הילדים שאומרים עליהם שהם חטופים חלק א: מרים שוקר (ושאר הילדים שוב"מ גילתה)

אני מתחיל בסדרת פוסטים חדשה אשר, כפי שניתן להסיק משמה, תעסוק בבחינת סיפוריהם של אנשים אשר מוצגים לציבור על ידי ארגוני פעילים ואמצעי התקשרות כילדים אשר נחטפו בילדותם ממשפחתם וכך הם משמשים כהוכחה שאכן התרחשה חטיפת ילדים ממוסדת.

צריך להבהיר גם למה אני מתכוון שאני כשאני אומר חטופים. הכוונה בחטופים היא לילדים שנמסרו לאימוץ במרמה ללא הסכמת משפחתם ויש להבדיל זאת ממאומצים באופן כללי.  במהלך השנים הראשונות למדינה היו כמה מאות ילדים, רבים ממוצע מזרחי, שאומצו על ידי משפחות שרובן היו אשכנזיות וזאת ממגוון סיבות לגיטימיות. רוב המקרים היו של ילדים שנולדו לנשים ונערות מחוץ לנישואים אבל היו גם יתומים, ילדים שנמסרו עקב בעיות כלכליות או סוציאליות במשפחתם, וכן כאלה שננטשו והוריהם לא נודעו. נתקלתי בלא מעט מקרים שפעילים ועיתונאים העוסקים בפרשה לא מבחינים בהבדל הזה ומציגים כל מקרה של ילד מזרחי שגדל במשפחה אשכנזית מאמצת כחטוף. מבחינתי לעומת זאת חטופים הם מאומצים שמזוהים, מסיבה כזו או אחרת, כילדים ספציפיים שלגביהם הוגשה תלונה על חטיפה או שישנן ראיות אחרות שהם אומצו במרמה.

ראוי לציין שהקביעה האם אדם חטוף או לא אינה קשורה לשאלה האם האימוץ היה חוקי או לא. אימוץ חוקי נחשב כל אימוץ שקיבל אישור מבית משפט, אבל באותן שנים נושא האימוץ לא היה מוסדר בחוק וללא נהלים ברורים ולכן ייתכן שצווי אימוץ ניתנו ללא בירור מעמיק. במצב דברים זה ייתכן היה ששופט ייתן צו אימוץ על סמך מידע כוזב ויאשר אימוץ של ילד חטוף. מצד שני, שוב בגלל שנושא האימוץ לא היה מוסדר, היו גם מקרים של הורים שבחרו למסור את ילדיהם לאימוץ שלא דרך הרשויות, אלא באופן פרטי, לפעמים תמורת תשלום. במקרה כזה אין מדובר בחטיפה שכן ההורים הסכימו לאימוץ וזה למרות שהוא אינו חוקי כי לא עבר דרך הרשויות.

המקרה שבו אפתח את הסדרה הוא אחד המקרים המפורסמים ביותר. מדובר במקרה של מרים שוקר, ילדה שאביה התלונן לועדת בהלול-מינקובסקי על היעלמותה.  הועדה גילתה את הילדה חיה ומאומצת אולם, כך לפחות נטען, היא לא ספרה על כך למשפחה, שגילתה זאת רק כעבור עשרים שנה לאחר מאבק משפטי שבסופו נפגשה עם הבת. הסיפור התפרסם בשנות התשעים בתקופה שבה נושא ילדי תימן היה בכותרות לאחר אירועי יהוד ותחילת עבודתה של ועדת החקירה הממלכתית ונתן רוח גבית לטענות של חטיפה וטיוח ממסדיים.

נתחיל בסקירה קצרה של פעילות ועדת בהלול- מינקובסקי. ועדת בהלול-מינקובקי (וב"מ בקיצור) הוקמה בינואר 1967 בתגובה ללחץ ציבורי עקב מאות תלונות על העלמות של ילדים מקרב עולי תימן במבצע "על כנפי נשרים" (1949-1950). התלונות הובאו על ידי גוף שנקרא "הועדה לגילוי ילדי עולי תימן הנעלמים" . זו הייתה הפעם הראשונה שבה נודע שהיקף ההעלמות הוא כל כך גדול, עד אז היה ידוע רק על מספר קטן יחסית של ילדים נעדרים מהעלייה הזו.  הועדה נקראה על שם שני האנשים שעמדו בראשה, פרקליט מחוז צפון עו"ד יוסף בהלול ורב פקד ראובן מינקובסקי מהמשטרה. לוב"מ היה צוות חוקרים שמנה 14 שוטרים וכן צורפו אליה כמשקיפים מטעם הועדה לגילוי ילדי עולי תימן הנעלמים עו"ד חיים קהאן והחוקר הפרטי עמי חובב. הועדה הגישה את מסקנותיה במרץ 1968.

לוב"מ הוגשו תלונות לגבי 363 בני אדם שנעלמו בתקופה הרלוונטית למנדט החקירה שלה. רובם היו תימנים, אבל 23 היו בני עדות אחרות. רובם היו ילדים, אבל היו גם כמה אמהות שנעלמו וכן גבר אחד. מתוך ה363 17 נעלמו במחנה המעבר בחאשד שבתימן, הועדה לא הצליחה למצוא מסמכים בנוגע למחנה בחאשד ולכן לא חקרה מה עלה בגורלם. מתוך ה346 שנעלמו בארץ וב"מ מצאה ש320 נפטרו, 22 לא הצליחה לגלות מה עלה בגורלם ו4 בנות בחיים מתוכן אחת כלל לא נעלמה, אלא משפחתה התלוננה על ניסיון העלמה, אחת במשפחת אמנה ושתיים מאומצות.

כמעט תמיד נכתב במקורות שונים על פעילות הועדה שהיא חקרה העלמות של 342 ילדים וש316 מתוכם נפטרו. מדובר בטעות שנובעת מכך שהועדה פתחה 342 תיקי חקירה שב316 מהם נקבע שהנעדרים נפטרו. בדרך כלל כל תיק התייחס לנעדר אחד, אבל היו שני תיקים של שלישיות שנפטרו בלידתן ומכאן ההפרש.

מרים שוקר היא אחת משתי מהילדות שנמצאו מאומצות ובה כאמור אני אתמקד. אבל קודם לכן אני אפרט קצת על שלוש הבנות האחרות שנמצאו בחיים מכיוון שאין עליהן כמעט מידע ובמיוחד על המאומצת השנייה. דבר זה נובע בין היתר משום שהתיקים שלהן לא נמצאים בארכיון המדינה. אין הכוונה שהם חסויים ולכן לא ניתנים לקריאה, אלא שהם לא נמצאים כלל בארכיון המדינה כי הועברו לגניזה במשרד הסעד. לכן לצורך החקירה שלי נאלצתי בהעתקים של מסמכים העוסקים בילדות שנמצאו בתיקים אחרים.

המקרה הראשון הוא של חממה (יונה) כהן, הילדה שאמה טענה התלוננה על ניסיון חטיפה. לפי התלונה שהאם מסרה המשפחה עלתה והגיעה למחנה העולים בית ליד. הילדה חממה חלתה בשיתוק ילדים והועברה בין בתי חולים כאשר במקרה אחד נאמר לאם שהילדה מתה, אולם לאחר מכן נמסר לה שהיא חיה ונמצאת בבית חולים בחיפה. האם בקרה את הילדה ברמב"ם מספר פעמים, אבל הפסיקה לבקרה בשלב מסוים. לאחר מספר חודשים בערב יום הכיפורים, אחרי שכבר יצאו ממחנה העולים לשיכון, החליטה לשוב לבית החולים ולחפש את הילדה. בתחילה נמסר שהיא מתה ולאחר שהיא התעקשה ובכתה לקחו אותה למשרד בדקו וראו שהילדה חיה ונמצאת במקום אחר ולקחו אותה לשם והיא קבלה את הילדה מסורקת ועם חבילת בגדים חדשים.

חקירת וב"מ איששה את רוב טענות האם לגבי אשפוזיה של הילדה. מסתבר שהילדה אכן סבלה משיתוק ילדים והאשפוז האחרון שלה היה ברמב"ם לפיזיותרפיה. האשפוז נגמר בתחילת מאי 1950 ומאז עד שאמה לקחה אותה היא הייתה במוסד הבראה כלשהו (לא הצליחו לזהות את המוסד). ההורים לא התעניינו בילדה במשך לפחות חמישה חודשים. מעדות האם והמסמכים שמצאו על הטיפולים הרפואיים שעברה, וב"מ הגיעו למסקנה כי לא היה ניסיון של מסירת הילדה למשפחה אחרת ומשערים שההעברות הדחופות של הילדה בין בתי חולים יצרו לאם תחושה שמנסים להעלים את בתה. בסיכום החקירה הם מציינים גם כי לאור העובדה המשיכה לסבול משיתוק חלקי ברגליה אין זה סביר שמישהו היה רוצה לחטוף דווקא תינוקת חולנית כזו.

המקרה השני הוא של חנה חלי, הילדה שנמצאה במשפחת אמנה. ראשיתו של המקרה בשנת 1963 אז פונה משפחת חלי למשטרה ולעיתונות עם סיפורם על הבת שנעלמה. מסיפור ההורים עולה כי הבת הייתה חולה בעת עלייתם בשנת 1950 ונלקחה לבית חולים.  כאשר רצו להשיב להם את בתם מצב המשפחה היה קשה (הצריף שלהם נשרף, האב היה חולה) והם סרבו לקבלה מתוך מחשבה שבית התינוקות במחנה שער העלייה הוא המקום הטוב בשבילה ומאז הם אבדו קשר עם הילדה. חקירת המשטרה הביאה לגילוי הילדה (ראו כתבות של מעריב, דבר, הבקר, על המשמר ולמרחב). הסתבר שבמשך הזמן אבד שם משפחתה של הילדה ולאחר כשנתיים שלא באו לקחת אותה היא הועברה למשפחת אמנה. המשפחה הופגשה עם הילדה שהייתה כבר בת 13, אולם היא סירבה לחזור אליהם. למרות שהילדה כבר נתגלתה פנתה המשפחה מסיבה לא ברורה גם לוב"מ שחזרה על אותן מסקנות .

המקרה השלישי הוא של הילדה המאומצת אשר כמעט ולא מוזכרת, רחל סעדי. מסיכום החקירה של וב"מ עולה כי הילדה עלתה בגיל 3 יחד עם אביה בן ה60 אמה ואחותה. האם חלתה ונפטרה כעבור שנה והאב לא היה מסוגל לטפל בילדיו והבת הועברה למוסד של ויצ"ו בירושלים. בהמשך האב התחתן שנית אולם לא רצה לגדל את הילדה ולכן פנה מיוזמתו ללשכת הסעד בבקשה למסור את הילדה לאימוץ. הוא גם הצהיר על כך בפני בית המשפט ואף הציב תנאי שהילדה תאומץ במשפחה דתית. מסתבר שאחיה ואחותה של רחל פנו לוב"מ וטענו שהאב לא הסכים לאימוץ, לפי החשד של הועדה הם עשו זאת מתוך רצון לקבל פיצויים מהמדינה. מדיון בכנסת משנת 1966 עולה כי לא היה מדובר בפנייה הראשונה של המשפחה לרשויות. הם פנו בעבר  למשרד הסעד וכבר אז קבלו את התשובה כי הילדה אומצה כחוק ולמרות זאת פנו לוב"מ.לימים, כך עולה מדו"ח שלגי, הילדה תפתח את תיק האימוץ ותפגוש את משפחתה הביולוגית.

עכשיו נעבור למקרה המרכזי שלנו, מרים שוקר. סיפור ההעלמות של מרים שוקר מתפרסם לראשונה ב1963 בכתבה שנקראת "דוד שוקור מחפש את בתו". בכתבה מספר אביה של מרים, דוד, שבתו נולדה באוהל במחנה ראש בעין והועברה לבית התינוקות. כמה שבועות מאוחר יותר המשפחה עברה לגדרה, אבל מרים נשארה בראש העין בהנחיית מנהל המחנה. אחרי שהתבסס בגדרה הלך דוד לראש העין לקחת את מרים ונאמר לו שהיא חולה ובבית חולים, הוא הופנה לבתי חולים בבית ליד ואיתנים אבל לא מצא את הילדה. גם פניות שלו למוסדות הקליטה לא נשאו תוצאות. לאחר פרסום הכתבה שכר דוד עורך דין ופנה לבית החולים איתנים, אולם ללא תוצאות (ראו כאן עמודים 81-84). עם הקמת וב"מ הוא פנה גם אליה .

 וב"מ חקרה ואתרה את הילדה. סיכום החקירה של וב"מ בנוגע לילדה מובא למטה. בסיכום החקירה מופיעה ההיסטוריה הרפואית שלה מלידתה עד אשפוזה בבית החולים הדסה ראש העין באוגוסט 1950.  מסתבר הילדה שהתה בבית החולים במשך שנה ולבסוף לאחר שלא הוצאה מבית החולים על ידי  הוריה הועברה לטיפול משרד הסעד ולבסוף אומצה ב1953. בסיכום נכתב כי הסיבה לאבדן עקבות הילדה היא רישום שם משפחתה לא כשוקר, אלא שם אחר על ידי אמה ולאחר שהאם התגרשה מהאב היא לא התעניינה יותר בילדה.

בסיכום החקירה צונזרו על ידי ארכיון המדינה פרטים שונים וביניהם השם שבו נרשמה מרים. אולם חלקם מופיעים בטיוטה בכתב יד של דו"ח וב"מ. השם שבו נרשמה הילדה היה מרים שרעבי. כמו כן מופיעים שם פרטים נוספים לגבי מועד עלייתה ומספר תעודת העולה של משפחת שוקר שאפשרו לי לאתר את רישום בפנקס עולים של מחנה ראש העין א'.

 פרטים אלו מאפשרים להשלים את התמונה לגבי נסיבות העלמות הילדה. היא נולדה ב23.1.50 והוכנסה כעבור מספר ימים לבית התינוקות במחנה א' תחת השם מרים שרעבי שהיה שם החמולה של המשפחה (ולפי מקור אחר שם המשפחה של האם). האם מתגרשת מהאב ועוזבת לפרדסיה ב22.6, בשלב זה הילדה מאושפזת בבית חולים והיא חוזרת מהאשפוז ב30.6.  באוגוסט מגיע תורם של דוד והילדים לעזוב את מחנה העולים לשיכון בגדרה. דוד ובנו חיים עוברים לגדרה, אולם מרים נשארת בבית התינוקות במחנה בהמלצת מנהל המחנה בדיחי. כנראה אמרו לאב שמכיוון הוא מגיע למקום חדש עם תנאים לא קלים, הורה יחיד עם שני ילדים קטנים, עדיף שישאיר את התינוקת הקטנה בבית התינוקות עד שהוא יתבסס במקום החדש. ב24 באוגוסט הילדה נשלחת לבית החולים הדסה ראש העין בפעם השנייה. כעבור זמן כלשהו בספטמבר 1950 האב מגיע לראש העין לבקר את מרים, אבל אז נאמר לו שהיא חולה ומתחילים לטרטר אותו לבתי חולים שונים, אולם הוא לא מוצא אותה.

באותה תקופה, סוף אוגוסט וספטמבר 1950, מתנהל במקביל חיסול מחנה ראש העין והפיכתו ממחנה עולים בניהול הסוכנות למעברה בניהול הממשלה. כחלק מהמהלך מתחלפת ההנהלה במקום ובתי התינוקות נסגרים. בית התינוקות של מחנה א' נסגר ב3.9. תהליך סגירת המחנה היה רצוף בבלגן ואי סדר, אחד מדו"חות חוקרי ועדת החקירה הממלכתית מתאר זאת בצורה מפורטת. במהלך הסגירה נתגלו בבתי התינוקות 15 תינוקות שהוריהם לא היו ידועים, הם הועברו למוסדות אחרים. מהמסמכים הקיימים ידועים שמות של עשרה מהם, לגבי חלקם ידוע שהוחזרו להוריהם לאחר חיפושים ולגבי האחרים לא נמצא רישום מה עלה בגורלם, אבל לא הוגשה לגביהם תלונה על העלמות לועדות.

ככל הנראה המצב בראש העין באותה עת הוא הגורם העיקרי לאיבוד הקשר בין מרים ומשפחתה. אביה כנראה הגיע לראש העין לאחר סגירת בית התינוקות, ההנהלה של המחנה כבר לא ממש תפקדה, בנוסף לכך היא נרשמה כמרים שרעבי ולכן לא זיהו שהיא נמצאת בבית החולים בראש בעין והפנו אותו למקומות אחרים. כנראה שאם היא לא הייתה חולה ונשלחת לבית החולים, אלא נשארת בבית התינוקות היא הייתה מוחזרת למשפחתה כמו הילדים האחרים שנמצאו שם והוריהם לא היו ידועים בתחילה.

מרים נשארה כאמור בבית החולים בראש העין גם לאחר שהבריאה במשך שנה. ממסמכים של בית החולים אנו למדים שהם פנו למשטרה ועשו מאמצים לאתר את משפחת הילדה, אולם ללא הצלחה. הם גם פנו במשך כחצי שנה למשרד הסעד כדי שזה ייקח אותה תחת טיפולו, אולם למרות הבטחות זה לא נעשה. לבסוף באוגוסט 1951 , כאשר בית החולים בראש העין כבר התקרב למועד סגירתו, פנתה הנהלת בית החולים לשירות הרפואי סוציאלי של הדסה, שם יצרו קשר עם משרד הסעד וכן פנו למדור לחיפוש קרובים של הסוכנות כדי לפרסם הודעה על הילדה בתקשורת.

מעניין שפה הם מציינים שמרים הגיעה מבית התינוקות ב'. ייתכן שבשלב מסוים היא הועברה מבית התינוקות א' לב' וייתכן שמדובר בטעות.

ואכן זמן קצר לאחר מכן משרד הסעד החל לפעול. ממפקד יומי של הדסה ראש עין לחודשים אוגוסט וספטמבר 1951 אנו למדים כי ב26.8 עזבה מרים את הדסה ראש העין אל משרד הסעד בקריה, אולם היא חזרה למחרת היום. היא נשארה בראש העין עד ה28.9 ואז נכתב שיצאה "הביתה". ההודעה לגבי מרים פורסמה בעיתונות במדור לחיפוש קרובים ב23.10.

את צידו האחר של הסיפור, הצד של המשפחה המאמצת, תספר לימים אמה המאמצת של מרים שוקר, מרים אליהו, לועדת החקירה הממלכתית. ההורים המאמצים לא הצליחו להביא ילדים לעולם, מכרה שלהם ספרה להם כי שמעה מרופא ילדים שאותו הכירה בשם ד"ר רחמימוב שעבד בהדסה ראש העין על ילדה ללא הורים שנמצאת בבית החולים. בהמלצת הד"ר הם נסעו לבית החולים ולקחו משם את הילדה, בתחילה כמשפחת אומנה וכעבור שנתיים בוצע מלא באישור בית המשפט.

וב"מ פרסמה את הדו"ח שלה במרץ 1968, בפסקאות הנוגעות לשתי הילדות המאומצות נכתב רק כי הן אומצו כחוק ללא פירוט נוסף לגבי נסיבות אימוצן וזאת בכפוף לחוק האימוץ. הועדה גם הוסיפה כי אביה של מרים שוקר אינו יודע על עובדת אימוצה. לעומת זאת על רחל סעדי לא נרשם משפט דומה משום שהמשפחה הייתה מודעת לכך שהיא אומצה. זה מעניין לגלות איזה הבדל גדול מסתתר מאחורי משפט קטן. הועדה אף המליצה להודיע בכתב למשפחות הילדות שאומצו כי הן אומצו בלי פרטים נוספים.

וכאן יטענו פעילים העוסקים בנושא נגמר הסיפור, הועדה לא תודיע לאב ויעברו עוד 20 שנה עד אשר דבר אימוץ בתו ייוודע לו. אבל זה לא נכון, במכתב שנשלח בתאריך 2.8.68 הודיעה וב"מ למשפחה על כך שמרים אומצה. הודעה דומה נשלחה גם למשפחת סעדי.

והמשפחה קבלה את ההודעה בוודאות מכיוון שכעבור 11 יום התקבל במשטרה מכתב תודה נרגש מאת המשפחה:

 לכבוד המטה הארצי אגף החקירות מז"פ
שלום רב!
אנו רוצים להודות לכם על טיפולכם המסור ועל המאמצים הקשים שהשקעתם והחקירות שנתנו את תוצאותיהם לגלוי בתנו…
תודתנו העמוקה מקרב לב נתונה אליכם חזקו ואמצו והמשיכו בחקירותיכם ותקוותינו שתמצאו את כל שאר האובדים.

לאחר מכן מבקשת המשפחה פרטים נוספים על מרים.

כעבור חודש הופיע אחיה של מרים אצל מפקח אברהם בן שלום וביקש פרטים על אחותו. בן שלום הפנה אותו אל יוסף בהלול ולמיטב ידיעתי כאן נגמר הסיפור למשך קרוב לעשרים שנה.

למי שתוהה מכתב תודה דומה לא התקבל ממשפחת סעדי.

ההתפתחות הבאה חלה בשנת 1986. בשנות השמונים חלה התעוררות מחודשת בקרב העדה התימנית  בנושא ילדי תימן והועד לגילוי ילדי תימן מוקם מחדש ומתחיל לפעול  למען העלאת המודעות לפרשה בציבור והקמת ועדת חקירה חדשה לחקר הפרשה. המאמצים האלה יישאו פרי בדמות ועדת שלגי שתקום בשנת 1988. אל כמה מישיבות הקבוצה הזאת נלווה גם עורך דין בשם זרח רוזנבלום כמעין יועץ משפטי. הוא מעלה באחת הישיבות את הרעיון של לאתר ילד אחד חי ועם זה ללכת לתקשורת כדי ליצור פרסום לפרשה. לדבריו לא ממש התלהבו מהרעיון ולאחר מכן לא בקשו ממנו להגיע לישיבות נוספות.

אבל דוד וחיים שוקר שומעים את ההצעה של רוזנבלום ופונים אליו שיעזור להם לאתר את מרים. לדבריו של רוזנבלום הם לא ידעו כלל שמרים מאומצת והוא זה שגילה להם זאת כאשר מצא את דו"ח וב"מ. לימים המשפחה תטען גם בפני התקשורת כי לא הודיעו להם על האימוץ, אני לא יודע איך להסביר את התנהגות המשפחה, ייתכן שהם פשוט שכחו שקבלו את ההודעה.

בכל מקרה בעזרת עו"ד רוזנבלום הם מתחילים במאבק מול שירותי הרווחה כדי ליצור קשר עם מרים. זה לא פשוט כי לפי חוק האימוץ רק המאומץ הוא זה שרשאי לפתוח את תיק האימוץ ולאתר את המשפחה הביולוגית שלו. אבל אחרי שנתיים של מאבק כולל איום של פנייה לבג"ץ הם מצליחים לפנים משורת הדין לגרום לשירות למען הילד לפנות למרים, ששמה הוא כעת עדינה, ולהעביר אליה מכתב שכתב חיים. ולבסוף, בסוף 1988 היא מסכימה להיפגש איתם.

דבר המפגש ויצירת הקשר בין עדינה לבין משפחתה הביולוגית נשמר בסוד במשך שנים, עדינה לא רצתה שמשפחתה המאמצת תדע זאת. עד כדי כך הדבר נשמר בסוד שבדו"ח ועדת שלגי שפורסם בדצמבר 1994 הועדה בטוחה שהאב לא יודע שמרים אומצה וממליצה להודיע לו את זה משום ש"הצער של אי ודאות קשה מן הצער של הידיעה כי הבת חיה מחוץ למשפחה". לעומת זאת לגבי רחל סעדי הם יודעים כי היא פתחה את תיק האימוץ ונפגשה עם אחיה.

רק ב1995 בתקופה שבה פרשת ילדי תימן עולה לכותרות בעקבות אירועי יהוד והקמת ועדת החקירה הממלכתית עדינה מסכימה לפרסם את סיפורה, בתחילה בעילום שם ועם קול מעוות ובהמשך היא מסכימה להיחשף. הסיפור זוכה כמובן לפרסום רב ומוצג בתקשורת בלא מעט פרסומים, למשל בתוכנית עובדה של אילנה דיין, כסיפור של העלמה מכוונת של מרים וכן עם ביקורת קשה על המדינה שידעה שהיא אומצה ולכאורה לא הודיעה על כך למשפחתה.

באותם פרסומים נכנסת לתמונה בפעם הראשונה אמה הביולוגית של מרים. עד אז מי שניהלו את החיפושים אחר מרים, את הפניות לועדות, והמאבק המשפטי היו האב דוד והאח חיים. והאם לא הייתה מעורבת בשום דבר. לפי סיפורה של האם נאמר לה באחת הפעמים שהגיעה לבית התינוקות כי מרים מתה. בהתחשב בכך שלפי כל שאר המידע הקיים האם התגרשה מבעלה ועזבה את המשפחה לפני שמרים נעלמה אני מוצא את הסיפור הזה תמוה.

כמה מסקנות לסיום. הראשונה היא שלמרות שנטען שוב"מ גילו ארבע ילדות בחיים בפועל הם גילו רק אחת. חממה כהן לא נעלמה כלל ואילו לגבי חנה חלי ורחל סעדי משפחותיהן כבר ידעו מה עלה בגורלן כאשר פנו לוועדה. מרים שוקר הייתה הילדה היחידה שמשפחתה לא ידעה מה עלה בגורלה כאשר פנתה לוב"מ.

מרים היא למעשה המקרה היחיד שוב"מ גילתה של ילדה שאומצה ללא ידיעת והסכמת משפחתה. לימים ועדת החקירה הממלכתית תגלה מקרה נוסף, צביה מינס, אבל שם המקרה מורכב יותר (האם הייתה רק בת 13 והאב האמין שהיא בגדה בו והתינוקת לא שלו והתעלל בה, בשלב מסוים האם ברחה מבעלה למשפחתה תוך שהיא משאירה את הילדה שהייתה מאושפזת בבית חולים, האבא כנראה נטש את הילדה כי לא האמין שהיא שלו וסיפר לאם מאוחר יותר שהיא מתה, ישנן עדויות שהוא גם חתם מאוחר יותר על הסכמה לאימוץ תוך שהוא מביא איתו מישהי שהתחזתה לאם, אבל לא כל הפרטים ברורים בגלל שחלק מהמעורבים לא היו בחיים וחלוף הזמן) .

לגבי נסיבות האימוץ ניתן לומר, לדעתי, שהגורמים המרכזיים לאובדן הקשר בין מרים למשפחתה הם העובדה שנרשמה בשם מרים שרעבי וכן הבלגן ששרר במחנה ראש העין בעת סגירתו. גם לאחר מכן כשלו הרשויות בטיפול במקרה, בית החולים הדסה ראש העין התחנן חודשים שהרשויות יתערבו אולם ללא הועיל, בית החולים פנה למשטרה וכן פנה למדור לחיפוש קרובים שיפרסמו הודעה, אולם המדור נועד לניצולי שואה שמחפשים את קרוביהם ודי ברור שיוצאי תימן לא קראו בו. קשה לי לבוא בטענות להדסה שחיפוש המשפחה לא היה תפקידם והם נאלצו לאלתר, אבל אני בהחלט סבור שמשרד הסעד כשל פה בצורה קשה. ייתכן שהתערבות מוקדמת שלו הייתה מצליחה לגלות את המשפחה שכן אביה חיפש אותה במקביל. ייתכן שאם אמה של מרים שידעה שנרשמה בתור שרעבי הייתה בקשר עם האב ניתן היה לאתר את הילדה, אבל עיקר האחריות רובצת על הרשויות.

עדות נוספת לכך ניתן למצוא בהמלצה שנכתבה בסיכום החקירה שלא להחזיר את מרים למשפחתה הביולוגית. שקראתי זאת לראשונה זה הרגיז אותי, "מי שם את אותו מפקח בן שלום להמליץ כזה דבר" חשבתי. אני עדיין לא חושב שההמלצה הייתה במקום, אבל אני כן חושב שיש בה משום הודאה של הוועדה שאובדן הקשר עם הילדה לא היה באשמת המשפחה ושיש לכאורה עילה לביטול צו האימוץ. זה בהשוואה למה שנכתב בסיכומי החקירה של הילדות האחרות שבהם מזכירים את הטיפול של המוסדות בילדים כמעין ביקורת על התנהלות ההורים (במקרה של רחל סעדי זה ברור מאוד).

נקודה נוספת נוגעת לקלות האימוץ, לפעמים עולה הטענה לפיה הכרזת ילדים כנטושים ומסירתם לאימוץ נעשתה בקלות דעת על ידי הרשויות, ייתכן שאפילו בכוונת מכוון. המקרים הללו מראים שלא היה זה המצב, מרים שוקר וחנה חלי היו שתיהן פרקי זמן ארוכים במוסדות ללא ביקורים ומבלי שלרשויות יש מידע מי הם הוריהן, רק לאחר מכן הן הועברו למשפחת אמנה ובמקרה של מרים שוקר כעבור שנתיים נוספות לאימוץ. לעומת זאת חממה כהן שמשפחתה לא בקרה אותה חמישה חודשים לא הועברה למשפחה אחרת וגם הילדים שנמצאו ללא הורים במחנה ראש העין לא הועברו למשפחות אחרות ונעשו מאמצים שנשאו פרי למצוא את הוריהם. אמנם הרשויות יכלו לעשות יותר בנוגע למציאת ההורים (ואין ספק שכשלו במקרה של מרים שוקר), אבל הכרזה על ילדים כנטושים ומסירתם לאימוץ לא נעשתה בקלות ראש.

נקודה אחרונה נוגעת להודעה של וב"מ למשפחה, בכתבות בתקשורת ובפרסומים של פעילים תמיד הם אמרו שלא הודיעו שמרים אומצה. גם ועדת שלגי סברה כך. באופן טבעי זה הוביל לביקורת קשה כנגד הועדה. אני למיטב ידיעתי הראשון שמצא את ההודעה למשפחה ואת מכתב התודה שלהם שמהווים הוכחות חותכות לכך שוב"מ אכן הודיעו למשפחה והמשפחה קבלה את ההודעה.

 תוספת מאוחרת 1.10.18: בעקבות דיון ער שהתפתח בתגובות בנוגע לאמינות גרסת האב התברר לי שבית החולים שבדיר עמר ליד ירושלים, שלימים יקרא איתנים, נפתח לקבלת חולים רק באוקטובר 1950. בנוסף לכך בחומרים של לויטן  קיימת עדות בעמ' 81 של אחד מעובדי איתנים שזוכר שביקור האב באיתנים היה במרץ 1953. אני בעבר סברתי שהוא טועה ומבלבל בין שני אירועים שונים, אבל אחרי קריאה חוזרת אני לא בטוח בכך.
שתי עובדות אלו מחלישות את טענות האב לפיה החל לחפש אחר מרים בספטמבר 1950 ומחזקות את האפשרות שהוא לא התעניין בה במשך זמן רב. עם זאת עדיין אין לי מספיק בטחון כדי לטעון זאת כעובדה. הקוראים מוזמנים להסיק את מסקנותיהם.