אתר חדש על פרשת ילדי תימן

הקוראים העוקבים אחרי יודעים שבשנים האחרונות הנושא שבו אני מרבה לעסוק בבלוג הוא פרשת ילדי תימן. יחד איתי פועלת ברשת קבוצה של חוקרים אקדמאיים ועצמאיים אשר מנסה להפוך את השיח בנושא לכזה שמבוסס עובדות ולא האשמות קונספירטביות.
היום מושק "מרכז המידע לפרשת ילדי תימן" אתר אינטרנט חדש, מקיף ועשיר במידע.
האתר מציג המון מידע היסטורי מקורי ומחקרי, ממוסמך ואמין. מטרתו היא לספק מענה לשאלות של סקרנים בנושא, וכאמור בעיקר לכוון את השיח הציבורי בנושא כך שיהיה מבוסס מידע עובדתי ולא תאוריות קונספירציה . כל מי שהנושא חושב לו מוזמן/ת לבקר, להתרשם, ללמוד וכמובן גם ליצור קשר, לשאול שאלות ולהעיר הערות.

www.ycic.org.il

תחקיר המקור – היום שאחרי

ביום חמישי האחרון שודרה תוכנית של המקור על פרשת ילדי תימן. זו הייתה תוכנית שונה משאר התוכניות שהתרגלנו לראות בשנים האחרונות שעסקו בנושא. במקום לבלוע ללא שום ביקורת את טענות הפעילים והפוליטקאים רביב דרוקר ואיתי רום העמידו אותן למבחן העובדות ובאופן לא מפתיע למי שעוקב אחרי הבלוג הן קרסו. דרוקר אף העניק לפעילים את השם "שרלטני תימן". חלק גדול מהתחקיר מבוסס על ממצאים שלי ושל דנה מור, אבשלום בן צבי ונונה דולברג. זה בהחלט מספק לראות שהבלוג מסוגל להשפיע על השיח הציבורי. דרוקר ורום גילו אומץ ויושרה מקצועית, זה בוודאי לא פשוט לצאת נגד רבים מעמיתיהם למקצוע ששדרו את טענות הפעילים ללא כל ביקורת, כפי שגל גבאי אמרה לדרוקר בריאיון ביומן הצהריים של גלי צה"ל (כאן החל מדקה 37) , מדובר בכתב אישום כנגד העיתונות במדינה. אני מקווה שהתכנית הזו תהיה רק ההתחלה והיא תביא לשינוי השיח בנושא, טענות הארגונים כבר לא יתקבלו אוטומטית, אלא יבחנו בעין ביקורתית.  רק כך ניתן יהיה לרדת לחקר האמת בפרשה, שהיא הדרך היחידה לצדק וריפוי.

בפוסט זה אעסוק בכמה הערות לדברים שעלו בתכנית, בעיקר הרחבות לדברים שכנראה מקוצר זמן לא שודרו, וכן בתגובת הפעילים לתכנית.

הערות על התכנית:
יהודה קנטור – בתכנית מוצגת ליהודה קנטור כתבה אשר נכתבה יומיים לאחר לידתו על מציאת תינוק  נטוש בשירותים ולאחר מכן כתבה אחרת על משפט שנעשה לאם ולסבתא. מי שלא בקיא בפרשה עלול לסבור בטעות שרק התאריך מעיד שאכן מדובר ביהודה קנטור. אולם כפי שעולה מעדותו בפני ועדת החקירה הממלכתית קנטור פתח את תיק האימוץ שלו ובו היה כתב ויתור חתום בטביעת אצבע ושם האם זהרה בת יצחק וחמאמה מדאי. שזהו שמה של האם הנוטשת מהכתבה. כנראה שלקנטור היו ספקות האם כתב הויתור הוא אותנטי והכתבות על מציאת הילד והמשפט שכנעו אותו שאכן כך.

אורי וכטל – בנוגע לבדיקת ה די אן איי שבוצעה עו"ד צוברי טוען שאינו יודע עליה כלל. עם זאת ראוי לשים לב כי בדיון בועדת החקירה (שחלקים ממנו מצוטטים בתחקיר) שבו נכח ודיבר עו"ד צוברי עלה נושא בדיקת הדי אן איי (עמ' 42), כך שצוברי היה מוכרח לדעת עליה. כמו כן מוזכרת שם הכתבה במעריב שהובאה בתחקיר:

d790d795d7a8d799-d795d79bd798d79c-d793d7a0d7901-e1530132252447.jpg

בנוסף לבדיקת הדי אן איי גם תיק האימוץ מוכיח בבירור כי אורי וכטל אינו פלטיאל רדא שכן הוא נולד כמשה שרפי לאם שברחה מבית החולים הדסה תל אביב ביוני 1949. באותו הזמן פלטיאל רדא היה במעון ויצ"ו בירושלים ואימו בקרה אותו מדי שבוע, רק בנובמבר 1949  האם שעברה לישוב קבע ממחנה העולים הפסיקה לבקר אותו (משום שלא היה באפשרותה, בהעדר הסעה מסודרת). במרץ 1950 פלטיאל הועבר לבית התינוקות במחנה העולים ראש העין וגם שם אימו לא בקרה אותו (כאמור בעדר יכולת). בפסטמבר 1950 נסגר מחנה ראש העין וגורלו של פלטיאל לא נודע עד היום. זהו אכן כפי שנאמר בתוכנית מקרה חמור ביותר.

ורדה פוקס – בתוכנית מוזכר שמקרה ורדה פוקס הגיע לניו יורק טיימס, אבל ראוי לציין כיצד הוא מובא שם. בכתבה נאמר כי האם יוכבד הספיקה להניק את הבת רק פעם אחת לפני שהאחיות מסרו שהיא נפטרה יוכבד ובעלה (!) התעקשו לראות את התינוקת אבל ללא הצלחה.  כל זאת בעוד שכאמור הסיפור האמיתי הוא שהאם יוכבד נכנסה להריון מחוץ לנישואין , ילדה את הבת תחת שם בדוי וברחה מבית החולים . זוהי עוד דוגמא לאיך סיפורים מתפתחים ומופצים בתקשורת ללא ביקורת. אגב, על פי ספר קבלת החולים של הדסה תל אביב לחודש יולי 1950 (עמ' 19) התינוקת נשארה בבית החולים כ-40 יום לפני שהועברה לרשויות הרווחה.

המכתב של ד"ר ליכטיג –  בתכנית מוצג לאבשלום בן צבי ואבי פיקאר מכתב של ד"ר ליכטיג שבו הוא מודיע שהיו מקרים שילדים לא חזרו להוריהם והוא מכנה את ההורים שאבדו את הילדים "שכולים". השימוש במילה שכולים גורם לאיתי רום לתהות שמא נמסר להורים האמיתיים שהילדים מתו. התשובה שזה לא נכון משום שאנו יודעים באילו ילדים מדובר ומעדויות ההורים לא נמסר להם שהילדים מתו. עסקתי במכתב הזה בהרחבה בפוסט על הילדים שאומצו על ידי תימנים, כך שאני לא ארחיב פה בנושא, אלא רק אצרף תצלום של המכתב המלא (שלא היה לי אז) וכן רשימה ממשטרת פתח תקווה של ילדים שלא הוחזרו למשפחתם והוגדרו כנעדרים, ללמדנו שההורים פנו למשטרה והילדים לא הוגדרו כמתים. מתוך השמונה ארבעה מקרים פוענחו על ידי ועדות החקירה וארבעה (סעדה קוממי, אמן בת יחיא לוי, שאול בן סלימן וציונה סעיר) עדיין עלומים.
מניעת אימוצים 1מניעת אימוצים 2רשימת נעדרים ראשונה ממשטרת פתח תקווה 1950

אימוץ תמורת תשלום –  בכתבה (וגם בדיון שאחרי התכנית) מוזכר שהיו מקרים שמאמצים שילמו כסף תמורת האימוץ. ראוי לזכור שחוק האימוץ נחקק רק ב1960, עד אז גם אנשים פרטיים יכלו לתווך לאימוץ והם לא עשו זאת בחינם. ההתמקדות בכסף היא הסחת דעת, השאלה החשובה היא האם ההורים הביולוגיים הסכימו לאימוץ, אם כן זו אינה חטיפה.

   "מסמכי המוסד" – בתחקיר מרואיינת עו"ד יעל נגר מ"פורום אחי" ונשאלת על מעורבות המוסד ומציגה  בהוכחה דוח של משרד החקירות גוט בן-אשר שעבד עבור ועדת החקירה שמדבר על מסמך אחר שבו נכתב ש"המוסד מעורב עסקאות מסויימות בילדים" התחקירן איתי רום מפנה לכך שהשורה הזאת באה לאחר איזכור של ויצ"ו ירושלים וייתכן שזה המוסד המודבר ולא ארגון הביון. נגר אומרת שהיא שמעה את האפשרות הזאת אבל היא לא יכולה לדעת בלי שיחשפו בפניה מסמכים. ובכן יש לי חדשות (טוב ישנות) לעו"ד נגר, המסמכים הרלוונטים חשופים. איפה המסמכים נמצאים, ובכן הם מצורפים כנספחים לאותו דו"ח ממנו היא מצטטת (בתיק הזה, העמוד עם הציטוט הוא 103 והצילום של המסמך אליו הכוונה בעמוד 109)! לו עו"ד נגר הייתה עושה את המאמץ המינימלי וקוראת את הדוח הזה עד תומו כל שאלותיה היו נענות. וזה לא חדש, אני את הכל כתבתי בפוסט על מעורבות המוסד בפרשת ילדי תימן לפני למעלה משנה. עצם העובדה שהם עדיין מתעקשים על אותה  טוענה מראה איזו תת רמה של עבודת מחקר הם מבצעים.

מרים שוקר – בחלק העוסק במרים שוקר מראיין דרוקר את עו"ד זרח רוזנבלום שעזר לאחד בין מרים שוקר למשפחתה ומעמת אותו עם המסמכים שאני חשפתי בפוסט שלי על מרים שוקר (בעיקר המכתב מאחיה חיים שבו הוא מודה לוועדת בהלול מינקובסקי על מציאת הילדה). לקראת סוף לאחר שנחשף למסמכים שואל רוזנבלום האם אפשר להיות בטוחים שמרים שרעבי היא מרים שוקר ודרוקר אומר שבאמת אי אפשר לדעת בוודאות. לפי החומרים שאני חשפתי ונמצאים בפוסט ברור לחלוטין שמרים שרעבי היא הילדה שוועדת בהלול מינקובסקי הגיעה למסקנה שהיא מרים שוקר. אני חושב שהם צדקו ושהיה להם בסיס חזק לקביעה זו. אבל זה נכון שאי אפשר לדעת בוודאות כי בדיקות די. אן. איי לא היו קיימות בשנות השישים. אבל אם אכן מרים שרעבי היא לא מרים שוקר המשמעות היא שעו"ד רוזנבלום איחד את הילדה הלא נכונה למשפחה.

תגובת חתוכה –  בפאנל דיון שבסוף התוכנית השתתף שלומי חתוכה מעמותת עמר"ם ובין היתר הוא אמר כי לאחרונה חשף שרופא הודה שלקח ילד מבית חולים ומסר אותו לאימוץ למשפחה מחו"ל. חתוכה התכוון לפוסט שלו בפייסבוק שבו הוא חשף חלק מדו"ח משנת 2004 של חוקרים פרטים, אשר נשלחו על ידי הילד המאומץ (הכוונה כנראה למקרה הזה) לאתר את משפחתו הביולוגית. החוקרים הגיעו לרופא שנכח במסירה בשם עזריאל רבינוביץ'. בניגוד לדברי חתוכה רבינוביץ' לא הודה ש"לקח" ילד, אלא שהוא נכח במעמד האימוץ ושהאם הביולוגית נכחה במעמד והייתה מרוצה ממנו וייתכן שאף שולם לה כסף. מכיוון שישנה הסכמה של האם אין מדובר בחטיפה.

עזריאל רבינוביץ - עד למסירת ילד לאימוץ מדגאני

חטיפה מול ניתוק כפוי – נקודה אחרונה אבל חשובה ביותר שבתחקיר כנראה מחוסר זמן לא התעמקו בה. במהלך התכנית מוצגים קטעים מראיון עם נעמה קטיעי שמהם יכול להיווצר הרושם לפיו הפערים בין הצדדים הם קטנים והם עניין של סמנטיקה והגדרה בין חטיפה לניתוק כפוי, אולם זה ממש לא ככה. מוסכם על כולם שבמהלך השהות במחנות העולים (שמהם עיקר התלונות) הילדים הקטנים של עולי תימן נלקחו לבתי תינוקות שהגישה אליהם למשפחות הייתה מוגבלת לשעות מוגדרות ביום ומבתי התינוקות הללו ילדים נשלחו לבתי חולים ומוסדות הבראה ללא שיתוף ההורים. אין גם מחלוקת שכתוצאה מהפרקטיקה הזאת נוצר נתק בין ההורים לילדים, אבל כאן נגמרת ההסכמה. הטענה שלנו ושל ועדות החקירה שהילדים ברובם המכריע היו חולים ונפטרו בבתי החולים ונקברו ללא שיתוף ההורים בקבורה. בודדים אכן לא הצליחו לאתר משפחתם ונמסרו לאימוץ וישנם כמה עשרות מקרים שגורלם לא ברור עד היום עקב קשיי תיעוד. את המסקנות הללו אנו מבססים על שפע של תיעוד ועדויות ממחנות העולים, בתי החולים, בתי קברות, משרד הסעד, מוסדות של ארגוני נשים ומקורות נוספים. לעומת הפעילים מאמינים שלמעשה הילדים כלל לא היו חולים ונפטרו, אלא נמסרו לאימוץ במהלך מתוכנן היטב וכל התיעוד הקיים הוא למעשה זיוף (הספר של שיפריס הוא ניסיון לתקף את התזה הזאת). מדובר בפערים תהומיים לגבי מה באמת היה.

תגובת הפעילים לתחקיר:

עוד טרם שידור התחקיר מלאו הרשתות בתגובות נגד התכנית מקרב פעילים שונים שהלכו לאחר השידור. קצרה היריעה מלהגיב לכולם, לכן אני אתייחס לכמה נקודות עיקריות שעולות בתגובות

שואה, שואה –  השטיק הקבוע של הפעילים הוא להשוות את הביקורת מולם להכחשת שואה, צעד שכמובן את בורותם הרבה לגבי השואה. הנה לדוגמא תום מהגר כותב:

אם כבר מכחישנים- אבשלום בן צבי אומר את המשפט המדהים "מנגנון של חטיפות היה חייב להשאיר שובל של ארכיונים". לפי ההיגיון הזה, מנגנון של השמדת עם, שואה, היה אמור להשאיר שובל עבה וארוך הרבה יותר של ארכיונים. אבל לא שובל ולא מסמכים.

זוהי שטות ממדרגה ראשונה ובורות תהומית, לשואה יש שובל מסמכים עצום מאחוריה, לפעולות האייזנצגרופן, למשלוחים למחנות הריכוז, לשימוש בגז ועוד להרבה דברים אחרים. אני פשוט אפנה את הקורא לאתר holocaust denial on trial  שמרכז את החומרים ממשפט הדיבה של מכחיש השואה דיוויד אירווינג נגד דבורה ליפשטט ויש שם שפע של חומרים על איך אנחנו שהייתה שואה וזה הרבה, הרבה יותר מעדויות של כמה אשכנזים.

התוכניח עסקה רק במקרי דגל מועטים זה לא מעיד על הכלל – ובכן כמובן שבתוכנית של 45 דקות אין זמו להציג נושא נרחב כמו פרשת ילדי תימן בצורה מקיפה ולכן הגיוני שיתמקדו רק במקרי דגל, אבל אין אומר שזה כל שהם בדקו או שכל השאר בסדר. מלבד זאת מקרי הדגל הללו הם משמעותיים. כאמור יש שפע של תיעוד שהילדים נפטרו ואילו הפעילים טוענים שהכל זיוף. אז כמובן שמתעוררת השאלה "איך אתם יודעים שהילדים לא באמת מתו, אלא נחטפו?" ולשאלה זו התשובה של הפעילים היא " הנה זה חטוף והנה עוד חטוף שגילינו ועוד אחד". עכשיו כאשר מסתבר שאלו לא באמת חטופים התשובה הזו נעלמת והם נשארים עם " כי ככה אנחנו מאמינים".

רק כמה טעויות  –  עוד נקודה שמועלת היא שבסך הכל מדובר בכמה טעויות שיכולות לקרות לכל אחד, או שמדובר בכמה נושאים פרובוקטיביים ולא מבוססים על ידי נעמה קטיעי, מהגר ויעל נגר (אם לציין כמה). אולם אין מדובר רק בכמה טעויות שוליות, מדובר בטעויות שמצביעות על הגישה הבעייתית של הפעילים (ושל הפוליטיקאים והעיתונאים המאמצים אותן) שהם קופצים למסקנות סנסציוניות ללא בסיס ראוי ומציגים אותן כעובדה מוחלטת. הגישה הזאת היא חלק בלתי נפרד מהמאבק שלהם.

רבות מהטענות הפרובקטיביות מקורן בעוזי משולם אשר הפעילים רואים אביו הרוחני של המאבק וקוראים לטיהור שמו. סיפור מכירת הילדים לארצות הברית מקורו עוד בשנות השישים בעיתונות גרועה. למעשה גם טענות החטיפה הן כאלה שכן הפעילים טוענים ללא בסיס של ממש שמאות ילדים שיש להם תיעוד מוצק שנפטרו הם למעשה חיים ונמסרו למשפחה אחרת.

אני יכול לתת הרבה דוגמאות להמחשה, אבל אני אתמקד באחת מרכזית, פרשת עידית בן-שימול. ביולי שנה שעברה במסגרת כתבה על יום המודעות לחטיפת ילדי תימן שארגנו הפעילים פרסמה כתבת "כאן" עידית בן שימול (חברה לשעבר בארגון אחים וקיימים שממנו התפצל פורום אחי) כתבה ובה העלתה בין היתר את הטענות על מעורבות המוסד ומכירת ילדים לארצות הברית בספינות של "צים". קטעים מהכתבה שודרו גם בתחקיר המקור. אבשלום בן צבי פרסם אז פוסט נגד הכתבה וחשף את ההטעיות שבה. כמה אנשים שלחו מכתב תלונה להנהלת "כאן" בנוגע להטעיות והסילופים שבכתבה, לאחר כמה שבועות בן שימול הגיבה בתגובה בעייתית שבחלק המקרים כלל לא ענתה לטענות שהופנו מולה. הנהלת "כאן" גיבתה את בן שימול (בניגוד לטענותיה של קטיעי שעם הטעות הראשונה הם יבוטלו כלאחר יד) והעניין עבר למועצת העיתונות.  מי שרוצה לקרוא עוד מוזמן לקרוא את הפוסטים של אבשלום בן צבי בנושא (1,2,3).

קודם יש לשים לב שאותם "נרטיבים קיצוניים" כפי שיעל נגר קראה להם קודמו בתקשורת על הארגון שלה ומקורבים לו, כך שהיא מתלוננת על העיסוק בהם היא בעצם מתלוננת על עצמה. אבל יותר חשוב מכך היא מה הייתה תגובת הפעילים לביקורת. הייתה התייצבות חד משמעית לטובת עידית בן שימול מלווה בשבחים על התחקיר שלה והתעלמות מהממצאים של אבשלום בן צבי מלווה בכינוי מכחישנים גזענים כלפיו וכלפי אחרים. אז עכשיו שקלונם נחשף ב"המקור" פתאום בכלל מדובר בנרטיביים קיצוניים, מקרים פרובוקטיביים שלא מייצגים וטעויות שקורות.

זו לא טעות, זו מדיניות.

מסמוס העוול –  עוד טענה שקטיעי העלתה היא שבעצם כולם מסכימים שנעשה עוול ושהפעילים צודקים, אז צריך להכיר בזה. ההתמקדות בשאלת קיומו של עוול ערטילאי כלשהו נועדה להרחיק את הדיון מעובדות המקרה. אין ספק שנעשה עוול, השאלה מה הוא. האם העוול הוא שהילדים נפטרו מבלי שלהורים ניתן להשתתף בקבורה או שהם בעצם ונמסרו לאימוץ ומשקרים למשפחות כל השנים. יש הבדל תהומי שתי העוולות הללו והדרך לתקן אותן .

המשפחות – טענה מרכזית היא שהתחקיר יוצא כנגד עדויות המשפחות. אז לא. התחקיר יצא כנגד טענות של פעילים, פוליטיקאים ועיתונאים. בעדויות המשפחות אין שום דבר שמעיד על מעורבות המוסד, אוניות של צים, מספר חטופים שעולים בהרבה על מספר התלונות, ניסויים רפואיים, מכירת ילדים לחו"ל, סגירת ארכיונים ל90 שנה וכו'. כל אלה הינן טענות של פעילים ועיתונאים שמשתמשים במשפחות כדי להתחמק מביקורת על שיטות העבודה שלהם.

למעשה אפילו על מסירת הילדים לאימוץ המשפחות לא מעידות, הרי המשפחות לא יודעות בעצם מה קרה לילד לאחר שנלקח מהן. נכון שהרבה משפחות מאמינות בכך שהילדים נמסרו לאימוץ, אבל מידע עובדתי על כך אין להן. לכן אין למעשה סתירה עקרונית בין להאמין למשפחות לבין דחיית טענת החטיפות.

עד כאן תגובתי לכמה מהטענות הבולטות. ישנם עוד דברים שלא נגעתי בהם וייתכן שארחיב בהמשך.

ניסויים רפואיים בילדי תימן – עוזי משולם והטענות על שימוש בילדי תימן לניסויים בסגנון מנגלה

השאלה העיקרית אשר הפעילים והמשפחות העוסקים בפרשת ילדי תימן היא "איפה הילדים?". הטענה הנפוצה היא שהילדים נמכרו לאימוץ למשפחות אחרות, בארץ ובחו"ל. אולם קיימת טענה נוספת, לפיה אותם ילדים כלל אינם בחיים משום שהם נשלחו לניסויים רפואיים בסגנון גרמניה הנאצית. טענה זו היא אמנם יחסית עדיין בשוליים, מופצת בעיקר ברשתות החברתיות ובפורומים ועדיין לא טענה רשמית של ארגוני הפעילים, אבל בשנים האחרונות היא החלה תופסת תאוצה וזאת על רקע העובדה שלמרות מאמצים רבים וארוכי שנים לא נתגלו ולא קמצוץ מאותם אלפי ילדים שנטען שנחטפו.

במקור תכננתי לכתוב פוסט אחד ארוך שיסקור את כל הטענות השונות לגבי ניסויים שבוצעו בילדי תימן. אולם היקף החומר והעבודה היה גדול מאוד והכתיבה לוקחת זמן רב. לכן החלטתי לשנות גישה ולכתוב פוסטים קצרים יותר על טענות ספציפיות. הפוסט הזה יעסוק במקור לגלגול המודרני של הטענה על כך שהילדים נשלחו לניסויים בסגנון מנגלה.

טענת הניסויים הרצחניים הינה טענה חדשה יחסית, ראשיתה של הטענה היא באמצע שנות ה90 ומקורה מיוחס לעוזי משולם (למשל על ידי בנו). עד אז הטענה היחידה של הפעילים והמשפחות בעשרות השנים שקדמו לכך הייתה שהילדים נמסרו לאימוץ. אני לא הצלחתי למצוא אף אמירה או פרסום של משולם עצמו שבו הוא מתייחס לניסויים בילדים. בפוסט שכתבתי על משולם יש מספר גדול של מנשרים וראיונות שלו ושל ופעילים בכירים בעמותה שלו שנערכו עד מעצרו במאי 1994 ובאף אחד מהם לא מוזכרת טענת הניסויים.

את האזכור המוקדם ביותר של טענה לניסויים שבוצעו בילדים מצאתי בעתירה לבג"ץ שהוגשה באוגוסט 1995 (ראו בתיק הזה בעמוד 11) [זה כבר לא נכון, ראו עדכון פסקה למטה]. כמקור העתירה מציינת כתבה של אחד בשם ד"ר יואב שרעבי בעיתון המקומי של ראש העין מתאריך ה-4.8.95. אני מצאתי מאמר של אותו ד"ר שרעבי באותו הנושא, תאריך פרסומו והמקור שבו פורסם אינם ידועים לי, אולם מתוכנו סביר להניח שזה המאמר שאליו מתייחסת העתירה או גרסא מאוחרת שלו. במאמר טוען ד"ר שרעבי כי על ילדי תימן נערכו ניסויים "ע"י דוקטורי מנגלה תוצרת כחול-לבן". וכן שחלק מהילדים הועבר לארה"ב לצורך ניסויים בקרינה רדיואקטיבית כמעין תשלום לממשל האמריקאי על כך שאפשר את מסירת מרבית הילדים החטופים לאימוצים בארה"ב. כמקור לכך ד"ר שרעבי מציין את עוזי משולם ועמותת משכן אוהלים. כמו כן הוא מזכיר מאמר של רופא בשם ד"ר רותם עליו נעמוד במשך.

עדכון 20.5.19: רק יום אחד אחרי שפרסמתי את את הפוסט נונה דולברג פרסמה פוסט משלה על נתן שיפריס (ומי שלא מכיר אותה ומתעניין בפרשת ילדי תימן רצוי שיעקב אחריה) . לפוסט דולברג נונה דולברג צרפה מנשר של נתן שיפריס שאותו הוא כתב בכלאו. במנשר שיפריס מעלה את אותן טענות שד"ר שרעבי העלה במאמר שלו, שחלק מהילדים נשלחו לניסויים בסגנון מנגל בבתי חולים בישראל ושמכסה קבועה של ילדים נשלחו לארצות הברית לניסויים כ"שכר". הדימיון בטענות ובניסוח הוא כזה שדי ברור ששיפריס הוא המקור לטענות של שרעבי. שיפריס במנשר שלו לא מפרט מה המקורות שלו לטענות הללו שהתגלו לו, כך נראה, בין כתלי הכלא ומעשה מלבד טענותיו אין שום הוכחה לכך.

המנשר לא נושא תאריך, אבל מתוכנו ניתן להבין שהוא נכתב בין סוף אוקטובר – אמצע נובמבר 1994. שיפריס כותב שהוא יושב בכלא כחצי שנה והוא נעצר במאי 1994, ועדת שלגי עדיין פועלת לפי המנשר והיא תגיש את הדו"ח שלה בסוף נובמבר 1994, שיפריס עוקץ את רבין במנשר על קבלת פרס נובל לשלום, ההכרזה על כך הייתה ב14 לאוקטובר 1994 .

עם כן אפשר להגיע למסקנה שטענת הניסויים החלה מתישהו בין מאי  לאוגוסט 1995 לנובמבר 1994, ככל הנראה על ידי נתן שיפריס בסביבות נובמבר 1994. הטענה לא צמחה בחלל ריק, באותה בתקופה במקביל עלתה פרשת הטיפול בהקרנות בגזזת לכותרות עקב תביעות של מטופלים וחקיקת החוק לפיצוי נפגעי גזזת. גם על הקרנות אלו נטען שהן חלק מניסוי רפואי בקרינה בשיתוף ארה"ב. בארה"ב באותה התקופה התקיימה ועדת חקירה שהוקמה בהוראת הנשיא קלינטון שחשפה ניסויים בקרינה שבוצעו באוכלוסייה האמריקאית כחלק מפרויקט הגרעין של ארצות הברית. גם שיפריס במנשר שלו מזכיר שנחשפו ניסויים רפואיים בבני אדם בארצות הברית למרות שהוא לא מפרט לאילו ניסויים הוא מתכוון.

הפרסומים על הגילויים בארצות הברית הם בסבירות גבוהה מקור ההשראה לטענות של ניסויים בקרינה בילדי תימן ובפרשת הגזזת. לא ברור לי, אם הטענות הללו צמחו במקביל באופן בלתי תלוי בשתי הפרשות או שאחת מהן קבלה השראה מהשנייה.

התפתחות נוספת בטענה חלה בתחילת שנות ה-2000 על ידי בארי חמיש. חמיש מוכר בציבור בעיקר כאבי תיאוריות הקונספירציה סביב רצח רבין, אבל הוא היה הרבה יותר מזה.  חמיש החל את דרכו בעולם הקונספירציות בתחילת שנות ה90 ככתב בנושא חייזרים עב"מים, אולם משם התפתח והפך למאמין בתיאוריית ה"סדר העולמי החדש", שלפיה קבוצה (ולמעשה מספר קבוצות יריבות) של "אליטות" שואפת להקים ממשלה עולמית, להשמיד את רוב אוכלוסיית העולם, ולשעבד את השאר. כחלק מהקונספירציה הגדולה ישנן הרבה קונספירציות קטנות יותר שנועדו להוביל ליעד של ממשלה עולמית אחת.

רצח רבין מבחינתו היה חלק מהקונספירציות הללו,  רבין, כך הוא טוען, היה נציג של אחת הקבוצות (המועצה ליחסי חוץ) ורצה לשים קץ לתהליך אוסלו (גם הוא חלק מהקונספירציה העולמית) ולכן פרס שהיה נציג של קבוצה אחרת (בילדברג) ארגן את רציחתו. מי שרוצה לקרוא עוד על תפיסת עולמו מוזמן לקרוא את הראיון שערך איתו אלי אשד (שלמרות שגם הוא משתמש בראשי התיבות א.א. אין ביננו קשר), להאזין לריאיון הבא באתר אמת אחרת,  או לעיין בארכיון האתר שלו.

חמיש טען כי ב1996 עוזי משולם הזמין אותו לביקור בכלאו. בביקור שאל אותו חמיש מדוע הוא לא איחד משפחות עם ילדיהן החטופים. לדברי חמיש, משולם ענה כי לא היה לו לב לספר למשפחות כי רוב הילדים מתו לאחר שנשלחו לארה"ב בכלובים כדי שישמשו כשפני ניסוי בתוכנית הגרעין האמריקאית. ומי האחראי לתוכנית הזדונית הזאת? שמעון פרס מתוקף תפקידו כאבי תוכנית הגרעין של ישראל.

חמיש כמובן לא מסיים שם, לדבריו הסיבה שבגללה שמשולם רצה להיפגש איתו הייתה כדי להציע לו להיות הדובר של תנועת משכן אוהלים במקום אורה שיפריס. חמיש טען שמשולם אמר לו שמשפחת שיפריס הינם סוכני שב"כ שחדרו לתנועה כדי לפורר אותה מבפנים. חמיש לא נהיה הדובר של עמותת משכן אוהלים, לדבריו בשל התנגדותה של אורה שיפריס, אבל הוא כן טוען שאורה שיפריס הראתה לו תמונות של הילדים בכלובים בהם נשלחו לארה"ב וכן גופות חרוכות של ילדים תימנים בהם בוצעו ניסויים במכון הביולוגי בנס ציונה.

וגם עפרה חזה מעורבת פה, לפי חמיש עפרה חזה הייתה מאהבת של פרס, אבל בשלב מסוים היא החלה להתעניין בפרשת ילדי תימן ואף ככבה בסרט עלילתי בשם "צדק מוחלט" שעסק בפרשה. לפי חמיש זה היה השלב שבו פרס החליט לחסל אותה. בעלה של עפרה חזה, דורון אשכנזי, פעל בשירותו של פרס ( הוא נשלח על ידי פרס כדי להתחתן אותה ואז לרצוח אותה). הוא הדביק אותה באיידס בסיוע הרופא שלה שהיה חברו. גם מותו של אשכנזי, כשנה מאוחר יותר, היה למעשה רצח בהוראתו של פרס. וגם הרוצחים שלו נרצחו אחר כך בהוראת פרס.

אני מניח שאתם מזהים פה מוטיב חוזר, מבחינתו של חמיש שמעון פרס הוא סוג של  ארכי-נבל אשר אחראי לקונספירציות רבות  ולכמעט כל מה שחמיש לא אוהב. חמיש הוא זה שאחראי לשרבוב שמו של שמעון פרס לפרשת ילדי תימן. באותן שנים  פרס עבד בכלל במשרד הביטחון ולא היה לו שום קשר לטיפול בעולים, למעשה בשנים 1949-1952 (השנים שמהן מגיעות עיקר התלונות) פרס בכלל לא היה בארץ, אלא שהה בארצות הברית כראש המשלחת של משרד הביטחון. לכן הניסיון לקשור אותו לפרשה על ידי טענה של מכירת ילדים לממשלת ארצות הברית לניסויים הקשורים לנשק גרעיני (יש לציין בנוסף כי הקמת הכור בדימונה שעליו היה אחראי פרס כמנכ"ל משרד הבטחון נעשתה בשיתוף פעולה עם צרפת בכלל, והחלה רק אחרי מבצע קדש בסוף שנות החמישים).

מעניין לראות איך הסיפור התפתח מד"ר שרעבי ונתן שיפריס לבארי חמיש. אצל שרעבי ושיפריס עניין מסירת הילדים לניסויים היה שולי ו"שכר" על כך שממשלת ארה"ב העלימה עין מהברחת רוב הילדים לאימוץ. אצל חמיש רוב הילדים נשלחו לניסויים ומתו בהם.

ראוי לציין כי טענותיהם של שרעבי וחמיש אינן מבוססות על ידע שלהם, אלא רק על "ככה עוזי משולם אמר" בלי שום הסבר על מה עוזי משולם מסתמך (שיפריס מציין שזה גילוי של המחקר שלו, אבל לא מפרט על מה הוא מתבסס במחקר). במקרה של חמיש ישנה גם שיחה לכאורה עם אורה שיפריס ותמונות שהראתה (אותם קיבלה ממשולם). אצל חמיש בכלל מדובר בשיטה, כל מיני אנשים לכאורה פנו אליו וסיפרו לו סיפורים מדהימים או הראו לו חומרים, אלא שאין לכך כל אישור פרט לסיפור של חמיש.  כך למשל הטענה ששמעון פרס ניצח בבחירות 1996, אלא שנתניהו סחט אותו עם חומרים מפלילים לגבי רצח רבין וכך הוא נהיה ראש ממשלה (בריאיון באתר אמת אחרת החל מדקה 18 בערך) או רופאים שסיפרו לו שלאה רבין נרצחה (אותו ראיון דקה 28 לערך) או אדם שניגש אליו באחת ההרצאות וסיפר לו שהוא הבעלים של האקדח ששויך לחגי עמיר ובליל רצח רבין השב"כ פשט לו על הבית ולקח לו את הנשק כדי להפליל את חגי עמיר, וכן הטענה שיואב קוריאל (בחור שהתאבד שבתיאוריות קונספירציה סביב רצח רבין נטען שהוא היה מאבטח של רבין שנרצח) נפגע משבעה קליעים (הספר מי רצח את יצחק רבין בעמוד 90). גם הקונספירציה על עפרה חזה מבוססת על מקור כזה.

אני מניח שהקורא יכול להבחין מבין השורות שאני לא רוכש אמון רב לבארי חמיש, וזו כמובן לשון המעטה. הרושם שלי ממנו ומספרו " מי רצח את יצחק רבין" הוא שאי אפשר לבטוח באף מילה שהוא אומר ללא אימות נוסף. גם בקהילת מקדמי הקונספירציה של רצח רבין מתייחסים לחמיש בספקנות, אריה זריצקי למשל הגדיר חלק מטענותיו כ" ספקולציות מרחיקות לכת".

אני מדגיש את נושא האמינות שלו משום שמלבד דבריו של חמיש אין לטענות שלו שום ביסוס נוסף. למעשה כל הבסיס לטענת הילדים נחטפו לניסויים בארצות הברית מבוסס על אנשים שטוענים ש"ככה עוזי משולם אמר" בלי שישנה (או לפחות לא הצלחתי לאתר) אמירה ישירה של משולם עצמו. החשיבות של האמינות שלו מקבלת משנה תוקף שכן בשנים האחרונות הטענות של חמיש מופצות באתרים שונים (למשל: כאן, כאן, וכאן) והופכות להיות הגרסא הנפוצה של טענת החטיפה לצורך ניסויים.

גם לו הייתה אמירה כזאת של משולם הרי שנשאלת השאלה על סמך מה הוא מבסס את דבריו. גם לו אני לא רוכש אמון רב ובפוסט שכתבתי עליו ציינתי שאת טענותיו ניתן לחלק לשתי קבוצות עיקריות, אלו שאפשר להוכיח שהן לא נכונות ואלו שאי אפשר להוכיח שהן נכונות. טענת הניסויים בארצות הברית שייכת לקבוצה השנייה. בנוסף עצם העובדה שאם אכן אמר זאת הרי שמדובר בהתפתחות מאוחרת בטענותיו שהיא כשלעצמה מחשידה.

ומה לגבי אותו מאמר של ד"ר רותם אשר יואב שרעבי הזכיר ? ובכן מדובר במאמר שכתב ד"ר יעקב רותם והתפרסם בשנת 1966 בשם אופנות ברפואה. במאמר יצא ד"ר רותם נגד אופנות שונות שהיו נהוגות ברפואת ילדים ורפואה בכלל , אחת מהאופנות הללו הייתה מתן דגש רב למחקר על פני הטיפול הרפואי והתייחסות לחולה כאל מושא מחקר. בין היתר כתב שם כי היו רופאים אשר ביצעו ניקורים מותניים בתינוקות בני יומם כדי למדוד את ערך הזרחן בנוזל השדרה. (המאמר נגיש לקיראה בתיק הזה).

ד"ר רותם העיד בועדת החקירה בשני כובעים, האחד כמנהל מחלקות ילדים בבתי החולים פרדס כץ ותל השומר, והשני ככותב המאמר שעד אז כבר התפרסם בתקשורת בהקשר של ילדי תימן. ד"ר רותם סיפר כי מדובר היה בשמועה שהייתה בזמנו וכי אין לו מידע מוצק לגבי הניקורים הללו. ראוי לציין כי המאמר התפרסם בשנת 1966, ולא נאמר בו מתי התרחשו הניקורים, כך שייתכן שמדובר בדבר שהתרחש זמן רב לאחר תקופת הפרשה. כמו כן לא נטען שם דבר לגבי מוצא הילדים. לבסוף ניקור מותני הינה בדיקה פשוטה ולא מסוכנת, כך שאפילו אם נעשו ניקורים כפי שתוארו במאמר (דבר חמור כשלעצמו) הרי שאין בכך הסבר להעלמותם של הילדים.

בארצות הברית, ועדת החקירה שהייתה בנוגע לניסויים בבני אדם במסגרת תוכנית הגרעין לא מצאה שום דבר לגבי ניסויים על ילדים מישראל או קשר כלשהו לגזזת.

בסיכומו של דבר כל טענות החטיפה לניסויים בארצות הברית מקורן בשמועות ללא בסיס, אין שום הוכחה להתרחשותן. לא מסמך, לא תמונות, לא עדות של מעורבים, פשוט כלום . (תוספת 20.5.2019) נתן שיפריס, שהוא כנראה המקור של טענות הניסויים, בעצמו כבר ירד מטענת הניסויים בסגנון מנגלה ובספר החדש שהוא מוציא לאור הוא מדבר רק על חטיפת ילדים לאימוץ מתוך מחשבה שזה מה שיהיה הכי טוב להם. כך שאם המקור כבר לא מאמין לזה אני לא חושב שמישהו אחר צריך.

מאזן הראיות בפרשת חטיפת ילדי תימן וכיצד העדויות החדשות משפיעות עליו

ביום שישי הקודם התפרסמה במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות כתבה של תמר קפלנסקי ובה ראיון עם שושנה שחם, מטפלת שהייתה בראש העין, אשר מספרת כי הייתה עדה לחטיפת ילדים תימנים בראש העין. הכתבה הזאת היא מעין המשך לכתבה אחרת של אותה כתבת משנה שעברה שבה היא ראיינה מטפלת אחרת ממוסד אחר, שולמית מליק, שהעלתה טענות דומות. השאלה הנשאלת, עם כך, היא כיצד קיומן של אותן עדויות, שלכאורה חושפות את האמת מתוך הממסד, משפיעות על ההבנה שלא התרחשה חטיפה המונית ממוסדת של ילדי תימן ועדות אחרות?

ובכן עצם קיומן של העדויות כשלעצמו לא ממש משפיע. הסיבה לכך היא שאין כמעט תיאוריית קונספירציה, וחטיפת ילדי תימן היא תיאוריית קונספירציה לכל דבר, שלמצדדים בה אין עדויות או מסמכים אשר תומכים בטענותיהם.

למשל הידעתם ששר התחבורה האמריקאי נורמן מינטה העיד בועדת החקירה של אירועי ה11 בספטמבר כי הוא היה בבונקר מתחת לבית הלבן עם סגן הנשיא דאז דיק צ'ייני, והם קיבלו התרעות על התקרבות  המטוס שפגע בפנטגון, "לפי הגרסא הרשמית", מבעוד מועד וזה בניגוד לטענת הצבא האמריקאי. כאשר ההשלכות לכך הן שהצבא שהאמריקאי לא עשה דבר כדי למנוע את הפגיעה בפנטגון למרות שהיה יכול.

 או שקבוצת "חוקרים" מצאו 13 אנשים שהעידו שהם ראו שהמטוס שפגע בפנטגון הגיע במסלול אחר שלא מתאים ל"גרסא הרשמית" ושממנו הוא לא היה מסוגל לפגוע בפנטגון ולגרום לנזק כפי שהוא נגרם.

בישראל ישנה עדת הראייה מירי אורן שהייתה בטוחה שרבין לא נפגע.  ישנם גם אנשים שמשוכנעים שמלחמת יום הכיפורים התחילה למעשה לפני ה6 באוקטובר 1973 ושמדינת ישראל (ומצרים) מטייחת את כל תחילת המלחמה. יש להם גם עדויות,   אנשים היו שם וככה הם זוכרים.

אז מה קוראים יקרים, אולי גם להם מגיעה כתבת שער בידיעות אחרונות משולבת בדרישה שמדינת ישראל תפסיק את הטיוח, תחשוף את כל הארכיונים הקשורים למלחמה, תכיר רשמית שהמלחמה התחילה כמה ימים לפני ה"מועד הרשמי" ותשכתב את כל ספרי ההיסטוריה?

הדוגמאות הללו הובאו כדי להמחיש שקיומן של עדויות תומכות שסותרות לכאורה את "הגרסא הרשמית" הוא לא דבר חריג בתיאוריות קונספירציה.  אז מה אנחנו צריכים לקבל כל תיאוריית קונספירציה פשוט משום שיש עדויות שתומכות בה? כמובן שלא.

בכל חקירה של אירוע או תופעה, בין אם היסטורית, פלילית או אחרת תמיד יהיו עדויות סותרות וקצוות לא סגורים. במיוחד כאשר חוקרים תופעות או אירועים בסדרי גודל גדולים אשר אנשים רבים מעורבים בהם. פרשת ילדי תימן היא מקרה כזה משום שהיא מערבת מוסדות רבים על פני מספר שנים. עדויות סותרות כאלו נובעות מהאופי האנושי, ישנם אנשים שקרנים, כאלו שאינם יציבים בנפשם וכן כאלו שחושיהם או זיכרונם מתעתעים בהם. ככל שמספר האנשים המעורבים באירועים גדול יותר ומשך שחלף מהם ארוך יותר כך הסיכוי שנתקל בעדויות כאלה גדול יותר. למען הסר ספק אני חושב שעדויות המטפלות במקרה של פרשת ילדי תימן (וכן בדוגמאות שהבאתי) שייכות לקטגוריה האחרונה.

התפקיד של החוקר הבא לברר את האמת לגבי מה שקרה, הוא לקחת את כל הראיות הקיימות, עדויות מסמכים, תמונות, הקלטות וכל חומר אחר, ולשקול אותן. כלומר לנתח את נקודות החוזק והחולשה של כל ראייה ולהצליב בין החומרים עד שמתקבלת הבנה טובה של מה שהתרחש. אפשר לדמות לזאת לתהליך שבו לכל ראייה ניתן משקל לפי הערך שלה ולאחר מכן שוקלים את כל הראיות על מאזניים דמיוניים ורואים לאיזה כיוון כף המאזניים נוטה.

כאשר עושים את המאזן הזה עבור במקרה של פרשת ילדי הרי שהוא נוטה בבירור כנגד טענת החטיפה הממסדית. במישור הפרטני יש לנו תיעוד לגבי גורלם של מרבית הילדים שלגביהם הוגשה תלונה וממנו עולה כי הם נפטרו. במישור הכללי יש לנו הבנה טובה משפע של מקורות ועדויות מה היו התנאים בארץ באותן שנים בצורה שמסבירה את תופעת ההעלמות.

אנחנו יודעים שמדינת ישראל בשנותיה הראשונות הייתה מדינה אחרי מלחמה ארוכה ובמצב כלכלי קשה שהוביל לתקופת צנע וקיצוב. בארבע השנים הראשונות לקיום המדינה אוכלוסייתה הוכפלה עקב עלייה המונית. עקב המצב הקשה של המדינה העולים נקלטו במחנות ובמעברות בתנאים מחפירים, מרבית העולים התגוררו במחנות באוהלי ענק שבכל אחד מהם גרו כמה משפחות. לא היו תנאים סניטריים הולמים, המזון היה דל ואיכותו נמוכה ומערכת הבריאות התקשתה להתמודד עם העומס.

מצבם של העולים מתימן היה הקשה מכולם. ראשית מפני שהמצב הבריאותי בארץ המוצא שלהם מלכתחילה לא היה מזהיר ושנית משום שעל מנת להגיע למחנה המעבר בחאשד שממנו עלו לארץ יצאו העולים למסע במדבריות תימן שנמשך שבועיים או שלושה, לרוב רגלי או על גבי בהמות, בתנאים קשים כולל מעבר באזורים נגועי מלריה. זרם העולים עלה בהרבה על מה שמחנה חאשד היה מסוגל להתמודד איתו. במחנה שהיה מיועד לאלף איש לכל היותר הצטופפו בשיאו יותר מ- 12,000 בני אדם. צפיפות כזאת, בתנאים קשים ללא מזון איכותי ותנאים סניטרים מתאימים הם כר פורה להתפרצות מחלות ותמותה, במיוחד אצל ילדים קטנים וזקנים. וכך אכן היה.

 מדינת ישראל החלה במבצע חירום להטסת העולים לארץ, כאמור המצב בארץ לא היה קל, אבל היה יותר טוב מחאשד.  כאשר הגיעו העולים לארץ הילדים הקטנים נלקחו, לפעמים כנגד רצון ההורים, לבתי תינוקות שהיו מבני קבע שבהם היו תנאים יותר טובים לילדים מאשר באוהלים. ילדים רבים (ומבוגרים) שהיו חולים נשלחו לבתי חולים ובתי הבראה בכל רחבי הארץ, לפעמים במרחק רב מהמחנות בהם שהו העולים. ההחלטה האם לשלוח ילד לבית החולים נעשתה על ידי צוות בית התינוקות ללא שיתוף ההורים. רבים מהעולים סבלו מתת תזונה קשה ומחלות ולכן שיעור התמותה שלהם היה גבוה. עקב מצב התחבורה אז בארץ ועקב מצבם הכלכלי של ההורים וקשיי השפה והקליטה הורים רבים התקשו לעקוב אחרי מה שקורה עם ילדיהם ולבקר אותם.

קצב העלייה המהיר של העולים למחנות חדשים שהוקמו בהליך חירום במיוחד בשבילם גרם לתקלות מנהלתיות רבות. בנוסף לכך שיטת השמות בתימן הייתה שונה מהמקובל בארץ. במקום שם פרטי ושם משפחה שמו של כל ילד הורכב מארבעה שמות: שם פרטי, שם אביו, שם סבו ושם החמולה שלו. השמות היו שמות ערביים כאשר בחלק מהמקרים נעשה שימוש בשמות מקבילים עבריים. כתוצאה מכך נוצרו שיבושים בשמות המאושפזים. גורמים אלו הקשו עוד יותר לעקוב על מצבם של המאושפזים והם הסיבה מדוע משפחות רבות קיבלו באיחור את הידיעות על מות קרוביהם וחלקם לא קבלו אותם כלל ואף הרשויות לא תמיד הצליחו לעלות על עקבותיהם באותה תקופה. זהו גם ההסבר מדוע משפחות אחרות קבלו הודעות שווא על מות ילדיהם.

באותה תקופה היה נהוג לקבור את המתים בבתי הקברות הסמוכים לבתי החולים שבהם נפטרו. חלק מבתי החולים הללו היו רחוקים מהמחנות ובבתי החולים הארעיים שהוקמו במחנות לא היו תנאים נאותים לשימור גופות ולכן קבורה התבצעה בדרך כלל תוך כמה שעות מרגע הפטירה. השילוב של קשיי התחבורה והתקשורת של אותה תקופה, יחד עם הבלגן במחנות ושיבושי השמות מנע מהורים להיות נוכחים בעת קבורות ילדיהם.

משרד הפנים היה צריך להתמודד עם עומס של מאות אלפי תיקים אישיים חדשים של עולים אשר מקום מגוריהם השתנה במהלך התקופה ולפעמים יותר אחת מפעם. מרשם האוכלוסין מתנהל בלשכות אזוריות, כאשר אדם שינה מקום מגורים היה צורך להעביר את תיקו האישי ללשכה אחרת. הקושי למצוא את התיקים כתוצאה מהעברות יחד עם שיבושי השמות של הנפטרים גרמו לכך שלהרבה מאוד אנשים לא עודכנה הפטירה. חלקם נשארו רשומים כחיים ולימים קבלו צווי גיוס והודעות אחרות. אחרים שלא נפקדו במפקדי אוכלוסין או שלא הייתה פעילות בתיקיהם זמן רב, תיקיהם האישיים נגנזו. לצורך הגניזה התיקים קיבלו סימולים טכניים של "חדל להיות תושב" או נפטר בתאריכים לא הגיוניים.

מן הצד השני לטענות החטיפה אין בסיס של ממש. מאמיני החטיפה אמנם אוהבים לומר שישנן עדויות רבות של הורים, אבל מרבית העדויות הם על כך שהודיעו שהילד נפטר ,אולם ההורים לא ראו גופה ולפעמים קבלו צווי גיוס או שלא רשום שהילד נפטר במשרד הפנים. כל אלה הוסברו קודם לכן. ישנם מספר קטן של מאומצים שטענו שהם עשויים להיות חטופים. אולם בבדיקה של תיקיהם עולה שהם בדרך כלל ילדים שנמסרו לאימוץ על ידי משפחותיהם ממגוון סיבות, העיקרית היא לידה מחוץ למסגרת הנישואים. פה ושם אולי היה מקרה חריג, אבל לא מדובר בתופעה. בסופו של דבר נשארות מספר קטן עדויות שניתנות לאחר עשרות שנים מצד הורים וגם מצד מספר קטן של אנשי צוות זוטרים בבתי התינוקות שלכאורה מצביעות על מעשים לא כשרים. על הבעייתיות והאמינות של עדויות מאוחרות עמדתי בעבר.

כך שאם לחזור לדימוי של המאזניים, הכף במקרה שלנו נוטה בבירור כנגד טענת החטיפה הממסדית. כאן נכנס לתמונה ההבדל בתפיסה בין החוקר המחפש את האמת לבין המאמין בתיאוריות קונספירציה. מי שמניח שהייתה קונספירציה על ידי ממסד חזק מניח שאותו ממסד מסוגל להעלים את הראיות לקונספירציה ולזייף את כל הראיות הסותרות לה. כתוצאה מכך הוא מייחס משקל אפסי לראיות כנגד הקונספירציה ואינו מורתע מהעדר ראיות לקונספירציה. לכן אצלו במאזניים הדמיוניים הכף נוטה לטובת הקונספירציה. אבל יש פה כשל לוגי, הוא מניח מראש שהייתה קונספירציה לכן הוא מבטל את כל הראיות שלא הייתה קונספירציה ולכן מגיע למסקנה שהייתה קונספירציה.

כך הדבר גם במקרה של חטיפת ילדי תימן. הרי מי שמאמין שמאות ילדים נחטפו ונמסרו לאימוץ מכל רחבי הארץ בעוד שהרישומים מבתי החולים ובתי הקברות מראים שהם מתו חייב לטעון שמדובר בזיוף אחד גדול. לא רק בתי החולים ובתי הקברות, אלא גם שירותי הרווחה שזייפו לכאורה תיקי אימוץ, ארגוני הנשים שאל מוסדותיהן נשלחו הילדים ומהם לכאורה אומצו, חברת צים שלטענתם העבירה ילדים לחו"ל, המשטרה, התקשורת ,מערכת המשפט והאקדמיה שטייחו חקירות לטענתם. לכל אלה ולאחרים היה חלק במנגנון החטיפה וההסתרה שלהזכירכם המשיך לפעול לפחות במשך 50 שנים שכן ועדת החקירה הממלכתית, המכונה על ידם ועדת טיוח, הגישה את ממצאיה בשנת 2001. כמובן שכל זה לא יכול היה להתבצע בלי ידיעתם והנחייתן של ממשלות ישראל. הם אומרים זאת בפירוש , כל המדינה השתתפה. זוהי תיאוריית קונספירציה לכל דבר.

כל ההקדמה הארוכה הזאת נועדה כדי להראות שכאשר אנחנו נדרשים לסוגיית העדויות החדשות אנחנו לא עושים זאת מנקודת מוצא של "דף חלק", אלא מכך שברור לנו במידה גדולה של ודאות שלא התרחשה חטיפה. והשאלה היא האם בעדויות החדשות יש די משקל כדי להפוך את הקערה על פיה ולהטות את כף המאזניים לכיוון השני.

העדות הראשונה היא של שולמית מליק. מליק הייתה מטפלת בבית תינוקות במעברת קדימה בחורף של 1951-52. היא טוענת שמבית תינוקות נחטפו תינוקות ונמסרו לאימוץ. העדות שלה מתוארת בכתבה כ:

זו פעם ראשונה שקמה מישהי וביוזמתה מעידה שנכחה במסירות של ילדים כשידוע שלילדים יש הורים, ולהורים נאמר שהילד חולה

 אולם פה קיימת בעיה שכן אין שום תלונה על ההעלמות של ילדים מבית התינוקות בקדימה. הכתבה אף מודה בזה. כלומר לסיפורה של שולמית אין גיבוי. והאם אין זה משונה שהעדות הראשונה והיחידה מסוגה בפרשת חטיפה שלכאורה מקיפה אלפי ילדים ממוסדות רבים מגיעה דווקא ממקום שבו אין שום תלונות על חטיפה כזאת?

מליק זוכרת במיוחד שני מקרים שעליהם סיפרה. הראשון הוא ילד בשם ציון שהיא הייתה מאוד קשורה אליו. יום אחד מליק הגיעה למעון וציון לא היה שם, אמרו לה שהוא היה חולה ולקחו אותו. זהו. במקרה השני אם של ילדה הגיעה באחד הימים למעון ולא מצאה שם את בתה. מליק אומרת שהיא לא ראתה שלקחו את הילדה, אבל אמרו לה להודיע לאם שהילדה בבית חולים. מליק לא דיברה עם האם כי לא הייתה להן שפה משותפת ועובדת אחרת דיברה איתה. היא לא ראתה איך הסיפור הזה נגמר כי הייתה צריכה ללכת. אבל למחרת סיפרו לה שהמנהלת של המעון התקשרה למקום כלשהו ולאחר מכן הילדה חזרה.

מה שמעניין במקרים הללו הוא שאפילו אם התיאור שלהם מדויק (ואני בספק) אין בהם הוכחה לחטיפה. זה נרמז שציון נמסר לאימוץ, אבל שום הוכחה לא מוצגת. אולי הוא באמת חלה. הכתבה טוענת שהילדה הייתה גם היא בדרך לאימוץ, אבל אין שום הוכחה. מליק עצמה לא יודעת לאן הילדה נשלחה ועם מי המנהלת דיברה. בהחלט יכול להיות שהילדה נשלחה לבדיקות כי חשבו שהיא אולי חולה, אחרי שהאם הגיעה המנהלת התקשרה למרפאה או לבית החולים כדי לברר מה קורה עם הילדה ואחרי שהתברר שהילדה בריאה שלחו אותה חזרה.

מליק גם מזכירה משלחות של תורמים יהודים מחו"ל שביקרו בבית התינוקות . ושוב פעם נרמז שיש קשר בין המשלחות להעלמות תינוקות, ושוב פעם אף הוכחה לא מוצגת. ביקורים של תורמים מחו"ל זה לא דבר חריג.

מליק מציינת כי בתור מטפלת פשוטה היא לא ממש ידעה מה קורה עם הילדים. אמרו לה שילד מסוים חולה והיא מסרה את זה למשפחה. אמרו לה להכין ילד לנסיעה והיא הכינה, אבל היא לא יודעת לאן הוא נשלח. לדבריה לא הייתה לה שפה משותפת עם ההורים והיא לא דברה איתם, היא לא יודעת מה ההורים ידעו ומה לא. היא מציינת שהיו ילדים שיום אחד לא היו במעון, אבל היא אומרת שהיא לא יודעת למה ויכול להיות שההורים לקחו אותם. למעשה אין לה שום ידיעה על מסירה לאימוצים, אלא רק הסקת מסקנות בדיעבד כעבור עשרות שנים.

לעומת זאת ידוע ומתועד שבאותה תקופה (חורף 51-52) היה חורף קשה ביותר, כדי לעזור לעולים שגרו באוהלים נערך מבצע "קורת גג" שבמהלכו סודרו למשך החורף אלפי ילדי עולים במוסדות של ארגוני נשים, בסיסי צה"ל ותושבים פרטיים.  באחת הכתבות מהתקופה העוסקת במוסדות הילדים של מועצת הפועלות (הארגון שמליק עבדה בו) יש תיאור של הפעילות הזאת כולל אזכור של בית התינוקות בקדימה שבו עבדה מליק. עוד כתוב שם שבגלל קיצוצי תקציב הם היו צריכים להיעזר בתרומות מחו"ל. אלו הם הדברים שכנראה מליק ראתה. ילדים שהוחזרו לבתיהם לאחר בסוף החורף ומשלחות של תורמים. ורק לאחר שלאחר עשרות שנים הזיכרון שלה כבר לא לגמרי מדויק והיא מפרשת את זיכרונותיה לאור טענותיו של עוזי משולם (אותו היא מזכירה במפורש).

זאת לא הפעם הראשונה שמליק פונה כדי לפרסם את סיפורה. בשנת 1998 היא פנתה לעו"ד רמי צוברי, פעיל מוכר בפרשה, עם סיפורה. צוברי שלח מכתב לועדת החקירה לגביה ולגבי מספר מאומצים שפנו אליו. בהערות שהועדה רשמה על המכתב נרשם שהטיפול במקרה הופנה למשרד החקירות גוט בן-אשר שעבד עם הועדה. לא מצאתי שום רישום שהם דיברו איתה וגם היא טוענת שלא יצרו איתה קשר. איני יודע באיזה שלב זה נעצר ומדוע. צוברי עצמו לא התרשם כנראה מהעדות שלה משום שבספר שפרסם כעבור מספר שנים היא מוזכרת באופן שולי ביותר.

מכתב של רמי צוברי לגבי שולמית מליק

העדות השנייה והחדשה של שושנה שחם היא עוד יותר בעייתית. שחם הייתה בראש העין והיא מספרת ששם היא טיפלה בילדים חולים, היא זוכרת שנלקחו משם ילדים בריאים על ידי אנשים בעלי מראה מערבי, ונאמר לה שזה נועד כדי לשפר את מצבם. היא גם זוכרת הורים שבאו לחפש את ילדיהם ונאמר להם שהם נפטרו, היא טוענת שמדובר בהורים לאותם ילדים שנלקחו. אולם מעבר לטענות הכלליות הללו לכך אין פרטים של ממש בכתבה.

שחם לא הייתה מטפלת, אלא חניכה בקורס מטפלות שנשלחה למשך זמן לא ידוע להתנסות במוסד לא ידוע בראש העין. בכתבה לא רשום מתי זה היה (רק תחילת שנות ה50). היא גם לא מוסרת שום פרט לגבי תלמידות אחרות בקורס איתה כך שלא ניתן להצליב מידע עם עדויות אחרות. בארכיון המדינה יש ריכוז של כרטיסיות של חניכות קורסי מטפלות בויצ"ו,  אולם הכרטיס של שחם לא ביניהם. אני לא מציין זאת כדי לרמוז שהיא משקרת, אלא רק כדי לציין שגם כיוון החקירה הזה לא הניב תוצאות.

הכתבת, תמר קפלנסקי, מנסה לטעון ששחם עבדה בבית התינוקות של ויצ"ו בראש העין תוך שהיא עושה בלגן בפרטים ומראה שהיא אינה בקיאה בהיסטוריה של המקום. ראש העין הוקמה בספטמבר 1949 כמחנה עולים. מחנות העולים נוהלו על ידי הסוכנות היהודית, במחנות העולים כל הילדים הקטנים שוכנו בבתי התינוקות, גם כנגד רצון ההורים. ראש העין הפכה באוגוסט 1950 ממחנה עולים למחנה עבודה, שהיה סוג של יישוב שקיבל את שירותיו מממשלת ישראל. כתוצאה מכך נסגרו עד תחילת ספטמבר 1950 כל בתי התינוקות של הסוכנות והילדים שהיו בהם הוחזרו למשפחתם. ויצ"ו פתחה את בית התינוקות שלה בראש העין לכל המוקדם בדצמבר 1950. הוא שימש כמעון יום וכן למקרים סוציאליים בלבד. לפי עדותה של עליזה בן יעקב שניהלה אותו הוא פעל במשך 13 חודשים בלבד. אני לא הצלחתי למצוא שום תלונה על ההעלמות  או דיווח על אימוץ ממנו.

אלא שאין שום סיבה לחשוב ששושנה עבדה בבית תינוקות כלשהו. בתי תינוקות נועדו לילדים בריאים ואילו היא מספרת שהיא טיפלה בילדים חולים. שושנה מספרת שהיא טיפלה בילדים בתוך אוהל גדול. בית החולים לילדים שהיה בראש העין היה בתוך מבנה. אני לא מכיר שום מסמך או עדות אחרת, של אנשי צוות או הורים, לגבי קיומו של אוהל כזה כפי שהיא מתארת.

ההשערה שלי היא נשלחה ככוח עזר לבית החולים הדסה בראש העין. בבית החולים אכן היו פטירות של ילדים ואכן הגיעו לשם הורים לחפש את ילדיהם וחלקם התבשרו שהם נפטרו. כמו כן  יצאו ילדים להבראה במוסדות של ארגוני הנשים. הבראה הייתה שליחתם של ילדים שהבריאו ממחלה, אבל עדיין היו חלשים וסבלו מתת תזונה, למוסדות שבהם היו תנאים יותר טובים ממחנות העולים כדי שיתחזקו. מדובר בדבר מתועד היטב. זהו כנראה ההסבר למה ששושנה שחם ראתה. אם שחם הייתה נותנת יותר פרטים אפשר היה לעשות הצלבות יותר טובות עם חומרים כיוון שמהדסה ראש העין יש הרבה חומר ששרד.

אז כאשר אני בא להעריך את העדויות הללו אני רואה שמדובר בעדויות מלפני יותר מ65 שנים, כאשר בעבר הראיתי שזיכרונות יכולים להשתנות בצורה דרמטית במשך השנים ושעצם זה שאדם זוכר משהו בצורה מסוימת אין פירושו של דבר שזהו תיאור מדויק של מה שהיה. בנוסף אין לעדויות הללו תימוכין חיצוניים, במקרה של שולמית מליק אין שום דיווח על ההעלמות מבית התינוקות שבו עבדה ובעדות של שושנה שחם אין שום פרטים שניתן להצליב אותם חוץ מאוהל ענק שגם לו אין שום מקור אחר. מצד שני ניתן להסביר את העדויות הללו כרסיסי זיכרונות ישנים של דברים שאינם חטיפה ואשר מפורשים, עשרות שנים לאחר מכן, כחטיפה על רקע השיח התקשורתי הקיים. לאור כל אלו אני לא נותן לעדויות הללו משקל רב ולדעתי הן אינן מטות את כף המאזניים לכיוון של חטיפה ממסדית.

הילדים שאומרים עליהם שהם חטופים חלק א: מרים שוקר (ושאר הילדים שוב"מ גילתה)

אני מתחיל בסדרת פוסטים חדשה אשר, כפי שניתן להסיק משמה, תעסוק בבחינת סיפוריהם של אנשים אשר מוצגים לציבור על ידי ארגוני פעילים ואמצעי התקשרות כילדים אשר נחטפו בילדותם ממשפחתם וכך הם משמשים כהוכחה שאכן התרחשה חטיפת ילדים ממוסדת.

צריך להבהיר גם למה אני מתכוון שאני כשאני אומר חטופים. הכוונה בחטופים היא לילדים שנמסרו לאימוץ במרמה ללא הסכמת משפחתם ויש להבדיל זאת ממאומצים באופן כללי.  במהלך השנים הראשונות למדינה היו כמה מאות ילדים, רבים ממוצע מזרחי, שאומצו על ידי משפחות שרובן היו אשכנזיות וזאת ממגוון סיבות לגיטימיות. רוב המקרים היו של ילדים שנולדו לנשים ונערות מחוץ לנישואים אבל היו גם יתומים, ילדים שנמסרו עקב בעיות כלכליות או סוציאליות במשפחתם, וכן כאלה שננטשו והוריהם לא נודעו. נתקלתי בלא מעט מקרים שפעילים ועיתונאים העוסקים בפרשה לא מבחינים בהבדל הזה ומציגים כל מקרה של ילד מזרחי שגדל במשפחה אשכנזית מאמצת כחטוף. מבחינתי לעומת זאת חטופים הם מאומצים שמזוהים, מסיבה כזו או אחרת, כילדים ספציפיים שלגביהם הוגשה תלונה על חטיפה או שישנן ראיות אחרות שהם אומצו במרמה.

ראוי לציין שהקביעה האם אדם חטוף או לא אינה קשורה לשאלה האם האימוץ היה חוקי או לא. אימוץ חוקי נחשב כל אימוץ שקיבל אישור מבית משפט, אבל באותן שנים נושא האימוץ לא היה מוסדר בחוק וללא נהלים ברורים ולכן ייתכן שצווי אימוץ ניתנו ללא בירור מעמיק. במצב דברים זה ייתכן היה ששופט ייתן צו אימוץ על סמך מידע כוזב ויאשר אימוץ של ילד חטוף. מצד שני, שוב בגלל שנושא האימוץ לא היה מוסדר, היו גם מקרים של הורים שבחרו למסור את ילדיהם לאימוץ שלא דרך הרשויות, אלא באופן פרטי, לפעמים תמורת תשלום. במקרה כזה אין מדובר בחטיפה שכן ההורים הסכימו לאימוץ וזה למרות שהוא אינו חוקי כי לא עבר דרך הרשויות.

המקרה שבו אפתח את הסדרה הוא אחד המקרים המפורסמים ביותר. מדובר במקרה של מרים שוקר, ילדה שאביה התלונן לועדת בהלול-מינקובסקי על היעלמותה.  הועדה גילתה את הילדה חיה ומאומצת אולם, כך לפחות נטען, היא לא ספרה על כך למשפחה, שגילתה זאת רק כעבור עשרים שנה לאחר מאבק משפטי שבסופו נפגשה עם הבת. הסיפור התפרסם בשנות התשעים בתקופה שבה נושא ילדי תימן היה בכותרות לאחר אירועי יהוד ותחילת עבודתה של ועדת החקירה הממלכתית ונתן רוח גבית לטענות של חטיפה וטיוח ממסדיים.

נתחיל בסקירה קצרה של פעילות ועדת בהלול- מינקובסקי. ועדת בהלול-מינקובקי (וב"מ בקיצור) הוקמה בינואר 1967 בתגובה ללחץ ציבורי עקב מאות תלונות על העלמות של ילדים מקרב עולי תימן במבצע "על כנפי נשרים" (1949-1950). התלונות הובאו על ידי גוף שנקרא "הועדה לגילוי ילדי עולי תימן הנעלמים" . זו הייתה הפעם הראשונה שבה נודע שהיקף ההעלמות הוא כל כך גדול, עד אז היה ידוע רק על מספר קטן יחסית של ילדים נעדרים מהעלייה הזו.  הועדה נקראה על שם שני האנשים שעמדו בראשה, פרקליט מחוז צפון עו"ד יוסף בהלול ורב פקד ראובן מינקובסקי מהמשטרה. לוב"מ היה צוות חוקרים שמנה 14 שוטרים וכן צורפו אליה כמשקיפים מטעם הועדה לגילוי ילדי עולי תימן הנעלמים עו"ד חיים קהאן והחוקר הפרטי עמי חובב. הועדה הגישה את מסקנותיה במרץ 1968.

לוב"מ הוגשו תלונות לגבי 363 בני אדם שנעלמו בתקופה הרלוונטית למנדט החקירה שלה. רובם היו תימנים, אבל 23 היו בני עדות אחרות. רובם היו ילדים, אבל היו גם כמה אמהות שנעלמו וכן גבר אחד. מתוך ה363 17 נעלמו במחנה המעבר בחאשד שבתימן, הועדה לא הצליחה למצוא מסמכים בנוגע למחנה בחאשד ולכן לא חקרה מה עלה בגורלם. מתוך ה346 שנעלמו בארץ וב"מ מצאה ש320 נפטרו, 22 לא הצליחה לגלות מה עלה בגורלם ו4 בנות בחיים מתוכן אחת כלל לא נעלמה, אלא משפחתה התלוננה על ניסיון העלמה, אחת במשפחת אמנה ושתיים מאומצות.

כמעט תמיד נכתב במקורות שונים על פעילות הועדה שהיא חקרה העלמות של 342 ילדים וש316 מתוכם נפטרו. מדובר בטעות שנובעת מכך שהועדה פתחה 342 תיקי חקירה שב316 מהם נקבע שהנעדרים נפטרו. בדרך כלל כל תיק התייחס לנעדר אחד, אבל היו שני תיקים של שלישיות שנפטרו בלידתן ומכאן ההפרש.

מרים שוקר היא אחת משתי מהילדות שנמצאו מאומצות ובה כאמור אני אתמקד. אבל קודם לכן אני אפרט קצת על שלוש הבנות האחרות שנמצאו בחיים מכיוון שאין עליהן כמעט מידע ובמיוחד על המאומצת השנייה. דבר זה נובע בין היתר משום שהתיקים שלהן לא נמצאים בארכיון המדינה. אין הכוונה שהם חסויים ולכן לא ניתנים לקריאה, אלא שהם לא נמצאים כלל בארכיון המדינה כי הועברו לגניזה במשרד הסעד. לכן לצורך החקירה שלי נאלצתי בהעתקים של מסמכים העוסקים בילדות שנמצאו בתיקים אחרים.

d79ed79bd7aad791-d7a2d79d-d79ed799d793d7a2-d79cd792d791d799-d792d795d7a8d79cd79d-d7a9d79c-d794d7aad799d7a7d799d79d-d7a9d79c-d794d799d79c.jpg

המקרה הראשון הוא של חממה (יונה) כהן, הילדה שאמה טענה התלוננה על ניסיון חטיפה. לפי התלונה שהאם מסרה המשפחה עלתה והגיעה למחנה העולים בית ליד. הילדה חממה חלתה בשיתוק ילדים והועברה בין בתי חולים כאשר במקרה אחד נאמר לאם שהילדה מתה, אולם לאחר מכן נמסר לה שהיא חיה ונמצאת בבית חולים בחיפה. האם בקרה את הילדה ברמב"ם מספר פעמים, אבל הפסיקה לבקרה בשלב מסוים. לאחר מספר חודשים בערב יום הכיפורים, אחרי שכבר יצאו ממחנה העולים לשיכון, החליטה לשוב לבית החולים ולחפש את הילדה. בתחילה נמסר שהיא מתה ולאחר שהיא התעקשה ובכתה לקחו אותה למשרד בדקו וראו שהילדה חיה ונמצאת במקום אחר ולקחו אותה לשם והיא קבלה את הילדה מסורקת ועם חבילת בגדים חדשים.

חקירת וב"מ איששה את רוב טענות האם לגבי אשפוזיה של הילדה. מסתבר שהילדה אכן סבלה משיתוק ילדים והאשפוז האחרון שלה היה ברמב"ם לפיזיותרפיה. האשפוז נגמר בתחילת מאי 1950 ומאז עד שאמה לקחה אותה היא הייתה במוסד הבראה כלשהו (לא הצליחו לזהות את המוסד). ההורים לא התעניינו בילדה במשך לפחות חמישה חודשים. מעדות האם והמסמכים שמצאו על הטיפולים הרפואיים שעברה, וב"מ הגיעו למסקנה כי לא היה ניסיון של מסירת הילדה למשפחה אחרת ומשערים שההעברות הדחופות של הילדה בין בתי חולים יצרו לאם תחושה שמנסים להעלים את בתה. בסיכום החקירה הם מציינים גם כי לאור העובדה המשיכה לסבול משיתוק חלקי ברגליה אין זה סביר שמישהו היה רוצה לחטוף דווקא תינוקת חולנית כזו.

המקרה השני הוא של חנה חלי, הילדה שנמצאה במשפחת אמנה. ראשיתו של המקרה בשנת 1963 אז פונה משפחת חלי למשטרה ולעיתונות עם סיפורם על הבת שנעלמה. מסיפור ההורים עולה כי הבת הייתה חולה בעת עלייתם בשנת 1950 ונלקחה לבית חולים.  כאשר רצו להשיב להם את בתם מצב המשפחה היה קשה (הצריף שלהם נשרף, האב היה חולה) והם סרבו לקבלה מתוך מחשבה שבית התינוקות במחנה שער העלייה הוא המקום הטוב בשבילה ומאז הם אבדו קשר עם הילדה. חקירת המשטרה הביאה לגילוי הילדה (ראו כתבות של מעריב, דבר, הבקר, על המשמר ולמרחב). הסתבר שבמשך הזמן אבד שם משפחתה של הילדה ולאחר כשנתיים שלא באו לקחת אותה היא הועברה למשפחת אמנה. המשפחה הופגשה עם הילדה שהייתה כבר בת 13, אולם היא סירבה לחזור אליהם. למרות שהילדה כבר נתגלתה פנתה המשפחה מסיבה לא ברורה גם לוב"מ שחזרה על אותן מסקנות .

המקרה השלישי הוא של הילדה המאומצת אשר כמעט ולא מוזכרת, רחל סעדי. מסיכום החקירה של וב"מ עולה כי הילדה עלתה בגיל 3 יחד עם אביה בן ה60 אמה ואחותה. האם חלתה ונפטרה כעבור שנה והאב לא היה מסוגל לטפל בילדיו והבת הועברה למוסד של ויצ"ו בירושלים. בהמשך האב התחתן שנית אולם לא רצה לגדל את הילדה ולכן פנה מיוזמתו ללשכת הסעד בבקשה למסור את הילדה לאימוץ. הוא גם הצהיר על כך בפני בית המשפט ואף הציב תנאי שהילדה תאומץ במשפחה דתית. מסתבר שאחיה ואחותה של רחל פנו לוב"מ וטענו שהאב לא הסכים לאימוץ, לפי החשד של הועדה הם עשו זאת מתוך רצון לקבל פיצויים מהמדינה. מדיון בכנסת משנת 1966 עולה כי לא היה מדובר בפנייה הראשונה של המשפחה לרשויות. הם פנו בעבר  למשרד הסעד וכבר אז קבלו את התשובה כי הילדה אומצה כחוק ולמרות זאת פנו לוב"מ.לימים, כך עולה מדו"ח שלגי, הילדה תפתח את תיק האימוץ ותפגוש את משפחתה הביולוגית.

עכשיו נעבור למקרה המרכזי שלנו, מרים שוקר. סיפור ההעלמות של מרים שוקר מתפרסם לראשונה ב1963 בכתבה שנקראת "דוד שוקור מחפש את בתו". בכתבה מספר אביה של מרים, דוד, שבתו נולדה באוהל במחנה ראש בעין והועברה לבית התינוקות. כמה שבועות מאוחר יותר המשפחה עברה לגדרה, אבל מרים נשארה בראש העין בהנחיית מנהל המחנה. אחרי שהתבסס בגדרה הלך דוד לראש העין לקחת את מרים ונאמר לו שהיא חולה ובבית חולים, הוא הופנה לבתי חולים בבית ליד ואיתנים אבל לא מצא את הילדה. גם פניות שלו למוסדות הקליטה לא נשאו תוצאות. לאחר פרסום הכתבה שכר דוד עורך דין ופנה לבית החולים איתנים, אולם ללא תוצאות (ראו כאן עמודים 81-84). עם הקמת וב"מ הוא פנה גם אליה .

 וב"מ חקרה ואתרה את הילדה. סיכום החקירה של וב"מ בנוגע לילדה מובא למטה. בסיכום החקירה מופיעה ההיסטוריה הרפואית שלה מלידתה עד אשפוזה בבית החולים הדסה ראש העין באוגוסט 1950.  מסתבר הילדה שהתה בבית החולים במשך שנה ולבסוף לאחר שלא הוצאה מבית החולים על ידי  הוריה הועברה לטיפול משרד הסעד ולבסוף אומצה ב1953. בסיכום נכתב כי הסיבה לאבדן עקבות הילדה היא רישום שם משפחתה לא כשוקר, אלא שם אחר על ידי אמה ולאחר שהאם התגרשה מהאב היא לא התעניינה יותר בילדה.

d7a1d799d79bd795d79d-d797d7a7d799d7a8d794-d7a075-d79ed7a8d799d79d-d7a9d795d7a7d7a8.jpg

d7a1d799d79bd795d79d-d797d7a7d799d7a8d794-d7a075-d79ed7a8d799d79d-d7a9d795d7a7d7a8-_1.jpg

בסיכום החקירה צונזרו על ידי ארכיון המדינה פרטים שונים וביניהם השם שבו נרשמה מרים. אולם חלקם מופיעים בטיוטה בכתב יד של דו"ח וב"מ. השם שבו נרשמה הילדה היה מרים שרעבי. כמו כן מופיעים שם פרטים נוספים לגבי מועד עלייתה ומספר תעודת העולה של משפחת שוקר שאפשרו לי לאתר את רישום בפנקס עולים של מחנה ראש העין א'.

טיוטת דוח מרים שוקר

כניסת משפחת שוקר לראש העין

 פרטים אלו מאפשרים להשלים את התמונה לגבי נסיבות העלמות הילדה. היא נולדה ב23.1.50 והוכנסה כעבור מספר ימים לבית התינוקות במחנה א' תחת השם מרים שרעבי שהיה שם החמולה של המשפחה (ולפי מקור אחר שם המשפחה של האם). האם מתגרשת מהאב ועוזבת לפרדסיה ב22.6, בשלב זה הילדה מאושפזת בבית חולים והיא חוזרת מהאשפוז ב30.6.  באוגוסט מגיע תורם של דוד והילדים לעזוב את מחנה העולים לשיכון בגדרה. דוד ובנו חיים עוברים לגדרה, אולם מרים נשארת בבית התינוקות במחנה בהמלצת מנהל המחנה בדיחי. כנראה אמרו לאב שמכיוון הוא מגיע למקום חדש עם תנאים לא קלים, הורה יחיד עם שני ילדים קטנים, עדיף שישאיר את התינוקת הקטנה בבית התינוקות עד שהוא יתבסס במקום החדש. ב24 באוגוסט הילדה נשלחת לבית החולים הדסה ראש העין בפעם השנייה. כעבור זמן כלשהו בספטמבר 1950 האב מגיע לראש העין לבקר את מרים, אבל אז נאמר לו שהיא חולה ומתחילים לטרטר אותו לבתי חולים שונים, אולם הוא לא מוצא אותה.

באותה תקופה, סוף אוגוסט וספטמבר 1950, מתנהל במקביל חיסול מחנה ראש העין והפיכתו ממחנה עולים בניהול הסוכנות למעברה בניהול הממשלה. כחלק מהמהלך מתחלפת ההנהלה במקום ובתי התינוקות נסגרים. בית התינוקות של מחנה א' נסגר ב3.9. תהליך סגירת המחנה היה רצוף בבלגן ואי סדר, אחד מדו"חות חוקרי ועדת החקירה הממלכתית מתאר זאת בצורה מפורטת. במהלך הסגירה נתגלו בבתי התינוקות 15 תינוקות שהוריהם לא היו ידועים, הם הועברו למוסדות אחרים. מהמסמכים הקיימים ידועים שמות של עשרה מהם, לגבי חלקם ידוע שהוחזרו להוריהם לאחר חיפושים ולגבי האחרים לא נמצא רישום מה עלה בגורלם, אבל לא הוגשה לגביהם תלונה על העלמות לועדות.

ככל הנראה המצב בראש העין באותה עת הוא הגורם העיקרי לאיבוד הקשר בין מרים ומשפחתה. אביה כנראה הגיע לראש העין לאחר סגירת בית התינוקות, ההנהלה של המחנה כבר לא ממש תפקדה, בנוסף לכך היא נרשמה כמרים שרעבי ולכן לא זיהו שהיא נמצאת בבית החולים בראש בעין והפנו אותו למקומות אחרים. כנראה שאם היא לא הייתה חולה ונשלחת לבית החולים, אלא נשארת בבית התינוקות היא הייתה מוחזרת למשפחתה כמו הילדים האחרים שנמצאו שם והוריהם לא היו ידועים בתחילה.

מרים נשארה כאמור בבית החולים בראש העין גם לאחר שהבריאה במשך שנה. ממסמכים של בית החולים אנו למדים שהם פנו למשטרה ועשו מאמצים לאתר את משפחת הילדה, אולם ללא הצלחה. הם גם פנו במשך כחצי שנה למשרד הסעד כדי שזה ייקח אותה תחת טיפולו, אולם למרות הבטחות זה לא נעשה. לבסוף באוגוסט 1951 , כאשר בית החולים בראש העין כבר התקרב למועד סגירתו, פנתה הנהלת בית החולים לשירות הרפואי סוציאלי של הדסה, שם יצרו קשר עם משרד הסעד וכן פנו למדור לחיפוש קרובים של הסוכנות כדי לפרסם הודעה על הילדה בתקשורת.

פניית הדסה ראש העין בנוגע למרים שרעבי

פנייה לשירות הסוציאלי בהדסה בנוגע למרים שרעבי

פעולות שבוצעו בנוגע למרים שרעבי

מעניין שפה הם מציינים שמרים הגיעה מבית התינוקות ב'. ייתכן שבשלב מסוים היא הועברה מבית התינוקות א' לב' וייתכן שמדובר בטעות.

ואכן זמן קצר לאחר מכן משרד הסעד החל לפעול. ממפקד יומי של הדסה ראש עין לחודשים אוגוסט וספטמבר 1951 אנו למדים כי ב26.8 עזבה מרים את הדסה ראש העין אל משרד הסעד בקריה, אולם היא חזרה למחרת היום. היא נשארה בראש העין עד ה28.9 ואז נכתב שיצאה "הביתה". ההודעה לגבי מרים פורסמה בעיתונות במדור לחיפוש קרובים ב23.10.

את צידו האחר של הסיפור, הצד של המשפחה המאמצת, תספר לימים אמה המאמצת של מרים שוקר, מרים אליהו, לועדת החקירה הממלכתית. ההורים המאמצים לא הצליחו להביא ילדים לעולם, מכרה שלהם ספרה להם כי שמעה מרופא ילדים שאותו הכירה בשם ד"ר רחמימוב שעבד בהדסה ראש העין על ילדה ללא הורים שנמצאת בבית החולים. בהמלצת הד"ר הם נסעו לבית החולים ולקחו משם את הילדה, בתחילה כמשפחת אומנה וכעבור שנתיים בוצע מלא באישור בית המשפט.

הודעה בעיתונות על אימוץ מרים שוקר

וב"מ פרסמה את הדו"ח שלה במרץ 1968, בפסקאות הנוגעות לשתי הילדות המאומצות נכתב רק כי הן אומצו כחוק ללא פירוט נוסף לגבי נסיבות אימוצן וזאת בכפוף לחוק האימוץ. הועדה גם הוסיפה כי אביה של מרים שוקר אינו יודע על עובדת אימוצה. לעומת זאת על רחל סעדי לא נרשם משפט דומה משום שהמשפחה הייתה מודעת לכך שהיא אומצה. זה מעניין לגלות איזה הבדל גדול מסתתר מאחורי משפט קטן. הועדה אף המליצה להודיע בכתב למשפחות הילדות שאומצו כי הן אומצו בלי פרטים נוספים.

וכאן יטענו פעילים העוסקים בנושא נגמר הסיפור, הועדה לא תודיע לאב ויעברו עוד 20 שנה עד אשר דבר אימוץ בתו ייוודע לו. אבל זה לא נכון, במכתב שנשלח בתאריך 2.8.68 הודיעה וב"מ למשפחה על כך שמרים אומצה. הודעה דומה נשלחה גם למשפחת סעדי.

d794d795d793d7a2d794-d79ed795d791d79e-d79cd79ed7a9d7a4d797d7aa-d7a9d795d7a7d7a8.jpg

והמשפחה קבלה את ההודעה בוודאות מכיוון שכעבור 11 יום התקבל במשטרה מכתב תודה נרגש מאת המשפחה:

 לכבוד המטה הארצי אגף החקירות מז"פ
שלום רב!
אנו רוצים להודות לכם על טיפולכם המסור ועל המאמצים הקשים שהשקעתם והחקירות שנתנו את תוצאותיהם לגלוי בתנו…
תודתנו העמוקה מקרב לב נתונה אליכם חזקו ואמצו והמשיכו בחקירותיכם ותקוותינו שתמצאו את כל שאר האובדים.

לאחר מכן מבקשת המשפחה פרטים נוספים על מרים.

d79ed79bd7aad791-d7aad795d793d794-d79ed79ed7a9d7a4d797d7aa-d7a9d795d7a7d7a8.jpg

d79ed79bd7aad791-d7aad795d793d794-d79ed79ed7a9d7a4d797d7aa-d7a9d795d7a7d7a8_1.jpg

כעבור חודש הופיע אחיה של מרים אצל מפקח אברהם בן שלום וביקש פרטים על אחותו. בן שלום הפנה אותו אל יוסף בהלול ולמיטב ידיעתי כאן נגמר הסיפור למשך קרוב לעשרים שנה.

זכרון דברים פגישה בין חיים שוקר לבן שלום

למי שתוהה מכתב תודה דומה לא התקבל ממשפחת סעדי.

ההתפתחות הבאה חלה בשנת 1986. בשנות השמונים חלה התעוררות מחודשת בקרב העדה התימנית  בנושא ילדי תימן והועד לגילוי ילדי תימן מוקם מחדש ומתחיל לפעול  למען העלאת המודעות לפרשה בציבור והקמת ועדת חקירה חדשה לחקר הפרשה. המאמצים האלה יישאו פרי בדמות ועדת שלגי שתקום בשנת 1988. אל כמה מישיבות הקבוצה הזאת נלווה גם עורך דין בשם זרח רוזנבלום כמעין יועץ משפטי. הוא מעלה באחת הישיבות את הרעיון של לאתר ילד אחד חי ועם זה ללכת לתקשורת כדי ליצור פרסום לפרשה. לדבריו לא ממש התלהבו מהרעיון ולאחר מכן לא בקשו ממנו להגיע לישיבות נוספות.

אבל דוד וחיים שוקר שומעים את ההצעה של רוזנבלום ופונים אליו שיעזור להם לאתר את מרים. לדבריו של רוזנבלום הם לא ידעו כלל שמרים מאומצת והוא זה שגילה להם זאת כאשר מצא את דו"ח וב"מ. לימים המשפחה תטען גם בפני התקשורת כי לא הודיעו להם על האימוץ, אני לא יודע איך להסביר את התנהגות המשפחה, ייתכן שהם פשוט שכחו שקבלו את ההודעה.

בכל מקרה בעזרת עו"ד רוזנבלום הם מתחילים במאבק מול שירותי הרווחה כדי ליצור קשר עם מרים. זה לא פשוט כי לפי חוק האימוץ רק המאומץ הוא זה שרשאי לפתוח את תיק האימוץ ולאתר את המשפחה הביולוגית שלו. אבל אחרי שנתיים של מאבק כולל איום של פנייה לבג"ץ הם מצליחים לפנים משורת הדין לגרום לשירות למען הילד לפנות למרים, ששמה הוא כעת עדינה, ולהעביר אליה מכתב שכתב חיים. ולבסוף, בסוף 1988 היא מסכימה להיפגש איתם.

דבר המפגש ויצירת הקשר בין עדינה לבין משפחתה הביולוגית נשמר בסוד במשך שנים, עדינה לא רצתה שמשפחתה המאמצת תדע זאת. עד כדי כך הדבר נשמר בסוד שבדו"ח ועדת שלגי שפורסם בדצמבר 1994 הועדה בטוחה שהאב לא יודע שמרים אומצה וממליצה להודיע לו את זה משום ש"הצער של אי ודאות קשה מן הצער של הידיעה כי הבת חיה מחוץ למשפחה". לעומת זאת לגבי רחל סעדי הם יודעים כי היא פתחה את תיק האימוץ ונפגשה עם אחיה.

רק ב1995 בתקופה שבה פרשת ילדי תימן עולה לכותרות בעקבות אירועי יהוד והקמת ועדת החקירה הממלכתית עדינה מסכימה לפרסם את סיפורה, בתחילה בעילום שם ועם קול מעוות ובהמשך היא מסכימה להיחשף. הסיפור זוכה כמובן לפרסום רב ומוצג בתקשורת בלא מעט פרסומים, למשל בתוכנית עובדה של אילנה דיין, כסיפור של העלמה מכוונת של מרים וכן עם ביקורת קשה על המדינה שידעה שהיא אומצה ולכאורה לא הודיעה על כך למשפחתה.

באותם פרסומים נכנסת לתמונה בפעם הראשונה אמה הביולוגית של מרים. עד אז מי שניהלו את החיפושים אחר מרים, את הפניות לועדות, והמאבק המשפטי היו האב דוד והאח חיים. והאם לא הייתה מעורבת בשום דבר. לפי סיפורה של האם נאמר לה באחת הפעמים שהגיעה לבית התינוקות כי מרים מתה. בהתחשב בכך שלפי כל שאר המידע הקיים האם התגרשה מבעלה ועזבה את המשפחה לפני שמרים נעלמה אני מוצא את הסיפור הזה תמוה.

כמה מסקנות לסיום. הראשונה היא שלמרות שנטען שוב"מ גילו ארבע ילדות בחיים בפועל הם גילו רק אחת. חממה כהן לא נעלמה כלל ואילו לגבי חנה חלי ורחל סעדי משפחותיהן כבר ידעו מה עלה בגורלן כאשר פנו לוועדה. מרים שוקר הייתה הילדה היחידה שמשפחתה לא ידעה מה עלה בגורלה כאשר פנתה לוב"מ.

מרים היא למעשה המקרה היחיד שוב"מ גילתה של ילדה שאומצה ללא ידיעת והסכמת משפחתה. לימים ועדת החקירה הממלכתית תגלה מקרה נוסף, צביה מינס, אבל שם המקרה מורכב יותר (האם הייתה רק בת 13 והאב האמין שהיא בגדה בו והתינוקת לא שלו והתעלל בה, בשלב מסוים האם ברחה מבעלה למשפחתה תוך שהיא משאירה את הילדה שהייתה מאושפזת בבית חולים, האבא כנראה נטש את הילדה כי לא האמין שהיא שלו וסיפר לאם מאוחר יותר שהיא מתה, ישנן עדויות שהוא גם חתם מאוחר יותר על הסכמה לאימוץ תוך שהוא מביא איתו מישהי שהתחזתה לאם, אבל לא כל הפרטים ברורים בגלל שחלק מהמעורבים לא היו בחיים וחלוף הזמן) .

לגבי נסיבות האימוץ ניתן לומר, לדעתי, שהגורמים המרכזיים לאובדן הקשר בין מרים למשפחתה הם העובדה שנרשמה בשם מרים שרעבי וכן הבלגן ששרר במחנה ראש העין בעת סגירתו. גם לאחר מכן כשלו הרשויות בטיפול במקרה, בית החולים הדסה ראש העין התחנן חודשים שהרשויות יתערבו אולם ללא הועיל, בית החולים פנה למשטרה וכן פנה למדור לחיפוש קרובים שיפרסמו הודעה, אולם המדור נועד לניצולי שואה שמחפשים את קרוביהם ודי ברור שיוצאי תימן לא קראו בו. קשה לי לבוא בטענות להדסה שחיפוש המשפחה לא היה תפקידם והם נאלצו לאלתר, אבל אני בהחלט סבור שמשרד הסעד כשל פה בצורה קשה. ייתכן שהתערבות מוקדמת שלו הייתה מצליחה לגלות את המשפחה שכן אביה חיפש אותה במקביל. ייתכן שאם אמה של מרים שידעה שנרשמה בתור שרעבי הייתה בקשר עם האב ניתן היה לאתר את הילדה, אבל עיקר האחריות רובצת על הרשויות.

עדות נוספת לכך ניתן למצוא בהמלצה שנכתבה בסיכום החקירה שלא להחזיר את מרים למשפחתה הביולוגית. שקראתי זאת לראשונה זה הרגיז אותי, "מי שם את אותו מפקח בן שלום להמליץ כזה דבר" חשבתי. אני עדיין לא חושב שההמלצה הייתה במקום, אבל אני כן חושב שיש בה משום הודאה של הוועדה שאובדן הקשר עם הילדה לא היה באשמת המשפחה ושיש לכאורה עילה לביטול צו האימוץ. זה בהשוואה למה שנכתב בסיכומי החקירה של הילדות האחרות שבהם מזכירים את הטיפול של המוסדות בילדים כמעין ביקורת על התנהלות ההורים (במקרה של רחל סעדי זה ברור מאוד).

נקודה נוספת נוגעת לקלות האימוץ, לפעמים עולה הטענה לפיה הכרזת ילדים כנטושים ומסירתם לאימוץ נעשתה בקלות דעת על ידי הרשויות, ייתכן שאפילו בכוונת מכוון. המקרים הללו מראים שלא היה זה המצב, מרים שוקר וחנה חלי היו שתיהן פרקי זמן ארוכים במוסדות ללא ביקורים ומבלי שלרשויות יש מידע מי הם הוריהן, רק לאחר מכן הן הועברו למשפחת אמנה ובמקרה של מרים שוקר כעבור שנתיים נוספות לאימוץ. לעומת זאת חממה כהן שמשפחתה לא בקרה אותה חמישה חודשים לא הועברה למשפחה אחרת וגם הילדים שנמצאו ללא הורים במחנה ראש העין לא הועברו למשפחות אחרות ונעשו מאמצים שנשאו פרי למצוא את הוריהם. אמנם הרשויות יכלו לעשות יותר בנוגע למציאת ההורים (ואין ספק שכשלו במקרה של מרים שוקר), אבל הכרזה על ילדים כנטושים ומסירתם לאימוץ לא נעשתה בקלות ראש.

נקודה אחרונה נוגעת להודעה של וב"מ למשפחה, בכתבות בתקשורת ובפרסומים של פעילים תמיד הם אמרו שלא הודיעו שמרים אומצה. גם ועדת שלגי סברה כך. באופן טבעי זה הוביל לביקורת קשה כנגד הועדה. אני למיטב ידיעתי הראשון שמצא את ההודעה למשפחה ואת מכתב התודה שלהם שמהווים הוכחות חותכות לכך שוב"מ אכן הודיעו למשפחה והמשפחה קבלה את ההודעה.

 תוספת מאוחרת 1.10.18: בעקבות דיון ער שהתפתח בתגובות בנוגע לאמינות גרסת האב התברר לי שבית החולים שבדיר עמר ליד ירושלים, שלימים יקרא איתנים, נפתח לקבלת חולים רק באוקטובר 1950. בנוסף לכך בחומרים של לויטן  קיימת עדות בעמ' 81 של אחד מעובדי איתנים שזוכר שביקור האב באיתנים היה במרץ 1953. אני בעבר סברתי שהוא טועה ומבלבל בין שני אירועים שונים, אבל אחרי קריאה חוזרת אני לא בטוח בכך.
שתי עובדות אלו מחלישות את טענות האב לפיה החל לחפש אחר מרים בספטמבר 1950 ומחזקות את האפשרות שהוא לא התעניין בה במשך זמן רב. עם זאת עדיין אין לי מספיק בטחון כדי לטעון זאת כעובדה. הקוראים מוזמנים להסיק את מסקנותיהם.

 

 

 

 

 

האם המוסד מעורב בפרשת ילדי תימן

השבוע התכנסה ועדת השרים לענייני ארכיונים לדיון בנושא קיומו של חומר מסווג בנושא פרשת ילדי תימן בארכיוני המשטרה, צה"ל והמוסד. הישיבה התקיימה בעקבות פנייה של גוף הנקרא "פורום אחי" (לשעבר פורום משפחות החטופים), גוף אשר יש בקרב חבריו חפיפה גדולה לעמותת אחים וקיימים. לאחר הפגישה הוציא הפורום את ההודעה הבאה:

תמצית דברי עו"ד יוסי גמליאל מפורום אחי בוועדת השרים לארכיונים השבוע

תודה ליו"ר הוועדה, על היוזמה לכינוס הוועדה.

ב- 60 שניות על "פורום אחיי"

פורום פעילים שהוקם לפני כ- 3 שנים, קבוצה מורכבת פעילים ותיקה כמו שושי זייד וד"ר רפי שובלי.. ובעיקר צוות של כ- 12 עו"ד.

עוסקים בעבודת מחקר דסק : נבירה, חיפוש ואיתור חומרים ומסמכים מארכיון המדינה ובעיקר מדוחות ופרוטוקלים וועדות החקירה.

עיסוק עיקרי- בתחום המשפטי.. תחום שלא נגעו בו בכל מהלך קמפיין המחאה הארוך ביותר מאז קום המדינה.

מייצגים כיום כ- 80 משפחות בתביעות שונות, תביעות לפתיחת קברים * תביעות נזיקיות * תביעות לצו עשה, בקרוב תביעות בנושא אמוצים

הליכים המשפטיים הינם היעלים ביותר בהתמודדות מול הרשויות והמדינה זאת למרות משך הזמן הארוך,

סיפור תיק רפואי של יוחנן, שהתקבל לאחר פניות וחודשים רק לאחר שהוגשה תביעה לצו עשה בבית המשפט.

המוסד:

פעילות המוסד:

אין כל ספק כי המוסד היה מעורב בפרשת ילדי תימן הדברים עולים באופן ברור מתיק עדות ד"ר דב לויטן שהיה חסוי ונחשף לאחר שפורום אחיי ביקשו להסיר החיסיון.

העמוד הראשון בתיק מסכם את תוכן התיק במילים: "תיק המזכיר פעילות של המוסד אחר ילדים מאומצים בארה"ב".

בעמ' 9 לעדות ד"ר לויטן מספר האחרון על אופי הפעילות המוסד בארצות הברית, במהלך עדותו מציין כי מדובר בחומר חסוי וצריך אישור המוסד.

בנוסף קיימים מסמכים תומכים לחשד כי המוסד היה מעורב:

הוצגו שני מסמכי דווח של אלמונים שחקרו בארצות הברית בעניין ילדי תימן, מעיון במסמכים עולה כי מדובר בתכתובת ענפה יותר, הדרישה להציג את כל המסמכים ולפרט את שמות החוקרים ואל מי דווחו?

פניה של יו"ר הוועדה השופט יהודה כהן, ופניה של יועמ"ש לממשלה אליקים רובינשטיין, ודוח של עו"ד דרורה נחמני רוט אשר כולם דורשים לבצע חקירה בחו"ל בעניין ילדי תימן,

יש לזכור כי שנות ה- 90 לאחר פרשת פולארד והתקרית הדיפלומטית, כל פעילות בחו"ל ובעיקר ארה"ב נעשתה בתיאום ובידיעה של המוסד.

מסמכי המוסד:

עולה בבירור מתוך עדותו של ד"ר לויטן כי הוצגו מסמכים של המוסד, ד"ר לויטן מעביר – מוסר מסמכים של המוסד לחברי הוועדה ומספר להם כיצד השיג את המסמכים,

כמו כן מציין כי לקח את המסמכים מתוך קובץ מסמכים של המוסד שהיה בארכיון המדינה.

המוסד – טיפול במסמכים:

מתוך עדות ד"ר לויטן מספר האחרון כי המוסד הפקיד לפחות שני מסמכים בהם גזר שמות של אנשים.

אנו מבקשים לדעת האם מעבר לגורם מפקיד כמו המוסד שטיפל במסמכים ארכיון המדינה אף הוא "טיפל" במסמכים,

לאור החשד שעולה ממסך דוח ביניים של החוקרים גוט בן אשר דוח עם חללים המחשיד כי המסמך טופל, בימים אילו נערכת בדיקה מול המסמכים המקוריים.

המוסד – מיספור העדות:

לעדותו החסויה של ד"ר לויטן ניתן מיספור לא זהה למיספור ברצף שנעשה לכלל העדים והעדויות וגם לעדויות נוספות של ד"ר לויטן.

דרישה לקבל עדויות שמוספרו מחוץ לרצף.

מעורבות הצבא + צנזורה:

מתוך דוח של חוקר הוועדה עו"ד יוסי יוסיפוב עולה כי קיבל מסמכים מד"ר שפרה שוורץ שעסקה במינהל רפואי.

מהמסמכים עלה כי חיל הרפואה היה מעורב בטיפול בילדי תימן בשנים 50-51 אנו ביקשנו את המסמכים אך נאמר לנו כי אינם קיימים.

בשם ה' נעשה ונצליח …

בברכה

——————————————-

יוסי גמליאל, עו"ד ונוטריון

אז יוסי גמליאל טוען שהמוסד היה מעורב בפרשה, בואו נבדוק מה בדיוק הוא טוען ועל מה הוא מתבסס.  לגמליאל ועמותת אחים וקיימים ישנן שתי טענות לגבי מעורבות המוסד, האחת שהמוסד היה מעורב בעסקאות בילדים והשנייה שהמוסד היה מעורב בחקירה של אימוץ ילדים בארצות הברית.

את הטענה הראשונה הציגה עמותת אחים וקיימים לפני כשנה בסרטון שפרסמה העמותה

ויוסי גמליאל חזר על הטענה גם בכתבה של עידית בן שימול (חברה לשעבר בפורום משפחות החטופים) בתאגיד כאן שפורסמה לפני כחודשיים.

טענה זו הוא מבסס על משפט אחד שהופיע בדוח ביניים של משרד החקירות גוט בן אשר מיום 2.2.1998 (בתיק הזה עמוד 103):

עמוד מדוח ביניים

בסעיף ג' רשום:

 מפרוטוקול של ועדת וב"מ עולה כי מסמכים נוספים, שאותרו על ידי חוקרי הועדה, מעלים חשד כי המוסד מעורב "בעסקאות מסויימות בילדים ".

סעיף זה לבדו יכול ליצור את הרושם כי ארגון הריגול, המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים, אכן מעורב בעסקאות בילדים. אלא שהסעיף בא אחרי שני סעיפים שעוסקים באימוץ פרטי מויצ"ו ירושלים והוא בא בהמשך לדוח 18 (ראו התייחסות בפוסט שלי על מכירת ילדים לארצות הברית) שבו מוזכר שמו של גניקולוג בשם ד"ר שטרק כמי שתיווך באימוצים תמורת כסף. לא רק זאת בעמוד הבא בדו"ח תחת הכותרת סיכום נכתב :

 חומר שנמצא בין תיקי שלגי מצביע ומחזק ממצאים, שהובאו בפניכם בדו"ח 18, לפיהם רופאים גניקולוגים היו מעורבים, תוך ניצול ויצ"ו ירושלים, ב"עסקאות מסוייימות בילדים" בלשון וב"מ.

גוט בן אשר סיכום מדוח ביניים

ולא רק זאת, בהמשך הדו"ח, בעמוד 109 בתיק, מופיע צילום של אותו הפרוטוקול של וב"מ מתאריך 31.3.67 ובו כתוב:

 ג. בבדיקת הארכיון במוסד ויצ"ו בירושלים נתגלתה התכתבות בקשר לאימוץ ילדים. הדבר נותן מקום להנחה שיתכן ונעשו עסקות מסויימות בילדים

אותו פרוטוקול קיים באיכות טובה יותר בתיק פרוטוקולים של וב"מ:

פרוטוקול 5 של ובמ

מקריאת כל החומרים הללו ברור מאליו שהמוסד שעליו מדובר הוא מוסד ויצ"ו בירושלים ולא המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים. לו היה גמליאל עושה את המינימום הנדרש וקורא את הדו"ח של גוט בן אשר עד תומו הדבר היה ברור גם לו (או שחמור יותר, הוא כן קרא).

עכשיו נעבור לטענה השנייה לפיה המוסד ניהל חקירה בניסיון לאתר משפחות שעל פי החשד אימצו ילדים בארצות הברית. פה הטענות של גמליאל יושבות על בסיס מוצק יותר. הפעם הוא מסתמך על עדותו של ד"ר דב לויטן בפני ועדת החקירה הממלכתית שם העיד שברשותו מסמכים של מי שלטענתו היו אנשי מוסד שביצעו חקירה בארצות הברית. לויטן מסר את עדותו בשלושה חלקים ובמהלך החלק השני ב18.2.96 הוא מסר עדות בדלתיים סגורות על אותם אנשים שהוא חשב שהם סוכני מוסד. העדות של לויטן בכל החלקים כולל החסוי קיבלה את אותו מספר סידורי, 340/95, זה כתוב בצורה ברורה על התיק, אין לי מושג על מה יוסי גמליאל מתלונן.

במסמכים שלויטן הציג לועדה הופיעו בין היתר שמותיהם של אנשים שנחשד שאימצו ילדים וכן כינויים של מי שהוא האמין שהם אנשי מוסד. אני קורא להם "אנשים שהוא שאמין שהם אנשי מוסד" משום שאני הגעתי למסקנה אחרת ואני אסביר מדוע.

דבר ראשון כאשר לויטן נשאל על ידי חבר הועדה האלוף במיל. דוד מימון איפה כתוב שאלו מסמכים של המוסד הוא משיב:

אה, זה אם אתה קורא אותם, כן, אתה מבין את זה

כלומר הדבר לא נכתב שם במפורש ומדובר במסקנה של לויטן. בנוסף לויטן מספר בעמוד 9 כי הוא קיבל, לאחר מאבק, אישור משר המשטרה לפתוח את התיק ולצלם את מהמסמכים. המוסד כפוף לראש הממשלה ולשר המשטרה אין סמכות בנושא זה. כלומר לא מדובר בתיק של המוסד, אלא בתיק של ועדת וב"מ (שהייתה ועדה משטרתית). על פי תיאור המסמכים הנזכרים בעדות הצלחתי לאתר את התיק המדובר.

המסמך הראשון מוזכר על ידי דרורה נחמני-רוט (פרקליטת הועדה), בעמוד 22 בעדות, הוא רשימה של אנשים שנחשדו שמחזיקים בילדים מאומצים מה2.4.1967 ומדובר במסמך הבא:

d799d793d799d7a2d795d7aa-d7a2d79c-d799d79cd793d799d79d-d79ed790d79ed795d7a6d799d79d-d79ed7a6d795d7a0d796d7a8.jpg

מסמך אחר שמזכירה דרורה נחמני-רוט באותו עמוד הוא מסמך שממוספר ב1 ובו פרטים על מישהו מניו ג'רסי שאימץ ילד ואחר עלום שאימץ שתי ילדות. מדובר בזכרון הדברים מהפגישה בין חברי הועדה לשלום כהן מעיתון "העולם הזה" בנודע לפרטי האנשים ( שאימצו ילדים תימנים בארה"ב שהעיתון כתב עליהם (ושוב אני מפנה לפוסט על מכירת ילדים לארצות הברית).

d7a4d792d799d793d794-d791d7a2d795d79cd79d-d794d796d7941.jpg

כמו כן מוזכר שם (עמוד 29) מכתב מאת אדם מאוניברסיטת ירושלים שמדבר על מידע שהגיע על מכירת ילדים לארה"ב. מדובר במכתב הבא:

d79ed79bd7aad791-d79ed790d7aa-d799d7a2d7a7d791-d7a9d799d7a3-d790d7a8d795d7a0d7a1d795d79f.jpg

כל המסמכים הללו נמצאים בתיק של וב"מ שנקרא "ידיעות" ובו גם התכתבות לגבי חקירה אחר אימוץ ילדים תימנים בארצות הברית.  חלק מהמסמכים שהצגתי בפוסט שכתבתי על מכירת ילדים לארה"ב לקוחים מהתיק הזה. אז ציינתי שמדובר בהתכתבות בין מינקובסקי לנציג המשטרה בארה"ב אבל לא הסברתי איך אני יודע זאת. ובכן בתיק נמצא תזכיר מהמטה הארצי הממוען למינקובסקי ובו נמסר לו כי הגיעו שני מכתבים מנציג המשטרה בארצות הברית בנוגע לילדי תימן, כמו כן נכתב שהמכתבים נגנזו בתיק א/4. תיק א/4 הוא תיק איסוף בנוגע למשפחה שאימצה ילדה שחשבו שהיא תימנייה. לאחר התזכיר נמצאים העתקים של שני המכתבים.

d7aad796d79bd799d7a8-d7a2d79c-d79ed79bd7aad791d799d79d-d79cd79ed7a0d7a7d795d791d7a1d7a7d799.jpg

עוד העתק של מכתב שקיים הוא של מכתב בנוגע לאדם אמריקאי שפנה אל ויצ"ו בבקשה לאמץ ילד. והועדה ניסתה לברר עם אכן זה יצא לפועל. במכתב הפעם לא מצונזרים הכינויים של הכותבים, בזר וסייף.

d7aad79bd7aad795d791d7aa-25-d791d79ed790d799-1967.jpg

בתיק האיסוף העוסק באיש לא רק שקיים המקור של המכתב, אלא שקיים גם המסמך הבא ובו חתימה של סייף. תשוו אותה עם החתימה על זיכרון הדברים בפגישה בעולם הזה ותראו שזו החתימה של מינקובסקי. כלומר מינקובסקי הוא סייף ונציג המשטרה בארה"ב הוא בזר.

d79ed79bd7aad791-d7a2d79d-d797d7aad799d79ed794-d7a9d79c-d79ed799d7a0d7a7d795d791d7a1d7a7d799.jpg

באותו תיק מופיע שמו של האיש המכונה "הבלש" , שמו  John C. Leffler. וככל הנראה מדובר בחוקר פרטי אמריקאי. ראוי לציין כי בעדותו דב לויטן מסר כי ידע על קיומו של התיק, אך לא הצליח לצלם ממנו מסמכים כך שהפרטים הללו לא היו לו ברשותו בזמן מתן עדותו.

גם ועדת החקירה הממלכתית הגיעה למסקנה הזו ולראייה כעבור כמה חודשים, כאשר הם מזמנים את מינקובסקי לעדות הם שואלים אותו על ההתכתבות שלו עם נציג המשטרה בארצות הברית ומינקובסקי מאשר זאת. בהמשך מינקובסקי יעיד עוד פעמיים בנושא ההתכתבות ביולי ודצמבר 1996.  לבסוף בדו"ח הסופי שלהם הועדה כותבת כי הם בררו והמוסד והשב"כ לא עסקו בפרשה ואין להם חומר רלוונטי (עמוד 142). לפי פוסט של שרת המשפטים איילת שקד זה גם מה שהמוסד מסר לועדת השרים לענייני ארכיונים.

עכשיו נחזור להודעה של יוסי גמליאל מפתיחת הפוסט, הוא מציין שברשותו שני דו"חות של אלמונים שמקורם לא ברור. לשמחתי הדו"חות הללו צורפו כנספח ב' למצע לדיון בועדת השרים שהוציא משרד המשפטים. מדובר בחלק מהתכתובת של מינקובסקי ונציג המשטרה בארצות הברית שלא ברור לי בדיוק איך הצליחו למצוא רק אותם בלי האחרים. בכל מקרה אם מישהו מעוניין בכלל התכתובות היא נמצאת מפוזרת בתיקים הבאים: תיק וב"מ ידיעות, תיק איסוף הרב ברגמן, תיק איסוף משפחה מאמצת בארצות הברית, תיק איסוף משפחה מקנדה ותיק איסוף משפחה מניו-יורק  .

תמוהה עוד יותר היא העובדה כי גמליאל מזכיר בקשות של ועדת החקירה הממלכתית והיועץ המשפטי לממשלה לפתיחת חקירה בחו"ל כהוכחות למעורבות אפשרית של המוסד למרות שכל אלו עוסקים באפשרות של פתיחת על ידי המשטרה בלבד (נספחים ג' וד' למצע).

נקודה אחרונה נוגעת לכתבה של עידית בן שימול שהובאה למעלה. לאחר שידורה פנו כמה אנשים במכתב לתאגיד "כאן" והתלוננו על מספר דברים בכתבה שהיו לא נכונים ובכלל זה הטענה שהמוסד היה מעורב בעסקאות בילדים. בן שימול בתגובה טענה שהיא קורבן של ניסיון השתקה של הפרשה על ידי "מכחישנים" וטענה שהתלונה נגדה היא השקרית והיא זכתה לחיבוק חם של עמותת אחים וקיימים ופעילים אחרים. כעבור שלושה שבועות היא פרסמה תגובה שלא ענתה כלל על הטענות שהופנו כלפיה. כך למשל בנושא המוסד, במקום להתייחס לנושא העסקאות שנעשו כביכול בילדים, התשובה שלה התמקדה בטענות בדבר מעורבות של המוסד בחקירה בחו"ל שכלל לא היו חלק מהתלונה נגדה

לסיכום הדברים אין כל בסיס לטענה שהמוסד היה מעורב בפרשת ילדי תימן. אבל מה שכן נתגלתה היא הרדידות של רמת התחקיר של "פורום אחי". מתרברבים בצוות של פעילים וותיקים, 12 עורכי דין שעוסקים בעבודת נבירה בחומרי הוועדות. אבל הם לא הצליחו לגלות את החומרים שאני, אדם יחיד שמתעניין בנושא בשעות הפנאי שלו, גיליתי. במקום זאת הם פונים לכלי התקשורת בטענות על חסיון והסתרה ומכנסים ועדת שרים מיוחדת על מנת לחשוף מסמכים "חסויים" שהם בעצם גלויים ונגישים בארכיון המדינה.  במקרה של הטענה על עסקאות בילדים שהמוסד מעורב בהן, הם אפילו לא טרחו לקרוא את הדו"ח שהם מצטטים ממנו עד הסוף. למרבה האירוניה הסיסמא של עמותת אחים וקיימים היא "עד שיגידו לנו את האמת", אולם מאופן ההתנהלות שלהם במקרה זה נוצר הרושם כי הם לא מסוגלים לזהות את האמת ומעדיפים לברוח למחוזות פנטסטיים. .

הבעייתיות של הזיכרונות או להאמין למשפחות – אבל מה קורה שהמשפחות סותרות את עצמן?

אחת האמירות המרכזיות שהפעילים למען הכרה בחטיפת ילדי תימן שבים וחוזרים עליה היא הצורך להאמין לסיפורי משפחות. עם האמירה הזאת ישנן שתי בעיות, הראשונה היא, שהיא רומזת שהסיבה לכך שהחטיפה לא זכתה להכרה על ידי הועדות היא משום שהן לא האמינו למשפחות וזה לא נכון. כל הועדות האמינו למשפחות, לפחות כנקודת מוצא, העדויות שלהן תמיד שימשו כבסיס לחקירה. העניין הוא שבעדויות המשפחות אין הוכחה לחטיפות, להבדיל מהעלמות. אם לדבר בהכללה, וכאשר עוסקים בלמעלה מאלף סיפורים אין ברירה אלא להכליל, הרי שהסיפור שמספרות המשפחות הוא בדרך כלל משהו כזה: הילד הגיע לבית חולים מסיבה כלשהי, בשלב מסוים נמסר לנו שהוא נפטר, אולם לא ראינו גופה ויש לנו ספקות אם הילד אכן מת. אין בעדויות המשפחות שום מידע לגבי מה קרה לילד לאחר שנלקח מהן. הועדות למעשה אמרו, בדקנו את הספור שלכם והגענו למסקנה שההודעה שנמסרה לכם אכן הייתה נכונה והילד מת. הועדות, ברוב המקרים, לא סתרו את עדויות המשפחות, אלא את תקוותיהן. הבעיה השנייה נעוצה במה הפעילים מתכוונים כשהם דורשים להאמין למשפחות.

אני מאמין למשפחות, ומה שאני מתכוון כשאני אומר זאת הוא שאני מאמין שהמשפחות מספרות את סיפוריהן כפי שזכור להן ולמיטב ידיעתן מתוך רצון כנה לדעת מה עלה בגורל יקיריהן. למעט יוצאי דופן בודדים הן לא משקרות או מנסות לסחוט פיצויים. מילות המפתח הן למיטב ידיעתן וכפי שזכור להן. רבים מהסיפורים מסופרים עשרות שנים לאחר האירועים, הזיכרון האנושי הוא לא מצלמת וידאו. עם הזמן אנשים שוכחים דברים, זיכרונות מתערבבים, זיכרונות גם מושפעים מדברים חיצוניים ולפעמים נוצרים זיכרונות שווא, אנשים נוטים לזכור דברים בצורה שבה הם יוצאים יותר טוב בסיפור. חלק מהסיפורים מסופרים על ידי בני הדור השני או השלישי שלא חיו באותן שנים ולא מכירים את כל הפרטים והעדות שלהם היא עדות שמיעה מכלי שני וכך נוצר לפעמים "טלפון שבור" בין הדורות. הנקודה היא שגם שהמשפחות מספרות את הסיפור בכנות גמורה אין זה אומר שהסיפור שלהן הוא אכן תיאור מדויק של מה שאירע.

אבל לא לכך מתכוונים הפעילים כאשר הם מדברים על להאמין למשפחות, מבחינתם להאמין למשפחות פירושו קבלה ללא עוררין של כל טענות המשפחות ללא שום ביקורת. היטיב לנסח זאת תום מהגר מפעילי עמותת עמר"ם בריאיון איתו הנושא את השם "המשפחות נושאות את האמת":

אנחנו לא רוצים לשעתק את הגישה של המשטר שאומרת ״הם לא אמינים״, ״הם הוזים הזיות״ וכו׳, אנחנו לא רוצים לחזור על הטעות הזאת ולא מעוניינים להיות במגננה, אלא פשוט להצהיר: העדות הזאת נכונה, זהו! זו האמת! אני דיברתי עם מישהי שסיפרה לי מה קרה לה בבית החולים ואני מאמין לה.

הגישה הזו אולי נתפסת בעיני הפעילים כדבר הנכון לעשות מבחינה מוסרית, תמיכה בקורבנות החלשים אל מול הממסד החזק, אולם  היא גישה שגויה לחוקר המנסה להגיע לאמת. זוהי גישה שמתאימה לארגון שמנסה לקדם נרטיב כמו עמותת עמר"ם ולא לגוף שמעוניין לחקור וזה ההבדל המרכזי בינם לבין ועדות החקירה השונות. בעוד שהעדויות מהוות את נקודת הסיום של העבודה של עמר"ם לוועדות הן היוו את נקודת הפתיחה להמשך החקירה.

אז איך בודקים את העדויות  וחוקרים את גורל הילדים? דרך אחת, שבה נקטו הוועדות בעיקר, היא מציאת מסמכים מקוריים מהתקופה הרלוונטית ממחנות עולים, בתי חולים, בתי קברות וכו'. המסמכים אינם סובלים מבעיות זיכרון כמו בני אדם ובאמצעותם הצליחו הוועדות להתחקות אחר גורלם של מרבית הילדים הנעדרים. הבעיה איתם היא שרוב הפעילים אינם מאמינים למסמכים וסבורים שהם מזויפים.

דרך שנייה היא מציאת עדי ראייה נוספים לאירועים, כמו שעשיתי בפוסט על ארבעים הילדים ש"נעלמו" מעתלית. אולם מכיוון שרוב המקרים נחקרו זמן רב לאחר התרחשותם קשה למצוא עדים נוספים מלבד בני המשפחה, במקרים רבים רק בן משפחה אחד היה עד ללקיחת הילד ומלבדו אין עדים נוספים.

דרך שלישית שקיימת היא בחינה כיצד עדויות המשפחות התפתחו במשך השנים. תלונות על העלמות של ילדים לגופים שונים (משטרה, אמצעי תקשורת, ועדות החקירה השונות) קיימות מאז שנות ה50 של המאה שעברה ועד לימינו אנו. ישנם מקרים לא מעטים של תלונות חוזרות מאותן משפחות. לפעמים המעיד הוא אותו אדם ולפעמים בני משפחה אחרים.  אולם הסיפורים שהמשפחות סיפרו לא תמיד נשארו זהים. מעקב אחר ההבדלים בסיפורים יכול ללמד אותנו איזה פרטים נעלמו לאורך השנים  ואילו נוספו ומאפשרת לנו להתקרב לאמת מתוך הנחה שככל שהסיפור סופר קרוב למועד התרחשות האירועים כך הוא יותר מדויק.

וזה מה שאני הולך לעשות הפעם, אני מתכוון להציג עשרה סיפורים של משפחות על העלמות ילדיהם ולהראות כיצד הם משתנים במשך הזמן או כאשר המספר הוא בן הדור השני שהיה צעיר מאוד או כלל לא נולד בעת ההעלמות. בנוסף אני אציג את ממצאי הוועדות לגבי המקרים כאשר יש כאלה. בדרך כלל ההשוואה תעשה בין עדויות משפחה לועדת בהלול- מינקובסקי (וב"מ) שפעלה בשנים 1967-8 לבין ועדת החקריה הממלכתית שפעלה בשנות ה90. בכל סיפור יהיו קישורים לעדויות ולתיקי החקירה הרלוונטיים על מנת שהקוראים יוכלו להחשף לסיפור השלם והמסמכים. בחרתי להציג עשרה סיפורים משום שרציתי להמחיש שמדובר בתופעה ולא במקרה בודד ומצד שני לא רציתי להאריך יותר מדי, אז בחרתי במספר עגול. יכולתי להוסיף עוד סיפורים. כתבתי על מקרה אחד כזה בפוסט על שתי האחיות שטענו שעשו בהן ניסויים ואולי אכתוב בעתיד על אחרים.

מה שמתברר כשעורכים את ההשוואה הוא שבאופן כללי ככל שהעדויות ניתנות מאוחר יותר וככל שהמעידים לא מעידים מכלי ראשון קיימת "החמרה" בעדויות. כלומר ילדים שבעדויות מוקדמות היו חולים בעדויות מאוחרות הם כבר בריאים, פרקי הזמן מתקצרים בין האירועים, המערכת יותר אטומה וכו'. מצד שני ככל העדויות יותר מוקדמות יש התאמה יותר טובה בינן לבין המסמכים שנמצאו דבר שמחזק את אמינות המסמכים ומראה שכאשר יש פער בין המסמכים לבין העדויות, במיוחד המאוחרות, הוא נובע בגלל חוסר דיוק בעדויות ולא בגלל אי-אמינות המסמכים.

בנוסף לכך בכל הסיפורים ישנו גרעין שנשמר וזה דבר חשוב, כי צריך לזכור, המשפחות לא בודות סיפורים מליבן ואני לא רוצה שזה הרושם שיתקבל, יש להן ילדים שהם תוהות על גורלם והן מספרות את סיפור היעלמותם לפי מיטב ידיעתן. בכל הסיפורים ישנו גרעין של אמת, רק שסביב הגרעין הזה נוספו לאורך השנים עוד אלמנטים וצריך להיות מודעים לכך.

דבר נוסף שצריך להיות מודעים אליו שלא כל הסיפורים של המשפחות סובלים משינויים כאלה, אם כי אלו בד"כ מכילים פחות פרטים "חשודים". אני אמנם מציג פה רק סיפורים עם שינויים כאלה, אבל ישנם מקרים שזה לא המצב ולא צריך לפסול אוטומטית כל עדות רק בגלל שהיא ניתנת זמן רב לאחר האירועים.

הנקודה שלי היא שכאשר נתקלים בעדויות מאוחרות יש להשוות אותן במידת האפשר עם עדויות מוקדמות ומסמכים. אם העדויות מתאימות מה טוב, אבל אם לא יש לדחות את המאוחרות. לא תמיד אפשר לעשות את ההשוואה הזאת ובמקרים כאלו יש לקחת בחשבון שהעדויות עלולות להיות לא מדויקות ולא להתייחס אליהן כאל אמת מוחלטת. נקודה אחרונה שכדאי לזכור היא שגם העדויות המוקדמות ניתנו בדרך כלל לוב"מ שפעלה קרוב לעשרים שנה לאחר האירועים ולכן גם הן עלולות לסבול מאי דיוקים.

למה זה חשוב, לא כי אני נהנה לספר להורים שהזיכרון האחרון מבנם או בתם הוא שגוי, אין בזה שום דבר מהנה.  אלא שכאמור בעדויות המשפחות אין מידע ממשי לגבי מה עלה בגורל הילד ולכן הרבה פעמים ה"הוכחות" לכך שהילד לא באמת נפטר הן כל מני פרטים בסיפור. כמו הילד היה בסדר גמור, התחננו ולא נתנו לראות גופה, עבר מעט מאוד זמן מאז שהילד נלקח ועד שנמסר לנו שנפטר וכו'.  לכן יש חשיבות רבה להערכת מהימנות העדויות על מנת להעריך את מהימנות טענות החטיפה. מכאן שהעובדה שבמקרים רבים הפרטים הללו הם תולדה של התפתחות מאוחרת בסיפור מחלישה מאוד את נרטיב החטיפות.

לפעמים כאשר מועלות תהיות לגבי מהימנות עדויות המשפחות, התוהה מואשם בגזענות ונטען מולו כי אינו למשפחות בגלל מוצאן. כך נתקלתי במקרים כאלה ברשתות החברתיות. כמובן שהדבר הזה אינו נכון, בעיות אמינות של עדויות, במיוחד בחלוף שנים רבות, קיימות אצל כל בני האדם ללא קשר למוצאם. כך למשל מי שהיה מנהל בית החולים של הדסה בראש העין, ג'ורג' מנדל, העיד בוועדה על שיעורי תמותה גדולים בשנה הראשונה לפעולת בית החולים, בכל יום בממוצע 2-3 פטירות. אבל הוא עומת עם רישומי בית החולים שהראו פחות ממאה פטירות באותה השנה.  אני לא חושב שהוא שיקר, אלא שפשוט היו באמת ימים, במיוחד בתחילת פעולת בית החולים, שבהם נפטרו מספר ילדים וכעבור עשרות שנים זה מה שנשאר אצלו חקוק בזיכרון. שוב פעם זה מדגיש את החשיבות של הצלבת העדויות עם מסמכים מהתקופה.

ועכשיו לטענה הבאה שעולה מדי פעם "מה לגבי ניצולי השואה, גם להם לא להאמין?". אותו הדבר נכון גם לגבי ניצולי השואה. גם ניצולי שואה הם בני אדם ומי שמצפה שכולם ידעו לתת תיאור מדויק ומושלם על מה שעבר עליהם לפני למעלה משבעים שנה טועה. אני לא קורא לא להאמין לניצולי שואה, בדיוק כמו שאני לא קורא לא להאמין למשפחות. אבל כן צריך להיות מודעים לכך שהעדויות יכולות להיות לא מהימנות וכאשר באים לעשות מחקר היסטורי או להעמיד אדם לדין צריך להצליב את העדויות עם חומרים בני התקופה. עובדה היא שגם אצלנו בית המשפט העליון זיכה את ג'ון דמיאניוק על בסיס מסמכים שיצרו ספק באשמתו על אף שאחד עשר ניצולי שואה (ואיש אס אס נוסף) העידו שהוא איוון האיום מטרבלינקה.

ועכשיו ללא הקדמות נוספות נעבור לסיפורים עצמם.

  1. זהרה בת עובדיה ומרים סעיד

בעדותם בועדת החקירה הממלכתית סיפרו הוריה של זהרה, מרים ועובדיה סעיד, כי בתם זהרה שהתה לפני העלייה לישראל בבית התינוקות במחנה המעבר בחאשד שבתימן כשהיא בריאה לחלוטין. כאשר הגיע זמן העלייה לארץ התנגדה האחות בבית הילדים שהמשפחה תיקח את הילדה איתה. לבסוף ניתן למשפחה לעלות עם הילדה, אולם יחד עם הילדה באה האחות שהחזיקה את הילדה משך כל הטיסה ולא נתנה לאם להניק אותה. לאחר הנחיתה בארץ האחות ירדה עם התינוקת מהמטוס למונית שחיכתה לה ומאז הילדה נעלמה וכל ניסיונותיהם לאתר אותה עלו בתוהו. ממש סיפור של חטיפה מובהקת.

בעדותו לוב"מ מסר האב סיפור דומה אבל עם כמה פרטים שונים. זהרה הייתה חולה ולכן הייתה בבית חולים החולים בחאשד והאחות בבית החולים אפשרה להם לעלות לארץ יחד עם הילדה בתנאי שהילדה תועבר מיד אחרי הנחיתה לבית חולים בארץ והם הסכימו לכך. עם הנחיתה הילדה הועברה לבית החולים בצריפין. במהלך השהות שלו במחנה העולים בראש העין האב לא ביקר את בתו משום שלא היה לו כסף והיו לו הרבה צרות, כדבריו. כעבור חודש בערך עבר כרוז במחנה והודיע שהבת נפטרה. רק לאחר שעבר למעברה הוא נסע לבית החולים בצריפין שם הראתה לו אחות את כרטיס החולה של זהרה ובו היה רשום שנפטרה. וב"מ מצאו את תיקה הרפואי בבית החולים בצריפין ובו נרשם כי היא הובאה ישירות משדה התעופה לוד לבית החולים ביום הגעת המשפחה ונפטרה כעבור שבועיים מדלקת ריאות. סך הכל התאמה מאוד טובה לסיפור האב.

סיפור ההעלמות של זהרה הוא דוגמא נהדרת לסיפור בעל גרעין אמת שמשתנה ומחמיר במשך השנים. הגרעין זהה, הילדה לא שהתה עם המשפחה בחאשד וכאשר עלתה עם המשפחה זה היה בליווי אחות שמהרה לקחת את הילדה לאחר הנחיתה. אבל ההבדל בין זה שהילדה הייתה בריאה לגמרי לבין זה שהיא הייתה חולה ולהורים נאמר במפורש שהיא תילקח מיד לבית חולים עם הנחיתה והם הסכימו לכך הוא עצום. חשיבות הסיפור חורגת רק מהמקרה הפרטי כיוון שהסיפור שימש כבסיס היחיד לטענות חטיפה שהוצגו בספרו של אברהם עובדיה "נתיבות תימן וציון" וכן כיכב בתוכנית עובדה ששודרה ב1996. וכך ישראלים רבים נחשפו לסיפור החטיפה המאוחר שהוצג בפניהם כאמת מוחלטת.

  1. ציון בן יחיא ולולווה (מרגלית) סאלם (פנחס)

בשנת 1996 התראיינה מרגלית פנחס (לולווה סאלם בשמה הקודם) לכתבה של העיתונאי יגאל משיח בעיתון הארץ. שם היא סיפרה כי היא התגוררה במחנה עין שמר ויום אחד הייתה התמוטטות של גג חדר האוכל במחנה. בעלה ושלושה אנשים נוספים נהרגו בהתמוטטות. היא ועוד כמה נשים הלכו לחפש את הבעלים ולזהות את הגופות. אחרי שמצאו וזיהו את הגופות הם החלו לצעוק ולבכות וכתוצאה מכך נעצרו על ידי שומרי המחנה למשך הלילה. מיד לאחר ששוחררה הלכה לבקר את בנה שהיה בבית התינוקות ונמסר לה שהוא מת "מה זה מת, אמרתי לה, ככה מתים ילדים? אתמול היה חי בידיים שלי" אמרה מרגלית. אבל עובדת ניקיון תימנית שהייתה שם סיפרה לה שהיא ראתה שלוקחים את בנה בחיים לפרדס חנה. מרגלית לא העידה בוועדת החקירה הממלכתית בגלל מצב בריאותה, אחייניתה, יונה משרקי, העידה במקומה וסיפרה בקווים כללים את אותו סיפור.

חקירת המשטרה בנוגע לציון החלה בשנת 1962 לאחר פנייה של העובדת הסוציאלית שטפלה במרגלית. כתוצאה מכך מסרה מרגלית בשנות ה60 מספר עדויות למשטרה ולוב"מ שבהם סיפרה כי היא ומשפחתה עלו לארץ בדצמבר 1949, ארבעה ימים לפני חנוכה. ציון הוכנס לבית התינוקות ומרגלית הייתה מבקרת אותו כל יום במשך כחודש, אז הוטל הסגר על בית התינוקות עקב מחלה. לאחר שמונה ימים הוסר ההסגר ומרגלית הלכה לראות את בנה, אולם אז גילתה כי בנה לא שם ונאמר לה שהוא מקיא חלב ולקחו אותו לבית חולים. ב3 בפברואר בעלה נהרג מקריסת הגג ולמחרת נמסר לה שציון מת. היא רצה לבית התינוקות ושם אחות בשם רות שבני הרגיעה אותה ואמרה שזה לא נכון.

חוקרי המשטרה מצאו ילד בשם ציון בן יחיא סאלם שאושפז בתל השומר וחשבו שהוא בנה של מרגלית, אולם שם נרשם כי הוא שוחרר בריא והם לא הצליחו לברר מה עלה בגורלו לאחר מכן. לכן בדו"ח וב"מ ציון היה אחד מ22 הילדים שלא הצליחו לברר את גורלם. חוקרי ועדת החקירה הממלכתית גילו שאותו ילד היה ציון בן יחיא סאלם אחר ולא בנה של מרגלית. ציון של מרגלית, כך גילו, אושפז באמצע חודש ינואר 1950 בבית החולים בבאר יעקב עד ה8 בפברואר. ראוי לציין כי מרגלית טעתה בתאריך התמוטטות חדר האוכל שהתרחשה ב6 בפברואר ולא ב3 בפברואר. ממצאי הועדה עולים בקנה אחד עם עדויותיה של מרגלית משנות ה60 על אשפוז בינואר וקבלת הודעה על מות הילד זמן קצר לאחר שהבעל נהרג. על סמך כך קבעה ועדת החקירה הממלכתית כי ציון נפטר בסבירות גבוהה.

פה אנחנו רואים תופעה של התקצרות זמנים והעלמות פרטים רבים בעדויות. ילד שבשנות ה60 היה מאושפז זמן רב לפני שהתקבלה הודעה על מותו הופך ל"אבל רק אתמול ראיתי אותו והוא היה בסדר גמור".  דבר נוסף שמופיע פה הוא נושא פועלי הניקיון. זהו מוטיב חוזר בעדויות מאוחרות רבות שהיחידים שעזרו למשפחות היו פועלי הניקיון או הערבים ולא אנשי הסגל במחנות או בתי החולים, מעין "ברית דפוקים" כביכול שנוצרה. אולם כמו שראינו אותה פועלת ניקיון בשנות ה90 הייתה אחות במחנה בשנות ה60.

  1. דניאל בן יחיא וזהרה וונה

שני אחיו של דניאל, שלום ודוד, סיפרו לוועדת החקירה הממלכתית כי אמם אושפזה בבית יולדות במחנה ראש העין וילדה שם ילד בינואר 1950. בגלל החורף הקשה הכניסו את הילד לבית התינוקות. האם הלכה להניק אותו שלוש פעמים ביום וכעבור כחודשיים כאשר הגיעה יום אחד להניק נמסר לפתע כי הילד מת. האם בכתה והשתוללה ודרשה לראות גופה. הפנו את המשפחה לבניין כלשהו שהאב והילדים הלכו אליו, אבל הוא היה נעול והם לא ראו את הגופה.

לוב"מ סיפרה האם כי הגיעה לראש העין בחודש חשוון וכעבור כחודשיים וחצי ילדה בן בצריף שבו הם גרו. הילד נשאר איתם שמונה ימים, לאחר ברית המילה שעשו לו בבית התינוקות נאמר להם להשאיר אותו כי הוא חולה וצריך להכניסו לבית חולים. האם ביקרה את הילד שלוש פעמים ביום על מנת להניקו, היא סיפרה שחוץ מזה לא נדרש ממנה לעשות כלום כי תמיד היא קיבלה את הילד רחוץ ולבוש. לאחר מספר ימים, כאשר הגיעה בבוקר להניק נאמר לה שהתינוק מת, היא ביקשה לראות את גופתו ולא ניתן לה. לאחר מכן היא בכתה קצת וסיפרה על כך לבעלה. האב הוסיף כי לאחר שאשתו סיפרה לו שנאמר לה שהתינוק מת הוא הלך לברר בבית התינוקות וזה מה שנאמר גם לו. הוא לא ראה את הגופה וגם לא דרש זאת שכן האמין להם.

וב"מ מצאו את תיקו של הילד מהדסה ראש העין וממנו עולה כי התינוק הובא אליהם ב16.1 בגיל משוער של שבועיים עם דלקת ריאות. דלקת הריאות חלפה אחרי טיפול, אבל הופיעו אצלו הקאות והוא נפטר כעבור 12 יום בשעה 6:45 בבוקר.

אנחנו רואים פה את ההבדלים בין דורות שונים, אפילו שהאחים היו בחיים בזמן האירועים הזיכרון שלהם שונה מאוד מתיאור ההורים בפרטים כמו מקום הלידה (צריף לעומת בית יולדות) משך הזמן שחלף (חודשיים לעומת סביבות השבועיים) והשאלה האם ההורים דרשו את הגופה או לא.  במקרה זה תיאור ההורים הרבה יותר קרוב למסמכים מאשר תיאור האחים.

  1. מנחם בן דוד וסעדה עוזרי

אחותו של מנחם, ציונה אביטל, סיפרה בועדת החקירה הממלכתית את הסיפור המזעזע הבא: המשפחה שלה עלתה לראש העין ב1949 לאחר שהשאירה את רכושה הרב בתימן באמונה שהוא יוחזר להם בארץ, אולם הם מעולם לא קיבלו אותו. כאשר הגיעו למחנה נאמר להם על ידי משפחות אחרות לשמור על הילדים כי לוקחים אותם. באמת כבר באותו יום הגיעו אחיות לקחת את הילד, אולם האבא התנגד ולא נתן להן. למחרת באו שתי אחיות בליווי רופא, אשר לדבריה כונה "מלאך המוות" בפי התימנים, ההורים ניסו להחביא את הילדים (מנחם ואחותו הגדולה נעמה), אולם מנחם החל לבכות והרופא גילה אותו. האם אחזה במנחם והרופא נתן לה שתי סטירות, ירק עליה ולקח לה את מנחם בכוח מהיד ומסר אותו לאחות.  לאחר מכן הרופא והאחיות ברחו החוצה. האם והאב רדפו אחריהם והרופא תפס את האם וגרר אותה בכוח בחזרה לאוהל. את הילד הם הכניסו לבית חולים מקומי.

האב והאם המשיכו לשמור כל הזמן על מנחם בבית החולים. האב בלילות היה משגיח דרך חלון מיוחד והאם הייתה מגיעה ומשגיחה ביום. יום אחד לאחר כשבועיים וחצי הגיעה האם להניק את מנחם, האב סיים את ה"משמרת" וראה שהילד בסדר. כאשר האם הגיעה הרופאים והאחיות בקשו ממנה להמתין מספר דקות, לאחר מכן הכניסו אות לביתן, אולם במקום מנחם במיטה שלו היא ראתה ילד אחר. היא החלה להשתולל ושאלה מה קרה לילד ואמרו לה שהוא מת. האם דרשה לראות גופה אם כך, אבל נאמר שהוא כבר נלקח ונקבר.

בעדותה לוב"מ מסרה האם את הפרטים הבאים: היא ובעלה ושני ילדיהם הגיעו למחנה ראש העין ב' ב2.11.49 בשעה 6 בערב, באותו זמן נלקח מנחם מידיה והועבר לבית התינוקות על ידי רופא. האם מספרת שהיא בכתה כל הלילה כי לא הסכימה לכך. למחרת באה לבית התינוקות להניק אותו שלוש פעמים ביום. וכך הדבר נמשך לדבריה חמישה חודשים עד שיום אחד בשעת ההנקה החל מנחם להקיא. כאשר היא הגיעה לשעת ההנקה הבאה מנחם לא היה במיטתו והאחות אמרה לה שמנחם הועבר לחדר מיוחד לילדים חולים והראתה לה אותו שם. כאשר באה בפעם הבאה נמסר לה שהוא הועבר לבית החולים במחנה. היא הלכה לבית החולים במחנה ושם לא נתנו לה להיכנס ולא רצו לדבר איתה. אם כי לדבריה היא לא ממש הבינה מה שהם אמרו והם כנראה לא הבינו אותה. מעבר לכך לא נמסר להם דבר לגבי מנחם, לא שהועבר לבית חולים אחר ולא שנפטר. וב"מ מצאו שמנחם התקבל לבית החולים דג'אני ביפו ב3.12 במצב קשה ונפטר שם כעבור שלושה ימים.

שוב פעם רואים תופעות של החמרה והיווצרות סימנים מחשידים. האם מספרת שבנה נלקח ממנה עם הגעתה בניגוד להסכמתה ושהיא בכתה אחרי זה, כך שיכול להיות שהוא נלקח בכוח והיא פשוט לא פרטה על זה. אצל הבת כבר הסתירו את הילד יום שלם ולקחו להם את הילד מהאוהל באלימות. האם מספרת שהיא הייתה באה שלוש פעמים ביום להניק את הילד וראתה אותו חולה, ואז העבירו לחדר מיוחד ואז לבית חולים. אצל הבת ההורים השגיחו 24 שעות על הילד והא היה בסדר גמור ורק לכמה דקות לא ראו אותו ומיד אמרו להם שהוא מת ונקבר. דבר שהוא לא סביר בעליל. מצד שני מעניין גם לראות שהאם מספרת שהניקה את מנחם חמישה חודשים למרות שהמסמכים מראים שמדובר בחודש אחד בלבד. להזכירנו שגם עדויות "מוקדמות" סובלות מאי דיוקים.

  1. אברהם בן סעיד וסעידה חדד

אחותו של אברהם, מזל דמארי, שהייתה בת 12 בערך בעת שנעלם סיפרה לוועדת החקירה הממלכתית כי משפחתה עלתה לישראל בסוף 1949 למחנה ראש העין ג'. כעבור שבוע בערך מאז הגעתם הגיעה לפתע אחות לאוהל שבו שהתה המשפחה עם אברהם ולקחה אותו בכוח מאמה בטענה שהילד חולה חרף טענות האם כי הילד בריא. יום למחרת הגיעה האם כפי שנאמר לה לבית החולים הדסה במחנה א' ושם נמסר כי הילד מת, אולם לא הראו לה גופה.

אביו של אברהם סיפר לחוקרי וב"מ כי הוא ומשפחתו עלו ב17.4.50 בראש חודש אייר ושוכנו במחנה ראש העין ג' והילד אברהם נשאר עמם. כעבור חודש לערך החל הילד לבכות והאם לקחה לבית החולים הדסה שבמחנה א'. כאשר חזרה לשם למחרת היום נמסר לה כי "אין ילד". האם הוסיפה במכתב כי לקחה את הילד למרפאה לאחר שלא הרגיש בטוב. נאמר לה לחזור למחרת וכאשר חזרה נאמר שהילד מת, אולם היא לא ראתה את גופתו. חוקרי וב"מ מצאו את תיקו הרפואי ממנו עלה כי הילד הובא לבית החולים הדסה בראש העין ב28.5 עם דלקת ריאות ודיסטרופיה ונפטר באותו הלילה.

שוב אנחנו רואים אותם תופעות של "החמרה", ילד חולה שהופך לבריא, הבאה של הילד על ידי ההורים שהופכת ללקיחה בכוח, טעויות בנוגע למועד העלייה ומשך הזמן מהעלייה לפטירה והתאמה טובה יותר בין התיאור המוקדם של ההורים למסמכים.

  1. מזל בת יחיא וידידה גמליאל

אמה של מזל העידה בוועדת החקירה הממלכתית כי ילדה את בתה באוהל במחנה ראש העין באותו היום שבו הגיעה לישראל. הילדה הייתה אצלה כשבוע ולאחריו גילו את הילדה ואמרו לה להכניס אותה לבית התינוקות. כעבור שבועיים נאמר לה שהילדה מתה למרות שלא הייתה חולה. אחיה הוסיף שהוא זוכר שנאמר להם שהילדה חולה ולקחו אותה לבית חולים בשדרות ירושלים ביפו. הוא והאבא הלכו לשם ולא נתנו להם להיכנס, רק אמרו להם שהיא מתה.

אביה של מזל מסר לוב"מ כי הם הגיעו באוקטובר 1949 למחנה ראש העין ובאותו ערב אשתו ילדה באוהל. למחרת סיור של עובדי המחנה שתפקידם היה לדאוג לבריאות העולים גילה את האם והילדה ולקח אותם לבית חולים שהיה בתל אביב ברחוב המלך ג'ורג' 37. לאחר שלושה ימים האם ומזל חזרו ומזל הוכנסה לבית התינוקות של המחנה. לאחר שלושה ימים הילדה שוב נלקחה לבית החולים ברחוב המלך ג'ורג' 37 וכעבור חודש ימים הם קיבלו הודעה כתובה שהילדה נפטרה. האב הלך לבית החולים ושם נמסר כי היא כבר נקברה.

וב"מ מצאו היא המשפחה עלתה ב27.10.49 וב28.10 אושפזו האם והתינוקת בבית החולים דג'אני ביפו וחזרו לראש העין ב1.11. ב3.11 התינוקת הועברה למוסד אם וילד של ויצ"ו בתל אביב ששכן ברחוב המלך ג'ורג' 37, סיבת ההעברה: היותה פגה במשקל 1.9 ק"ג ובמחנה העולים לא היו אמצעים לטיפול בה. היא חלתה במהלך שהותה בויצ"ו ונפטרה מדלקת ריאות ב30.12. מסמכי ויצ"ו מראים שהודעה נשלחה למחנה.

מה שמעניין פה שסיפור האב המוקדם מתאים בצורה כמעט מושלמת למסמכים, עד כדי כך שהאב זכר את כתובת המעון שממנו היא נעלמה.הוא רק טעה לגבי בית החולים הראשון שבו האם אושפזה. לעומת זאת הסיפור המאוחר של האם והאח מכיל הבדלים גדולים בינו למסמכים. זה עוד תימוכין לכך שפער בין המסמכים לעדויות נובע מבעיות בעדויות ולא במסמכים.

  1. מזל (גזל) בת חסן סעיד וחנה אפרים

אם הילדה שלחה לוועדת החקירה הממלכתית מכתב ובו כתבה כי בשנת 1950 היא הייתה במחנה עין שמר וביום שני בשבוע לקחה את בתה לטיפת חלב לאחר שנתבקשה וזאת למרות שהילדה הייתה בריאה לחלוטין. הילדה הוכנסה לבדיקות. בשעה 12 בצהריים אמרו לה שהיא יכולה לחזור לאוהל והם יטפלו בילדה. בשעה 2 בצהריים הגיע מברק ובו הודיעו לה שהילדה מתה. היא ביקשה לראות גופה ונאמר לה להגיע ביום רביעי למקום מסוים ושם הראו לה גופה של אדם מבוגר ואמרו לה שבארץ הגוויות גדלות.

לחוקרי וב"מ סיפרה האם כי עלתה ארצה ב8.3.50  יחד משפחתה ונשלחה למחנה עין שמר. כעבור חודש וחצי בערך מזל החלה לשלשל ולהקיא. באו מהרופא ולקחו אותה באמבולנס למקום לא ידוע לה. באותו היום אחר הצהריים הודיעו למשפחה שהילדה נפטרה. כעבור כמה ימים הם גם קיבלו מכתב בעברית שבו נכתב שהיא מתה. הם ישבו שבעה למרות שלא ראו גופה ולא היו בלוויה. במכתב נוסף היא הוסיפה כי הילדה הייתה מקיאה והיא לקחה אותה לרופא המחנה ושם מיד הפשיטו אותה ואמרו שלוקחים אותה לחיפה. היא התנגדה לכך אבל דחפו אותה ולקחו את הילדה בכוח. היא גם רשמה כי היא לא האמינה שהילדה מתה והתעקשה לראות גופה, אבל הראו לה רק גופה של מישהו אחר.

וב"מ מצאו כי הילדה התקבלה בבית החולים דג'אני ביפו ב7.5 עם חום גבוה (38.9 מעלות), דיסטרופיה ומצב קשה של התייבשות וחולשת שריר הלב. היא נפטרה שם למחרת היום ב8.5 שאכן היה יום שני בשבוע. שוב פעם אנחנו רואים סיטואציה של ילדה חולה ש"מבריאה" בחלוף השנים. סיפורה המוקדם של האם תואם בפרטים את ממצאי הועדה. התנהלות הרופאים כפי שהיא מתארת אותה במכתב אכן עולה בקנה אחד עם ילדה שמגיעה במצב קשה ויש לשלוח אותה בדחיפות לבית חולים והאם מתנגדת לכך.

  1. מזל בת יחיא וזהרה זקן

הסיפור של משפחת זקן הוא בהחלט יוצא דופן. אחיה של הילדה פנה במכתב ליגאל יוסף, חבר הועד הציבורי למען גילוי ילדי תימן הנעדרים וועדת שלגי,  ושם סיפר על "גניבת" אחותו. הילדה הייתה בבית התינוקות בעין שמר בריאה לחלוטין והאם הייתה מניקה אותה יום יום. עד שיום אחד לפתע נאמר לה שהתינוקת מתה, אבל גופה לא הראו. ועדת שלגי פנתה לאם כדי לקבל מידע נוסף ושם ציפתה להם הפתעה. מה פתאום אמרה האם, היא זכרה שהילדה חלתה והיא התעלפה כאשר החזיקה אותה בידיה, ניסו לעשות לה הנשמה אולם ללא הועיל. גם האם וגם הגיס ראו את הגופה והמשפחה ישבה שבעה על הילדה. לדבריה האח פנה לועדה בהשפעת אירועי יהוד ועוזי משולם.

הסיפור שוב פעם מדגיש את הפערים בין הדורות בדיווחים. במיוחד משום שועדת שלגי לא הצליחה למצוא מסמכים על גורל הילדה. אלמלא הייתה לנו עדות האם הילדה הייתה עדיין נחשבת כמקרה לא פתור, ייתכן שחטופה. החשיבות של זה מקבלת משנה תוקף שבשנים האחרונות עיקר הדיווחים מגיעים מבני הדור השני והשלישי ולא נותר לנו אלא רק לתהות כמה עוד מקרים דומים יש, רק שבהם ההורים לא העידו?

  1. תמניה בת יוסף ושמחה הברי

אחיה של תמניה , שלמה, שלח מכתב לועדת החקירה הממלכתית ובו כתב בין היתר:

זה קרה בראש העין כשהיינו באוהלים, באו עם טנדר שני אנשים ואחות וביקשו מהאמא שתצא החוצה עם הילדה. הילדה הייתה בת 4. איך שהגיעו לטנדר ניהלו שיחה עם האמא כ-דקה שתיים סטרו לאמא והכניסו את הילדה לטנדר וברחו.

המקרה נחקר גם על ידי ועדת שלגי שקדמה לוועדת החקירה הממלכתית בכמה שנים. לחוקרי הועדה אמרה האם כי היא התגוררה במחנה ראש העין א'. כשנה לאחר עלייתה הגיעו לאוהל שלה שתי אחיות שלא היו מוכרות לה ולקחו את תמניה, שהייתה ילידת 1947. האם והאחיות נסעו יחד לבית חולים שהאם לא זכרה את שמו ובהגיען לשם מסרו את הילדה לידי רופא. האם רצתה להיכנס לבית החולים יחד עם הילדה אולם נאמר לה שזה אסור. היא ניסתה להיכנס בכוח והרופא גרש אותה תוך שהוא סוטר לה ולאחר מכן היא חזרה אל מחנה העולים. היא ביקרה את הילדה בבית החולים פעם אחת נוספת בלבד. בפעמים האחרות שהגיע לבית החולים לא ניתן לה להיכנס ולא נמסרו פרטים על גורלה של הילדה.

גם וב"מ חקרו את המקרה. האם סיפרה להם כי עלתה מתימן בשנת 1949 לפני יום הכיפורים יחד עם בעלה ושש בנותיה, סלאמה בת ה25, נדרה בת ה20, זהרה בת ה18, תמניה בת ה5-6, בדרה בת ה5 ונעמה בת השנה. כשהגיעו למחנה ראש העין תמניה הייתה חולה ושילשלה הרבה, היא נבדקה על ידי רופא ולקחו אותה עם טנדר לבית חולים. הרופא ביקש גם מהאם שתתלווה אל הילדה, אולם היא סירבה כי פחדה. לאחר שלושה ימים ביקרה את הילדה בהסעה שאורגנה על ידי המחנה. בביקור הבא היא לא מצאה אותה ונאמר לה שאין ילדה. היא מציינת גם שלא בטוח ששמה של תמניה נרשם כשנלקחה.

גם האב נחקר וסיפר כי עלה עם אשתו ובנותיו, סלאמה בת ה14, נדרה בת ה13, שרה (זהרה) בת ה12, אורה (בדרה) בת ה10, תמניה בת ה8 ונעמה בת ה9. מועד העלייה היה קצת לפני ראש השנה. תמניה הייתה חולה בטיסה והיו לה כאבי בטן חזקים. לאחר הנחיתה האבא סיפר לאחות שהילדה חולה, רופא בדק אותה ולקחו אותה בטנדר למקום לא ידוע לאב. האב לא זכר אם זה קרה בשדה התעופה או לאחר ההגעה למחנה ראש העין. לאחר מכן הם ביקרו את הילדה שלוש פעמים בעזרת טנדר של המחנה, פעם בכל חודש לדבריו עד שהגיעו פעם אחת ונאמר להם שהילדה הועברה לבית חולים אחר ומאז הם לא יודעים עליה דבר מאז.

וב"מ חקרו את המקרה ומצאו רשימה של מחנה ראש העין שבה נרשם כי האם בת 30, סלאמה בת 25, נדרה בת 20, זהרה בת 17, תמניה בת 12, בדרה בת 7 ונעמה בת שנה. הם גם לקחו את האם למספר בתי חולים לראות אם היא מזהה את המקום והיא זיהתה את בית החולים הדסה תל אביב כבית החולים שבו תמניה הייתה מאושפזת. אבל הם לא הצליחו לגלות מה עלה בגורלה וכך גם ועדת שלגי. ועדת החקירה הממלכתית הפסיקה את החקירה באמצע לאחר שהתברר שגילה של תמניה היה מחוץ למנדט שניתן לועדת החקירה.

המקרה הזה מעניין גם בגלל שהוא מראה את התפתחות הסיפורים לאורך השנים ובמעבר בין הדורות. החל מ"הילדה הייתה חולה וקראנו לרופא שייקח אותה" וכלה ב"באו כמה אנשים, לקחו את הילדה ונעלמו".  כמו כן מעניין לראות את הסתירות בין העדויות המוקדמות של האב והאם, מכיוון ששניהם לא יכולים להיות צודקים בו זמנית הרי שזה מדגים את הבעייתיות בעדויות בני אדם ומזכיר לנו שאין להסתמך על אף עדות כאמת מוחלטת. נקודה חשובה נוספת היא נושא רישום הגילאים. האב, האם והרישומים, כל אחד מהם נוקב במספרים שונים לגבי גיל הילדים. למעלה מזאת, האם היא לכאורה בת 30 ובתה הבכורה בת 25 מה שכמובן אינו אפשרי. לכן או שהילדים קטנים ממה שנרשם ונאמר על ידי האם או שהיא מבוגרת הרבה יותר ממה שנרשם. אבל הדבר מדגים את הבעייתיות שהייתה בחלק מהמקרים ברישום הגילאים במהלך העלייה מתימן דבר שלפעמים גורם לסתירות בין המסמכים וסיפורי המשפחות.

  1. אמנה סאלח (דעוס)

סיפורה של אמנה סאלח הוא אחד מהסיפורים המעטים על נשים שנעלמו. בתה, מרים חוברה, סיפרה ב12.12.2017 בועדת הכנסת המיוחדת לנושא ילדי תימן ומזרח ובלקן את הסיפור הבא:

מרים חוברה:

קראו לה בארץ חנה סאלם. הגענו כרגיל עם כל המשפחה, כולם בריאים, כולם נפלאים. באו לאוהל ולקחו את אמא שלי. הצביעו עליה שהיא צריכה לעבור בדיקה. אני הייתי בת 11. ולקחו אותה.

בבית ליד ישנם צריפים כאלה. היה פעם מחנה בריטי. בצריפים האלה החלונות בגובה כזה, והם נמוכים, לא גבוהים. את היית שם? אז הלכתי עם אחותי למחרת, שמנו אבן, עלינו על האבן והשקפנו קדימה ואחורה. ראינו את אמא בערך במיטה השלישית מצד שמאל. אז אימי מצביעה לנו שהיא צמאה.

אני רצתי לאוהל – באלוהים – זה כאילו היום. הבאתי ספל אלומיניום עם מים ולמזלנו הטוב הדלת הייתה פתוחה, לא נעולה. נכנסנו. אחותי השיבה את אימי, אימי התחילה לשתות, באה אחות כושית מפחידה, עיר של שדים. יש עליה כזה כובע לבן של אחור ושיער מקורזל כזה. היא לקחה את הספל, זרקה אותו, רוח מין און, רוח מין און. ממש נבהלנו.

קריאה:

ערבייה.

מרים חוברה:

ברחנו, הלכנו לאוהל. אנחנו מספרים לכל המשפחה. באה המשפחה לבדוק מה הלך. אימי לא נמצאת. איננה. אין. אינה. לא דובים ולא יער. כאילו אמא שלי לא נולדה. אני נולדתי דרך האוויר. אז הייתי בוועדת שלגי. היו שם שלושה שופטים בדימוס, אולי בני 100. לא יודעת. אין טלוויזיה. אין רדיו. אין רישום. אין כלום. אני ודודי, אח של אימי ואחותי.

מרים אכן הייתה בועדת החקירה הממלכתית (לא בשלגי כמו שאמרה בטעות), אבל שם מי שהעיד על רוב הסיפור היה אחיה של אמנה, שלום צדוק. משום שלטענת מרים הוא הכיר את הסיפור יותר טוב. האח סיפר שהמשפחה הבחינה שאמנה הייתה חולה קשה, אז הם קראו לרופא המחנה והגיעו עם אמבולנס ופינו אותה לבית החולים בצריפין. כעבור יומיים שלושה נמסר להם שנפטרה, אבל הם לא ראו גופה או קבלו מסמך כלשהו. האח גם אמר כי מה שמרים כתבה במכתב ששלחה לוועדה, שהודיעו על מות האם כעבור שבועיים, אינו נכון.

ושוב אנחנו רואים את ההבדל בין הדורות, בין דור ראשון שחווה את האירועים כבוגרים לבין דור שני שחוו כילדים. שוב פעם האישה הופכת מחולה קשה לבריאה לחלוטין וסגל המחנה סתם לפתע מופיע במקום שיקרא על ידי המשפחה.  וועדת החקירה הממלכתית לא חקרה את המקרה משום שמדובר באשה בוגרת ולא ילדה והדבר היה מחוץ למנדט שלהם. יתרה מזאת, בתשובת הועדה למשפחה נרשם בטעות שגילה של אמנה היה 19 למרות שבמסמכי הועדה רשום שהיא הייתה בסביבות גיל 30.

אני ניסיתי לחפש מידע ומצאתי רישום ביומן קבלת חולים של אסף הרופא מ1949 על "אמנה צדק" ממחנה העולים בית ליד ז' שהייתה מאושפזת בין ה17.9 ל23.9. צדק יתכן שהוא שיבוש של צדוק שהיה עברות מקובל של השם סלאח (והוא גם שם משפחתו של האח). נרשם שהנ"ל ילידת 1900 דבר שלא מתאים לעדות המשפחה, אבל ייתכן שמדובר בטעות לאור הרישום  הבעייתי, כפי שראינו, של גיל העולים בעליה מתימן. לא רשום ביומן האם נפטרה או שוחררה בריאה .

מכירת ילדים תימנים לארצות הברית בעבור 5000 דולרים

כאשר עוסקים בגורלם של הילדים שלכאורה נחטפו  בפרשת ילדי תימן (ועדות אחרות) שבה וחוזרת הטענה שרוב הילדים נמכרו לארצות הברית. ולא רק זאת, הטוענים זאת אף יודעים לנקוב במחירם, 5000 דולר לכל ילד. מקורה של הטענה הוא בכתבה שפרסם העיתון "העולם הזה" ב1967 ואנו נבחן פה את מקורותיה, אמינותה, החקירות שבוצעו בעקבותיה ותוצאותיהן.

הכתבה פורסמה ב11.1.1967 בגיליון 1532 של "העולם הזה". בכתבה נטען שרוב הילדים החטופים  הוצאו לחו"ל, בעיקר לארצות הברית. האחראי לכך הינו עסקן דתי הנושא גם בתואר רב בעל אזרחות אמריקאית.  תודות לקשריו עם עסקנים דתיים בארץ, כך נטען, הייתה לו גישה ישירה למחנות העולים מהם לקח את הילדים. הוא עשה זאת תמורת תשלום של 5000 דולרים. כמו כן פורסמו פרטיהם של שלושה אנשים שנטען שאימצו ילדים תימנים. האחד פ.ט מניוארק שנטען שיש לו ילדה תימנייה שאומצה מישראל ב1949, השני ג.ש, איש עסקים מניו ג'רזי שנטען שיש לו בן מאומץ, והשלישי שכונה "המיליונר" מבולטימור נטען שאימץ שתי בנות. העיתון הבטיח למסור את הפרטים המלאים לרשויות המוסמכות אם יידרש לעשות כן.

והרשויות המוסמכות אכן פנו אליהם. הימים היו זמן קצר לאחר הקמת ועדת החקירה הראשונה, ועדת בהלול-מינקובסקי (וב"מ).  וב"מ פנו אל העיתון ונפגשו עם הכתב והעורך שלום כהן  ב5.2.  בעיתון סירבו למסור את המקור שלהם, אולם הם כן מסרו את שמו של הרב העסקן, יששכר דב ברגמן רב מוכר שהיה בין היתר נשיא תנועת המזרחי וכן שמותיהם המלאים של פ.ט וג.ש. והבטיחו למסור שמות נוספים לאחר שיחה עם המקור.

הועדה בקשה סיוע בחקירה מנציג המשטרה בארה"ב. נציג המשטרה השיב במכתב שבו מסר כי שוחח עם גורמים  שונים לגבי הרב ברגמן, הם ספרו רבות על פעילויות לא חוקיות להן היה קשור וכן שהוא וכנופייתו מסוגלים לעשות הכל תמורת כסף ורק קשריו עם ראשי השלטון הצילו אותו מהסתבכות בפלילים. אולם הם לא ידעו דבר לגבי אימוץ ילדים. כמו כן הוא הצליח לאתר את אחד מהמאמצים שחי בניוארק (כלומר פ.ט.) עליהם דיווח העולם הזה.

מכתב ראשון על ברגמן

הועדה בקשה מהנציג להמשיך לחקור  ואחרי מספר שבועות הוא חזר אליהם עם תשובה לפיה אותו אדם שאיתר (פ.ט.) התגרש מאשתו לפני מספר שנים והיא חיה בישראל  עם שני ילדים מאומצים. כמו כן הוא עדיין לא איתר את האדם השני (ג.ש.).

d79ed799d793d7a2-d7a9d79cd7a4d798-d799d7a9-d799d79cd793d799d79d-d791d799d7a9d7a8d790d79c-d79ed7a6d795d7a0d796d7a8.jpg

d79ed791d7a8d7a7-d7a9d794d799d79cd793d799d79d-d79ed790d795d79ed7a6d799d79d.jpgהועדה מאתרת את גרושתו וחוקרת אותה. בחקירתה האישה מספרת כי אימצה את בתה בברוקלין ב10 לאוגוסט 1948, אם הילדה לטענתה הייתה בת של רב והיא הכירה אותה. היא גם מראה את תעודת הלידה האמריקאית של הבת כהוכחה. כאן הקיץ הקץ על הסיפור שפ.ט. אימץ ילדה  תימנית מישראל. אלא שאז היא מספרת על בנה המאומץ. בנה הוא יליד ישראל, אף הוא מאוגוסט 1948, הוא אומץ בישראל באמצעות הוריה שהביאו אותו מאוחר יותר לארצות הברית אל משפחתה.

זה סיפור משונה מאוד, איך הורים בישראל מאמצים ילד בארץ בשביל בתם שחיה בחו"ל ואז מעבירים אותו אליה? לא ברור מה וב"מ עשתה עם המידע הזה, למרות שישנן ראיות שהם נהלו חקירה מסוימת  בנושא (ראו בהמשך). מינקובסקי עצמו ישאל על כך כעבור שנים רבות בעדות בועדת החקירה הממלכתית והוא לא יצליח לתת תשובה מספקת.

אם מאמצת חקירה

וב"מ לא התקדמו בחקירה מעבר לכך, במכתב  ששלחו לשר המשפטים ושר המשטרה (שמינו את הועדה) ב20.11.1967 בקשו בהלול ומינקובסקי לאפשר להם לצאת לחקירה בחו"ל. השרים לא אישרו זאת, לפי מינקובסקי, בעדותו בועדת החקירה הממלכתית, משום שלא היה להם קצה חוט ממשי. במסמך הם ציינו כי מ"העולם הזה" לא נמסרו להם פרטים נוספים מעבר למה שנמסר להם בפגישה הראשונה.  וב"מ גם הגישו מסקנה דומה בדו"ח הסופי שלהם, אולם גם אותה השרים לא אישרו. החקירה בחו"ל נמשכה עם זאת על ידי נציג המשטרה בארה"ב גם לאחר הגשת דו"ח הועדה. בדו"ח ביניים מינואר 1969 מתארת המשטרה את המאמצים השונים שנוקט נציג המשטרה בסיוע גורמים מקומיים לאתר את האנשים הנוספים המעורבים לכאורה באימוץ אולם ללא הצלחה.

דוח ביניים חקירה בחול מצונזר

לא ברור עד מתי נמשכה החקירה, אולם במסמך אחר מספטמבר 1970 מוסרת המשטרה כי לא נתגלו כל עקבות נוספים והחקירה הופסקה.

הרב ברגמן עצמו נחקר על ידי מינקובסקי כאשר הגיע לביקור בארץ בינואר 1969. הוא הכחיש כל קשר להעברת ילדים מישראל לארצות הברית.  בהעדר כל ראיות אחרות נגדו הוא שוחרר. כאן למעשה תעצר החקירה בנושא למשך שנים רבות.

ברגמן חקירה

החקירה בנושא תחודש על ידי ועדת החקירה הממלכתית בשנות ה90. לועדת החקירה הממלכתית היה יתרון גדול שלא היה לוב"מ: המקור של הידיעה חשף את עצמו.  שמו של המקור הוא הרב שמואל אבידור הכהן, בעדותו בוועדה הוא סיפר את הנסיבות שמהן צמח הסיפור בעולם הזה.  בספטמבר 1963 הוא ביקר בארצות הברית ובמפגש מסוים ראה זוג יהודים (הגבר אמריקאי והאישה ממוצא ישראלי) שלהם ילדה בת כ10-11 שנים שלא נראית בתם הביולוגית, הוא שאל אנשים שאמרו לו שמדובר בבת מאומצת ממוצא תימני וכן שישנן עוד משפחות שאמצו ילדים כאלו. כמו כן סיפרו לו "רכילות" (כהגדרתו) על כך שהמארגן של האימוצים הוא הרב ברגמן. אבידור הכהן לא ידע דבר על דרך הגעתם של הילדים לארצות הברית והאמין שהוריהם הביולוגים נתנו את הסכמתם לאימוץ. מה שהטריד אותו היה שתנועה שהיא ציונית מסייעת להורדת ילדים יהודים מישראל וכן החשש מפני גילוי עריות. לכן הוא פנה מספר פעמים לעיתונים שונים ללא הצלחה עד ש"העולם הזה" הסכים לפרסם את הסיפור.

עדותו של אבידור הכהן שומטת את הקרקע מתחת לכל הסיפור של מכירה סיטונית של ילדי תימן לארה"ב. לא היה לו שום מושג לגבי מקורם של הילדים ואופן הגעתם לארה"ב. למעשה חוץ משמועות ורכילות המידע היחיד שהוא ידע ממקור ראשון הוא שזוג מסוים אימץ ילדה שהוא חשב שהיא מישראל אולם התברר שהיא ילידת ארה"ב. כנראה שגם בתאריך אבידור הכהן טועה שכן בספטמבר 1963 בני הזוג כבר היו אמרים להיות גרושים והילדה הייתה בת 15. נראה שבה"עולם הזה" לקחו את הסיפור שסיפר להם אבידור הכהן, חיברו אותו אל הטענות על העלמות ילדי עולי תימן שהיו באותו תקופה בכותרות ויצרו מזה ברווז עיתונאי.

הועדה גם חקרה את סיפור האימוץ של פ.ט., הם חקרו את הילדה המאומצת שסיפרה את אותם פרטים שהיו כבר ידועים לגבי היותה ילידת ארה"ב ונסיבות אימוצה, לגבי אחיה לעומת זאת היא סיפרה כי היא יודעת שהוא יליד הארץ, אולם אינה יודעת כיצד אומץ.  היא הוסיפה כי אימו הרתה לחייל בריטי מחוץ לנישואים והיא הסכימה לוותר על הילד וכן שאחיה פגש כעבור שנים באימו הביולוגית. האח עצמו חי בארצות הברית בנתק מהמשפחה ולא הצליחו לאתר אותו. אחיה של האם, רב מוכר, גם נחקר בנושא (ההורים המאמצים לא היו בחיים), הוא מסר פרטים דומים למה שכבר סופר קודם והוסיף שהבן המאומץ הוא "בלונדיני מובהק". הפרטים הללו מראים שהילד הוא לא חטוף ולא תימני , אבל עדיין נשאלת השאלה כיצד אומץ. וכאן הגיע ועדת החקירה לממצאים מאוד מעניינים.

באחד מדו"חות הביניים שלהם מדווחים חוקרי הוועדה כי נתקלו בחומר מודיעיני של וב"מ העוסק במשפחה ובו תמצית תיקו של הילד מויצ"ו ירושלים ובו צויין כי רופא כלשהו היה מעורב באימוצו של הילד. החוקרים מפנים לחקירת משה אדלשטיין בדו"ח מספר 18 שלהם. זה מראה לנו שוב"מ כן ניהלה חקירה כלשהי במקרה הזה למרות שלא ברור עד לאן היא הגיעה.

עמוד מדוח ביניים

במאמר מוסגר נציין כי סעיף ג בדיווח הביא את עמותת אחים וקיימים למסקנה ההזויה כי ארגון הביון המוסד היה מעורב בעסקאות בילדים. לא רק שמההקשר ניתן להבין שמדובר על המוסד של ויצ"ו בירושלים, אלא שהדבר ברור מאליו כאשר רואים את הפרוטוקול המקורי (שההעתק שלו צורף לנספח בדו"ח הביניים).

d7a4d7a8d795d798d795d7a7d795d79c-5-d7a9d79c-d795d791d79e.jpg

בכל אופן בדו"ח 18 שלהם  חוקרים חוקרי הועדה את משה אדלשטיין שהיה המנהל של בית התינוקות של ויצ"ו מ1949. בין היתר הוא מספר על כך שבתקופת המנדט ובשנות המדינה הראשונות היה בירושלים גניקולוג בשם ד"ר שטרק שהיה ידוע כמי שנשים שנכנסו להריון לא רצוי היו יכולות לבוא אליו והוא היה מבצע הפלות (שהיו אז לא חוקיות) או מיילד אותן בחשאי, לוקח את הילד ומסדר אותו לאימוץ תמורת תשלום. לפי אדלשטיין, עד לאימוצם ד"ר שטרק היה "מאחסן" את הילדים במוסד ויצ"ו בשיתוף פעולה עם המנהל שהיה לפניו, אדלשטיין מספר גם כי לאחר שהוא נכנס לתפקיד הוא לא אפשר לד"ר שטרק לפעול כבעבר. ראוי לציין כי אימוצים פרטיים לא היו בלתי חוקיים, חוק האימוץ נחקק בישראל רק ב1960 ועד אז אם הייתה משפחה שלא רצתה או יכלה לגדל ילד, משפחה אחרת שרצתה לאמץ ילד ומתווך שסייע להפגיש ביניהם, גם אם תמורת תשלום, לא הייתה בכך עבירה על החוק.

חוקרי הועדה המשיכו לחקור את תיקי הילדים בבית התינוקות של ויצ"ו ובין היתר נתקלו שם בחמישה מקרים שבהם היה מעורב ד"ר שטרק.הם כתבו בדו"ח 26  בהרחבה על ארבעה מהם. כולם הם מקרים של ילדים שנולדו מחוץ למסגרת הנישואים, כולם אומצו, שניים באישור בית משפט ושניים לא. אחד מהם הוא הילד של פ.ט.. הילד, כך נתגלה, נולד בבית החולים שערי צדק (שמות ההורים ידועים אך מצונזרים) והוכנס למוסד ויצ"ו שם קיבל תעודת זהות שבה רשומים שמות ההורים המאמצים כהוריו הביולוגיים. מאוחר יותר הורי האם הוציאו את הילד לארצות הברית וכמה שנים מאוחר הוא חזר עם הוריו לארץ וקיבל מספר תעודת זהות חדש.

הרישום הזה התאפשר בשל מצב העניינים שבו התנהל מרשם התושבים בקום המדינה. עד מאי 1950 לא הייתה חובת דיווח של בתי החולים למרשם התושבים. כלומר ילד שהיה נולד, בית החולים היה רושם אותו אצלו, אבל הרישום לא היה עובר למרשם התושבים. ההורים היו אלה שהיו אחראים לרשום את הילד במרשם בתחנת רישום. לשם כך היו פרושות תחנות רישום בכל רחבי הארץ במוסדות שונים כולל ויצ"ו. הרישום עצמו התבצע, לפחות בשנים הראשונות , ללא צורך בהוכחות והפקידים הרושמים לא היו אנשי משרד הפנים. כך ויצ"ו יכלה לרשום את הילד כבן להורים המאמצים ללא הליך של אימוץ. גם אחרי מאי 1950 עדיין נשארה אפשרות לעשות רישום במוסדות הללו במה שנקרא "רישום מאוחר" שנערך כדי לרשום ילדים שלא נרשמו עם לידתם (למשל במקרה של לידה ביתית) , אם כי התחילו לדרוש יותר ויותר הוכחות ככל שחלף הזמן. למידע על המצב אפשר למצוא בפרוטוקול מפגש חברי הועדה עם ג'ורג' קליין.

האפשרות הזאת של הרישום פותחת למעשה פתח לאימוץ ילד במשפחה בלי הצורך לעבור דרך בתי משפט ובלי תיעוד. המקרה של הילד הנ"ל  מוכיח בצורה חד משמעית שזה נעשה במקרים מסוימים. לכאורה יש פה אפשרות תיאורטית לנצל את המנגנון לחטיפת ילדים. גם ועדת החקירה הממלכתית מתייחסת לנושא (עמוד 69 לדו"ח) והם מודים בקיומה של האפשרות התיאורטית, אבל שבפועל הם לא אתרו מקרה אחד כזה. כלומר שכל המאומצים שפנו אל הועדה או שהועדה קבלה עליהם מידע, התברר שהם אומצו דרך בית משפט. למיטב ידיעתי זה גם המצב היום. לעמותת עמר"ם יש מאומץ אחד שאין לו תיק אימוץ, אבל לשאר יש. ראוי לציין שגם אימוץ ברישום מאוחר אין משמעו חטיפה כי יכול להיות שהייתה הסכמה של ההורים הביולוגיים כמו במקרה שלנו.

ומה לגבי הרב ברגמן? ובכן קשריו המצוינים לא עזרו לו לאורך זמן, ב1976  הוא הורשע בהונאה בנוגע לניהול בתי האבות שלו, ישב כמה חודשים בכלא, שילם קנס כספי גדול ונפטר לבסוף ב1984. ועדת החקירה בחנה את חומרי החקירה של הרשויות בארצות הברית כנגדו ולא מצאה בהם שום הוכחה למעורבות שלו בסחר בילדים (עמוד 142 בדו"ח).

ראוי לציין כי בשנות ה40 וה50 היו קיימות רשתות שסחרו בילדים מקנדה עבור משפחות יהודיות. הרשויות האמריקאיות היו מודעות להן ואף פעלו כנגדן במידות שונות של הצלחה. בשום שלב הן לא גילו את קיומה של רשת הברחת אלפי ילדים מישראל לארה"ב. מידע על כך יש בספר שכתבה החוקרת קארן אנדראה באלקום שחקרה את הנושא.

בסיכומו של דבר כל סיפור מכירת התינוקות התימנים לחו"ל מקורו אך ורק בברווז עיתונאי של "העולם הזה" ואשר המקור היחיד של הכתבה לא אמר את מה שהכתבה טענה וגם מה שהוא כן אמר נמצא כלא מבוסס. למרות שמועות כאלה ואחרות שצצות מדי פעם ומעלות את הפרשה מהאוב עד היום לא נתגלה אף ילד מאומץ בחו"ל שנחטף מישראל. עם זאת תוך כדי החקירה בנושא נתגלתה קיומה של אפשרות לאמץ ילדים ללא תיעוד על כך באמצעות הרישום המאוחר ושהדבר אף נעשה בפועל, אם כי שימוש במנגנון לצורך חטיפת ילדים לא נתגלה.

.

המקרה של 40 ילדים ש"נעלמו" ממחנה עתלית

רוב הסיפורים העוסקים בהעלמות ילדי תימן הם אינדיווידואליים, כלומר כל משפחה מספרת על העלמות ילדה או ילדתה שלה. אולם קיים סיפור על כך שארבעים ילדים נעלמו לאחר שנלקחו באוטובוס ממחנה העולים בעתלית לירושלים לצורך קבלת חיסון. סיפור על העלמות של כל כך הרבה ילדים בבת אחת וכן הצורך לקחת אותם לירושלים הרחוקה רק בשביל חיסון מעלים מייד את החשד שיש פה משהו מסריח ולכן אין פלא שזהו אחד מסיפורי הדגל שפעילים העוסקים בפרשה השתמשו בו בהפגנת "יום המודעות לפרשה" השנתית שלהם:

הסיפור כפי שהוא מובא באתר עמותת עמר"ם הוא כלהלן:

בנם של יחיא ותימניה חבאני ז"ל, ציון נלקח מבית התינוקות במחנה עתלית ב- 1949 יחד עם עוד ארבעים ילדים. לאמהות נאמר שהילדים נלקחים לשם מתן חיסון בירושלים ויחזרו למחרת בבוקר, אך אף אחד מהם לא שב לחיק משפחתו. אחרי שבוע המשפחות שחיכו לילדיהן נשלחו מן המחנה ופוזרו ברחבי הארץ. אחרי חודש וחצי התקבל מכתב שהילד נפטר. האמהות האחרות ששלחו את ילדיהן ולא שבו- אף הן קיבלו מכתבי פטירה.

לסיפור מצורפת תמונה של כתבה מהעיתון "מקור ראשון" ממועד לא ידוע (כנראה מתישהו ב1996) ובו ראיון עם אמו של ציון, תמניה. תמניה מספרת בעצם את אותו הסיפור שהובא למעלה בתוספת פרטים נוספים, למשל שהילדים הוסעו באוטובוס מיוחד עם תאים לתינוקות ופירוט על איך בדיוק הודיעו להם על החיסון ערב לפני. תמניה ובעלה, יחיא, פנו גם לועדות החקירה השונות. בעדותה בפני ועדת החקירה הממלכתית מסרה תמניה את אותו הסיפור עם הבדלים קטנים ופירוט נוסף, אבל לא משהו משמעותי שונה.

בועדת בהלול-מינקובסקי (וב"מ בקיצור), ועדת החקירה הראשונה מ1967, היא סיפרה את הפרטים הבאים: היא עלתה לבדה עם בנה ציון בן השבוע ושוכנה במחנה העולים עתלית, לאחר 6 ימים היא ראתה לפתע שמעמיסים את הילדים על אוטובוס מיוחד יחד עם 80 ילדים נוספים ונאמר לה שהם נלקחים לירושלים לחיסון, לאחר יומיים היא עברה לכפר שלם. כאשר בעלה עלה לארץ, חודש לאחר מכן, היא ספרה לו על ציון, הם ביררו בעזרת קרוב משפחה של בעלה ונאמר להם שציון נפטר, הם האמינו לכך ולא התעניינו יותר בגורלו עד שקראו כתבה במעריב שעסקה בנושא ילדים מעולי תימן שנעלמו. מעבר להבדלים בנסיבות המדויקות או מספר הילדים שנלקחו, השוני המרכזי בעדות בוב"מ לעומת עדויות מאוחרות יותר הוא שתמניה לא טענה דבר לגבי הילדים האחרים שנלקחו יחד עם בנה.

וב"מ חקרה את המקרה ומצאה שתמניה עלתה ב7.2.1949. בנה הגיע לבית התינוקות של ויצ"ו בירושלים ב15.2 ואושפז ב17.2 בבית החולים ביקור חולים בירושלים ונפטר שם למחרת היום. הוא נקבר בבית הקברות בשיח באדר ב20.2.  בעלה של תמניה עלה לארץ ב15.3 והגיע לכפר שלם כעבור שלושה ימים. ציון נפטר ונקבר תחת השם ציון זכריה, השיבוש הזה מקורו בשיטת השמות שהייתה נהוגה בקרב עולי תימן שבמקום שימוש בשם פרטי ושם משפחה שמו המלא של אדם הורכב משם פרטי, שם אביו, שם סבו ושם החמולה. כך ששמו המלא של ציון היה צריך להיות ציון יחיא יצחק חבאני. בישראל לא כל כך ידעו איך "לאכול" את שיטת השמות ולכן בהרבה מקרים שם האב נרשם כשם המשפחה. בנוסף לכך זכריה היה עברות מקובל  של השם יחיא. כך ציון הפך להיות ציון זכריה.

למרות השיבוש בשם שאר הפרטים שמצאו וב"מ כולל התאריך, שם האם, גיל הילד, העובדה שנרשם שהגיע ממחנה העולים עתלית ומיקום הפטירה מתאימים לסיפורה של תמניה והזיהוי הוא ודאי (יש הבדלים שוליים אבל ניתן להסבירם בכך שחלפו 18 שנים בין ההעלמות לעדות).  ועדת החקירה הממלכתית חזרה על ממצאיה של וב"מ לגבי ציון, אולם למרבה הצער היא לא התייחסה בממצאיה לגורלם של שאר הילדים שלטענת תמניה נלקחו עם ציון (וב"מ לא התייחסה לכך שכן תמניה לא התלוננה בפניהם על כך).

אז יש לכאורה פתרון לשאלה מה עלה בגורלו של ציון, הפתרון הזה יכול היה להיות מספק אם הסיפור היה עוסק אך ורק בציון, אבל הטענה שעוד 39 ילדים אחרים נעלמו יחד איתו מעלה את החשד שאולי הרישומים הקשורים לציון אינם נכונים. אז עכשיו נשאר לברר מה עלה בגורל שאר הילדים. אולם כאן אנו נתקלים בבעיה, אין שום מידע לגבי הילדים הנוספים, בשום מקום לא מופיע שום פרט לגביהם, לא שמם ולא שם הוריהם. אין עדויות של הורים המתייצבים ומחזקים את ספורה של תמניה. תמניה היא המקור היחידי לספור ואף אחד מהמקורות השונים שמביאים את הסיפור לא טרח לנסות למצוא או לשאול את תמניה לגבי הילדים האחרים.  כאמור גם ועדת החקירה ממלכתית לא עשתה זאת ולדעתי זהו פספוס גדול שלה. תמניה בעדותה בועדת החקירה הממלכתית דווקא מציינת מיוזמתה שם של זוג הורים שלטענתה ילדם היה אף הוא באוטובוס ומת, אולם הם כבר לא היו בחיים בזמן מתן העדות והם גם לא התלוננו לועדות קודמות כך שלא ניתן לקבל את גרסתם. אז מה, זה אומר שהגענו למבוי סתום ואין עדויות נוספות או מסמכים לגבי המקרה? ובכן מסתבר שדווקא יש, אבל הסיפור שהם מספרים שונה מסיפורה של תמניה.

העדה הראשונה היא בדרה זכריה שהתלוננה על העלמות בתה כרמלה לוב"מ. בדרה מספרת שעלתה עם בתה בת החודש וללא בעלה ב30.1.1949 למחנה העולים בעתלית. לאחר זמן מה נאמר לה שרוצים לקחת את בתה לבית תינוקות בירושלים כיוון שהיא צעירה (בדרה הייתה אז בת 15-16 ) וכדי שתוכל ללמוד. בדרה התנגדה בתחילה, אבל הסכימה לאחר שנאמר לה שהיא תוכל לנסוע עם התינוקות לירושלים באוטובוס והיא נסעה איתם. היא מספרת שבאוטובוס היו 18 תינוקות כולל בתה. לאחר מכן בדרה בקרה את בתה מספר פעמים נוספות. בעלה של בדרה הגיע לארץ ב15.3 ולאחר מכן בקרה את בתה פעם נוספת ומספר ימים לאחר הביקור ההוא נמסר להם שהיא נפטרה. בכל הזמן הם נשארו במחנה העולים בעתלית ועזבו אותו רק בחודש מאי 1949.

וב"מ מצאו כי הבת הוכנסה לבית התינוקות של ויצ"ו בירושלים ב15.2 וכעבור שבועיים חלתה ואושפזה בבית החולים ביקור חולים שם נפטרה ב23.3 . ברישום בבית החולים נכתב כי האם בקרה את הילדה. שם הילדה שובש ונרשם ככרמלה שלום, שלום (סאלם) הוא שמו של אביה של בדרה. אבל בהצלבה עם שאר הפרטים למרות השיבוש הזיהוי ודאי.

העדות השנייה מגיעה משמעה רצון (רדא) וסיפור היעלמות בנה פלטיאל. הסיפור של פלטיאל הוא אחד מהסיפורים המורכבים, המרתקים והמתועדים ביותר בקרב ילדי תימן וכולל שלושה תיקים שבכל אחד מהם כ200 עמודים בארכיון הועדות. הסיפור ראוי להתייחסות מורחבת בפני עצמו, אבל במקרה שלנו אתמצת את עיקרי הדברים הרלוונטיים.

שמעה וארבעת ילדיה עלו ללא בעלה ב21.1.1949 ונשלחו למחנה עולים בעתלית. ב15.2 נשלח פלטיאל בן החודש לערך לבית התינוקות של ויצ"ו בירושלים תחת השם המשובש מרתיאל. בעלה עלה לארץ בשלב מאוחר אבל מכיוון שהיה חולה שחפת הוא אושפז בבית חולים לחולי שחפת שם נפטר כעבור שלושה חודשים (אין תאריכים מדויקים לגבי פרטים אלה). ב1.6 ילד אחר שלה, חיים, נשלח למוסד אחר של ויצ"ו בירושלים, כנראה בעקבות מות אביו. שמעה המשיכה לבקר את שני בניה בהסעות שארגן מחנה העולים עד נובמבר 1949, אז עזבה את מחנה העולים ועברה להתגורר בקדימה. בהיותה אלמנה המגדלת לבדה שני ילדים, במצב כלכלי לא קל ובארץ חדשה שעדיין לא הכירה אותה טוב, שמעה לא יכלה להמשיך לבקר את ילדיה.

רק ב1952 החלה בתה הבכורה, שמחה , לחפש את הילדים. היא מצאה לבסוף את חיים במוסד לילדים בבני ברק אליו הועבר מירושלים, אבל את פלטיאל לא איתרה. ב1954 התלוננה שמחה במשטרה. חקירת המשטרה גילתה כי פלטיאל  הועבר במרץ 1950 יחד עם ששה ילדים אחרים לבית התינוקות של מחנה ראש העין ג'. אולם בית התינוקות הזה נסגר יחד עם המחנה באוקטובר 1950 ומאז נעלמו עקבותיו של פלטיאל וגורלו לא נודע עד היום.

כמה חודשים לאחר התלונה במשטרה חלה תפנית בעלילה. שמחה מגלה כי בכפר אונו ישנו ילד מאומץ במשפחה אשכנזית בשם אורי וכטל. היא והמשפחה משתכנעים כי אורי הוא למעשה בנם האובד פלטיאל. הם מתלוננים במשטרה ופותחים במאבק משפטי לביטול האימוץ. חקירת המשטרה מעלה כי הילד אורי נולד בהדסה תל אביב ביוני 1949 בשם משה שרפי לאם בשם רחל אשר נטשה אותו שם ולכן נמסר לאימוץ. לאור זאת ההליך המשפטי נכשל. לימים הם גם יערכו בדיקת די.אן.איי שתוכיח סופית  שהוא אינו פלטיאל, לא שזה מפריע לכל מיני גורמים להמשיך להציג אותו ככזה.

 

כתוצאה מהחקירה המקיפה שהחלה שנים ספורות לאחר ההעלמות יש בתיקים שעוסקים בפלטיאל גם חומר על שליחתו שלו לויצ"ו ועל  שאר הילדים שנשלחו יחד איתו. כאמור עד עכשיו כל שלושת התינוקות שהוזכרו כולם הגיעו ב15.2 לבית התינוקות של ויצ"ו בירושלים. השאלות שנשאלות הן כמה ילדים עוד היו איתם ומה עלה בגורלם. ממסמך ראשון שמציג רשימה של הילדים שנשלחו לויצ"ו עולה שמספר הילדים שנשלחו הוא 16. קרוב למספר שבדרה זכריה זכרה ורחוק מזה שתמניה חבאני נקבה בו. הרשימה כוללת את פלטיאל (כמרתיאל), ציון וכרמלה. אבל היא לא כוללת את הילד מהמשפחה האחרת שתמניה הזכירה בעדותה (שם משפחה מרחום).

מסמך נוסף שנמצא בתיק אחר שקשור לחקירה מלמד מה עלה בגורלם. לפיו עולה שארבעה מהילדים נפטרו במהלך תקופת שהייתם ו12 הנוספים עזבו את המוסד בחיים. אמנם אין במסמך מידע מה קרה להם לאחר שעזבו את ויצ"ו, אולם פרט לפלטיאל אין תלונות לגבי ההעלמות של אף אחד מהילדים האחרים שעזבו את בית התינוקות וכן לגבי שני הילדים האחרים שנפטרו.

סימוני ה"וי" ליד ארבעה מהשמות מציינים ילדים מהקבוצה שנשלחה עם פלטיאל מבית התינוקות של ויצ"ו בירושלים לבית התינוקות במחנה ראש העין ג' ושמשרד הפנים הצליח לאתרם לבקשת עורך הדין של משפחת רדא. רשימת הילדים נמצאת במסמך אחר, אבל מקריאה בו אני בספק שהשלמה לוי שאיתרו הוא אכן השלמה לוי שנלקח עם פלטיאל שכן גילו שונה ורשום שהוא יליד הארץ.

וודאי שמתם לב שמשותף לכל המקרים הוא שהמשפחות עלו ללא הבעלים. הסיבה לכך היא שהם עלו מעדן שהייתה מושבת חסות בריטית והתקופה הייתה שלהי מלחמת העצמאות. הבריטים שהיו בעלי ברית של מצרים וירדן הטילו איסור על עלייה של גברים בגיל גיוס כדי שלא יהיה בכך סיוע לישראל במלחמה. רק אחרי שנחתם הסכם שביתת נשק עם מצרים בסוף חודש פברואר ונפתח משא ומתן לשביתת נשק עם ירדן ולבנון הבריטים ביטלו את האיסור.

עכשיו ניתן לעשות סיכום וההערכה של כל הידוע לנו. יש לנו מסמכים מקוריים וכן עדויותיהן של שלוש אימהות שונות. אין ספק ששלושת התינוקות נשלחו לבית התינוקות של ויצ"ו בירושלים ב15.2.1949 הדבר נתמך גם המסמכים וגם בכל העדויות. לגבי מספר הילדים המסמכים מלמדים ש16 ילדים נשלחו, בדרה זכריה שנסעה איתם באוטובוס לירושלים זכרה מספר קרוב מאוד – 18. שניהם עומדים בסתירה לטענתה של תמניה חבאני על 40 ילדים.

גם לגבי נסיבות שליחתם של הילדים סיפורה של תמניה נסתר על ידי האמהות האחרות, גם שמעה וגם בדרה מספרות שהילדים נשלחו לויצ"ו כדי לסייע למשפחות שהיו במצב סוציאלי קשה ולא לחיסון והדבר גם הגיוני יותר. מכאן גם שהילדים לא היו אמורים לחזור למחרת היום. כמו כן בניגוד לדבריה של תמניה שאר המשפחות לא פוזרו מיד לאחר שהילדים נשלחו לויצ"ו וכמו כן לא נמסר להן זמן קצר לאחר מכן שהילדים נפטרו. בדרה זכריה נשארה במחנה עתלית למעלה מחודש לאחר שנמסר לה על מות בתה בהודעה ברמקול ואילו שמעה רדא נשארה במחנה חודשים רבים לאחר שילדיה הועברו לירושלים ואף בקרה אותם פעמים רבות ולמעשה כלל לא נמסר לה גם לאחר מכן שנפטרו.

נוסיף את כל אלו לעובדה שאין אף עדות או מסמך שתומכת בטענות של תמניה והסיכום הוא שבבחינה אל מול מסמכים מקןריים ועדויות אמהות נוספות הסיפור של העלמות המונית של 40 ילדים פשוט לא מחזיק מעמד. ניתן לקבוע כי מספר הילדים שנשלחו היה 16,עדותה של בדרה מאמתת את המסמכים, והם נשלחו על מנת לסייע למשפחתם שהייתה במצב סוציאלי לא פשוט והם לא היו אמורים לחזור ביום שלמחרת וחלקם אותרו בחיים גם שנים לאחר מכן. כמה מהם אכן נפטרו ועקב הריחוק של ההורים הם לא זכו להיות נוכחים בקבורת ילדיהם ולכן נוצר (בקרב אלא שהתלוננו) חשד שאולי הם לא מתו.

אם יש משהו שהסיפור הזה מדגים זו הבעייתיות שבהסתמכות על עדות יחידה על מנת לקבוע מסמרות לגבי התרחשויות בעבר, במיוחד בחלוף שנים רבות, ומדגישה את הצורך בהצלבת העדות עם עדויות אחרות ומסמכים במידת האפשר. "להאמין לקורבנות" היא אולי אמירה שנשמעת נכונה מוסרית, אולם במציאות הקורבנות הם בני אדם והם עלולים לשגות ועובדה היא שבמקרה שלנו ישנן כמה "קורבנות" אשר סותרות אחת את השנייה לגבי פרטי האירוע. אני לא חושב שתמניה שיקרה בכוונה תחילה, אלא היא ספרה את הסיפור כפי שזכרה אותו, רק שזיכרונה לא היה מדויק.

אף אחד מאותם הארגונים וכלי התקשורת שקדמו את הסיפור לא טרח לעשות את המינימום של המחקר ולחפש את ההורים של הילדים האחרים באוטובוס ועובדה היא שאין הם יודעים דבר לגבי הילדים האחרים שלכאורה נעלמו יחד עם ציון. אולם הדבר לא הפריע להם להציג את הסיפור כעובדה מוגמרת. אמנם גם ועדת החקירה הממלכתית לא התייחסה לסיפור, אבל לפחות היא לא פרסמה אותו כאמת. למיטב ידיעתי רק אני עשיתי את ההצלבה עם סיפורי שתי האמהות האחרות והמסמכים, והסיפור הזה לא פוענח קודם לכן על ידי אחרים, ועל כך גאוותי.

למה נסגרו מסמכי ועדת החקירה לילדי תימן ל70 שנה

פרשת ילדי תימן החלה לחזור לתשומת הלב הציבורית בשנתיים האחרונות. הגורם המרכזי לכך הוא מאבק שהתנהל לפתיחת כל החומרים של הועדות שחקרו את הפרשה. מסתבר שחומרים רבים נאסרו לפרסום עד שנת 2071. מדוע, תהו רבים, אם אכן לא הייתה שום חטיפה מה כל כך סודי בפרשה שצריך לסגור את החומרים לכל כך הרבה זמן? ובכן הבא ונענה על כך.

לפי חוק ועדות חקירה לועדת חקירה ממלכתית קיימת הסמכות לקבוע האם לפרסם את הפרוטוקולים שלה ומה לפרסם מתוכם.  ועדת החקירה הממלכתית לנושא ילדי תימן הגישה את הדו"ח הסופי שלה בסוף שנת 2001, אולם בהמלצותיה הועדה לא נתנה הנחיות לגבי מה לעשות עם הפרוטוקולים שלה. לכן ההחלטה בנוגע לכך עברה לממשלה. ב21.4.2002 קבלה הממשלה החלטה של פתיחת כל הפרוטוקולים של הישיבות שנעשו בדלתיים פתוחות לציבור ומתן אפשרות לבני משפחה של ילדים שלגביהם הוגשו תלונות לעיין בחומר שאספה הועדה אודותיהם. בהתאם לחוק ההחלטה הובעה לאישור של ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות של הכנסת ב14.5.2002.

בישיבת הועדה השתתפו חברי כנסת, נציגי משרדי ממשלה ונציגי ארגוני משפחות, אבל לא נציגים של ועדת החקירה.  נציגי ארגוני המשפחות לא ממש התלהבו מההחלטה, יגאל יוסף למשל אמר כי אין להם עניין רב בפרוטוקולים, אלא חומרים אחרים של הועדה. רפי שובלי הסכים עמו והוסיף כי ממילא לפעילים בשטח יש את הפרוטוקולים. משה נחום הצהיר שמבחינתו כל הניירות של הועדה הם פיקטיביים. בסופה של הישיבה החליטה הועדה לא לאשר את החלטת הממשלה על מנת ללחוץ עליה לפתוח גם חומרים נוספים. לא הייתה לכך שום התנגדות גם לאחר שהוברר להם שהמשמעות היא שאף חומר לא יהיה פתוח לציבור. אולם הלחץ על הממשלה לא עזר (או לא היה חזק מספיק) וכעבור חמישה חודשים בישיבה אחרת אשרה הועדה את ההחלטה.

החלטת הממשלה פתחה לעיון הציבור את הפרוטוקולים של העדויות שינתנו בדלתיים פתוחות, שהיו הרוב המוחלט של העדויות, אולם היו עוד מעט עדויות שניתנו בדלתיים סגורות. רוב עדויות אלה היו של מאומצים או הורים למאומצים שאסור לחשוף את זהותם לפי חוק האימוץ. כמו כן היו שתי עדויות שנסגרו מחמת בטחון המדינה (עדותו של ראש השב"כ לשעבר עמוס מנור וחלק מעדותו של דב לויטן שעסקה בחיפוש של מי שהוא חשב שהם אנשי מוסד אחרי ילדים מאומצים בחו"ל). מלבדן היו עוד חמש עדויות (רות ברוך וארבע אחיות מתל השומר) שנסגרו לבקשתן כיוון שחשבו שפרסום שמן יוביל להטרדה שלהן על ידי אנשי משולם (שמיעת עדות בדלתות סגורות משמעה גם איסור פרסום על שם המעיד אלא אם נאמר אחרת).

מלבד העדויות בדלתיים סגורות היו עוד מסמכים פנימיים של ועדת החקירה הממלכתית שלא פורסמו. מסמכים אלו כללו בין היתר דו"חות חוקרים שחיפשו מאומצים, אספו מסמכים וחקרו אנשים ברחבי הארץ. פגישות עם אנשים שנעשו שלא במסגרת מתן עדויות וכמות עצומה של מסמכים שנאספו ממגוון גדול מאוד של מקורות.

הטיפול בכל החומר הנ"ל התבצע בכפוף לתקנות הארכיונים וחוקי המדינה והוא נסגר לפי ברירת המחדל שנקבעה בהם. במקרה של ילדי תימן היו שני סעיפים עיקריים שלפיהם נסגרו החומרים. הראשון הוא חומר כללי של ועדות חקירה (תחת הכותרת של כל גוף או רשות שיש להם סמכות חקירה לפי דין) שנסגר ל30 שנה. השני הוא חומר בענייני פרט של אדם שנסגר לפי התקנות ולפי החוק להגנת הפרטיות ל70 שנה. כל זה גם הוסבר על ידי גנז המדינה בישיבת ועדת חוקה חוק ומשפט מה21.6.2016 .

רצה הגורל ורבים מחומרי החקירה בנושא של ילדי תימן כוללים חומרים בעניינים פרטיים של אנשים כולל מסמכים רפואיים, נתונים של משרד הפנים, חומרים של הרווחה וכו' (כל זה לא כולל חומרים בנוגע לאימוץ שאסורים בפרסום בכלל מתוקף חוק האימוץ). דוגמא לכך היא הצילום הבא שמוצג באתרים רבים כאילו הוא מתייחס לפרוטוקול עדותה של יהודית היבנר (אחראית לשעבר על מנהל האוכלוסין) שניתנה בדלתיים פתוחות ולכאורה נסגרה ל70 שנה:

סגירת חומר נלווה ליהודית היבנר

בפועל הצילום הנ"ל מתייחס לתיק מסמכים (כפי שכתוב שם בסוג התיק) שנלווה אל עדותה של היבנר ובו מסמכים של משרד הפנים עם פרטים של אנשים שלגביהם נשאלה. מכיוון שהכיל פרטים אישיים של אנשים הוא נסגר ל70 שנה בכפוף לחוק.

כאמור הזמן שנקבע לסגירה הוא רק ברירת מחדל. מפקיד החומר (במקרה שלנו הממשלה) יכול להורות על פתיחה מוקדם יותר מן המועד הקבוע בחוק. זה מה שעשתה הממשלה כאשר אפשרה לבני משפחה מדרגה ראשונה לעיין החומר שנוגע לקרוביהם. למעשה בדיון בכנסת מה14.5.2002 אומרת נציגת המדינה במפורש שאלמלא ההחלטה הזו החומר היה נסגר ל70 שנה.

בשנת 2015 התחיל מאבק של ארגונים לפתיחת כל החומר של הועדה ותוך זמן קצר המאבק (שנתמך על ידי אמצעי התקשורת) נשא פירות.  תוך כמה חודשים החליטה הממשלה לחשוף את המסמכים ולהעלות את כולם לאתר האינטרנט של הארכיון הלאומי. ב28 לדצמבר 2016 החומרים הפכו לנגישים. החומר שנחשף כולל את כמעט כל החומר הקיים למעט מידע לגבי זהות מאומצים ומאמצים (שאסור לפרסום לפי חוק), מידע לגבי שכר והוצאות של חוקרים, מידע רפואי לגבי אנשים שייתכן שעדיין בחיים וחומר שאי אפשר היה לפרסם מטעמים של זכויות יוצרים (אבל ניתן לעיין בו באולם הארכיון).

.

ההיענות המהירה של המדינה ללא שום התנגדות משמעותית מראה שלא הייתה שום כוונה להסתיר חומר. גם בחומרים שנפתחו לא היו שום עדויות לחטיפה או הסתרה ממסדית. למעשה פרשת סגירת הפרוטוקולים  ופתיחתם מהווה מעין מקבילה לכל פרשת ילדי תימן, התחלה מתבססת על גרעין אמת וממנו קפיצה להשערות סנסציוניות כאשר בפועל ההסבר האמיתי הוא הרבה יותר אפור ומשעמם.