפיץ עיתון משלה). העובדה שגם אנשי העמותה שלו לא פרסמו רשימת שמות שמתקרבת למספר שהוא טען או אתרו מאומצים מראה שגם להם לא הייתה גישה למסמכים.
בפנייה שלו לועדת החקירה משולם טען שהמסמכים ברשותו ושהוא מוכן להציג אותם, מכאן שהם לא נתפסו על ידי המדינה. בנו עמי טוען שהמסמכים בידו (או לפחות שהוא יודע בידי מי הם), אולם לא מפרסם אותם ובמקום זאת מעלה רשימת דרישות בלתי אפשרית (מעניין שבאתר אינטרנט שהקים טען עמי משולם כי מעולם לא ראה או קבל את המסמכים בסתירה למה שהוא אומר היום). איני רואה שום סיבה לדרישות הללו מלבד תירוץ לא להציג את המסמכים. בעבר משולם יכול היה לטעון כי חייבים שידור חי כדי שהוא כדי שלא יהיה תיווך של התקשורת שיעוות את המסר שלו, אבל היום בעידן האינטרנט כל אחד יכול לחשוף ישירות את מה שהוא רוצה לכל העולם ויש ויקיליקס למי שרוצה לחשוף חומרים סודיים באנונימיות . דעתי האישית היא שהם לא חושפים את המסמכים כי אין להם כאלה ומעולם לא היו להם.
ומה בדבר התמונה של התינוקות ב"ארגז" אשר לכאורה מוכיחה סחר הילדים? מדובר בתמונה של ילדים ששוכבים בבית הילדים במחנה חאשד בתימן (ממנו עלו לארץ) מתוך כתבה בעיתון הבקר. אנשי משולם פשוט חתכו את שולי התמונה והציגו את הסל שבו שהו הילדים כארגז.
ורדיפות והתנכלות השב"כ? מלבד משולם היו עוד אנשים רבים, בין אם פעילים ובין אם הורים, שפעלו בנושא ילדי תימן מאז שנות החמישים. אף אחד מהם מעולם לא תמך בטענת משולם על הפחדת של השב"כ ועל אילן רז המאיים.
ומה לגבי האנשים השונים שמשולם התרברב שהיו לו בזרועות הביטחון אשר ברגע האמת יירו במפקדיהם ולא במשולם ותומכיו? ובכן ברגע האמת השוטרים ירו על הבית ולא במפקדיהם.
בנו של עוזי משולם אומר (בקישורים למעלה) שאביו טען שחלק מהילדים החטופים נמכרו לארה"ב לניסויים בסגנון מנגלה. אני לא מצאתי אמירות ישירות של משולם בנושא זה, אבל מצאתי אחרים שגם טוענים זאת . בכל מקרה גם לטענות אלו לא נתגלו הוכחות.
יש ניסיון להלבין את האלימות של משולם ואנשיו ולספר שהם היו אנשים מלאי אהבה שהתנפלה עליהם משטרה עם כוונות לרצח. כך למשל לפי הקשת הדמוקרטית המזרחית עוזי משולם בסך הכל התלונן על סתימה בביוב ופתאום התנפלו עליו אנשי ימ"מ. האמת שמשולם ואנשיו הם אלו שאיימו באלימות עוד לפני תחילת אירועי יהוד, הם אלה שהפעילו אלימות כלפי נהג המערבל והשוטרים שבאו לעזור לו, הם אלו שייצרו והשליכו בקבוקי תבערה על השוטרים, הם אלו שסירבו להתייצב לחקירה, הם אלו שלאורך כל המצור הסתובבו עם נשק ואיימו בשפיכות דמים אם לא ייענו דרישותיהם המופרזות והחמירו את המצב שהתחיל מסכסוך בנייה פשוט שיכול היה להסתיים רק בדו"ח. גם לאחר אירועי יהוד היו כאלה שהמשיכו לנקוט באלימות כאשר המקרה המפורסם ביותר הוא ניסיון ההתנקשות בחייו של רב כלאי בני אבירם, קצין הבטחון של הכלא שבו נכלא משולם.
לעומת זאת המשטרה ניסתה להימנע ככל האפשר מאלימות ולכן היא הייתה מוכנה להסכם שאפשר היה להגדירו ככניעה רק כדי לסיים את האירועים הראשונים בדרכי שלום. גם כשהאירועים התפתחו למצור ממושך במשטרה עדיין העדיפה לנסות את לסיים המשבר במשא ומתן למרות שהיו לה הזדמנויות לעצור את משולם ויכולת לפרוץ לבית. גם אחרי המעצר של משולם הם המשיכו לנקוט באותה גישה והביאו לסיום האירועים בלי פריצה לבית. גם כאשר נורתה עליהם אש המשטרה השיבה באש צלפים בלבד כדי לצמצם כמה שיותר את מספר הנפגעים. אם המשטרה הייתה באמת רוצה לחסל את משולם הרי שהייתה לה הזדמנות מושלמת כאשר משולם הגיע למלון כשהוא חמוש עם שומר ראש אחד ומוקף שוטרים, הם רק היו צריכים לטעון שמשולם החמוש התנגד למעצר, אבל הם לא עשו זאת.
אפשר לומר שטענותיו של משולם מתחלקות לשני סוגים עיקריים, אלו שאי אפשר להוכיח שהן נכונות ואלו שאפשר להוכיח שהן לא נכונות. למעשה משולם דרש אמונה עיוורת בו והתכחשות לכל מה שסותר אותו. טענותיו היו שזורות סתירות פנימיות והתגברו בחומרתן במשך השנים ללא סיבה ברורה. הדבר היחיד שאפשר לומר לזכותו זה שמכיוון שהוא נתפס כמי שפועל למען המשפחות משפחות רבות פנו אליו (או אל העמותה לאחר שנעצר) וסיפקו לו סיפורים ומסמכים. אלו כשלעצמם נתנו לו ומאוחר יותר לשאר פעיליו ידע רב, אבל הוא עורבב עם שאר הטענות הרגילות ולכן נדרשת מלאכת סינון נכרת כאשר באים לבחון טענות של אנשי משולם המבוססים על חומר זה.
אם להעריך את השפעתו של עוזי משולם על פרשת ילדי הרי שמבחינה תודעתית ההשפעה היא עצומה, השם המקובל של הפרשה בידי רבים (כולל ועדה של הכנסת), ילדי תימן מזרח ובלקן, הוא שם שהוא טבע. אם בועדת שלגי 10% מהפונים לא היו ממוצא תימני הרי שבועדת החקירה הממלכתית השיעור היה 30% והיום כבר מדברים על 40% (כמו שלמשל שיפריס טוען). כולן הן משפחות שלפני כן לא חשבו שהן קשורות פרשה ורק בגלל עוזי משולם החלו לסבור כך. סדרי הגודל המדוברים של הפרשה גם נובעים ממנו, אם לפניו דברו רק על כמה מאות הרי אחריו החלו לדבר על אלפים. גם משך שנות הפרשה גדל, אם בעבר התייחסו רק לשנות הקמת המדינה הרי שהיום מאמצים את גישתו שמדובר בפרשה שהחלה לפני קום המדינה ונמשכה עד סוף שנות השבעים. מאבקו האלים והמתוקשר אכן תרם להגברת המודעות לפרשה והעלתה לכותרות. למרות שאיני סבור, כמו שיש שטוענים, שרק בזכותו הוקמה ועדת החקירה הממלכתית. מאבק להקמת הועדה היה לפניו.והיה מתקיים בלעדיו. איתן הבר סיפר בעדותו בועדת החקירה כי הגישה של רבין הייתה שאם יש משפחות שלא מרוצות מועדת שלגי וועדה ממלכתית יכולה לסייע בכך אז יש להקים אותה, שמו של משולם כלל לא עלה בעדות זו.
מבחינת מעשית, לעומת זאת, התרומה שלו אפסית עד שלילית. משולם לא הביא פתרון לאף משפחה, לא גילה אף ילד חטוף ולא חשף אף פושע. לכל היותר ניתן לטעון שהוא הקשיב למשפחות. אולם הסיפורים שסיפר רק הרעילו את האווירה ויצרו חוסר אמון במדינה ובועדת החקירה הממלכתית באופן כזה שמנע ממנה להביא מזור למשפחות. התוצאה היא שלמשפחות רבות נפתחו הפצעים הישנים לא אפשרות לרפא אותם. הנזק הוא לא רק נפשי כיוון שחלק מהמשפחות שפכו ממיטב כספם על חוקרים פרטיים מתוך ניסיון לאתר את הילדים שהם האמינו שחיים אי שם, כמובן ללא תוצאות.
בתור חובב קונספירציות פתיחת הארכיונים בשנה שעברה הייתה מתנה בשבילי, קראתי אולי אלפי מסמכים ומאות עדויות. המסקנה שהגעתי אליה שלא הייתה שום מזימת חטיפה ממסדית ושרובם המוחלט של הילדים נפטרו מסיבות טבעיות. לכן לדעתי זה מאוד סמלי שיום המודעות לפרשה נקבע לזכרו של אדם שעיקר פעילותו הייתה סיפור שקרים וסיפורים לא מבוססים אולם בפועל לא עשה דבר לפתרון הפרשה.
א.א. קונספירציות 
