הילדים שאומרים עליהם שהם חטופים חלק א: מרים שוקר (ושאר הילדים שוב"מ גילתה)

אני מתחיל בסדרת פוסטים חדשה אשר, כפי שניתן להסיק משמה, תעסוק בבחינת סיפוריהם של אנשים אשר מוצגים לציבור על ידי ארגוני פעילים ואמצעי התקשרות כילדים אשר נחטפו בילדותם ממשפחתם וכך הם משמשים כהוכחה שאכן התרחשה חטיפת ילדים ממוסדת.

צריך להבהיר גם למה אני מתכוון שאני כשאני אומר חטופים. הכוונה בחטופים היא לילדים שנמסרו לאימוץ במרמה ללא הסכמת משפחתם ויש להבדיל זאת ממאומצים באופן כללי.  במהלך השנים הראשונות למדינה היו כמה מאות ילדים, רבים ממוצע מזרחי, שאומצו על ידי משפחות שרובן היו אשכנזיות וזאת ממגוון סיבות לגיטימיות. רוב המקרים היו של ילדים שנולדו לנשים ונערות מחוץ לנישואים אבל היו גם יתומים, ילדים שנמסרו עקב בעיות כלכליות או סוציאליות במשפחתם, וכן כאלה שננטשו והוריהם לא נודעו. נתקלתי בלא מעט מקרים שפעילים ועיתונאים העוסקים בפרשה לא מבחינים בהבדל הזה ומציגים כל מקרה של ילד מזרחי שגדל במשפחה אשכנזית מאמצת כחטוף. מבחינתי לעומת זאת חטופים הם מאומצים שמזוהים, מסיבה כזו או אחרת, כילדים ספציפיים שלגביהם הוגשה תלונה על חטיפה או שישנן ראיות אחרות שהם אומצו במרמה.

ראוי לציין שהקביעה האם אדם חטוף או לא אינה קשורה לשאלה האם האימוץ היה חוקי או לא. אימוץ חוקי נחשב כל אימוץ שקיבל אישור מבית משפט, אבל באותן שנים נושא האימוץ לא היה מוסדר בחוק וללא נהלים ברורים ולכן ייתכן שצווי אימוץ ניתנו ללא בירור מעמיק. במצב דברים זה ייתכן היה ששופט ייתן צו אימוץ על סמך מידע כוזב ויאשר אימוץ של ילד חטוף. מצד שני, שוב בגלל שנושא האימוץ לא היה מוסדר, היו גם מקרים של הורים שבחרו למסור את ילדיהם לאימוץ שלא דרך הרשויות, אלא באופן פרטי, לפעמים תמורת תשלום. במקרה כזה אין מדובר בחטיפה שכן ההורים הסכימו לאימוץ וזה למרות שהוא אינו חוקי כי לא עבר דרך הרשויות.

המקרה שבו אפתח את הסדרה הוא אחד המקרים המפורסמים ביותר. מדובר במקרה של מרים שוקר, ילדה שאביה התלונן לועדת בהלול-מינקובסקי על היעלמותה.  הועדה גילתה את הילדה חיה ומאומצת אולם, כך לפחות נטען, היא לא ספרה על כך למשפחה, שגילתה זאת רק כעבור עשרים שנה לאחר מאבק משפטי שבסופו נפגשה עם הבת. הסיפור התפרסם בשנות התשעים בתקופה שבה נושא ילדי תימן היה בכותרות לאחר אירועי יהוד ותחילת עבודתה של ועדת החקירה הממלכתית ונתן רוח גבית לטענות של חטיפה וטיוח ממסדיים.

נתחיל בסקירה קצרה של פעילות ועדת בהלול- מינקובסקי. ועדת בהלול-מינקובקי (וב"מ בקיצור) הוקמה בינואר 1967 בתגובה ללחץ ציבורי עקב מאות תלונות על העלמות של ילדים מקרב עולי תימן במבצע "על כנפי נשרים" (1949-1950). התלונות הובאו על ידי גוף שנקרא "הועדה לגילוי ילדי עולי תימן הנעלמים" . זו הייתה הפעם הראשונה שבה נודע שהיקף ההעלמות הוא כל כך גדול, עד אז היה ידוע רק על מספר קטן יחסית של ילדים נעדרים מהעלייה הזו.  הועדה נקראה על שם שני האנשים שעמדו בראשה, פרקליט מחוז צפון עו"ד יוסף בהלול ורב פקד ראובן מינקובסקי מהמשטרה. לוב"מ היה צוות חוקרים שמנה 14 שוטרים וכן צורפו אליה כמשקיפים מטעם הועדה לגילוי ילדי עולי תימן הנעלמים עו"ד חיים קהאן והחוקר הפרטי עמי חובב. הועדה הגישה את מסקנותיה במרץ 1968.

לוב"מ הוגשו תלונות לגבי 363 בני אדם שנעלמו בתקופה הרלוונטית למנדט החקירה שלה. רובם היו תימנים, אבל 23 היו בני עדות אחרות. רובם היו ילדים, אבל היו גם כמה אמהות שנעלמו וכן גבר אחד. מתוך ה363 17 נעלמו במחנה המעבר בחאשד שבתימן, הועדה לא הצליחה למצוא מסמכים בנוגע למחנה בחאשד ולכן לא חקרה מה עלה בגורלם. מתוך ה346 שנעלמו בארץ וב"מ מצאה ש320 נפטרו, 22 לא הצליחה לגלות מה עלה בגורלם ו4 בנות בחיים מתוכן אחת כלל לא נעלמה, אלא משפחתה התלוננה על ניסיון העלמה, אחת במשפחת אמנה ושתיים מאומצות.

כמעט תמיד נכתב במקורות שונים על פעילות הועדה שהיא חקרה העלמות של 342 ילדים וש316 מתוכם נפטרו. מדובר בטעות שנובעת מכך שהועדה פתחה 342 תיקי חקירה שב316 מהם נקבע שהנעדרים נפטרו. בדרך כלל כל תיק התייחס לנעדר אחד, אבל היו שני תיקים של שלישיות שנפטרו בלידתן ומכאן ההפרש.

מרים שוקר היא אחת משתי מהילדות שנמצאו מאומצות ובה כאמור אני אתמקד. אבל קודם לכן אני אפרט קצת על שלוש הבנות האחרות שנמצאו בחיים מכיוון שאין עליהן כמעט מידע ובמיוחד על המאומצת השנייה. דבר זה נובע בין היתר משום שהתיקים שלהן לא נמצאים בארכיון המדינה. אין הכוונה שהם חסויים ולכן לא ניתנים לקריאה, אלא שהם לא נמצאים כלל בארכיון המדינה כי הועברו לגניזה במשרד הסעד. לכן לצורך החקירה שלי נאלצתי בהעתקים של מסמכים העוסקים בילדות שנמצאו בתיקים אחרים.

d79ed79bd7aad791-d7a2d79d-d79ed799d793d7a2-d79cd792d791d799-d792d795d7a8d79cd79d-d7a9d79c-d794d7aad799d7a7d799d79d-d7a9d79c-d794d799d79c.jpg

המקרה הראשון הוא של חממה (יונה) כהן, הילדה שאמה טענה התלוננה על ניסיון חטיפה. לפי התלונה שהאם מסרה המשפחה עלתה והגיעה למחנה העולים בית ליד. הילדה חממה חלתה בשיתוק ילדים והועברה בין בתי חולים כאשר במקרה אחד נאמר לאם שהילדה מתה, אולם לאחר מכן נמסר לה שהיא חיה ונמצאת בבית חולים בחיפה. האם בקרה את הילדה ברמב"ם מספר פעמים, אבל הפסיקה לבקרה בשלב מסוים. לאחר מספר חודשים בערב יום הכיפורים, אחרי שכבר יצאו ממחנה העולים לשיכון, החליטה לשוב לבית החולים ולחפש את הילדה. בתחילה נמסר שהיא מתה ולאחר שהיא התעקשה ובכתה לקחו אותה למשרד בדקו וראו שהילדה חיה ונמצאת במקום אחר ולקחו אותה לשם והיא קבלה את הילדה מסורקת ועם חבילת בגדים חדשים.

חקירת וב"מ איששה את רוב טענות האם לגבי אשפוזיה של הילדה. מסתבר שהילדה אכן סבלה משיתוק ילדים והאשפוז האחרון שלה היה ברמב"ם לפיזיותרפיה. האשפוז נגמר בתחילת מאי 1950 ומאז עד שאמה לקחה אותה היא הייתה במוסד הבראה כלשהו (לא הצליחו לזהות את המוסד). ההורים לא התעניינו בילדה במשך לפחות חמישה חודשים. מעדות האם והמסמכים שמצאו על הטיפולים הרפואיים שעברה, וב"מ הגיעו למסקנה כי לא היה ניסיון של מסירת הילדה למשפחה אחרת ומשערים שההעברות הדחופות של הילדה בין בתי חולים יצרו לאם תחושה שמנסים להעלים את בתה. בסיכום החקירה הם מציינים גם כי לאור העובדה המשיכה לסבול משיתוק חלקי ברגליה אין זה סביר שמישהו היה רוצה לחטוף דווקא תינוקת חולנית כזו.

המקרה השני הוא של חנה חלי, הילדה שנמצאה במשפחת אמנה. ראשיתו של המקרה בשנת 1963 אז פונה משפחת חלי למשטרה ולעיתונות עם סיפורם על הבת שנעלמה. מסיפור ההורים עולה כי הבת הייתה חולה בעת עלייתם בשנת 1950 ונלקחה לבית חולים.  כאשר רצו להשיב להם את בתם מצב המשפחה היה קשה (הצריף שלהם נשרף, האב היה חולה) והם סרבו לקבלה מתוך מחשבה שבית התינוקות במחנה שער העלייה הוא המקום הטוב בשבילה ומאז הם אבדו קשר עם הילדה. חקירת המשטרה הביאה לגילוי הילדה (ראו כתבות של מעריב, דבר, הבקר, על המשמר ולמרחב). הסתבר שבמשך הזמן אבד שם משפחתה של הילדה ולאחר כשנתיים שלא באו לקחת אותה היא הועברה למשפחת אמנה. המשפחה הופגשה עם הילדה שהייתה כבר בת 13, אולם היא סירבה לחזור אליהם. למרות שהילדה כבר נתגלתה פנתה המשפחה מסיבה לא ברורה גם לוב"מ שחזרה על אותן מסקנות .

המקרה השלישי הוא של הילדה המאומצת אשר כמעט ולא מוזכרת, רחל סעדי. מסיכום החקירה של וב"מ עולה כי הילדה עלתה בגיל 3 יחד עם אביה בן ה60 אמה ואחותה. האם חלתה ונפטרה כעבור שנה והאב לא היה מסוגל לטפל בילדיו והבת הועברה למוסד של ויצ"ו בירושלים. בהמשך האב התחתן שנית אולם לא רצה לגדל את הילדה ולכן פנה מיוזמתו ללשכת הסעד בבקשה למסור את הילדה לאימוץ. הוא גם הצהיר על כך בפני בית המשפט ואף הציב תנאי שהילדה תאומץ במשפחה דתית. מסתבר שאחיה ואחותה של רחל פנו לוב"מ וטענו שהאב לא הסכים לאימוץ, לפי החשד של הועדה הם עשו זאת מתוך רצון לקבל פיצויים מהמדינה. מדיון בכנסת משנת 1966 עולה כי לא היה מדובר בפנייה הראשונה של המשפחה לרשויות. הם פנו בעבר  למשרד הסעד וכבר אז קבלו את התשובה כי הילדה אומצה כחוק ולמרות זאת פנו לוב"מ.לימים, כך עולה מדו"ח שלגי, הילדה תפתח את תיק האימוץ ותפגוש את משפחתה הביולוגית.

עכשיו נעבור למקרה המרכזי שלנו, מרים שוקר. סיפור ההעלמות של מרים שוקר מתפרסם לראשונה ב1963 בכתבה שנקראת "דוד שוקור מחפש את בתו". בכתבה מספר אביה של מרים, דוד, שבתו נולדה באוהל במחנה ראש בעין והועברה לבית התינוקות. כמה שבועות מאוחר יותר המשפחה עברה לגדרה, אבל מרים נשארה בראש העין בהנחיית מנהל המחנה. אחרי שהתבסס בגדרה הלך דוד לראש העין לקחת את מרים ונאמר לו שהיא חולה ובבית חולים, הוא הופנה לבתי חולים בבית ליד ואיתנים אבל לא מצא את הילדה. גם פניות שלו למוסדות הקליטה לא נשאו תוצאות. לאחר פרסום הכתבה שכר דוד עורך דין ופנה לבית החולים איתנים, אולם ללא תוצאות (ראו כאן עמודים 81-84). עם הקמת וב"מ הוא פנה גם אליה .

 וב"מ חקרה ואתרה את הילדה. סיכום החקירה של וב"מ בנוגע לילדה מובא למטה. בסיכום החקירה מופיעה ההיסטוריה הרפואית שלה מלידתה עד אשפוזה בבית החולים הדסה ראש העין באוגוסט 1950.  מסתבר הילדה שהתה בבית החולים במשך שנה ולבסוף לאחר שלא הוצאה מבית החולים על ידי  הוריה הועברה לטיפול משרד הסעד ולבסוף אומצה ב1953. בסיכום נכתב כי הסיבה לאבדן עקבות הילדה היא רישום שם משפחתה לא כשוקר, אלא שם אחר על ידי אמה ולאחר שהאם התגרשה מהאב היא לא התעניינה יותר בילדה.

d7a1d799d79bd795d79d-d797d7a7d799d7a8d794-d7a075-d79ed7a8d799d79d-d7a9d795d7a7d7a8.jpg

d7a1d799d79bd795d79d-d797d7a7d799d7a8d794-d7a075-d79ed7a8d799d79d-d7a9d795d7a7d7a8-_1.jpg

בסיכום החקירה צונזרו על ידי ארכיון המדינה פרטים שונים וביניהם השם שבו נרשמה מרים. אולם חלקם מופיעים בטיוטה בכתב יד של דו"ח וב"מ. השם שבו נרשמה הילדה היה מרים שרעבי. כמו כן מופיעים שם פרטים נוספים לגבי מועד עלייתה ומספר תעודת העולה של משפחת שוקר שאפשרו לי לאתר את רישום בפנקס עולים של מחנה ראש העין א'.

טיוטת דוח מרים שוקר

כניסת משפחת שוקר לראש העין

 פרטים אלו מאפשרים להשלים את התמונה לגבי נסיבות העלמות הילדה. היא נולדה ב23.1.50 והוכנסה כעבור מספר ימים לבית התינוקות במחנה א' תחת השם מרים שרעבי שהיה שם החמולה של המשפחה (ולפי מקור אחר שם המשפחה של האם). האם מתגרשת מהאב ועוזבת לפרדסיה ב22.6, בשלב זה הילדה מאושפזת בבית חולים והיא חוזרת מהאשפוז ב30.6.  באוגוסט מגיע תורם של דוד והילדים לעזוב את מחנה העולים לשיכון בגדרה. דוד ובנו חיים עוברים לגדרה, אולם מרים נשארת בבית התינוקות במחנה בהמלצת מנהל המחנה בדיחי. כנראה אמרו לאב שמכיוון הוא מגיע למקום חדש עם תנאים לא קלים, הורה יחיד עם שני ילדים קטנים, עדיף שישאיר את התינוקת הקטנה בבית התינוקות עד שהוא יתבסס במקום החדש. ב24 באוגוסט הילדה נשלחת לבית החולים הדסה ראש העין בפעם השנייה. כעבור זמן כלשהו בספטמבר 1950 האב מגיע לראש העין לבקר את מרים, אבל אז נאמר לו שהיא חולה ומתחילים לטרטר אותו לבתי חולים שונים, אולם הוא לא מוצא אותה.

באותה תקופה, סוף אוגוסט וספטמבר 1950, מתנהל במקביל חיסול מחנה ראש העין והפיכתו ממחנה עולים בניהול הסוכנות למעברה בניהול הממשלה. כחלק מהמהלך מתחלפת ההנהלה במקום ובתי התינוקות נסגרים. בית התינוקות של מחנה א' נסגר ב3.9. תהליך סגירת המחנה היה רצוף בבלגן ואי סדר, אחד מדו"חות חוקרי ועדת החקירה הממלכתית מתאר זאת בצורה מפורטת. במהלך הסגירה נתגלו בבתי התינוקות 15 תינוקות שהוריהם לא היו ידועים, הם הועברו למוסדות אחרים. מהמסמכים הקיימים ידועים שמות של עשרה מהם, לגבי חלקם ידוע שהוחזרו להוריהם לאחר חיפושים ולגבי האחרים לא נמצא רישום מה עלה בגורלם, אבל לא הוגשה לגביהם תלונה על העלמות לועדות.

ככל הנראה המצב בראש העין באותה עת הוא הגורם העיקרי לאיבוד הקשר בין מרים ומשפחתה. אביה כנראה הגיע לראש העין לאחר סגירת בית התינוקות, ההנהלה של המחנה כבר לא ממש תפקדה, בנוסף לכך היא נרשמה כמרים שרעבי ולכן לא זיהו שהיא נמצאת בבית החולים בראש בעין והפנו אותו למקומות אחרים. כנראה שאם היא לא הייתה חולה ונשלחת לבית החולים, אלא נשארת בבית התינוקות היא הייתה מוחזרת למשפחתה כמו הילדים האחרים שנמצאו שם והוריהם לא היו ידועים בתחילה.

מרים נשארה כאמור בבית החולים בראש העין גם לאחר שהבריאה במשך שנה. ממסמכים של בית החולים אנו למדים שהם פנו למשטרה ועשו מאמצים לאתר את משפחת הילדה, אולם ללא הצלחה. הם גם פנו במשך כחצי שנה למשרד הסעד כדי שזה ייקח אותה תחת טיפולו, אולם למרות הבטחות זה לא נעשה. לבסוף באוגוסט 1951 , כאשר בית החולים בראש העין כבר התקרב למועד סגירתו, פנתה הנהלת בית החולים לשירות הרפואי סוציאלי של הדסה, שם יצרו קשר עם משרד הסעד וכן פנו למדור לחיפוש קרובים של הסוכנות כדי לפרסם הודעה על הילדה בתקשורת.

פניית הדסה ראש העין בנוגע למרים שרעבי

פנייה לשירות הסוציאלי בהדסה בנוגע למרים שרעבי

פעולות שבוצעו בנוגע למרים שרעבי

מעניין שפה הם מציינים שמרים הגיעה מבית התינוקות ב'. ייתכן שבשלב מסוים היא הועברה מבית התינוקות א' לב' וייתכן שמדובר בטעות.

ואכן זמן קצר לאחר מכן משרד הסעד החל לפעול. ממפקד יומי של הדסה ראש עין לחודשים אוגוסט וספטמבר 1951 אנו למדים כי ב26.8 עזבה מרים את הדסה ראש העין אל משרד הסעד בקריה, אולם היא חזרה למחרת היום. היא נשארה בראש העין עד ה28.9 ואז נכתב שיצאה "הביתה". ההודעה לגבי מרים פורסמה בעיתונות במדור לחיפוש קרובים ב23.10.

את צידו האחר של הסיפור, הצד של המשפחה המאמצת, תספר לימים אמה המאמצת של מרים שוקר, מרים אליהו, לועדת החקירה הממלכתית. ההורים המאמצים לא הצליחו להביא ילדים לעולם, מכרה שלהם ספרה להם כי שמעה מרופא ילדים שאותו הכירה בשם ד"ר רחמימוב שעבד בהדסה ראש העין על ילדה ללא הורים שנמצאת בבית החולים. בהמלצת הד"ר הם נסעו לבית החולים ולקחו משם את הילדה, בתחילה כמשפחת אומנה וכעבור שנתיים בוצע מלא באישור בית המשפט.

הודעה בעיתונות על אימוץ מרים שוקר

וב"מ פרסמה את הדו"ח שלה במרץ 1968, בפסקאות הנוגעות לשתי הילדות המאומצות נכתב רק כי הן אומצו כחוק ללא פירוט נוסף לגבי נסיבות אימוצן וזאת בכפוף לחוק האימוץ. הועדה גם הוסיפה כי אביה של מרים שוקר אינו יודע על עובדת אימוצה. לעומת זאת על רחל סעדי לא נרשם משפט דומה משום שהמשפחה הייתה מודעת לכך שהיא אומצה. זה מעניין לגלות איזה הבדל גדול מסתתר מאחורי משפט קטן. הועדה אף המליצה להודיע בכתב למשפחות הילדות שאומצו כי הן אומצו בלי פרטים נוספים.

וכאן יטענו פעילים העוסקים בנושא נגמר הסיפור, הועדה לא תודיע לאב ויעברו עוד 20 שנה עד אשר דבר אימוץ בתו ייוודע לו. אבל זה לא נכון, במכתב שנשלח בתאריך 2.8.68 הודיעה וב"מ למשפחה על כך שמרים אומצה. הודעה דומה נשלחה גם למשפחת סעדי.

d794d795d793d7a2d794-d79ed795d791d79e-d79cd79ed7a9d7a4d797d7aa-d7a9d795d7a7d7a8.jpg

והמשפחה קבלה את ההודעה בוודאות מכיוון שכעבור 11 יום התקבל במשטרה מכתב תודה נרגש מאת המשפחה:

 לכבוד המטה הארצי אגף החקירות מז"פ
שלום רב!
אנו רוצים להודות לכם על טיפולכם המסור ועל המאמצים הקשים שהשקעתם והחקירות שנתנו את תוצאותיהם לגלוי בתנו…
תודתנו העמוקה מקרב לב נתונה אליכם חזקו ואמצו והמשיכו בחקירותיכם ותקוותינו שתמצאו את כל שאר האובדים.

לאחר מכן מבקשת המשפחה פרטים נוספים על מרים.

d79ed79bd7aad791-d7aad795d793d794-d79ed79ed7a9d7a4d797d7aa-d7a9d795d7a7d7a8.jpg

d79ed79bd7aad791-d7aad795d793d794-d79ed79ed7a9d7a4d797d7aa-d7a9d795d7a7d7a8_1.jpg

כעבור חודש הופיע אחיה של מרים אצל מפקח אברהם בן שלום וביקש פרטים על אחותו. בן שלום הפנה אותו אל יוסף בהלול ולמיטב ידיעתי כאן נגמר הסיפור למשך קרוב לעשרים שנה.

זכרון דברים פגישה בין חיים שוקר לבן שלום

למי שתוהה מכתב תודה דומה לא התקבל ממשפחת סעדי.

ההתפתחות הבאה חלה בשנת 1986. בשנות השמונים חלה התעוררות מחודשת בקרב העדה התימנית  בנושא ילדי תימן והועד לגילוי ילדי תימן מוקם מחדש ומתחיל לפעול  למען העלאת המודעות לפרשה בציבור והקמת ועדת חקירה חדשה לחקר הפרשה. המאמצים האלה יישאו פרי בדמות ועדת שלגי שתקום בשנת 1988. אל כמה מישיבות הקבוצה הזאת נלווה גם עורך דין בשם זרח רוזנבלום כמעין יועץ משפטי. הוא מעלה באחת הישיבות את הרעיון של לאתר ילד אחד חי ועם זה ללכת לתקשורת כדי ליצור פרסום לפרשה. לדבריו לא ממש התלהבו מהרעיון ולאחר מכן לא בקשו ממנו להגיע לישיבות נוספות.

אבל דוד וחיים שוקר שומעים את ההצעה של רוזנבלום ופונים אליו שיעזור להם לאתר את מרים. לדבריו של רוזנבלום הם לא ידעו כלל שמרים מאומצת והוא זה שגילה להם זאת כאשר מצא את דו"ח וב"מ. לימים המשפחה תטען גם בפני התקשורת כי לא הודיעו להם על האימוץ, אני לא יודע איך להסביר את התנהגות המשפחה, ייתכן שהם פשוט שכחו שקבלו את ההודעה.

בכל מקרה בעזרת עו"ד רוזנבלום הם מתחילים במאבק מול שירותי הרווחה כדי ליצור קשר עם מרים. זה לא פשוט כי לפי חוק האימוץ רק המאומץ הוא זה שרשאי לפתוח את תיק האימוץ ולאתר את המשפחה הביולוגית שלו. אבל אחרי שנתיים של מאבק כולל איום של פנייה לבג"ץ הם מצליחים לפנים משורת הדין לגרום לשירות למען הילד לפנות למרים, ששמה הוא כעת עדינה, ולהעביר אליה מכתב שכתב חיים. ולבסוף, בסוף 1988 היא מסכימה להיפגש איתם.

דבר המפגש ויצירת הקשר בין עדינה לבין משפחתה הביולוגית נשמר בסוד במשך שנים, עדינה לא רצתה שמשפחתה המאמצת תדע זאת. עד כדי כך הדבר נשמר בסוד שבדו"ח ועדת שלגי שפורסם בדצמבר 1994 הועדה בטוחה שהאב לא יודע שמרים אומצה וממליצה להודיע לו את זה משום ש"הצער של אי ודאות קשה מן הצער של הידיעה כי הבת חיה מחוץ למשפחה". לעומת זאת לגבי רחל סעדי הם יודעים כי היא פתחה את תיק האימוץ ונפגשה עם אחיה.

רק ב1995 בתקופה שבה פרשת ילדי תימן עולה לכותרות בעקבות אירועי יהוד והקמת ועדת החקירה הממלכתית עדינה מסכימה לפרסם את סיפורה, בתחילה בעילום שם ועם קול מעוות ובהמשך היא מסכימה להיחשף. הסיפור זוכה כמובן לפרסום רב ומוצג בתקשורת בלא מעט פרסומים, למשל בתוכנית עובדה של אילנה דיין, כסיפור של העלמה מכוונת של מרים וכן עם ביקורת קשה על המדינה שידעה שהיא אומצה ולכאורה לא הודיעה על כך למשפחתה.

באותם פרסומים נכנסת לתמונה בפעם הראשונה אמה הביולוגית של מרים. עד אז מי שניהלו את החיפושים אחר מרים, את הפניות לועדות, והמאבק המשפטי היו האב דוד והאח חיים. והאם לא הייתה מעורבת בשום דבר. לפי סיפורה של האם נאמר לה באחת הפעמים שהגיעה לבית התינוקות כי מרים מתה. בהתחשב בכך שלפי כל שאר המידע הקיים האם התגרשה מבעלה ועזבה את המשפחה לפני שמרים נעלמה אני מוצא את הסיפור הזה תמוה.

כמה מסקנות לסיום. הראשונה היא שלמרות שנטען שוב"מ גילו ארבע ילדות בחיים בפועל הם גילו רק אחת. חממה כהן לא נעלמה כלל ואילו לגבי חנה חלי ורחל סעדי משפחותיהן כבר ידעו מה עלה בגורלן כאשר פנו לוועדה. מרים שוקר הייתה הילדה היחידה שמשפחתה לא ידעה מה עלה בגורלה כאשר פנתה לוב"מ.

מרים היא למעשה המקרה היחיד שוב"מ גילתה של ילדה שאומצה ללא ידיעת והסכמת משפחתה. לימים ועדת החקירה הממלכתית תגלה מקרה נוסף, צביה מינס, אבל שם המקרה מורכב יותר (האם הייתה רק בת 13 והאב האמין שהיא בגדה בו והתינוקת לא שלו והתעלל בה, בשלב מסוים האם ברחה מבעלה למשפחתה תוך שהיא משאירה את הילדה שהייתה מאושפזת בבית חולים, האבא כנראה נטש את הילדה כי לא האמין שהיא שלו וסיפר לאם מאוחר יותר שהיא מתה, ישנן עדויות שהוא גם חתם מאוחר יותר על הסכמה לאימוץ תוך שהוא מביא איתו מישהי שהתחזתה לאם, אבל לא כל הפרטים ברורים בגלל שחלק מהמעורבים לא היו בחיים וחלוף הזמן) .

לגבי נסיבות האימוץ ניתן לומר, לדעתי, שהגורמים המרכזיים לאובדן הקשר בין מרים למשפחתה הם העובדה שנרשמה בשם מרים שרעבי וכן הבלגן ששרר במחנה ראש העין בעת סגירתו. גם לאחר מכן כשלו הרשויות בטיפול במקרה, בית החולים הדסה ראש העין התחנן חודשים שהרשויות יתערבו אולם ללא הועיל, בית החולים פנה למשטרה וכן פנה למדור לחיפוש קרובים שיפרסמו הודעה, אולם המדור נועד לניצולי שואה שמחפשים את קרוביהם ודי ברור שיוצאי תימן לא קראו בו. קשה לי לבוא בטענות להדסה שחיפוש המשפחה לא היה תפקידם והם נאלצו לאלתר, אבל אני בהחלט סבור שמשרד הסעד כשל פה בצורה קשה. ייתכן שהתערבות מוקדמת שלו הייתה מצליחה לגלות את המשפחה שכן אביה חיפש אותה במקביל. ייתכן שאם אמה של מרים שידעה שנרשמה בתור שרעבי הייתה בקשר עם האב ניתן היה לאתר את הילדה, אבל עיקר האחריות רובצת על הרשויות.

עדות נוספת לכך ניתן למצוא בהמלצה שנכתבה בסיכום החקירה שלא להחזיר את מרים למשפחתה הביולוגית. שקראתי זאת לראשונה זה הרגיז אותי, "מי שם את אותו מפקח בן שלום להמליץ כזה דבר" חשבתי. אני עדיין לא חושב שההמלצה הייתה במקום, אבל אני כן חושב שיש בה משום הודאה של הוועדה שאובדן הקשר עם הילדה לא היה באשמת המשפחה ושיש לכאורה עילה לביטול צו האימוץ. זה בהשוואה למה שנכתב בסיכומי החקירה של הילדות האחרות שבהם מזכירים את הטיפול של המוסדות בילדים כמעין ביקורת על התנהלות ההורים (במקרה של רחל סעדי זה ברור מאוד).

נקודה נוספת נוגעת לקלות האימוץ, לפעמים עולה הטענה לפיה הכרזת ילדים כנטושים ומסירתם לאימוץ נעשתה בקלות דעת על ידי הרשויות, ייתכן שאפילו בכוונת מכוון. המקרים הללו מראים שלא היה זה המצב, מרים שוקר וחנה חלי היו שתיהן פרקי זמן ארוכים במוסדות ללא ביקורים ומבלי שלרשויות יש מידע מי הם הוריהן, רק לאחר מכן הן הועברו למשפחת אמנה ובמקרה של מרים שוקר כעבור שנתיים נוספות לאימוץ. לעומת זאת חממה כהן שמשפחתה לא בקרה אותה חמישה חודשים לא הועברה למשפחה אחרת וגם הילדים שנמצאו ללא הורים במחנה ראש העין לא הועברו למשפחות אחרות ונעשו מאמצים שנשאו פרי למצוא את הוריהם. אמנם הרשויות יכלו לעשות יותר בנוגע למציאת ההורים (ואין ספק שכשלו במקרה של מרים שוקר), אבל הכרזה על ילדים כנטושים ומסירתם לאימוץ לא נעשתה בקלות ראש.

נקודה אחרונה נוגעת להודעה של וב"מ למשפחה, בכתבות בתקשורת ובפרסומים של פעילים תמיד הם אמרו שלא הודיעו שמרים אומצה. גם ועדת שלגי סברה כך. באופן טבעי זה הוביל לביקורת קשה כנגד הועדה. אני למיטב ידיעתי הראשון שמצא את ההודעה למשפחה ואת מכתב התודה שלהם שמהווים הוכחות חותכות לכך שוב"מ אכן הודיעו למשפחה והמשפחה קבלה את ההודעה.

 תוספת מאוחרת 1.10.18: בעקבות דיון ער שהתפתח בתגובות בנוגע לאמינות גרסת האב התברר לי שבית החולים שבדיר עמר ליד ירושלים, שלימים יקרא איתנים, נפתח לקבלת חולים רק באוקטובר 1950. בנוסף לכך בחומרים של לויטן  קיימת עדות בעמ' 81 של אחד מעובדי איתנים שזוכר שביקור האב באיתנים היה במרץ 1953. אני בעבר סברתי שהוא טועה ומבלבל בין שני אירועים שונים, אבל אחרי קריאה חוזרת אני לא בטוח בכך.
שתי עובדות אלו מחלישות את טענות האב לפיה החל לחפש אחר מרים בספטמבר 1950 ומחזקות את האפשרות שהוא לא התעניין בה במשך זמן רב. עם זאת עדיין אין לי מספיק בטחון כדי לטעון זאת כעובדה. הקוראים מוזמנים להסיק את מסקנותיהם.

 

 

 

 

 

62 מחשבות על “הילדים שאומרים עליהם שהם חטופים חלק א: מרים שוקר (ושאר הילדים שוב"מ גילתה)

  1. האם יש לך הוכחה ברורה לכך שדוד שוקר הגיע לבקר את בתו מרים במחנה ראש העין בספטמבר 1950?. לפי מיטב ידיעתי, אין שום אינדיקציה לכך שהוא בכלל בא לבקר אותה לפני סוף שנת 1951. ככל הנראה, דוד שוקר הגיע לבקר את בתו מרים במחנה ראש העין למעלה משנתיים לאחר שעזב את המחנה. כמובן, שאמה הביולוגית של מרים שוקר נעלמה ולא התעניינה בבת שלה. דבריה, כי באה לבקר אותה כל שבוע הם שקר מוחלט. מחנה ראש העין, בתי התינוקות ובית החולים הדסה ראש העין נסגרו בערך בנובמבר 1951. לא בסוף שנת 1950. בקיצור, הוריה של מרים שוקר (כן, גם האב דוד שוקר) נעלמו לפרק זמן ארוך ביותר. לכן, היא הוכרזה כילדה עזובה. ברור, שגם היה בלבול עם שם המשפחה, כי האמא שלה אמרה שהיא ממשפחת שרעבי. ומכאן, שלא הצליחו לאתר את ההורים.

    • האבא מספר שהוא הגיע לאיתנים בספטמבר 1950 לפי סיכום החקירה, הוא גם סיפר בתלונה שמי שהפנה אותו לשם הוא בדיחי שהיה מנהל המחנה, זאת אומרת זה היה לפני אוקטובר 1950 אז נסגר המחנה כמחנה עולים והפך למעברה, אני לא מצאתי סיבה לפקפק בסיפור של האב, להבדיל מהאם.
      לגבי סגירת בתי התינוקות אני מפנה אותך לדוח 30 של גוט בן אשר שמתאר את מה שתרחש שם בצורה מפורטת. בתי התינוקות של הסוכנות נסגרו בספטמבר 1950. נכון שאחר כך במעברה הוקמו בתי תינוקות חדשים על ידי ויצו. אפילו באחד המסמכים מהדסה כתוב שמרים הגיעה מבית התינוקות ב' שהתחסל כמה ימים לאחר מכן. הדסה ראש העין באמת המשיך להתקיים עד נובמבר 1951.

  2. המשך- אני גם לא יודעת מדוע דוד שוקר טען שאמרו לו לחפש את בתו מרים בבית החולים בית-ליד או איתנים?. הרי היא הייתה מאושפזת בבית החולים המקומי "הדסה" ראש העין ומעולם לא הועברה לאף בית-חולים אחר. אם תסתכל ברישומי בית החולים הדסה ראש העין (תיקים שנקראים- המפקד היומי) בשנים 1950 ו-1951, תראה שהילדה מרים שרעבי הייתה מאושפזת שם לסירוגין בשנת 1950 וגם במהלך שנת 1951. היא לא שהתה באופן רציף בבית החולים אלא חזרה לבית התינוקות. ואביה, דוד שוקר, ממש לא הגיע לבקר אותה בספטמבר 1950.

    • מרים שרעבי נכנסה להדסה ראש העין בפעם הראשונה ב7.5.50 ונשארה שם עד ה30.6. לאחר מכן היא חזרה להדסה ב24.8 ולאחר מכן נשארה שם במשך למעלב שנה רצוף. כך עולה ממסמכי וב"מ והדסה. אני מודה שלא עברתי על כל המפקד היומי של ראש העין כך שאם את יכולה להפנות אותי לרישום שהיא עזבה את בית החולים בין ספטמבר 50 לאוגוסט 51 אני אשמח.

      • אם תסתכל בתיקי המפקד היומי של בית החולים הדסה ראש העין תראה שהילדה מרים שרעבי רשומה כמאושפזת בבית החולים לסירוגין גם בשנת 1951 כמה פעמים.

      • בשנת 1951 מרים שרעבי הייתה מאושפזת ממרץ 51 או אחרי מרץ 51 והלאה לפחות פעמיים. משהו כזה. לא זוכרת במדויק.

      • מצאתי באמת כניסה של מרים שרעבי בת שנתיים וחצי ב10.2.51. הגיל לא מתאים כך שייתכן שמדובר במרים שרעבי אחרת. אבל חוץ מזה יש שםעוד משהו מעניין שתחת הערות איפה שבדרך רושמים מאיפה היא הגיעה נרשם מח' 6 חדר איזו'.

      • לא חושבת שהייתה עוד ילדה בשם מרים שרעבי. וזה דיי הגיוני שמדובר על מרים שרעבי שהיא מרים שוקר. אני בדקתי את כל הרישומים של שנת 51. נדמה לי שהיא הייתה מאושפזת בהדסה ראש העין לפחות פעם נוספת בשנת 51. לא יכולה להגיד לך בשליפה באיזה תאריכים. אגב, אין שום רישומים המעידים על כך שמרים שרעבי הייתה מאושפזת באיתנים בירושלים אי-פעם.

      • המשפחה מקרית-בנימין (קריית-אתא של היום) היא משפחת עורקבי. לבת שלהם קוראים- נעמי עורקבי. הם היו במחנה ראש העין לפני שעברו לגור בקריית-אתא. הבת שלהם, נעמי עורקבי, נולדה באפריל/מאי 1950 במחנה ראש העין (פחות או יותר כמו הגיל של מרים שוקר/שרעבי). לכן, המשטרה חשבה שייתכן כי המשפחה שגרה בקריית-אתא היא משפחתה של הילדה העזובה מרים שרעבי. כשהמשטרה הגיעה לבית המשפחה בקריית-אתא, התברר שהילדה שלהם, שנולדה להם בראש העין, אכן נמצאת עמם והם לא שכחו אותה במחנה ראש העין בטעות. ובכלל, קוראים לה נעמי. אגב, אם תסתכל בתיקים בארכיון המדינה של חשבונות לתשלום של הדסה ראש העין (דו"חות מודפסים שנשלחו למשרד הבריאות עם כל שמות המאושפזים בהדסה ראש העין) תראה שכתוב ש"מרים שרעבי עורקבי" אושפזה בתאריך 24/8/50. כנראה שהתבלבלו בין מרים שרעבי (שהיא מרים שוקר) לבין נעמי עורקבי… בכל אופן, המשפחה מקריית-בנימין/קריית-אתא היא משפחה של ילדה בשם נעמי עורקבי, בת גילה של מרים שרעבי. זאת לא עוד מרים שרעבי נוספת.

      • מעניין, היא באמת רשומנ כמרים שרעבי עיקובי. ועוד יותר מעניין שבחשבונות לתשלום של ספטמבר ואוקטובר היא מופיעה כמרים סעיד סלימן. אלמלא היה רשום תאריך הכניסה והעובדה שהיא שהתה שם כל החודש לא הייתי יודע שזאת היא. יכול להיות שסעיד וסלימן הם שמות אביה וסבה של שמעה, האם ידוע לך משהו על כך?
        לא הבנתי איך הגעת למסקנה שהמשפחה שהמשטרה חפשה היא משפחת עורקבי הזאת

      • אגב, משפחתה של נעמי עורקבי עזבה לקריית-אתא במהלך שנת 1950, ייתכן שבקייץ 1950.

      • אגב, השם מרים שרעבי לא מופיע ברישומי הילדים שאושפזו בבית-חולים איתנים בירושלים (אלו כרטיסיות של הילדים שאושפזו שם). לכן, אני לא חושבת שמרים שרעבי הייתה בכלל מאושפזת באיתנים. אין לי מושג מאיפה המציא עורך הדין של דוד שוקר את התאריך הזה "ספטמבר 1950" כתאריך שבו טוען דוד שוקר שהוא ביקר באיתנים. על סמך מה?.

      • עורך הדין מן הסתם חזר על הפרטים שדוד שוקר מסר לו.
        אין לי מחלוקת איתך שמרים שרעבי לא אושפזה באיתנים, אבל זה לא סותר את האפשרות שמישהו כן הפנה את האבא לשם בטעות. בסיכום של וב"מ רשום שהיא הייתה בבדיקות באיתנים בספטמבר 50. זה סביר שמכיוון שהיא הייתה חולה בדלקת ריאות שלחו לבדיקות לראות אם מדובר בשחפת או לא ואחרי שמצאו שלא החזירו אותה לראש העין באותו יום בלי אשפוז.
        כל הכבוד לך שעברת על כל הכרטסיות של איתנים. זו כמות עצומה של חומר והן לא מסודרות בסדר הגיוני כלשהו.

      • מרים שרעבי אושפזה בהדסה ראש העין גם בחודש אוגוסט 1951 ועד כמעט סוף ספטמבר 1951.

      • זה אני יודע, כתבתי את זה. היא נלקחה למשרד הסעד בקריה ב26.8 וחזרה למחרת היום ונשארה שם עד שנלקחה למשפחה המאמצת

      • לפני מספר חודשים, קראתי את הפרוטוקול של הישיבה של וועדת השירותים הציבוריים בכנסת ובו יש את הסקירה של עמרם בלום לגבי הילדים המאומצים. והוא סיפר על מקרה מרים שרעבי וסיפר שהמשטרה נסעה לקריית-בנימין להודיע למשפחה הזאת, שעברה לשם, שבתם מרים נעזבה במחנה ראש העין. והם הסבירו לו שהבת שלהם נמצאת עמם. מצאתי את הרישום של משפחת עורקבי במחנה ראש העין (בהרכב מלא). לאבא קוראים- שלמה סאלח עורקבי, למיטב זיכרוני. כתוב שם שנולדה להם במחנה ראש העין תינוקת בשם נעמי. היא נולדה באפריל/מאי 1950. וכתוב שהם עברו לגור בקריית-בנימין ב-3.9.50. לכן, לפי דעתי, השוטרים חשבו שייתכן שזאת המשפחה של מרים שרעבי ונסעו עד לקריית-בנימין (קריית-אתא) להודיע להם שהם שכחו את הבת שלהם במחנה ראש העין. ואז התברר לשוטרים שזאת בכלל משפחה אחרת. ייתכן, שמצאתי עוד מידע שמאשר לי זאת. לא ממש זוכרת. אנסה למצוא את הרישום של משפחת עורקבי בספרי מחנה ראש העין.

      • אבל עמרם בלום מציין שלילדה קראו גם מרים שרעבי (ושהיא הייתה מאושפזת בהדסה ראש העין) וזה מה שהוביל לבלבול. אני חושב שזו טיפה קפיצה לומר שמרים שרעבי היא בעצם נעמי עורקבי רק משום שהמשפחה שלה עברה לקרית בנימין.

      • איך הגעת למסקנה שמרים שרעבי הייתה רשומה בחשבונות לתשלום כמרים סעיד סלימן?.

      • הסברתי את זה, רשום שם (ברישומים בכתב יד לגבי אוגוסט, ספטמבר ואוקטובר) שאותה מרים סעיד סלימן נכנסה לבית החולים ב24.8 שזה אותו כמו מרים שרעבי והיא השארה במשך כל החודשים הללו (אין פירוט לגבי חודשים מאוחרים יותר). אז זה נראה לי הגיוני שהכוונה אליה.

      • עמרם בלום מציין שהמשטרה נסעה במיוחד לצפון לקריית-בנימין כדי לפגוש את הוריה של הילדה העזובה (שנקראה בטעות- מרים שרעבי). כאשר השוטרים הגיעו לקריית-בנימין ונפגשו עם המשפחה הם הבינו שבעצם מדובר על משפחה אחרת, לא משפחת שרעבי בכלל. ושהבת שלהם עמם. כלומר, לא שכחו אותה במחנה. אז הבינו שזאת טעות והמשפחה בבנימין אינה משפחתה של הילדה העזובה מרים שרעבי.
        אני חיפשתי ברישומים של העולים שעזבו את מחנה ראש העין. וחיפשתי משפחת שרעבי שעברה לגור בקריית-בנימין. כמובן, שלא מצאתי אחת כזאת. אבל מצאתי משפחות אחרות שהיו במחנה א' וגם ב' של ראש העין ועברו בהמשך לגור בקריית-בנימין. מתוך מספר מועט של משפחות כאלו, מצאתי את משפחת עורקבי, שגרה בזמנו במחנה ראש העין א' כמדומני. נולדה להם בת באפריל-מאי 1950. הם עזבו לצפון בערך באותה תקופה שדוד שוקר עזב לגדרה (3.9.50). היה עוד נתון, לא זוכרת כרגע במדויק, שאישר לי שזה ככל הנראה נכון- המשפחה בקריית-בנימין, זאת שחשבו שהיא משפחתה של מרים שרעבי, היא משפחת עורקבי. אני אנסה לאתר את הרישומים שאני מצאתי לגביהם. אני לא יכולה לתת לך הוכחות כל-כך מהר. לא זוכרת בדיוק איפה שמרתי את זה או באיזה קובץ זה. חג שמח.

      • עמרם בלום גם אמר " התברר כי מרים שרעבי האמיתית נמצאת אמנם בבית הוריה…"
        במכתב של הדסה נכתב : "ברורוים העלו, כי משפחה בשם זה עברה לחיפה, אולם בתם נמצאה אתם".
        מאלה אני מסיק כי הם אתרו משפחת שרעבי שלהם ילדה בשם מרים.

      • גם לא אמרתי שמרים שרעבי היא נעמי עורקבי. אלא שהמשטרה חשבה שהמשפחה שעברה לקריית-בנימין היא משפחת שרעבי (שהשאירה את הבת שלהם במחנה מאחור- מרים שרעבי). כשהגיעו השוטרים לקריית-בנימין התבררה הטעות. רק יש משהו קצת מוזר ולא מוסבר- מדוע מרים שרעבי מופיעה בקובץ חשבונות לתשלום בשם "מרים שרעבי-עיקובי"?.

      • אתה מוזמן לעבור על כל רישומי העולים של מחנה ראש העין א' ו-ב' ולבדוק האם יש משפחת שרעבי, שעברה לגור בקריית-בנימין?. אני בדקתי בעצמי והשקעתי בזה זמן רב. לא מצאתי. מצאתי מעט משפחות שהיו במחנה א' ו-ב' ועברו לגור בקריית-בנימין. מתוכן, יש משפחת עורקבי אחת שהנתונים שלה היו מתאימים. ויש להם ילדה שנולדה בראש העין בערך בגילה של מרים שרעבי. הפירוט של המשפחה הזאת מופיע, למיטב זיכרוני, ברישומים של העולים של מחנה ראש העין א' נדמה לי. לא מצאתי אף משפחת שרעבי שעברה לגור בקריית-בנימין. אגב, זה ממש לא משנה כל-כך. סתם כהערה כללית. זה לא מה שמוכיח לנו מתי דוד שוקר חזר לראש העין לבקר את בתו לראשונה.

      • את הרי יודעת איזו עבודת נמלים זה יהיה לבדוק את הספרים הללו. בנוסף אין שום בטחון שהמשפחה הייתה ממחנה א' או ב' ולא למשל ג' או מקום אחר.
        נכנסנו לדיון הזה כדי לבדוק האם המרים שרעבי שרשומה שנכנסה בפברואר 51 ויצאה במרץ 51 היא מרים שוקר או ילדה אחרת שגם קוראים לה מרים שרעבי

      • ומרים שוקר (שנקראה, בטעות, מרים שרעבי) שהתה כל הזמן במחנה ראש העין. עד שהגיעו מריקה ויצחק אליהו ואספו אותה לביתם בצור-משה.

      • 1. מרים שרעבי, שאושפזה בפברואר 1951 ושוחררה במרץ 1951 איננה מרים שוקר. אגב, כתוב שהיא ממחנה ג' (מצאתי גיליון מחלה שלה). ולאבא שלה קוראים- יהודה חסן. והיא ילידת תימן בת שנתיים וחצי. סביר להניח שזאת איננה מרים שוקר.
        2. עברתי על רשימות העולים במחנה א', ב' וגם ג'. לא מצאתי משפחת שרעבי, שעברה לגור בקריית-בנימין. מצאתי מספר מועט של משפחות שעברו לגור בקריית-בנימין. אף אחת מהן לא הייתה משפחת שרעבי אלא משפחות אחרות.
        3. לגבי מרים שרעבי, שאושפזה בהדסה ראש העין בפברואר 1951 ושוחררה במרץ 1951: משפחתה הייתה ממחנה ג'. כך כתוב בגיליון המחלה שלה. אני לא מצאתי ברישומים של מחנה ג' את יהודה חסן שרעבי, שיש לו בת צעירה בשם מרים שרעבי.
        בקיצור, זה ממש לא משנה את הסיפור של מרים שוקר. רק חבל שאתה החלטת לאמץ את גרסת עורך-דינו של דוד שוקר (טען שדוד שוקר הגיע לבקר במחנה ראש העין בספטמבר 50). ואתה ממש מבטל את גרסתו של מר גרשוני, מזכיר בית החולים איתנים, שטוען שדוד שוקר הגיע לאיתנים בשנת 1953. גם לגרסתו של דוד שוקר (העולה מדבריו של עורך-דינו) אין כל הוכחה ברורה. רק לידיעתך, בית החולים דיר-עמר (איתנים) הוקם באוקטובר שנת 1950. ורק מאמצע חודש אוקטובר 50 החל לקבל ילדים לאשפוז. אני פשוט חושבת שעורך-דינו של דוד שוקר ניסה לייפות את האמת לגבי מה שקרה ולנסות ליצור רושם כאילו דוד שוקר בא לבקר בראש העין לא הרבה אחרי שעזב לגדרה. רק כדי שזה ייראה טוב… ושוב, לא ברור למה אתה מעדיף את גרסת האבא?.
        אני מזכירה לך שככל הנראה דוד שוקר גם הציג גרסה נוספת של האירועים. תקרא את העדות של עו"ד זורח רוזנבלום, שייצג את דוד שוקר בשנות ה-80, והעיד בפני ועדת כהן-קדמי.
        עו"ד זורח רוזנבלום מספר, שדוד שוקר סיפר לו שמשפחת שוקר בכלל גרה במחנה בית-ליד כאשר הם עלו לארץ. וכשמרים חלתה, הם אשפזו אותה במרפאה המקומית בבית-ליד. ואז הצוות הרפואי החל להעביר אותה ממקום למקום. מבית-ליד לנתניה. מנתניה לבי"ח תל השומר. והאבא, דוד שוקר, נאלץ לנסוע באוטובוסים עד תל השומר ושם אמרו לו שמרים מתה. וזה בפירוש עוד גרסה של דוד שוקר. גרסה מאוחרת יותר משנות ה-80.

      • יופי, נפתרה תעלומת אותה מרים שרעבי. אני גם עברתי היום של רשימת העולים של מחנה ג' ולא מצאתי משפחה כזאת. אם רק תוכלי להפנות לגליון המחלה זה יהיה נחמד.

        הסיבה שקבלתי את גרסת האבא היא כי היא לא נשמעה לי לא סבירה ולא מצאתי עדויות ישירות שסותרות אותה. לגבי הגרסא של אותו גרשוני, ההבדל בינה לבין בגרסא של דוד שוקר הוא די גדול וחשבתי לעצמי שהסיכוי שאותו גרשוני יזכור אבא אחד שבא לבקר את בתו לפני יותר מעשור הוא די נמוך ולכן הנחתי שהוא פשוט בלבל אותו עם מקרה אחר. הנושא של תאריך הפתיחה של איתנים נודע לי אתמול כאשר בררתי עוד בנושא ואני מסכים שזה בהחלט מחליש את גרסת האב אם כי לא בהכרח מבטל אותה, שכן עדיין אפשרי שהוא טעה בתאריך והביקור היה חודש או קצת יותר מאוחר יותר. עולי תימן הרי לא השתמשו בלוח הלועזי אלא בעברי ויכול להיות שהוא זכר שזה היה בסביבות תשרי ואז אנחנו מגיעים גם לאוקטובר.
        אם דיר-עמר היה נפתח יותר זה היה מוכיח שהוא משקר, אבל ההבדל בין ספטמבר לאוקטובר הוא לא מספיק גדול מבחינתי כדי להוכיח שקר. אבל אני אוסיף על זה הערה בפוסט.
        לגבי העדות זל זרח רוזנבלום, הבעיה איתה שאני לא יודע אם השינויים מקורם בזרח רוזנבלום או בדוד שוקר.

    • גיליון המחלה של מרים שרעבי האחרת (לא מרים שוקר) שאושפזה בבית החולים הדסה ראש העין בחודשים פברואר-מרץ 1951 נמצא בקבצי גיליונות מחלה של בית החולים ראש העין באות מ' (מרים).

  3. המשך- דוד שוקר התחתן בשנית בשנת 1950 עם אישה בשם חנה והב והיה עסוק מאוד בחיים החדשים שלו. הוא היה יכול לבוא לקחת את מרים בתו ולהיעזר באשתו החדשה כדי כדי לגדל את הילדה שלו. אבל הוא לא עשה כך. אין שום סימן לביקורים מצידו במחנה ראש העין לפני סוף שנת 1951.

  4. אני חייבת להתייחס לעוד דבר העולה מתוך התחקיר שכתבת. אתה מדבר על המקרה של צביה מינס. ייתכן שצביה מינס היא בעצם—- ?.
    תבדוק את זה.
    הפרטים לגמרי תואמים למקרה —-.

    • אני בדקתי, זאת באמת מי שאת חושבת שהיא. אבל מכיוון שהיא בחרה לא לפרסם את עצמה ויש המגבלות של חוק האימוץ אני לא מפרסם מי היא וזה מגביל גם בכתיבה על המקרה שלה. זאת הסיבה שגם מחקתי את השם שלה מהתגובה שלך

      • אני מכירה את המקרה של המאומצת המפורסמת. מצאתי הרבה פרטים אודות חקירת המקרה שלה בארכיון המדינה. אבל היום, כאשר קראתי את התחקיר שלך, נפל לי האסימון וקישרתי בין הדברים.

    • במכתב שכתב עורך הדין, שייצג את דוד שוקר, בתלונה שהגיש על בית החולים איתנים בירושלים, כותב עורך הדין שמרשו, דוד שוקר, החל בחיפושים אחר בתו מרים בתחילת שנת 1953. זה מהווה סימן לתקופה שבה החל דוד שוקר בחיפושים אחר בתו (הוא בעצם חזר לביקור במחנה ראש העין, ככל הנראה רק בתחילת שנת 1953. כאשר הוא חזר לביקור, הוא מצא שכל המחנה נסגר. ייתכן, שמישהו אז ייעץ לו לחפש את הבת שלו בבית החולים בית-ליד).

      • בחומרים של לויטן דווקא עורך הדין טוען שדוד שוקר ביקר באיתנים ב1950. בית החולים איתנים הוא זה שטוען שהאירוע היה ב1953, אבל מכיוון שהתשובה שלהם מבוססת על זיכרונו של אדם אחד ללא חומר כתוב אני לא בטוח שהם מתבלבלים עם אירוע אחר. בסיכום החקירה של וב"מ מצויין שמרים הייתה בבדיקות באיתנים בספומבר 1950.

    • אתה יכול לצרף כאן קישור מהחומרים של ד"ר דב לויטן לגבי זה שמרים שוקר הייתה בבדיקות באיתנים בשנת 1950?.

    • העלילות שלהם החלו בתקופה דיי מוקדמת. הם אוהבים גם להעליל על התימנים הוותיקים יותר ולטעון שהם לקחו חלק בחטיפות ובטיוח החטיפות… תסלח לי שאני כותבת דברים כל-כך בוטים אבל זאת ההתנהגות שלהם. חלק מזה זה גם להעליל אחד על השני. חוץ מזה, כבר בתקופת מחנות העולים, העולים התימנים החלו לטעון ולצעוק באופן בוטה שה"אשכנזים חוטפים את ילדי העולים מתימן כי הם לא יכולים לעשות ילדים בעצמם". כבר אז החלו השקרים שלהם. ושוב, אני חוזרת- הם משקרים. כן, פשוט ככה. אנחנו פשוט תמימים מדי… ולגבי דוד שוקר- אני חושבת שהוא פשוט הרגיש ייסורי מצפון על כך שהוא השאיר את בתו מרים (תינוקת בת 6 חודשים) לבד במחנה העולים לפרק זמן ארוך כל-כך. אז בהמשך הוא מחפש תירוצים.

      • זה שהטענות על חטיפות התחילו אני יודע וגם הזכרתי את זה באחד הפוסטים. אני גם יודע שיש כאלה שמשקרים, אבל אני נזהר שלא להאשים אנשים בשקר אלא אם כן אני ממש בטוח בזה.

  5. בשנות החמישים, בילדותי, ברחוב המלך ג'ורג' היה בית אחד שאפשר היה ללכת אליו ולקחת ממנו ילד תימני. כולם ידעו את זה. בכתה שלי ובבית ספר שלי בבת ים היו ילדים תימנים שהיו להם הורים "לבנים" זה היה ברור כולם דברו על זה וצחקו עליהם. אז איך זה מכל הסיפור הזה רק 4 ילדות מאומצות יש ברשימת החטופים?
    סך הכל זה מספר כל כך מצומצם שלעשות שבץ נא לקח לי רבע שעה להבין את מה שדנה הבינה ואני כלל לא בקיאה בסיפור. (למרות שקראתי כל דבר שהעלת פה בנושא)

    • הבית ברחוב המלך ג'ורג' שאת מכירה זה מוסד אם וילד של ויצ"ו.
      בקשר לשאלה התשובה פשוטה. רוב הילדים שאומצו, אומצו בהסכמת הוריהם הביולוגים או שהיה מדובר ביתומים או כאלה שננטשו על משפחתם. מהסיבות הללו המשפחות לא פנו לועדות ולכן המקרים שלהם לא נחקרו. מי שפנו לועדות היו בעיקר אלו שלא הסכימו למסירת הילדים ואכן הסתבר שלמעט המקרים הבודדים שהזכרתי הילדים לא נמסרו לאימוץ, אלא נפטרו כמו שנאמר להורים.

    • נירה, למיטב ידיעתי, והנושא הזה נבדק לעומק וביסודיות ע"י ועדות החקירה, היו מקרים רבים של תינוקות עזובים בקרב העדה התימנית (וגם בקרב עדות אחרות). בעקבות נטישתם, הועברו התינוקות הללו למוסדות לילדים (ויצ"ו וכדומה). כמובן, שהרשויות עשו מאמצים לחפש את ההורים הנוטשים. לא תמיד מצאו אותם. יש מקרים שיולדות ילדו ילד בבית החולים ואמרו שהן לא רוצות לגדל את הילד הזה. אז תינוק כזה הועבר למוסד לילדים ובהמשך החלו תהליכי אימוץ, כי מדובר בתינוק עזוב. כל מקרי האימוץ מהשנים הללו הם מקרים סוציאליים מהסוג הזה פחות או יותר. יש כאן אנשים בציבור הישראלי שאוהבים לטעון שחטפו ילדים לעדה התימנית ולעוד עדות. הם כל-כך נחושים להוכיח שבאמת חטפו כאן ילדים שהם "נעזרים" בילדים שננטשו בשנות ה-50 ואומצו על-מנת להוכיח את הטענה/תאוריה שלהם. בבחינת "מצאנו ילד שאומץ בשנות ה-50, משמע מצאנו ילד חטוף"… והילדים הללו שאומצו אצל משפחות אשכנזיות לא נחטפו כלל אלא ננטשו, נעזבו, אמהותיהם ויתרו עליהן מכל מיני סיבות. זה פשר הדבר שיש ילדים כהי-עור הגדלים במשפחות אשכנזיות. רוב התלונות שהוגשו לוועדות החקירה הן תלונות בגין ילדים שנפטרו, שנטען לגביהם שהם נעלמו/נחטפו ממשפחתן הביולוגית. וזה ממש לא כך. הם נפטרו. לא נחטפו. ושאף אחד לא יספר לך משהו אחר… מה שקרה הוא, שבמסגרת כל התלונות שהוגשו לוועדות החקירה, הוגשו גם 3 תלונות על העלמות ילדות שבעצם לא ממש נעלמו אלא ננטשו ע"י הוריהן הביולוגיים ובעקבות כך אומצו. ועוד תלונה נוספת של ילדה שאושפזה בבית-חולים, הועברה בהמשך לבית הבראה והאמא שלה חשבה שמנסים לחטוף לה את הילדה (זאת חממה כהן שהוחזרה להוריה לאחר שהבריאה אבל משום מה הם הגישו תלונה לוועדת בהלול-מינקובסקי בגין חטיפתה..).

  6. ברישומי מחנה העולים ראש העין, כתוב שדוד שוקר עזב לגדרה ב 31.8.50. אם היה חוזר כעבור חודש-חודשיים, היה לו עם מי לדבר במחנה, ולא היה נאלץ לצאת למסע חיפושים. גם מבחינה זו, הטענה כי ראה את מרים ב״איתנים״ באותה תקופה, לא הגיוני כלל וכלל. (מרים נולדה במחנה, ונכנסה לבית התינוקות תחת השם שרעבי, כך שלא הופיע בספר הכניסה, ולא ניתן מאוחר יותר לקשור בין השניים).

  7. אני רוצה להעלות כאן השערה: מהמכתבים של חיים שוקר עולה שהוא ניסה למדר את הוריו מהמידע לגבי אחותו שאותרה כמאומצת, מחשש שהם ינסו ליצור איתה קשר בצורה לא זהירה ויגרמו לה נזק. האם ייתכן שהוא הצליח להעלים מהם גם את תשובת הועדה עצמה, כך שהאב דוד שוקר אכן לא ידעה שהועדה איתרה את ביתו, וכאשר פנה לעו"ד רוזנפלד הוא מסר את הגרסה האמינה מבחינתו, שהוא לא יודע מה עלה בגורלה?

    • על המקרים הללו יש פחות פרטים גלויים.
      על גיל גרינבוים קיימת רק כתבת הטלויזיה שהוכנה עליו. יכול להיות שמה שקרה שם שהעובדת הסוציאלית החליטה שמכיוון שהאם הייתה נערה לא נשואה, עדיף לטובת האם והילד למסור אותו לאימוץ ושיקרה לאם. זה כמובן דבר חמור ביותר.
      לגבי צבי עמירי, ממסמכים שראיתי של ועדת החקירה הממלכתית שהכירה את המקרה, עולה כי במקרה שלו יש כתב ויתור חתום של האם. עמירי מאמין שהחתימה מזוייפת. את ההורים עצמם אי אפשר היה לשאול כי האב מת והאם הייתה חולת נפש סיעודית.

      • בעניין גיל גרינבאום, אני בספק אם התוכנית של אותה נערה לא נשואה הייתה לגדל את הילד לבדה. העובדה שהיא נישאה, שיקמה את חייה מאותו הריון מוקדם וככל הנראה הצליחה להסתיר אותו מכל הסובבים אותה, גורמים לי לשער שהיא לא תיכננה להיות אם חד הורית. ממה שעולה מהכתבה, היא מעולם לא סיפרה לא לילדיה ולא לבעלה שהיייתה בהריון לפני הנישואים (בסה"כ, די הגיוני) וכאשר גילה אותה הבן שלה היא הצטלמה איתו בטשטוש פנים. אני גם יכול לשער שמשפחתה, משפחה טוניסאית ב-1956, לא הייתה מקבלת בהבנה את כניסתה להריון מחוץ לנישואים. אולם כאשר מצא אותה הבן שלה היא הייתה במבוכה מכך שהיא בעצם מסרה אותו, וסיפרה לו שנאמר לה שהוא מת. זה נשמע לי הרבה יותר סביר מאשר להניח שב-1956 היא תיכננה לגדל אותו לבדה ואולי להרוס את סיכוייה להתחתן ולהקים משפחה.
        לגבי העובדה שאין חתימה שלה על טופס האימוץ, לא ברור לי אם זה היה הכרחי, וייתכן באמת גם שנעלמה מבית היולדות בטר במהירות לאחר הלידה.
        האם זה לא נשמע לך הגיוני יותר מאשר התיאוריה על העובדת הסוציאלית שהחליטה על טובת האם בניגוד לדעת האם?

      • מה שאתה מציע זה אפשרי, אבל ללא גישה למסמכים עצמם אין לנו שום מקור אחר מלבד דברי האם והכתבה. חתימה על ויתור על הילד מצד ההורים הייתה הכרחית בכל מקרה שבו ההורים היו ידועים וניתן למצוא אותם. כמובן שבמקרה של נטישה שבה לא ניתן לאתר את ההורה לא תהיה חתימה.
        אגב ישנם עוד שני מקרים שבהם נטען שקרה דבר דומה בשנות השישים, שניהם מחיפה אף הם, מה שמעלה את האפשרות שמדובר היה בגישה מקומית.

  8. כשאני קורא באתרים של עמותת עמרם "חקירות" של מקרים, יש שהם מנוסחים בצורה משכנעת ביותר ו"סגורים" כל כך חד משמעית ש "ממש אין צורך לקרוא את תגובת הצד השני", כשאני קורא את תגובת הצד השני הכל מתהפך. מאד קשה להעריך שאם היו שלושה מקרים בחיפה אולי זו היתה דרך פעולה, כפי שאין נייר אימוץ אין נייר שאומר שהאם נעלמה או לא רצתה את הילד. אין הוכחה שזו אותה עובדת סוציאלית, אנחנו לא יודעים כמה מקרים התנהלו בחיפה ואם סטטיסטית זה מספר שמתאים למקרים אחרים. אפילו כשאתה כותב "זו הייתה הפעם הראשונה שבה נודע שהיקף ההעלמות הוא כל כך גדול, " אתה מעביר מסר מטעה..עדיף: זו הייתה הפעם הראשונה שבה נטען שהיקף ההעלמות הוא כל כך גדול,

    • כשעוזי משולם דיבר על 4500 חטופים ללא שום ביסוס היה נכון לקרוא לזה טענה. אבל במקרה של הועד למציאת ילדי תימן היו להם מאות תלונות של הורים שבאמת לא ידעו מה קרה לילדיהם, לכן זו לא הייתה טענה. מבחינת ההורים הילדים נעלמו, נכון שבעקבות החקירה גילו מה קרה לרובם.

  9. כפי שאין נייר אימוץ אין נייר שאומר שהאם נעלמה או לא רצתה את הילד – הכוונה שלי לומר שאם זו היתה מדיניות של לסלק ילדים מאמהות חד הוריות היו מיצרים נייר שאומר שהאם לא רצתה את הילד. אי אפשר סתם להביא ילד יש מאיין. אם אין לנו גישה לניירת הדבר היחיד שאפשר להתיחס אליו זה מה היו כלל המקרים שידועים לנו. יש מאות ילדים שנמסרו, לכן סביר שזה המקרה.

    • אני משתדל לא לעשות הנחות מקלות לממסד, בהחלט יכול להיות שהיו מקרים שבהם נעשו מעשים פסולים. העניין הוא שגם אם היו מספר בודד של מקרים כאלו זה לא משנה, זה עדיין מרחק גדול מטענת החטיפה ההמונית שבה כל המדינה השתתפה. לגיל גרינבאום לא זוייף התיק הרפואי ולא הוצא לא רישום קבורה מפוברק כמו שנטען שנעשה לרוב ה"חטופים".
      באופן אירוני מי שנתן את האנלוגיה המתאימה למצב זה הוא דווקא עמוס נוי במאמר שלו על ה"מכחישנים", זה שהיו מספר קטן של תלונות שווא על אונס לא אומר שאין מקרי אונס. אז באופן דומה זה שאולי היו מספר קטן של ילדים שאומצו בצורה לא כשרה לא אומר שמרבית החטופים לא נפטרו.

  10. פינגבק: תחקיר המקור – היום שאחרי | א.א. קונספירציות

  11. פינגבק: האם המדינה לא הודיעה לדוד שוקר שביתו אותרה כמאומצת? עדות ישירה ונשכחת | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s