המקרה של 40 ילדים ש"נעלמו" ממחנה עתלית

רוב הסיפורים העוסקים בהעלמות ילדי תימן הם אינדיווידואליים, כלומר כל משפחה מספרת על העלמות ילדה או ילדתה שלה. אולם קיים סיפור על כך שארבעים ילדים נעלמו לאחר שנלקחו באוטובוס ממחנה העולים בעתלית לירושלים לצורך קבלת חיסון. סיפור על העלמות של כל כך הרבה ילדים בבת אחת וכן הצורך לקחת אותם לירושלים הרחוקה רק בשביל חיסון מעלים מייד את החשד שיש פה משהו מסריח ולכן אין פלא שזהו אחד מסיפורי הדגל שפעילים העוסקים בפרשה השתמשו בו בהפגנת "יום המודעות לפרשה" השנתית שלהם:

הסיפור כפי שהוא מובא באתר עמותת עמר"ם הוא כלהלן:

בנם של יחיא ותימניה חבאני ז"ל, ציון נלקח מבית התינוקות במחנה עתלית ב- 1949 יחד עם עוד ארבעים ילדים. לאמהות נאמר שהילדים נלקחים לשם מתן חיסון בירושלים ויחזרו למחרת בבוקר, אך אף אחד מהם לא שב לחיק משפחתו. אחרי שבוע המשפחות שחיכו לילדיהן נשלחו מן המחנה ופוזרו ברחבי הארץ. אחרי חודש וחצי התקבל מכתב שהילד נפטר. האמהות האחרות ששלחו את ילדיהן ולא שבו- אף הן קיבלו מכתבי פטירה.

לסיפור מצורפת תמונה של כתבה מהעיתון "מקור ראשון" ממועד לא ידוע (כנראה מתישהו ב1996) ובו ראיון עם אמו של ציון, תמניה. תמניה מספרת בעצם את אותו הסיפור שהובא למעלה בתוספת פרטים נוספים, למשל שהילדים הוסעו באוטובוס מיוחד עם תאים לתינוקות ופירוט על איך בדיוק הודיעו להם על החיסון ערב לפני. תמניה ובעלה, יחיא, פנו גם לועדות החקירה השונות. בעדותה בפני ועדת החקירה הממלכתית מסרה תמניה את אותו הסיפור עם הבדלים קטנים ופירוט נוסף, אבל לא משהו משמעותי שונה.

בועדת בהלול-מינקובסקי (וב"מ בקיצור), ועדת החקירה הראשונה מ1967, היא סיפרה את הפרטים הבאים: היא עלתה לבדה עם בנה ציון בן השבוע ושוכנה במחנה העולים עתלית, לאחר 6 ימים היא ראתה לפתע שמעמיסים את הילדים על אוטובוס מיוחד יחד עם 80 ילדים נוספים ונאמר לה שהם נלקחים לירושלים לחיסון, לאחר יומיים היא עברה לכפר שלם. כאשר בעלה עלה לארץ, חודש לאחר מכן, היא ספרה לו על ציון, הם ביררו בעזרת קרוב משפחה של בעלה ונאמר להם שציון נפטר, הם האמינו לכך ולא התעניינו יותר בגורלו עד שקראו כתבה במעריב שעסקה בנושא ילדים מעולי תימן שנעלמו. מעבר להבדלים בנסיבות המדויקות או מספר הילדים שנלקחו, השוני המרכזי בעדות בוב"מ לעומת עדויות מאוחרות יותר הוא שתמניה לא טענה דבר לגבי הילדים האחרים שנלקחו יחד עם בנה.

וב"מ חקרה את המקרה ומצאה שתמניה עלתה ב7.2.1949. בנה הגיע לבית התינוקות של ויצ"ו בירושלים ב15.2 ואושפז ב17.2 בבית החולים ביקור חולים בירושלים ונפטר שם למחרת היום. הוא נקבר בבית הקברות בשיח באדר ב20.2.  בעלה של תמניה עלה לארץ ב15.3 והגיע לכפר שלם כעבור שלושה ימים. ציון נפטר ונקבר תחת השם ציון זכריה, השיבוש הזה מקורו בשיטת השמות שהייתה נהוגה בקרב עולי תימן שבמקום שימוש בשם פרטי ושם משפחה שמו המלא של אדם הורכב משם פרטי, שם אביו, שם סבו ושם החמולה. כך ששמו המלא של ציון היה צריך להיות ציון יחיא יצחק חבאני. בישראל לא כל כך ידעו איך "לאכול" את שיטת השמות ולכן בהרבה מקרים שם האב נרשם כשם המשפחה. בנוסף לכך זכריה היה עברות מקובל  של השם יחיא. כך ציון הפך להיות ציון זכריה.

למרות השיבוש בשם שאר הפרטים שמצאו וב"מ כולל התאריך, שם האם, גיל הילד, העובדה שנרשם שהגיע ממחנה העולים עתלית ומיקום הפטירה מתאימים לסיפורה של תמניה והזיהוי הוא ודאי (יש הבדלים שוליים אבל ניתן להסבירם בכך שחלפו 18 שנים בין ההעלמות לעדות).  ועדת החקירה הממלכתית חזרה על ממצאיה של וב"מ לגבי ציון, אולם למרבה הצער היא לא התייחסה בממצאיה לגורלם של שאר הילדים שלטענת תמניה נלקחו עם ציון (וב"מ לא התייחסה לכך שכן תמניה לא התלוננה בפניהם על כך).

אז יש לכאורה פתרון לשאלה מה עלה בגורלו של ציון, הפתרון הזה יכול היה להיות מספק אם הסיפור היה עוסק אך ורק בציון, אבל הטענה שעוד 39 ילדים אחרים נעלמו יחד איתו מעלה את החשד שאולי הרישומים הקשורים לציון אינם נכונים. אז עכשיו נשאר לברר מה עלה בגורל שאר הילדים. אולם כאן אנו נתקלים בבעיה, אין שום מידע לגבי הילדים הנוספים, בשום מקום לא מופיע שום פרט לגביהם, לא שמם ולא שם הוריהם. אין עדויות של הורים המתייצבים ומחזקים את ספורה של תמניה. תמניה היא המקור היחידי לספור ואף אחד מהמקורות השונים שמביאים את הסיפור לא טרח לנסות למצוא או לשאול את תמניה לגבי הילדים האחרים.  כאמור גם ועדת החקירה ממלכתית לא עשתה זאת ולדעתי זהו פספוס גדול שלה. תמניה בעדותה בועדת החקירה הממלכתית דווקא מציינת מיוזמתה שם של זוג הורים שלטענתה ילדם היה אף הוא באוטובוס ומת, אולם הם כבר לא היו בחיים בזמן מתן העדות והם גם לא התלוננו לועדות קודמות כך שלא ניתן לקבל את גרסתם. אז מה, זה אומר שהגענו למבוי סתום ואין עדויות נוספות או מסמכים לגבי המקרה? ובכן מסתבר שדווקא יש, אבל הסיפור שהם מספרים שונה מסיפורה של תמניה.

העדה הראשונה היא בדרה זכריה שהתלוננה על העלמות בתה כרמלה לוב"מ. בדרה מספרת שעלתה עם בתה בת החודש וללא בעלה ב30.1.1949 למחנה העולים בעתלית. לאחר זמן מה נאמר לה שרוצים לקחת את בתה לבית תינוקות בירושלים כיוון שהיא צעירה (בדרה הייתה אז בת 15-16 ) וכדי שתוכל ללמוד. בדרה התנגדה בתחילה, אבל הסכימה לאחר שנאמר לה שהיא תוכל לנסוע עם התינוקות לירושלים באוטובוס והיא נסעה איתם. היא מספרת שבאוטובוס היו 18 תינוקות כולל בתה. לאחר מכן בדרה בקרה את בתה מספר פעמים נוספות. בעלה של בדרה הגיע לארץ ב15.3 ולאחר מכן בקרה את בתה פעם נוספת ומספר ימים לאחר הביקור ההוא נמסר להם שהיא נפטרה. בכל הזמן הם נשארו במחנה העולים בעתלית ועזבו אותו רק בחודש מאי 1949.

וב"מ מצאו כי הבת הוכנסה לבית התינוקות של ויצ"ו בירושלים ב15.2 וכעבור שבועיים חלתה ואושפזה בבית החולים ביקור חולים שם נפטרה ב23.3 . ברישום בבית החולים נכתב כי האם בקרה את הילדה. שם הילדה שובש ונרשם ככרמלה שלום, שלום (סאלם) הוא שמו של אביה של בדרה. אבל בהצלבה עם שאר הפרטים למרות השיבוש הזיהוי ודאי.

העדות השנייה מגיעה משמעה רצון (רדא) וסיפור היעלמות בנה פלטיאל. הסיפור של פלטיאל הוא אחד מהסיפורים המורכבים, המרתקים והמתועדים ביותר בקרב ילדי תימן וכולל שלושה תיקים שבכל אחד מהם כ200 עמודים בארכיון הועדות. הסיפור ראוי להתייחסות מורחבת בפני עצמו, אבל במקרה שלנו אתמצת את עיקרי הדברים הרלוונטיים.

שמעה וארבעת ילדיה עלו ללא בעלה ב21.1.1949 ונשלחו למחנה עולים בעתלית. ב15.2 נשלח פלטיאל בן החודש לערך לבית התינוקות של ויצ"ו בירושלים תחת השם המשובש מרתיאל. בעלה עלה לארץ בשלב מאוחר אבל מכיוון שהיה חולה שחפת הוא אושפז בבית חולים לחולי שחפת שם נפטר כעבור שלושה חודשים (אין תאריכים מדויקים לגבי פרטים אלה). ב1.6 ילד אחר שלה, חיים, נשלח למוסד אחר של ויצ"ו בירושלים, כנראה בעקבות מות אביו. שמעה המשיכה לבקר את שני בניה בהסעות שארגן מחנה העולים עד נובמבר 1949, אז עזבה את מחנה העולים ועברה להתגורר בקדימה. בהיותה אלמנה המגדלת לבדה שני ילדים, במצב כלכלי לא קל ובארץ חדשה שעדיין לא הכירה אותה טוב, שמעה לא יכלה להמשיך לבקר את ילדיה.

רק ב1952 החלה בתה הבכורה, שמחה , לחפש את הילדים. היא מצאה לבסוף את חיים במוסד לילדים בבני ברק אליו הועבר מירושלים, אבל את פלטיאל לא איתרה. ב1954 התלוננה שמחה במשטרה. חקירת המשטרה גילתה כי פלטיאל  הועבר במרץ 1950 יחד עם ששה ילדים אחרים לבית התינוקות של מחנה ראש העין ג'. אולם בית התינוקות הזה נסגר יחד עם המחנה באוקטובר 1950 ומאז נעלמו עקבותיו של פלטיאל וגורלו לא נודע עד היום.

כמה חודשים לאחר התלונה במשטרה חלה תפנית בעלילה. שמחה מגלה כי בכפר אונו ישנו ילד מאומץ במשפחה אשכנזית בשם אורי וכטל. היא והמשפחה משתכנעים כי אורי הוא למעשה בנם האובד פלטיאל. הם מתלוננים במשטרה ופותחים במאבק משפטי לביטול האימוץ. חקירת המשטרה מעלה כי הילד אורי נולד בהדסה תל אביב ביוני 1949 בשם משה שרפי לאם בשם רחל אשר נטשה אותו שם ולכן נמסר לאימוץ. לאור זאת ההליך המשפטי נכשל. לימים הם גם יערכו בדיקת די.אן.איי שתוכיח סופית  שהוא אינו פלטיאל, לא שזה מפריע לכל מיני גורמים להמשיך להציג אותו ככזה.

 

כתוצאה מהחקירה המקיפה שהחלה שנים ספורות לאחר ההעלמות יש בתיקים שעוסקים בפלטיאל גם חומר על שליחתו שלו לויצ"ו ועל  שאר הילדים שנשלחו יחד איתו. כאמור עד עכשיו כל שלושת התינוקות שהוזכרו כולם הגיעו ב15.2 לבית התינוקות של ויצ"ו בירושלים. השאלות שנשאלות הן כמה ילדים עוד היו איתם ומה עלה בגורלם. ממסמך ראשון שמציג רשימה של הילדים שנשלחו לויצ"ו עולה שמספר הילדים שנשלחו הוא 16. קרוב למספר שבדרה זכריה זכרה ורחוק מזה שתמניה חבאני נקבה בו. הרשימה כוללת את פלטיאל (כמרתיאל), ציון וכרמלה. אבל היא לא כוללת את הילד מהמשפחה האחרת שתמניה הזכירה בעדותה (שם משפחה מרחום).

מסמך נוסף שנמצא בתיק אחר שקשור לחקירה מלמד מה עלה בגורלם. לפיו עולה שארבעה מהילדים נפטרו במהלך תקופת שהייתם ו12 הנוספים עזבו את המוסד בחיים. אמנם אין במסמך מידע מה קרה להם לאחר שעזבו את ויצ"ו, אולם פרט לפלטיאל אין תלונות לגבי ההעלמות של אף אחד מהילדים האחרים שעזבו את בית התינוקות וכן לגבי שני הילדים האחרים שנפטרו.

סימוני ה"וי" ליד ארבעה מהשמות מציינים ילדים מהקבוצה שנשלחה עם פלטיאל מבית התינוקות של ויצ"ו בירושלים לבית התינוקות במחנה ראש העין ג' ושמשרד הפנים הצליח לאתרם לבקשת עורך הדין של משפחת רדא. רשימת הילדים נמצאת במסמך אחר, אבל מקריאה בו אני בספק שהשלמה לוי שאיתרו הוא אכן השלמה לוי שנלקח עם פלטיאל שכן גילו שונה ורשום שהוא יליד הארץ.

וודאי שמתם לב שמשותף לכל המקרים הוא שהמשפחות עלו ללא הבעלים. הסיבה לכך היא שהם עלו מעדן שהייתה מושבת חסות בריטית והתקופה הייתה שלהי מלחמת העצמאות. הבריטים שהיו בעלי ברית של מצרים וירדן הטילו איסור על עלייה של גברים בגיל גיוס כדי שלא יהיה בכך סיוע לישראל במלחמה. רק אחרי שנחתם הסכם שביתת נשק עם מצרים בסוף חודש פברואר ונפתח משא ומתן לשביתת נשק עם ירדן ולבנון הבריטים ביטלו את האיסור.

עכשיו ניתן לעשות סיכום וההערכה של כל הידוע לנו. יש לנו מסמכים מקוריים וכן עדויותיהן של שלוש אימהות שונות. אין ספק ששלושת התינוקות נשלחו לבית התינוקות של ויצ"ו בירושלים ב15.2.1949 הדבר נתמך גם המסמכים וגם בכל העדויות. לגבי מספר הילדים המסמכים מלמדים ש16 ילדים נשלחו, בדרה זכריה שנסעה איתם באוטובוס לירושלים זכרה מספר קרוב מאוד – 18. שניהם עומדים בסתירה לטענתה של תמניה חבאני על 40 ילדים.

גם לגבי נסיבות שליחתם של הילדים סיפורה של תמניה נסתר על ידי האמהות האחרות, גם שמעה וגם בדרה מספרות שהילדים נשלחו לויצ"ו כדי לסייע למשפחות שהיו במצב סוציאלי קשה ולא לחיסון והדבר גם הגיוני יותר. מכאן גם שהילדים לא היו אמורים לחזור למחרת היום. כמו כן בניגוד לדבריה של תמניה שאר המשפחות לא פוזרו מיד לאחר שהילדים נשלחו לויצ"ו וכמו כן לא נמסר להן זמן קצר לאחר מכן שהילדים נפטרו. בדרה זכריה נשארה במחנה עתלית למעלה מחודש לאחר שנמסר לה על מות בתה בהודעה ברמקול ואילו שמעה רדא נשארה במחנה חודשים רבים לאחר שילדיה הועברו לירושלים ואף בקרה אותם פעמים רבות ולמעשה כלל לא נמסר לה גם לאחר מכן שנפטרו.

נוסיף את כל אלו לעובדה שאין אף עדות או מסמך שתומכת בטענות של תמניה והסיכום הוא שבבחינה אל מול מסמכים מקןריים ועדויות אמהות נוספות הסיפור של העלמות המונית של 40 ילדים פשוט לא מחזיק מעמד. ניתן לקבוע כי מספר הילדים שנשלחו היה 16,עדותה של בדרה מאמתת את המסמכים, והם נשלחו על מנת לסייע למשפחתם שהייתה במצב סוציאלי לא פשוט והם לא היו אמורים לחזור ביום שלמחרת וחלקם אותרו בחיים גם שנים לאחר מכן. כמה מהם אכן נפטרו ועקב הריחוק של ההורים הם לא זכו להיות נוכחים בקבורת ילדיהם ולכן נוצר (בקרב אלא שהתלוננו) חשד שאולי הם לא מתו.

אם יש משהו שהסיפור הזה מדגים זו הבעייתיות שבהסתמכות על עדות יחידה על מנת לקבוע מסמרות לגבי התרחשויות בעבר, במיוחד בחלוף שנים רבות, ומדגישה את הצורך בהצלבת העדות עם עדויות אחרות ומסמכים במידת האפשר. "להאמין לקורבנות" היא אולי אמירה שנשמעת נכונה מוסרית, אולם במציאות הקורבנות הם בני אדם והם עלולים לשגות ועובדה היא שבמקרה שלנו ישנן כמה "קורבנות" אשר סותרות אחת את השנייה לגבי פרטי האירוע. אני לא חושב שתמניה שיקרה בכוונה תחילה, אלא היא ספרה את הסיפור כפי שזכרה אותו, רק שזיכרונה לא היה מדויק.

אף אחד מאותם הארגונים וכלי התקשורת שקדמו את הסיפור לא טרח לעשות את המינימום של המחקר ולחפש את ההורים של הילדים האחרים באוטובוס ועובדה היא שאין הם יודעים דבר לגבי הילדים האחרים שלכאורה נעלמו יחד עם ציון. אולם הדבר לא הפריע להם להציג את הסיפור כעובדה מוגמרת. אמנם גם ועדת החקירה הממלכתית לא התייחסה לסיפור, אבל לפחות היא לא פרסמה אותו כאמת. למיטב ידיעתי רק אני עשיתי את ההצלבה עם סיפורי שתי האמהות האחרות והמסמכים, והסיפור הזה לא פוענח קודם לכן על ידי אחרים, ועל כך גאוותי.

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “המקרה של 40 ילדים ש"נעלמו" ממחנה עתלית

  1. מבקשת להוסיף ששמעה רצון (רדא) העידה כי אחות מהמרפאה בעתלית, הייתה מלווה את האמהות בביקורן בירושלים בבתי התינוקות, כלומר הייתה השתדלות שלא ינותק הקשר. ביקורה את ילדיה אכן נפסקו עם המעבר לקדימה. אולם, אחת משכנותיה עידכנה אותה שראתה את פלטיאל בבית התינוקות בראש-העין (רוב דיירי עתלית הועברו לראש העין, והתינוקות נשלחו לקרבם להוריהם) וגם שם שמעה לא ביקרה אותו.

  2. פינגבק: הבעייתיות של הזיכרונות או להאמין למשפחות – אבל מה קורה שהמשפחות סותרות את עצמן? | א.א. קונספירציות

  3. פינגבק: חטיפת ילדי תימן, תיאוריית קונספירציה – עובדות, אנשים ונושאים – וובסטר – הבלוג של חנן כהן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s