מאזן הראיות בפרשת חטיפת ילדי תימן וכיצד העדויות החדשות משפיעות עליו

ביום שישי הקודם התפרסמה במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות כתבה של תמר קפלנסקי ובה ראיון עם שושנה שחם, מטפלת שהייתה בראש העין, אשר מספרת כי הייתה עדה לחטיפת ילדים תימנים בראש העין. הכתבה הזאת היא מעין המשך לכתבה אחרת של אותה כתבת משנה שעברה שבה היא ראיינה מטפלת אחרת ממוסד אחר, שולמית מליק, שהעלתה טענות דומות. השאלה הנשאלת, עם כך, היא כיצד קיומן של אותן עדויות, שלכאורה חושפות את האמת מתוך הממסד, משפיעות על ההבנה שלא התרחשה חטיפה המונית ממוסדת של ילדי תימן ועדות אחרות?

ובכן עצם קיומן של העדויות כשלעצמו לא ממש משפיע. הסיבה לכך היא שאין כמעט תיאוריית קונספירציה, וחטיפת ילדי תימן היא תיאוריית קונספירציה לכל דבר, שלמצדדים בה אין עדויות או מסמכים אשר תומכים בטענותיהם.

למשל הידעתם ששר התחבורה האמריקאי נורמן מינטה העיד בועדת החקירה של אירועי ה11 בספטמבר כי הוא היה בבונקר מתחת לבית הלבן עם סגן הנשיא דאז דיק צ'ייני, והם קיבלו התרעות על התקרבות  המטוס שפגע בפנטגון, "לפי הגרסא הרשמית", מבעוד מועד וזה בניגוד לטענת הצבא האמריקאי. כאשר ההשלכות לכך הן שהצבא שהאמריקאי לא עשה דבר כדי למנוע את הפגיעה בפנטגון למרות שהיה יכול.

 או שקבוצת "חוקרים" מצאו 13 אנשים שהעידו שהם ראו שהמטוס שפגע בפנטגון הגיע במסלול אחר שלא מתאים ל"גרסא הרשמית" ושממנו הוא לא היה מסוגל לפגוע בפנטגון ולגרום לנזק כפי שהוא נגרם.

בישראל ישנה עדת הראייה מירי אורן שהייתה בטוחה שרבין לא נפגע.  ישנם גם אנשים שמשוכנעים שמלחמת יום הכיפורים התחילה למעשה לפני ה6 באוקטובר 1973 ושמדינת ישראל (ומצרים) מטייחת את כל תחילת המלחמה. יש להם גם עדויות,   אנשים היו שם וככה הם זוכרים.

אז מה קוראים יקרים, אולי גם להם מגיעה כתבת שער בידיעות אחרונות משולבת בדרישה שמדינת ישראל תפסיק את הטיוח, תחשוף את כל הארכיונים הקשורים למלחמה, תכיר רשמית שהמלחמה התחילה כמה ימים לפני ה"מועד הרשמי" ותשכתב את כל ספרי ההיסטוריה?

הדוגמאות הללו הובאו כדי להמחיש שקיומן של עדויות תומכות שסותרות לכאורה את "הגרסא הרשמית" הוא לא דבר חריג בתיאוריות קונספירציה.  אז מה אנחנו צריכים לקבל כל תיאוריית קונספירציה פשוט משום שיש עדויות שתומכות בה? כמובן שלא.

בכל חקירה של אירוע או תופעה, בין אם היסטורית, פלילית או אחרת תמיד יהיו עדויות סותרות וקצוות לא סגורים. במיוחד כאשר חוקרים תופעות או אירועים בסדרי גודל גדולים אשר אנשים רבים מעורבים בהם. פרשת ילדי תימן היא מקרה כזה משום שהיא מערבת מוסדות רבים על פני מספר שנים. עדויות סותרות כאלו נובעות מהאופי האנושי, ישנם אנשים שקרנים, כאלו שאינם יציבים בנפשם וכן כאלו שחושיהם או זיכרונם מתעתעים בהם. ככל שמספר האנשים המעורבים באירועים גדול יותר ומשך שחלף מהם ארוך יותר כך הסיכוי שנתקל בעדויות כאלה גדול יותר. למען הסר ספק אני חושב שעדויות המטפלות במקרה של פרשת ילדי תימן (וכן בדוגמאות שהבאתי) שייכות לקטגוריה האחרונה.

התפקיד של החוקר הבא לברר את האמת לגבי מה שקרה, הוא לקחת את כל הראיות הקיימות, עדויות מסמכים, תמונות, הקלטות וכל חומר אחר, ולשקול אותן. כלומר לנתח את נקודות החוזק והחולשה של כל ראייה ולהצליב בין החומרים עד שמתקבלת הבנה טובה של מה שהתרחש. אפשר לדמות לזאת לתהליך שבו לכל ראייה ניתן משקל לפי הערך שלה ולאחר מכן שוקלים את כל הראיות על מאזניים דמיוניים ורואים לאיזה כיוון כף המאזניים נוטה.

כאשר עושים את המאזן הזה עבור במקרה של פרשת ילדי הרי שהוא נוטה בבירור כנגד טענת החטיפה הממסדית. במישור הפרטני יש לנו תיעוד לגבי גורלם של מרבית הילדים שלגביהם הוגשה תלונה וממנו עולה כי הם נפטרו. במישור הכללי יש לנו הבנה טובה משפע של מקורות ועדויות מה היו התנאים בארץ באותן שנים בצורה שמסבירה את תופעת ההעלמות.

אנחנו יודעים שמדינת ישראל בשנותיה הראשונות הייתה מדינה אחרי מלחמה ארוכה ובמצב כלכלי קשה שהוביל לתקופת צנע וקיצוב. בארבע השנים הראשונות לקיום המדינה אוכלוסייתה הוכפלה עקב עלייה המונית. עקב המצב הקשה של המדינה העולים נקלטו במחנות ובמעברות בתנאים מחפירים, מרבית העולים התגוררו במחנות באוהלי ענק שבכל אחד מהם גרו כמה משפחות. לא היו תנאים סניטריים הולמים, המזון היה דל ואיכותו נמוכה ומערכת הבריאות התקשתה להתמודד עם העומס.

מצבם של העולים מתימן היה הקשה מכולם. ראשית מפני שהמצב הבריאותי בארץ המוצא שלהם מלכתחילה לא היה מזהיר ושנית משום שעל מנת להגיע למחנה המעבר בחאשד שממנו עלו לארץ יצאו העולים למסע במדבריות תימן שנמשך שבועיים או שלושה, לרוב רגלי או על גבי בהמות, בתנאים קשים כולל מעבר באזורים נגועי מלריה. זרם העולים עלה בהרבה על מה שמחנה חאשד היה מסוגל להתמודד איתו. במחנה שהיה מיועד לאלף איש לכל היותר הצטופפו בשיאו יותר מ- 12,000 בני אדם. צפיפות כזאת, בתנאים קשים ללא מזון איכותי ותנאים סניטרים מתאימים הם כר פורה להתפרצות מחלות ותמותה, במיוחד אצל ילדים קטנים וזקנים. וכך אכן היה.

 מדינת ישראל החלה במבצע חירום להטסת העולים לארץ, כאמור המצב בארץ לא היה קל, אבל היה יותר טוב מחאשד.  כאשר הגיעו העולים לארץ הילדים הקטנים נלקחו, לפעמים כנגד רצון ההורים, לבתי תינוקות שהיו מבני קבע שבהם היו תנאים יותר טובים לילדים מאשר באוהלים. ילדים רבים (ומבוגרים) שהיו חולים נשלחו לבתי חולים ובתי הבראה בכל רחבי הארץ, לפעמים במרחק רב מהמחנות בהם שהו העולים. ההחלטה האם לשלוח ילד לבית החולים נעשתה על ידי צוות בית התינוקות ללא שיתוף ההורים. רבים מהעולים סבלו מתת תזונה קשה ומחלות ולכן שיעור התמותה שלהם היה גבוה. עקב מצב התחבורה אז בארץ ועקב מצבם הכלכלי של ההורים וקשיי השפה והקליטה הורים רבים התקשו לעקוב אחרי מה שקורה עם ילדיהם ולבקר אותם.

קצב העלייה המהיר של העולים למחנות חדשים שהוקמו בהליך חירום במיוחד בשבילם גרם לתקלות מנהלתיות רבות. בנוסף לכך שיטת השמות בתימן הייתה שונה מהמקובל בארץ. במקום שם פרטי ושם משפחה שמו של כל ילד הורכב מארבעה שמות: שם פרטי, שם אביו, שם סבו ושם החמולה שלו. השמות היו שמות ערביים כאשר בחלק מהמקרים נעשה שימוש בשמות מקבילים עבריים. כתוצאה מכך נוצרו שיבושים בשמות המאושפזים. גורמים אלו הקשו עוד יותר לעקוב על מצבם של המאושפזים והם הסיבה מדוע משפחות רבות קיבלו באיחור את הידיעות על מות קרוביהם וחלקם לא קבלו אותם כלל ואף הרשויות לא תמיד הצליחו לעלות על עקבותיהם באותה תקופה. זהו גם ההסבר מדוע משפחות אחרות קבלו הודעות שווא על מות ילדיהם.

באותה תקופה היה נהוג לקבור את המתים בבתי הקברות הסמוכים לבתי החולים שבהם נפטרו. חלק מבתי החולים הללו היו רחוקים מהמחנות ובבתי החולים הארעיים שהוקמו במחנות לא היו תנאים נאותים לשימור גופות ולכן קבורה התבצעה בדרך כלל תוך כמה שעות מרגע הפטירה. השילוב של קשיי התחבורה והתקשורת של אותה תקופה, יחד עם הבלגן במחנות ושיבושי השמות מנע מהורים להיות נוכחים בעת קבורות ילדיהם.

משרד הפנים היה צריך להתמודד עם עומס של מאות אלפי תיקים אישיים חדשים של עולים אשר מקום מגוריהם השתנה במהלך התקופה ולפעמים יותר אחת מפעם. מרשם האוכלוסין מתנהל בלשכות אזוריות, כאשר אדם שינה מקום מגורים היה צורך להעביר את תיקו האישי ללשכה אחרת. הקושי למצוא את התיקים כתוצאה מהעברות יחד עם שיבושי השמות של הנפטרים גרמו לכך שלהרבה מאוד אנשים לא עודכנה הפטירה. חלקם נשארו רשומים כחיים ולימים קבלו צווי גיוס והודעות אחרות. אחרים שלא נפקדו במפקדי אוכלוסין או שלא הייתה פעילות בתיקיהם זמן רב, תיקיהם האישיים נגנזו. לצורך הגניזה התיקים קיבלו סימולים טכניים של "חדל להיות תושב" או נפטר בתאריכים לא הגיוניים.

מן הצד השני לטענות החטיפה אין בסיס של ממש. מאמיני החטיפה אמנם אוהבים לומר שישנן עדויות רבות של הורים, אבל מרבית העדויות הם על כך שהודיעו שהילד נפטר ,אולם ההורים לא ראו גופה ולפעמים קבלו צווי גיוס או שלא רשום שהילד נפטר במשרד הפנים. כל אלה הוסברו קודם לכן. ישנם מספר קטן של מאומצים שטענו שהם עשויים להיות חטופים. אולם בבדיקה של תיקיהם עולה שהם בדרך כלל ילדים שנמסרו לאימוץ על ידי משפחותיהם ממגוון סיבות, העיקרית היא לידה מחוץ למסגרת הנישואים. פה ושם אולי היה מקרה חריג, אבל לא מדובר בתופעה. בסופו של דבר נשארות מספר קטן עדויות שניתנות לאחר עשרות שנים מצד הורים וגם מצד מספר קטן של אנשי צוות זוטרים בבתי התינוקות שלכאורה מצביעות על מעשים לא כשרים. על הבעייתיות והאמינות של עדויות מאוחרות עמדתי בעבר.

כך שאם לחזור לדימוי של המאזניים, הכף במקרה שלנו נוטה בבירור כנגד טענת החטיפה הממסדית. כאן נכנס לתמונה ההבדל בתפיסה בין החוקר המחפש את האמת לבין המאמין בתיאוריות קונספירציה. מי שמניח שהייתה קונספירציה על ידי ממסד חזק מניח שאותו ממסד מסוגל להעלים את הראיות לקונספירציה ולזייף את כל הראיות הסותרות לה. כתוצאה מכך הוא מייחס משקל אפסי לראיות כנגד הקונספירציה ואינו מורתע מהעדר ראיות לקונספירציה. לכן אצלו במאזניים הדמיוניים הכף נוטה לטובת הקונספירציה. אבל יש פה כשל לוגי, הוא מניח מראש שהייתה קונספירציה לכן הוא מבטל את כל הראיות שלא הייתה קונספירציה ולכן מגיע למסקנה שהייתה קונספירציה.

כך הדבר גם במקרה של חטיפת ילדי תימן. הרי מי שמאמין שמאות ילדים נחטפו ונמסרו לאימוץ מכל רחבי הארץ בעוד שהרישומים מבתי החולים ובתי הקברות מראים שהם מתו חייב לטעון שמדובר בזיוף אחד גדול. לא רק בתי החולים ובתי הקברות, אלא גם שירותי הרווחה שזייפו לכאורה תיקי אימוץ, ארגוני הנשים שאל מוסדותיהן נשלחו הילדים ומהם לכאורה אומצו, חברת צים שלטענתם העבירה ילדים לחו"ל, המשטרה, התקשורת ,מערכת המשפט והאקדמיה שטייחו חקירות לטענתם. לכל אלה ולאחרים היה חלק במנגנון החטיפה וההסתרה שלהזכירכם המשיך לפעול לפחות במשך 50 שנים שכן ועדת החקירה הממלכתית, המכונה על ידם ועדת טיוח, הגישה את ממצאיה בשנת 2001. כמובן שכל זה לא יכול היה להתבצע בלי ידיעתם והנחייתן של ממשלות ישראל. הם אומרים זאת בפירוש , כל המדינה השתתפה. זוהי תיאוריית קונספירציה לכל דבר.

כל ההקדמה הארוכה הזאת נועדה כדי להראות שכאשר אנחנו נדרשים לסוגיית העדויות החדשות אנחנו לא עושים זאת מנקודת מוצא של "דף חלק", אלא מכך שברור לנו במידה גדולה של ודאות שלא התרחשה חטיפה. והשאלה היא האם בעדויות החדשות יש די משקל כדי להפוך את הקערה על פיה ולהטות את כף המאזניים לכיוון השני.

העדות הראשונה היא של שולמית מליק. מליק הייתה מטפלת בבית תינוקות במעברת קדימה בחורף של 1951-52. היא טוענת שמבית תינוקות נחטפו תינוקות ונמסרו לאימוץ. העדות שלה מתוארת בכתבה כ:

זו פעם ראשונה שקמה מישהי וביוזמתה מעידה שנכחה במסירות של ילדים כשידוע שלילדים יש הורים, ולהורים נאמר שהילד חולה

 אולם פה קיימת בעיה שכן אין שום תלונה על ההעלמות של ילדים מבית התינוקות בקדימה. הכתבה אף מודה בזה. כלומר לסיפורה של שולמית אין גיבוי. והאם אין זה משונה שהעדות הראשונה והיחידה מסוגה בפרשת חטיפה שלכאורה מקיפה אלפי ילדים ממוסדות רבים מגיעה דווקא ממקום שבו אין שום תלונות על חטיפה כזאת?

מליק זוכרת במיוחד שני מקרים שעליהם סיפרה. הראשון הוא ילד בשם ציון שהיא הייתה מאוד קשורה אליו. יום אחד מליק הגיעה למעון וציון לא היה שם, אמרו לה שהוא היה חולה ולקחו אותו. זהו. במקרה השני אם של ילדה הגיעה באחד הימים למעון ולא מצאה שם את בתה. מליק אומרת שהיא לא ראתה שלקחו את הילדה, אבל אמרו לה להודיע לאם שהילדה בבית חולים. מליק לא דיברה עם האם כי לא הייתה להן שפה משותפת ועובדת אחרת דיברה איתה. היא לא ראתה איך הסיפור הזה נגמר כי הייתה צריכה ללכת. אבל למחרת סיפרו לה שהמנהלת של המעון התקשרה למקום כלשהו ולאחר מכן הילדה חזרה.

מה שמעניין במקרים הללו הוא שאפילו אם התיאור שלהם מדויק (ואני בספק) אין בהם הוכחה לחטיפה. זה נרמז שציון נמסר לאימוץ, אבל שום הוכחה לא מוצגת. אולי הוא באמת חלה. הכתבה טוענת שהילדה הייתה גם היא בדרך לאימוץ, אבל אין שום הוכחה. מליק עצמה לא יודעת לאן הילדה נשלחה ועם מי המנהלת דיברה. בהחלט יכול להיות שהילדה נשלחה לבדיקות כי חשבו שהיא אולי חולה, אחרי שהאם הגיעה המנהלת התקשרה למרפאה או לבית החולים כדי לברר מה קורה עם הילדה ואחרי שהתברר שהילדה בריאה שלחו אותה חזרה.

מליק גם מזכירה משלחות של תורמים יהודים מחו"ל שביקרו בבית התינוקות . ושוב פעם נרמז שיש קשר בין המשלחות להעלמות תינוקות, ושוב פעם אף הוכחה לא מוצגת. ביקורים של תורמים מחו"ל זה לא דבר חריג.

מליק מציינת כי בתור מטפלת פשוטה היא לא ממש ידעה מה קורה עם הילדים. אמרו לה שילד מסוים חולה והיא מסרה את זה למשפחה. אמרו לה להכין ילד לנסיעה והיא הכינה, אבל היא לא יודעת לאן הוא נשלח. לדבריה לא הייתה לה שפה משותפת עם ההורים והיא לא דברה איתם, היא לא יודעת מה ההורים ידעו ומה לא. היא מציינת שהיו ילדים שיום אחד לא היו במעון, אבל היא אומרת שהיא לא יודעת למה ויכול להיות שההורים לקחו אותם. למעשה אין לה שום ידיעה על מסירה לאימוצים, אלא רק הסקת מסקנות בדיעבד כעבור עשרות שנים.

לעומת זאת ידוע ומתועד שבאותה תקופה (חורף 51-52) היה חורף קשה ביותר, כדי לעזור לעולים שגרו באוהלים נערך מבצע "קורת גג" שבמהלכו סודרו למשך החורף אלפי ילדי עולים במוסדות של ארגוני נשים, בסיסי צה"ל ותושבים פרטיים.  באחת הכתבות מהתקופה העוסקת במוסדות הילדים של מועצת הפועלות (הארגון שמליק עבדה בו) יש תיאור של הפעילות הזאת כולל אזכור של בית התינוקות בקדימה שבו עבדה מליק. עוד כתוב שם שבגלל קיצוצי תקציב הם היו צריכים להיעזר בתרומות מחו"ל. אלו הם הדברים שכנראה מליק ראתה. ילדים שהוחזרו לבתיהם לאחר בסוף החורף ומשלחות של תורמים. ורק לאחר שלאחר עשרות שנים הזיכרון שלה כבר לא לגמרי מדויק והיא מפרשת את זיכרונותיה לאור טענותיו של עוזי משולם (אותו היא מזכירה במפורש).

זאת לא הפעם הראשונה שמליק פונה כדי לפרסם את סיפורה. בשנת 1998 היא פנתה לעו"ד רמי צוברי, פעיל מוכר בפרשה, עם סיפורה. צוברי שלח מכתב לועדת החקירה לגביה ולגבי מספר מאומצים שפנו אליו. בהערות שהועדה רשמה על המכתב נרשם שהטיפול במקרה הופנה למשרד החקירות גוט בן-אשר שעבד עם הועדה. לא מצאתי שום רישום שהם דיברו איתה וגם היא טוענת שלא יצרו איתה קשר. איני יודע באיזה שלב זה נעצר ומדוע. צוברי עצמו לא התרשם כנראה מהעדות שלה משום שבספר שפרסם כעבור מספר שנים היא מוזכרת באופן שולי ביותר.

מכתב של רמי צוברי לגבי שולמית מליק

העדות השנייה והחדשה של שושנה שחם היא עוד יותר בעייתית. שחם הייתה בראש העין והיא מספרת ששם היא טיפלה בילדים חולים, היא זוכרת שנלקחו משם ילדים בריאים על ידי אנשים בעלי מראה מערבי, ונאמר לה שזה נועד כדי לשפר את מצבם. היא גם זוכרת הורים שבאו לחפש את ילדיהם ונאמר להם שהם נפטרו, היא טוענת שמדובר בהורים לאותם ילדים שנלקחו. אולם מעבר לטענות הכלליות הללו לכך אין פרטים של ממש בכתבה.

שחם לא הייתה מטפלת, אלא חניכה בקורס מטפלות שנשלחה למשך זמן לא ידוע להתנסות במוסד לא ידוע בראש העין. בכתבה לא רשום מתי זה היה (רק תחילת שנות ה50). היא גם לא מוסרת שום פרט לגבי תלמידות אחרות בקורס איתה כך שלא ניתן להצליב מידע עם עדויות אחרות. בארכיון המדינה יש ריכוז של כרטיסיות של חניכות קורסי מטפלות בויצ"ו,  אולם הכרטיס של שחם לא ביניהם. אני לא מציין זאת כדי לרמוז שהיא משקרת, אלא רק כדי לציין שגם כיוון החקירה הזה לא הניב תוצאות.

הכתבת, תמר קפלנסקי, מנסה לטעון ששחם עבדה בבית התינוקות של ויצ"ו בראש העין תוך שהיא עושה בלגן בפרטים ומראה שהיא אינה בקיאה בהיסטוריה של המקום. ראש העין הוקמה בספטמבר 1949 כמחנה עולים. מחנות העולים נוהלו על ידי הסוכנות היהודית, במחנות העולים כל הילדים הקטנים שוכנו בבתי התינוקות, גם כנגד רצון ההורים. ראש העין הפכה באוגוסט 1950 ממחנה עולים למחנה עבודה, שהיה סוג של יישוב שקיבל את שירותיו מממשלת ישראל. כתוצאה מכך נסגרו עד תחילת ספטמבר 1950 כל בתי התינוקות של הסוכנות והילדים שהיו בהם הוחזרו למשפחתם. ויצ"ו פתחה את בית התינוקות שלה בראש העין לכל המוקדם בדצמבר 1950. הוא שימש כמעון יום וכן למקרים סוציאליים בלבד. לפי עדותה של עליזה בן יעקב שניהלה אותו הוא פעל במשך 13 חודשים בלבד. אני לא הצלחתי למצוא שום תלונה על ההעלמות  או דיווח על אימוץ ממנו.

אלא שאין שום סיבה לחשוב ששושנה עבדה בבית תינוקות כלשהו. בתי תינוקות נועדו לילדים בריאים ואילו היא מספרת שהיא טיפלה בילדים חולים. שושנה מספרת שהיא טיפלה בילדים בתוך אוהל גדול. בית החולים לילדים שהיה בראש העין היה בתוך מבנה. אני לא מכיר שום מסמך או עדות אחרת, של אנשי צוות או הורים, לגבי קיומו של אוהל כזה כפי שהיא מתארת.

ההשערה שלי היא נשלחה ככוח עזר לבית החולים הדסה בראש העין. בבית החולים אכן היו פטירות של ילדים ואכן הגיעו לשם הורים לחפש את ילדיהם וחלקם התבשרו שהם נפטרו. כמו כן  יצאו ילדים להבראה במוסדות של ארגוני הנשים. הבראה הייתה שליחתם של ילדים שהבריאו ממחלה, אבל עדיין היו חלשים וסבלו מתת תזונה, למוסדות שבהם היו תנאים יותר טובים ממחנות העולים כדי שיתחזקו. מדובר בדבר מתועד היטב. זהו כנראה ההסבר למה ששושנה שחם ראתה. אם שחם הייתה נותנת יותר פרטים אפשר היה לעשות הצלבות יותר טובות עם חומרים כיוון שמהדסה ראש העין יש הרבה חומר ששרד.

אז כאשר אני בא להעריך את העדויות הללו אני רואה שמדובר בעדויות מלפני יותר מ65 שנים, כאשר בעבר הראיתי שזיכרונות יכולים להשתנות בצורה דרמטית במשך השנים ושעצם זה שאדם זוכר משהו בצורה מסוימת אין פירושו של דבר שזהו תיאור מדויק של מה שהיה. בנוסף אין לעדויות הללו תימוכין חיצוניים, במקרה של שולמית מליק אין שום דיווח על ההעלמות מבית התינוקות שבו עבדה ובעדות של שושנה שחם אין שום פרטים שניתן להצליב אותם חוץ מאוהל ענק שגם לו אין שום מקור אחר. מצד שני ניתן להסביר את העדויות הללו כרסיסי זיכרונות ישנים של דברים שאינם חטיפה ואשר מפורשים, עשרות שנים לאחר מכן, כחטיפה על רקע השיח התקשורתי הקיים. לאור כל אלו אני לא נותן לעדויות הללו משקל רב ולדעתי הן אינן מטות את כף המאזניים לכיוון של חטיפה ממסדית.

מודעות פרסומת

24 מחשבות על “מאזן הראיות בפרשת חטיפת ילדי תימן וכיצד העדויות החדשות משפיעות עליו

  1. האם אתה יודע את שם המשפחה של שחם קודם נשואיה?
    המאזן שלך מצויין ומכסה הכל בצורה הגיונית ביותר, כמובן שהגיון לא ישפיע על חובבי קונספירציה אבל אולי ישכנע את כלל הציבור.

  2. הבלוג מפורט ומרתק ביותר. תודה על כל העבודה.
    האם קיימת רשימה מסודרת של אותם 56 מקרים שוועדת קדמי לא מצאה פרטים עליהם, והיכן ניתן למצוא את המידע שכן קיים לגבי אותם מקרים?

    • תודה רבה.
      לגבי המקרים העלומים מדובר לפי קדמי ב69 מקרים (56 בארץ ו13 בחאשד). אין למיטב רשימה אחת מרוכזת שלהם . המידע על המקרים נמצא גם בנספחי הדוח של קדמי שנמצאים באתר הספריה לאומית ובתיקי החקירה שנמצאים באתר ארכיון המדינה. אני אגיד שמנסיון זה לא כל כך פשוט כי הם טעו בספירה שלהם וכי יש מקרים שלא ברור מהניסוח שלהם האם הם נחשבים עלומים או לא וזה גם משפיע על הספירה. אני ספרתי 74 מקרים.

      • יש ברשותי טבלה מסודרת של כל העלומים. אני כבר לא זוכר מאיזה מקום באינטרנט הורדתי אותה (זה היה מקור ממשלתי), אבל בכל מקרה אשלח לך למייל עכשיו.
        וחוץ מזה המון תודה על העבודה שאתה עושה בנושא.

      • אבי פיקאר אני מכיר את הטבלה וזו גם הטבלה שספקן שלך לי. הבעיה איתה שיש בה טעויות והיא כוללת כאלה שהם לא עלומים, מקרים כפולים, פספסו עלום אחד לפחות ויש בה מקרים שלא ברור איך להתייחס אליהם.
        בפירוט:
        מספר 26 בטבלה זהרה דעוס בת מנסור וסעידה הוא מקרה שועדת שלגי מצאה שהילדה נפטרה, לא ברור למה כללו אותו.
        מספר 12 בטבלה ומספר 29 ללא שם פרטי חג'בי זה אותו ילד פשוט שם האב נרשם פעם סעיד ופעם סעדיה.
        מספר 37 בטבלה ירומי אברהם זה מקרה מיוחד, ילד יתום שעלה בגיל 7 לארץ כאשר משפחה אחרת ליוותה אותו במהלך העלייה. אחרי העלייה הוא הועבר למוסדות עליית הנוער. המשפחה המלווה פנתה לועדת שלגי ובקשה לנסות לאתר אותו, ועדת שלגי לא הצליחה. ועדת קדמי חשבה שהוא לא רלוונטי. איך מתייחסים למקרה כזה? נכון לא מצאו אותו אבל זה לא סיפור שיש בו העלמות מסתורית.
        מספר 38 בטבלה ללא שם פרטי לוי בן עודד ורחל הוא עוד מקרה מיוחד מישהי שהקשר המשפחתי שלה לא ברור למקרה השאירה תלונה על שמו לשלגי בלי הרבה פרטים ועזבה מאוחר יותר לחו"ל. בני משפחה אחרים לא ידעו במה מדובר. שלגי ודמי לא מצאו כל דבר ומחשיבים אותו כעלום.
        מספר 41 בטבלה ללא שם פרטי מדעי בן ישעיהו ואורה. בתלונה לשלגי נכתב כי הוא נעלם בבלינסון ב1950. אבל בני המשפחה סרבו לשתף פעולה עם החקירה של שלגי ובקשו לסגור את התיק. הם גם לא שתפו פעולה עם ועדת קדמי. יש אשפוז של האם בבלינסון במחלקת נשים ב1951 שייתכן ומעיד על הפלה, אבל בגלל חוסר שיתוף הפעולה של המשפחה לא ניתן להגיע למסקנה.
        מספר 42 בטבלה שרה מהצרי זה מקרה מ1944 שכהן קדמי מצאו לא רלוונטי למנדט שלהם. יש רישום פטירה על שם דומה מסוף 1943.
        מספר 49 משה עודד בן ניסים ומלכה זה עוד סיפור משונה. המשפחה מספרת שהבן שלהם היה חולה ואושפז כמה פעמים. לבסוף הם לקחו אותו מבית החולים כשהוא חולה במצב קשה והוא נפטר אצלם והם קברו אותו באופן פרטי. אולם הם התחילו להאמין שהילד שהם קברו לא היה הבן כי הם זכרו שצבע העיניים היה שחור ולא כחול כמו אביו. ועדת קדמי מצאה רק רישומים מבית החולים שהילד שוחרר בריא ולא מצאו רישומי פטירה שלו (צפוי לאור סיפור המשפחה). אבל הם מצאו טופס רישום של האב שבו נרשם שהיו לו עיניים חומות. לכן הם קבעו שהילד שנפטר כן היה הילד של המשפחה ומבחינתם הוא לא עלום.
        מספר 56 הרצל עבדו הוא מקרה של עלום של שלגי שכהן קדמי פענחה ומצאה שנפטר.
        מספר 57 עדן בינימין הוא עוד מקרה שכהן-קדמי פענחו ולא ברור למה נכלל.
        מספר 60 צביה מינס היא מקרה של ילדה מאומצת שכהן קדמי פענחו. בגלל שלא הסכימה לערוך בדיקת DNA אז לא מחשב ודאי. מהניסוח של התשובה למשפחה אפשר ללמוד שהיא נחשבת עלומה. אולם בטבלאות שמופיעות בדוח של כהן קדמי היא בבירור לא אחת מ69 העלומים, אלא מופיעה בנפרד כגילוי משוער. אני לא מחשיב אותה כעלומה.
        מספרי 67 ו68 בטבלה רחל ולאה רינגיקאר ומספרי 70 ו71 תאומות ללא שם רננקר הם אותם ילדות.
        מספר 76 גניה שרעבי זה מקרה מ1937 שכהן קדמי לא מצאו שהוא רלוונטי
        מספר 78 חיים תם הוא מקרה של עלום של שלגי שפוענח על קדמי תחת השם תאומים ללא שם טס מספר תיק 306/96.
        הטבלה לא כוללת את העלום פלטיאל רדא.

      • מה ידוע לך לגבי הנעדר מס' 21 בטבלה, אלייה (אליהו) יששכר? ראיתי בתיק שלו שהוועדה הכינה מכתב בו היא קובעת את מותו על פי העדות של האם והרישום "נפטר" בתעודת העולה, אבל אולי בסופו של דבר הוחלט שהראיות לא מספיק חזקות.
        http://www.archives.gov.il/archives/#/Archive/0b07170684ee7d96/File/0b0717068071f8cc
        כהערת אגב לפוסט של על האבולוציה של העדויות, זה בא לידי ביטוי גם במקרה הנוכחי. בעדות של האם בוב"מ היא מציינת שהיא זוכרת שילד היה "שלשול עם דם" וגם חצבת (למרות שלא ברור מהכדות עם שני הדברים קורים במקביל, ואילו במסמך שהיא ממלאת (או ממלאים בשבילה) ל"ועדה לגילוי ילדי עולי תימן הנעדרים" נכתב כי "היה בריא אין לו שום דבר רק הבטן היה כואב".

      • התיק מוחשב כתיק ללא ממצאים שזו ההגדרה של כהן קדמי לעלום והוא גם לא נכלל בדוח הסופי שלהם כמו כל שאר התיקים שהם בדקו מיוזמתם ונשארו עלומים. יכול להיות שהמלצת החוקרים הייתה לקבוע את מותו, אבל זה לא עבר את אישור הועדה.
        מעניין כי תיק אחר עם אותן ראיות, שלום מהצרי כן מוגדר כנפטר בסבירות מסויימת
        http://www.archives.gov.il/archives/#/Archive/0b07170684ee7d96/File/0b071706807e505f

      • למיטב זכרוני, לפי מה שכתוב (או היה כתוב) באתר שם, את המיפוי של החומר עשתה עבורם בת שירות לאומי שהתנדבה שם. לא אתפלא אם התוצר לא יהיה מדוייק ב-100%…

      • להגנתה צריך לומר שזאת לא משימה פשוטה ושגם ועדות החקירה כשלו בה לעיתים. לשלגי למשל היו שני מקרים שאותו הילד נכנס פעמיים לדוח. אם לא הייתי מעיין לעומק בתיקים גם אני לא הייתי עולה על כמה מהטעויות.

  3. פרשת ילדי תימן החטופים שבה ועולה לסדר היום בכל כמה זמן – לרבות עדויות על ניסויים שבוצעו בהם – אולם על עוול נוסף שנעשה לכאורה לעולים שהגיעו ארצה מתימן כמעט לא דובר: שדידת רכושם. מחרתיים יתקיים דיון מיוחד בוועדה המיוחדת לחקר היעלמות ילדי תימן והבלקן, ובו יוצגו מסמכים המעידים כי רכוש שהפקידו העולים בדרכם לארץ בידי אנשי הרשויות מישראל, לא נמסר להם עם נחיתתם ובמקום זאת נעשה בו שימוש על ידי המדינה.
    הודי תימן שביקשו לעלות לארץ באמצעות מטוסי הסוכנות היהודית בסוף שנות ה־50 התבקשו להשאיר מאחור את רכושם, ובו בין היתר תשמישי קדושה, תכשיטים בעלי ערך, ספרי תורה, כתבי עת עתיקים ורשומות של היסטוריית הקהילה המקומית. לעולים הובטח כי הרכוש, שעליו נרשמו שמות הבעלים לפי מספרים מסודרים, יועבר לארץ באמצעות אוניות והעולים יוכלו לקבל אותו בחזרה. לפי המסכמים שיוצגו בוועדה, הציוד אכן הועבר ארצה אך בודדים היו העולים שזכו לקבלו בחזרה (כ־200 בלבד מתוך כ־40 אלף). האחרים דרשו במשך שנים לקבל את רכושם אך לא זכו לקבלו, ולמקצתם הוסבר כי אבד ולאחרים כי נשרף במחסן של הסוכנות ביפו. המסמכים מאותן שנים, שיוצגו בוועדה בכנסת ושנחשפים כאן, מוכיחים לכאורה כי הרכוש אכן קוטלג לפי בעליו והגיע ארצה, אך הועבר לסוכנות היהודית, לארגון הג'וינט ולארכיון האוניברסיטה העברית כרכוש ציבורי – ומאז אבדו עקבותיו.
    ח"כ קורן, יו"ר הוועדה, אמרה לקראת הדיון: "לא מספיק שחטפו מהעולים התימנים את הילדים שלהם – גם בזזו מהם את הרכוש שלהם. ספרי תורה ותשמישי קדושה עתיקים ותכשיטי זהב עבודת יד בני מאות שנים חולקו בין מוסדות המדינה דאז ונמכרו לסוחרים בטענה שאין לרכוש בעלים – ועוד הקימו ועדות שידונו איך ואם בכלל ישיבו את הרכוש לתימנים. אותם תימנים נאיביים נתנו את כל רכושם כי האמינו לאנשי הסוכנות והג'וינט שאמרו להם שהמטוס לא יכול להתרומם עם המשקל של הרכוש ושהם יקבלו הכל בארץ… היה פה פשע מאורגן בחסות המדינה".

  4. התגובה שלי למעלה, לגבי הרכוש נאמרת עם אנחה. אתה פשוט לא תצליח להלחם אתם, הם יבואו עם רעיונות חדשים כדי להטות אותך מהנושא, כעת הם יטענו: לא רק שחטפתם את הילדים גם גנבתם את הרכוש, הרי אם חטפתם את הילדים אתם מסוגלים גם לגנוב. הנסיון להכניס למשוואה נסיונות על ילדים הוא סיפור דומה.

    אם אתה מחפש סיפור רציני על זכרונות שלא היו תקרא את הסיפור הזה. הגברת הפסיכולוגית הזו ידועה מאד בתחום וזה סיפור שמראה כיצד פסיכולוגים ידועים נפלו בפח
    http://staff.washington.edu/eloftus/Articles/JaneDoe.htm

    • הטענות על גניבת הרכוש הן לא חדשות, אני חושב שהראשון שכרך אותן יחד עם טענות החטיפה כסוג של מזימה מאורגנת נגד עולי היה עוזי משולם בשנות ה80. כרגיל אצל נורית קורן הרבה דמגוגיה, אבל אני מניח שלא יהיו הרבה חידושים בועדה שלה ורוב אם לא כל המסמכים שיוצגו מקורם בדו"ח 31 של גוט בן אשר (משרד חקירות שפעל בשירות ועדת החקירה הממלכתית).
      נכון שלא נתנו לעולים לעלות עם חלק מהרכוש למטוסים, אך לא הייתה פה מזימה. המטוסים ששימשו במבצע (C-54 ואברו טודור) היו מתוכננים לשאת 50-60 נוסעים, אבל מכיוון שהיה מדובר במבצע חירום ורצו להעלות את העולים כמה שיותר מהר לכל מטוס נדחסו למעלה מ100 ולפעמים יותר מ150 עולים. כמובן שבמצב כזה על מנת נאלצו לוותר על מטען שלא נתפס כחיוני כיוון שאחרת המטוס באמת לא יוכל להמריא (ויותר גרוע, לא יוכל לעצור לפני שייגמר לו המסלול עם ינסה להמריא).
      רכוש העולים אכן נשאר בתימן והגיע לארץ בשתי אוניות, לוצ'יה שהגיעה לנמל אילת ביוני 1950 (והייתה האניה הראשונה שעגנה שם) שנשאה איתה 300 ספרי תורה ו2000 תשמשי קדושה נוספים. וספינה נוספת שעגנה בחיפה בספטמבר 1950. כמובן שתאריכים אלו היו הרבה אחרי מועד העלייה של רוב העולים, כך שהם לא קיבלו אותו עם נחיתתם מכיוון שהרכוש כלל לא היה בארץ באותה עת. כמובן כפי שאפשר לראות מהמספרים הרי שמספר הספרים היה קטן בהרבה ממספר העולים, כך שלטעון שרק 200 מתוך 40 אלף קבלו את הרכוש זו דמגוגיה בגרוש. לא כל ספרי התורה היו של אנשים פרטיים, חלקם היו רכוש קהילתי, חלק ממנו אכן נלקח למקומות שונים.
      בהחלט יכול להיות שחלק מהרכוש נגנב, אבל לא היה מדובר בתופעה יחודית לעולי תימן, יש מאותה תקופה תלונות רבות על גניבה של רכוש של עולים ממחסני הנמל בחיפה.

      לגבי אליזבת לופטוס אכן שמעתי עליה, אם כי אני חושב שלא נתקלתי עוד בסיפור הספציפי הזה. תודה.

  5. אתה ממש מתבזבז, אתה צריך למצוא תחום שיכניס לך שכר עבור היכולת שלך לעבד נתונים כה מהר וברור. אולי תלמד משהו שקשור להסקת נתונים מקבוצות נסוי של תרופות לחולי סרטן.
    בכל אופן ממש תענוג לקרוא כל מה שאתה כותב, אתה חוצה את הים בהנף יד

    • רוזה קוצי'ינסקי היא שקרנית, במובן שהיא נתפסה בשקרים בוטים. קוצ'ינסקי התראיינה לעיתונאי אבנר פרחי בעילום שם וסיפרה שילדים היו נעלמים כל יום, שהיא לקחה המון ילדים בריאים לבית החולים ושהם לא חזרו ועוד. שהיא העידה בועדה היא ספרה משהו אחר. הועדה מעמתת אותה עם הסתירות הללו והיא טוענת שהכל זה עיוות של העיתונאי. הועדה לא קונה את זה כי יש לה את ההקלטה של הראיון והיא משמיעה אותו לרוזה שעדיין לא מוכנה לחזור על הדברים שאמרה בראיון.
      בשלב מסויים לקראת הועדה שואלת אותה אם היא רצתה פשוט לעשות רושם והבת שלה שליוותה אותה מתפרצת ואומרת "כן היא רצתה לעשות רושם אני מכירה אותה".
      הועדה גם חקרה מטפלת אחרת רחל קרופ שהיא מכרה של רוזה והיא מעידה שלרוזה אי אפשר להאמין לאף מילה שיוצאת מהפה.
      http://www.archives.gov.il/archives/#/Archive/0b07170684ee7d96/File/0b0717068082900d
      http://www.archives.gov.il/archives/#/Archive/0b07170684ee7d96/File/0b0717068082405c
      בקצרה רוזה קוצ'ינסקי היא ממש לא עדה אמינה.

להגיב על אוריהיפפו לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s