תחקיר המקור – היום שאחרי

ביום חמישי האחרון שודרה תוכנית של המקור על פרשת ילדי תימן. זו הייתה תוכנית שונה משאר התוכניות שהתרגלנו לראות בשנים האחרונות שעסקו בנושא. במקום לבלוע ללא שום ביקורת את טענות הפעילים והפוליטקאים רביב דרוקר ואיתי רום העמידו אותן למבחן העובדות ובאופן לא מפתיע למי שעוקב אחרי הבלוג הן קרסו. דרוקר אף העניק לפעילים את השם "שרלטני תימן". חלק גדול מהתחקיר מבוסס על ממצאים שלי ושל דנה מור, אבשלום בן צבי ונונה דולברג. זה בהחלט מספק לראות שהבלוג מסוגל להשפיע על השיח הציבורי. דרוקר ורום גילו אומץ ויושרה מקצועית, זה בוודאי לא פשוט לצאת נגד רבים מעמיתיהם למקצוע ששדרו את טענות הפעילים ללא כל ביקורת, כפי שגל גבאי אמרה לדרוקר בריאיון ביומן הצהריים של גלי צה"ל (כאן החל מדקה 37) , מדובר בכתב אישום כנגד העיתונות במדינה. אני מקווה שהתכנית הזו תהיה רק ההתחלה והיא תביא לשינוי השיח בנושא, טענות הארגונים כבר לא יתקבלו אוטומטית, אלא יבחנו בעין ביקורתית.  רק כך ניתן יהיה לרדת לחקר האמת בפרשה, שהיא הדרך היחידה לצדק וריפוי.

בפוסט זה אעסוק בכמה הערות לדברים שעלו בתכנית, בעיקר הרחבות לדברים שכנראה מקוצר זמן לא שודרו, וכן בתגובת הפעילים לתכנית.

הערות על התכנית:
יהודה קנטור – בתכנית מוצגת ליהודה קנטור כתבה אשר נכתבה יומיים לאחר לידתו על מציאת תינוק  נטוש בשירותים ולאחר מכן כתבה אחרת על משפט שנעשה לאם ולסבתא. מי שלא בקיא בפרשה עלול לסבור בטעות שרק התאריך מעיד שאכן מדובר ביהודה קנטור. אולם כפי שעולה מעדותו בפני ועדת החקירה הממלכתית קנטור פתח את תיק האימוץ שלו ובו היה כתב ויתור חתום בטביעת אצבע ושם האם זהרה בת יצחק וחמאמה מדאי. שזהו שמה של האם הנוטשת מהכתבה. כנראה שלקנטור היו ספקות האם כתב הויתור הוא אותנטי והכתבות על מציאת הילד והמשפט שכנעו אותו שאכן כך.

אורי וכטל – בנוגע לבדיקת ה די אן איי שבוצעה עו"ד צוברי טוען שאינו יודע עליה כלל. עם זאת ראוי לשים לב כי בדיון בועדת החקירה (שחלקים ממנו מצוטטים בתחקיר) שבו נכח ודיבר עו"ד צוברי עלה נושא בדיקת הדי אן איי (עמ' 42), כך שצוברי היה מוכרח לדעת עליה. כמו כן מוזכרת שם הכתבה במעריב שהובאה בתחקיר:

d790d795d7a8d799-d795d79bd798d79c-d793d7a0d7901-e1530132252447.jpg

בנוסף לבדיקת הדי אן איי גם תיק האימוץ מוכיח בבירור כי אורי וכטל אינו פלטיאל רדא שכן הוא נולד כמשה שרפי לאם שברחה מבית החולים הדסה תל אביב ביוני 1949. באותו הזמן פלטיאל רדא היה במעון ויצ"ו בירושלים ואימו בקרה אותו מדי שבוע, רק בנובמבר 1949  האם שעברה לישוב קבע ממחנה העולים הפסיקה לבקר אותו (משום שלא היה באפשרותה, בהעדר הסעה מסודרת). במרץ 1950 פלטיאל הועבר לבית התינוקות במחנה העולים ראש העין וגם שם אימו לא בקרה אותו (כאמור בעדר יכולת). בפסטמבר 1950 נסגר מחנה ראש העין וגורלו של פלטיאל לא נודע עד היום. זהו אכן כפי שנאמר בתוכנית מקרה חמור ביותר.

ורדה פוקס – בתוכנית מוזכר שמקרה ורדה פוקס הגיע לניו יורק טיימס, אבל ראוי לציין כיצד הוא מובא שם. בכתבה נאמר כי האם יוכבד הספיקה להניק את הבת רק פעם אחת לפני שהאחיות מסרו שהיא נפטרה יוכבד ובעלה (!) התעקשו לראות את התינוקת אבל ללא הצלחה.  כל זאת בעוד שכאמור הסיפור האמיתי הוא שהאם יוכבד נכנסה להריון מחוץ לנישואין , ילדה את הבת תחת שם בדוי וברחה מבית החולים . זוהי עוד דוגמא לאיך סיפורים מתפתחים ומופצים בתקשורת ללא ביקורת. אגב, על פי ספר קבלת החולים של הדסה תל אביב לחודש יולי 1950 (עמ' 19) התינוקת נשארה בבית החולים כ-40 יום לפני שהועברה לרשויות הרווחה.

המכתב של ד"ר ליכטיג –  בתכנית מוצג לאבשלום בן צבי ואבי פיקאר מכתב של ד"ר ליכטיג שבו הוא מודיע שהיו מקרים שילדים לא חזרו להוריהם והוא מכנה את ההורים שאבדו את הילדים "שכולים". השימוש במילה שכולים גורם לאיתי רום לתהות שמא נמסר להורים האמיתיים שהילדים מתו. התשובה שזה לא נכון משום שאנו יודעים באילו ילדים מדובר ומעדויות ההורים לא נמסר להם שהילדים מתו. עסקתי במכתב הזה בהרחבה בפוסט על הילדים שאומצו על ידי תימנים, כך שאני לא ארחיב פה בנושא, אלא רק אצרף תצלום של המכתב המלא (שלא היה לי אז) וכן רשימה ממשטרת פתח תקווה של ילדים שלא הוחזרו למשפחתם והוגדרו כנעדרים, ללמדנו שההורים פנו למשטרה והילדים לא הוגדרו כמתים. מתוך השמונה ארבעה מקרים פוענחו על ידי ועדות החקירה וארבעה (סעדה קוממי, אמן בת יחיא לוי, שאול בן סלימן וציונה סעיר) עדיין עלומים.
מניעת אימוצים 1מניעת אימוצים 2רשימת נעדרים ראשונה ממשטרת פתח תקווה 1950

אימוץ תמורת תשלום –  בכתבה (וגם בדיון שאחרי התכנית) מוזכר שהיו מקרים שמאמצים שילמו כסף תמורת האימוץ. ראוי לזכור שחוק האימוץ נחקק רק ב1960, עד אז גם אנשים פרטיים יכלו לתווך לאימוץ והם לא עשו זאת בחינם. ההתמקדות בכסף היא הסחת דעת, השאלה החשובה היא האם ההורים הביולוגיים הסכימו לאימוץ, אם כן זו אינה חטיפה.

   "מסמכי המוסד" – בתחקיר מרואיינת עו"ד יעל נגר מ"פורום אחי" ונשאלת על מעורבות המוסד ומציגה  בהוכחה דוח של משרד החקירות גוט בן-אשר שעבד עבור ועדת החקירה שמדבר על מסמך אחר שבו נכתב ש"המוסד מעורב עסקאות מסויימות בילדים" התחקירן איתי רום מפנה לכך שהשורה הזאת באה לאחר איזכור של ויצ"ו ירושלים וייתכן שזה המוסד המודבר ולא ארגון הביון. נגר אומרת שהיא שמעה את האפשרות הזאת אבל היא לא יכולה לדעת בלי שיחשפו בפניה מסמכים. ובכן יש לי חדשות (טוב ישנות) לעו"ד נגר, המסמכים הרלוונטים חשופים. איפה המסמכים נמצאים, ובכן הם מצורפים כנספחים לאותו דו"ח ממנו היא מצטטת (בתיק הזה, העמוד עם הציטוט הוא 103 והצילום של המסמך אליו הכוונה בעמוד 109)! לו עו"ד נגר הייתה עושה את המאמץ המינימלי וקוראת את הדוח הזה עד תומו כל שאלותיה היו נענות. וזה לא חדש, אני את הכל כתבתי בפוסט על מעורבות המוסד בפרשת ילדי תימן לפני למעלה משנה. עצם העובדה שהם עדיין מתעקשים על אותה  טוענה מראה איזו תת רמה של עבודת מחקר הם מבצעים.

מרים שוקר – בחלק העוסק במרים שוקר מראיין דרוקר את עו"ד זרח רוזנבלום שעזר לאחד בין מרים שוקר למשפחתה ומעמת אותו עם המסמכים שאני חשפתי בפוסט שלי על מרים שוקר (בעיקר המכתב מאחיה חיים שבו הוא מודה לוועדת בהלול מינקובסקי על מציאת הילדה). לקראת סוף לאחר שנחשף למסמכים שואל רוזנבלום האם אפשר להיות בטוחים שמרים שרעבי היא מרים שוקר ודרוקר אומר שבאמת אי אפשר לדעת בוודאות. לפי החומרים שאני חשפתי ונמצאים בפוסט ברור לחלוטין שמרים שרעבי היא הילדה שוועדת בהלול מינקובסקי הגיעה למסקנה שהיא מרים שוקר. אני חושב שהם צדקו ושהיה להם בסיס חזק לקביעה זו. אבל זה נכון שאי אפשר לדעת בוודאות כי בדיקות די. אן. איי לא היו קיימות בשנות השישים. אבל אם אכן מרים שרעבי היא לא מרים שוקר המשמעות היא שעו"ד רוזנבלום איחד את הילדה הלא נכונה למשפחה.

תגובת חתוכה –  בפאנל דיון שבסוף התוכנית השתתף שלומי חתוכה מעמותת עמר"ם ובין היתר הוא אמר כי לאחרונה חשף שרופא הודה שלקח ילד מבית חולים ומסר אותו לאימוץ למשפחה מחו"ל. חתוכה התכוון לפוסט שלו בפייסבוק שבו הוא חשף חלק מדו"ח משנת 2004 של חוקרים פרטים, אשר נשלחו על ידי הילד המאומץ (הכוונה כנראה למקרה הזה) לאתר את משפחתו הביולוגית. החוקרים הגיעו לרופא שנכח במסירה בשם עזריאל רבינוביץ'. בניגוד לדברי חתוכה רבינוביץ' לא הודה ש"לקח" ילד, אלא שהוא נכח במעמד האימוץ ושהאם הביולוגית נכחה במעמד והייתה מרוצה ממנו וייתכן שאף שולם לה כסף. מכיוון שישנה הסכמה של האם אין מדובר בחטיפה.

עזריאל רבינוביץ - עד למסירת ילד לאימוץ מדגאני

חטיפה מול ניתוק כפוי – נקודה אחרונה אבל חשובה ביותר שבתחקיר כנראה מחוסר זמן לא התעמקו בה. במהלך התכנית מוצגים קטעים מראיון עם נעמה קטיעי שמהם יכול להיווצר הרושם לפיו הפערים בין הצדדים הם קטנים והם עניין של סמנטיקה והגדרה בין חטיפה לניתוק כפוי, אולם זה ממש לא ככה. מוסכם על כולם שבמהלך השהות במחנות העולים (שמהם עיקר התלונות) הילדים הקטנים של עולי תימן נלקחו לבתי תינוקות שהגישה אליהם למשפחות הייתה מוגבלת לשעות מוגדרות ביום ומבתי התינוקות הללו ילדים נשלחו לבתי חולים ומוסדות הבראה ללא שיתוף ההורים. אין גם מחלוקת שכתוצאה מהפרקטיקה הזאת נוצר נתק בין ההורים לילדים, אבל כאן נגמרת ההסכמה. הטענה שלנו ושל ועדות החקירה שהילדים ברובם המכריע היו חולים ונפטרו בבתי החולים ונקברו ללא שיתוף ההורים בקבורה. בודדים אכן לא הצליחו לאתר משפחתם ונמסרו לאימוץ וישנם כמה עשרות מקרים שגורלם לא ברור עד היום עקב קשיי תיעוד. את המסקנות הללו אנו מבססים על שפע של תיעוד ועדויות ממחנות העולים, בתי החולים, בתי קברות, משרד הסעד, מוסדות של ארגוני נשים ומקורות נוספים. לעומת הפעילים מאמינים שלמעשה הילדים כלל לא היו חולים ונפטרו, אלא נמסרו לאימוץ במהלך מתוכנן היטב וכל התיעוד הקיים הוא למעשה זיוף (הספר של שיפריס הוא ניסיון לתקף את התזה הזאת). מדובר בפערים תהומיים לגבי מה באמת היה.

תגובת הפעילים לתחקיר:

עוד טרם שידור התחקיר מלאו הרשתות בתגובות נגד התכנית מקרב פעילים שונים שהלכו לאחר השידור. קצרה היריעה מלהגיב לכולם, לכן אני אתייחס לכמה נקודות עיקריות שעולות בתגובות

שואה, שואה –  השטיק הקבוע של הפעילים הוא להשוות את הביקורת מולם להכחשת שואה, צעד שכמובן את בורותם הרבה לגבי השואה. הנה לדוגמא תום מהגר כותב:

אם כבר מכחישנים- אבשלום בן צבי אומר את המשפט המדהים "מנגנון של חטיפות היה חייב להשאיר שובל של ארכיונים". לפי ההיגיון הזה, מנגנון של השמדת עם, שואה, היה אמור להשאיר שובל עבה וארוך הרבה יותר של ארכיונים. אבל לא שובל ולא מסמכים.

זוהי שטות ממדרגה ראשונה ובורות תהומית, לשואה יש שובל מסמכים עצום מאחוריה, לפעולות האייזנצגרופן, למשלוחים למחנות הריכוז, לשימוש בגז ועוד להרבה דברים אחרים. אני פשוט אפנה את הקורא לאתר holocaust denial on trial  שמרכז את החומרים ממשפט הדיבה של מכחיש השואה דיוויד אירווינג נגד דבורה ליפשטט ויש שם שפע של חומרים על איך אנחנו שהייתה שואה וזה הרבה, הרבה יותר מעדויות של כמה אשכנזים.

התוכניח עסקה רק במקרי דגל מועטים זה לא מעיד על הכלל – ובכן כמובן שבתוכנית של 45 דקות אין זמו להציג נושא נרחב כמו פרשת ילדי תימן בצורה מקיפה ולכן הגיוני שיתמקדו רק במקרי דגל, אבל אין אומר שזה כל שהם בדקו או שכל השאר בסדר. מלבד זאת מקרי הדגל הללו הם משמעותיים. כאמור יש שפע של תיעוד שהילדים נפטרו ואילו הפעילים טוענים שהכל זיוף. אז כמובן שמתעוררת השאלה "איך אתם יודעים שהילדים לא באמת מתו, אלא נחטפו?" ולשאלה זו התשובה של הפעילים היא " הנה זה חטוף והנה עוד חטוף שגילינו ועוד אחד". עכשיו כאשר מסתבר שאלו לא באמת חטופים התשובה הזו נעלמת והם נשארים עם " כי ככה אנחנו מאמינים".

רק כמה טעויות  –  עוד נקודה שמועלת היא שבסך הכל מדובר בכמה טעויות שיכולות לקרות לכל אחד, או שמדובר בכמה נושאים פרובוקטיביים ולא מבוססים על ידי נעמה קטיעי, מהגר ויעל נגר (אם לציין כמה). אולם אין מדובר רק בכמה טעויות שוליות, מדובר בטעויות שמצביעות על הגישה הבעייתית של הפעילים (ושל הפוליטיקאים והעיתונאים המאמצים אותן) שהם קופצים למסקנות סנסציוניות ללא בסיס ראוי ומציגים אותן כעובדה מוחלטת. הגישה הזאת היא חלק בלתי נפרד מהמאבק שלהם.

רבות מהטענות הפרובקטיביות מקורן בעוזי משולם אשר הפעילים רואים אביו הרוחני של המאבק וקוראים לטיהור שמו. סיפור מכירת הילדים לארצות הברית מקורו עוד בשנות השישים בעיתונות גרועה. למעשה גם טענות החטיפה הן כאלה שכן הפעילים טוענים ללא בסיס של ממש שמאות ילדים שיש להם תיעוד מוצק שנפטרו הם למעשה חיים ונמסרו למשפחה אחרת.

אני יכול לתת הרבה דוגמאות להמחשה, אבל אני אתמקד באחת מרכזית, פרשת עידית בן-שימול. ביולי שנה שעברה במסגרת כתבה על יום המודעות לחטיפת ילדי תימן שארגנו הפעילים פרסמה כתבת "כאן" עידית בן שימול (חברה לשעבר בארגון אחים וקיימים שממנו התפצל פורום אחי) כתבה ובה העלתה בין היתר את הטענות על מעורבות המוסד ומכירת ילדים לארצות הברית בספינות של "צים". קטעים מהכתבה שודרו גם בתחקיר המקור. אבשלום בן צבי פרסם אז פוסט נגד הכתבה וחשף את ההטעיות שבה. כמה אנשים שלחו מכתב תלונה להנהלת "כאן" בנוגע להטעיות והסילופים שבכתבה, לאחר כמה שבועות בן שימול הגיבה בתגובה בעייתית שבחלק המקרים כלל לא ענתה לטענות שהופנו מולה. הנהלת "כאן" גיבתה את בן שימול (בניגוד לטענותיה של קטיעי שעם הטעות הראשונה הם יבוטלו כלאחר יד) והעניין עבר למועצת העיתונות.  מי שרוצה לקרוא עוד מוזמן לקרוא את הפוסטים של אבשלום בן צבי בנושא (1,2,3).

קודם יש לשים לב שאותם "נרטיבים קיצוניים" כפי שיעל נגר קראה להם קודמו בתקשורת על הארגון שלה ומקורבים לו, כך שהיא מתלוננת על העיסוק בהם היא בעצם מתלוננת על עצמה. אבל יותר חשוב מכך היא מה הייתה תגובת הפעילים לביקורת. הייתה התייצבות חד משמעית לטובת עידית בן שימול מלווה בשבחים על התחקיר שלה והתעלמות מהממצאים של אבשלום בן צבי מלווה בכינוי מכחישנים גזענים כלפיו וכלפי אחרים. אז עכשיו שקלונם נחשף ב"המקור" פתאום בכלל מדובר בנרטיביים קיצוניים, מקרים פרובוקטיביים שלא מייצגים וטעויות שקורות.

זו לא טעות, זו מדיניות.

מסמוס העוול –  עוד טענה שקטיעי העלתה היא שבעצם כולם מסכימים שנעשה עוול ושהפעילים צודקים, אז צריך להכיר בזה. ההתמקדות בשאלת קיומו של עוול ערטילאי כלשהו נועדה להרחיק את הדיון מעובדות המקרה. אין ספק שנעשה עוול, השאלה מה הוא. האם העוול הוא שהילדים נפטרו מבלי שלהורים ניתן להשתתף בקבורה או שהם בעצם ונמסרו לאימוץ ומשקרים למשפחות כל השנים. יש הבדל תהומי שתי העוולות הללו והדרך לתקן אותן .

המשפחות – טענה מרכזית היא שהתחקיר יוצא כנגד עדויות המשפחות. אז לא. התחקיר יצא כנגד טענות של פעילים, פוליטיקאים ועיתונאים. בעדויות המשפחות אין שום דבר שמעיד על מעורבות המוסד, אוניות של צים, מספר חטופים שעולים בהרבה על מספר התלונות, ניסויים רפואיים, מכירת ילדים לחו"ל, סגירת ארכיונים ל90 שנה וכו'. כל אלה הינן טענות של פעילים ועיתונאים שמשתמשים במשפחות כדי להתחמק מביקורת על שיטות העבודה שלהם.

למעשה אפילו על מסירת הילדים לאימוץ המשפחות לא מעידות, הרי המשפחות לא יודעות בעצם מה קרה לילד לאחר שנלקח מהן. נכון שהרבה משפחות מאמינות בכך שהילדים נמסרו לאימוץ, אבל מידע עובדתי על כך אין להן. לכן אין למעשה סתירה עקרונית בין להאמין למשפחות לבין דחיית טענת החטיפות.

עד כאן תגובתי לכמה מהטענות הבולטות. ישנם עוד דברים שלא נגעתי בהם וייתכן שארחיב בהמשך.

4 מחשבות על “תחקיר המקור – היום שאחרי

  1. תודה לך א.א היקר.
    התחקירים שלך מדוייקים ותמיד מגובים במסמכים.
    לצערנו, רוב הציבור נוטה להאמין לסיסמאות הנצעקות בדקה ולא לתחקירים מעמיקים הנעשים בעמל רב.
    בקשר להשוואה לשואה. כל השוואה כזאת היא כל כך מופרכת שמי שמבצע אותה הוא כנראה:
    1. בור מאוד בחקר פרשת ילדי תימן
    2. בור מאוד בחקר השואה
    3. סתם אדם מאוד מאוד טיפש
    4. שרלטן
    5. כל התשובות נכונות.

  2. יישר כוח, רק תיקון קטן, כתבת:
    “פרסמה כתבת “כאן” עידית בן שימול”
    במקום:
    “פרסמה “כתבת” כאן עידית בן שימול”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s