הבעייתיות של הזיכרונות או להאמין למשפחות – אבל מה קורה שהמשפחות סותרות את עצמן?

אחת האמירות המרכזיות שהפעילים למען הכרה בחטיפת ילדי תימן שבים וחוזרים עליה היא הצורך להאמין לסיפורי משפחות. עם האמירה הזאת ישנן שתי בעיות, הראשונה היא, שהיא רומזת שהסיבה לכך שהחטיפה לא זכתה להכרה על ידי הועדות היא משום שהן לא האמינו למשפחות וזה לא נכון. כל הועדות האמינו למשפחות, לפחות כנקודת מוצא, העדויות שלהן תמיד שימשו כבסיס לחקירה. העניין הוא שבעדויות המשפחות אין הוכחה לחטיפות, להבדיל מהעלמות. אם לדבר בהכללה, וכאשר עוסקים בלמעלה מאלף סיפורים אין ברירה אלא להכליל, הרי שהסיפור שמספרות המשפחות הוא בדרך כלל משהו כזה: הילד הגיע לבית חולים מסיבה כלשהי, בשלב מסוים נמסר לנו שהוא נפטר, אולם לא ראינו גופה ויש לנו ספקות אם הילד אכן מת. אין בעדויות המשפחות שום מידע לגבי מה קרה לילד לאחר שנלקח מהן. הועדות למעשה אמרו, בדקנו את הספור שלכם והגענו למסקנה שההודעה שנמסרה לכם אכן הייתה נכונה והילד מת. הועדות, ברוב המקרים, לא סתרו את עדויות המשפחות, אלא את תקוותיהן. הבעיה השנייה נעוצה במה הפעילים מתכוונים כשהם דורשים להאמין למשפחות.

אני מאמין למשפחות, ומה שאני מתכוון כשאני אומר זאת הוא שאני מאמין שהמשפחות מספרות את סיפוריהן כפי שזכור להן ולמיטב ידיעתן מתוך רצון כנה לדעת מה עלה בגורל יקיריהן. למעט יוצאי דופן בודדים הן לא משקרות או מנסות לסחוט פיצויים. מילות המפתח הן למיטב ידיעתן וכפי שזכור להן. רבים מהסיפורים מסופרים עשרות שנים לאחר האירועים, הזיכרון האנושי הוא לא מצלמת וידאו. עם הזמן אנשים שוכחים דברים, זיכרונות מתערבבים, זיכרונות גם מושפעים מדברים חיצוניים ולפעמים נוצרים זיכרונות שווא, אנשים נוטים לזכור דברים בצורה שבה הם יוצאים יותר טוב בסיפור. חלק מהסיפורים מסופרים על ידי בני הדור השני או השלישי שלא חיו באותן שנים ולא מכירים את כל הפרטים והעדות שלהם היא עדות שמיעה מכלי שני וכך נוצר לפעמים "טלפון שבור" בין הדורות. הנקודה היא שגם שהמשפחות מספרות את הסיפור בכנות גמורה אין זה אומר שהסיפור שלהן הוא אכן תיאור מדויק של מה שאירע.

אבל לא לכך מתכוונים הפעילים כאשר הם מדברים על להאמין למשפחות, מבחינתם להאמין למשפחות פירושו קבלה ללא עוררין של כל טענות המשפחות ללא שום ביקורת. היטיב לנסח זאת תום מהגר מפעילי עמותת עמר"ם בריאיון איתו הנושא את השם "המשפחות נושאות את האמת":

אנחנו לא רוצים לשעתק את הגישה של המשטר שאומרת ״הם לא אמינים״, ״הם הוזים הזיות״ וכו׳, אנחנו לא רוצים לחזור על הטעות הזאת ולא מעוניינים להיות במגננה, אלא פשוט להצהיר: העדות הזאת נכונה, זהו! זו האמת! אני דיברתי עם מישהי שסיפרה לי מה קרה לה בבית החולים ואני מאמין לה.

הגישה הזו אולי נתפסת בעיני הפעילים כדבר הנכון לעשות מבחינה מוסרית, תמיכה בקורבנות החלשים אל מול הממסד החזק, אולם  היא גישה שגויה לחוקר המנסה להגיע לאמת. זוהי גישה שמתאימה לארגון שמנסה לקדם נרטיב כמו עמותת עמר"ם ולא לגוף שמעוניין לחקור וזה ההבדל המרכזי בינם לבין ועדות החקירה השונות. בעוד שהעדויות מהוות את נקודת הסיום של העבודה של עמר"ם לוועדות הן היוו את נקודת הפתיחה להמשך החקירה.

אז איך בודקים את העדויות  וחוקרים את גורל הילדים? דרך אחת, שבה נקטו הוועדות בעיקר, היא מציאת מסמכים מקוריים מהתקופה הרלוונטית ממחנות עולים, בתי חולים, בתי קברות וכו'. המסמכים אינם סובלים מבעיות זיכרון כמו בני אדם ובאמצעותם הצליחו הוועדות להתחקות אחר גורלם של מרבית הילדים הנעדרים. הבעיה איתם היא שרוב הפעילים אינם מאמינים למסמכים וסבורים שהם מזויפים.

דרך שנייה היא מציאת עדי ראייה נוספים לאירועים, כמו שעשיתי בפוסט על ארבעים הילדים ש"נעלמו" מעתלית. אולם מכיוון שרוב המקרים נחקרו זמן רב לאחר התרחשותם קשה למצוא עדים נוספים מלבד בני המשפחה, במקרים רבים רק בן משפחה אחד היה עד ללקיחת הילד ומלבדו אין עדים נוספים.

דרך שלישית שקיימת היא בחינה כיצד עדויות המשפחות התפתחו במשך השנים. תלונות על העלמות של ילדים לגופים שונים (משטרה, אמצעי תקשורת, ועדות החקירה השונות) קיימות מאז שנות ה50 של המאה שעברה ועד לימינו אנו. ישנם מקרים לא מעטים של תלונות חוזרות מאותן משפחות. לפעמים המעיד הוא אותו אדם ולפעמים בני משפחה אחרים.  אולם הסיפורים שהמשפחות סיפרו לא תמיד נשארו זהים. מעקב אחר ההבדלים בסיפורים יכול ללמד אותנו איזה פרטים נעלמו לאורך השנים  ואילו נוספו ומאפשרת לנו להתקרב לאמת מתוך הנחה שככל שהסיפור סופר קרוב למועד התרחשות האירועים כך הוא יותר מדויק.

וזה מה שאני הולך לעשות הפעם, אני מתכוון להציג עשרה סיפורים של משפחות על העלמות ילדיהם ולהראות כיצד הם משתנים במשך הזמן או כאשר המספר הוא בן הדור השני שהיה צעיר מאוד או כלל לא נולד בעת ההעלמות. בנוסף אני אציג את ממצאי הוועדות לגבי המקרים כאשר יש כאלה. בדרך כלל ההשוואה תעשה בין עדויות משפחה לועדת בהלול- מינקובסקי (וב"מ) שפעלה בשנים 1967-8 לבין ועדת החקריה הממלכתית שפעלה בשנות ה90. בכל סיפור יהיו קישורים לעדויות ולתיקי החקירה הרלוונטיים על מנת שהקוראים יוכלו להחשף לסיפור השלם והמסמכים. בחרתי להציג עשרה סיפורים משום שרציתי להמחיש שמדובר בתופעה ולא במקרה בודד ומצד שני לא רציתי להאריך יותר מדי, אז בחרתי במספר עגול. יכולתי להוסיף עוד סיפורים. כתבתי על מקרה אחד כזה בפוסט על שתי האחיות שטענו שעשו בהן ניסויים ואולי אכתוב בעתיד על אחרים.

מה שמתברר כשעורכים את ההשוואה הוא שבאופן כללי ככל שהעדויות ניתנות מאוחר יותר וככל שהמעידים לא מעידים מכלי ראשון קיימת "החמרה" בעדויות. כלומר ילדים שבעדויות מוקדמות היו חולים בעדויות מאוחרות הם כבר בריאים, פרקי הזמן מתקצרים בין האירועים, המערכת יותר אטומה וכו'. מצד שני ככל העדויות יותר מוקדמות יש התאמה יותר טובה בינן לבין המסמכים שנמצאו דבר שמחזק את אמינות המסמכים ומראה שכאשר יש פער בין המסמכים לבין העדויות, במיוחד המאוחרות, הוא נובע בגלל חוסר דיוק בעדויות ולא בגלל אי-אמינות המסמכים.

בנוסף לכך בכל הסיפורים ישנו גרעין שנשמר וזה דבר חשוב, כי צריך לזכור, המשפחות לא בודות סיפורים מליבן ואני לא רוצה שזה הרושם שיתקבל, יש להן ילדים שהם תוהות על גורלם והן מספרות את סיפור היעלמותם לפי מיטב ידיעתן. בכל הסיפורים ישנו גרעין של אמת, רק שסביב הגרעין הזה נוספו לאורך השנים עוד אלמנטים וצריך להיות מודעים לכך.

דבר נוסף שצריך להיות מודעים אליו שלא כל הסיפורים של המשפחות סובלים משינויים כאלה, אם כי אלו בד"כ מכילים פחות פרטים "חשודים". אני אמנם מציג פה רק סיפורים עם שינויים כאלה, אבל ישנם מקרים שזה לא המצב ולא צריך לפסול אוטומטית כל עדות רק בגלל שהיא ניתנת זמן רב לאחר האירועים.

הנקודה שלי היא שכאשר נתקלים בעדויות מאוחרות יש להשוות אותן במידת האפשר עם עדויות מוקדמות ומסמכים. אם העדויות מתאימות מה טוב, אבל אם לא יש לדחות את המאוחרות. לא תמיד אפשר לעשות את ההשוואה הזאת ובמקרים כאלו יש לקחת בחשבון שהעדויות עלולות להיות לא מדויקות ולא להתייחס אליהן כאל אמת מוחלטת. נקודה אחרונה שכדאי לזכור היא שגם העדויות המוקדמות ניתנו בדרך כלל לוב"מ שפעלה קרוב לעשרים שנה לאחר האירועים ולכן גם הן עלולות לסבול מאי דיוקים.

למה זה חשוב, לא כי אני נהנה לספר להורים שהזיכרון האחרון מבנם או בתם הוא שגוי, אין בזה שום דבר מהנה.  אלא שכאמור בעדויות המשפחות אין מידע ממשי לגבי מה עלה בגורל הילד ולכן הרבה פעמים ה"הוכחות" לכך שהילד לא באמת נפטר הן כל מני פרטים בסיפור. כמו הילד היה בסדר גמור, התחננו ולא נתנו לראות גופה, עבר מעט מאוד זמן מאז שהילד נלקח ועד שנמסר לנו שנפטר וכו'.  לכן יש חשיבות רבה להערכת מהימנות העדויות על מנת להעריך את מהימנות טענות החטיפה. מכאן שהעובדה שבמקרים רבים הפרטים הללו הם תולדה של התפתחות מאוחרת בסיפור מחלישה מאוד את נרטיב החטיפות.

לפעמים כאשר מועלות תהיות לגבי מהימנות עדויות המשפחות, התוהה מואשם בגזענות ונטען מולו כי אינו למשפחות בגלל מוצאן. כך נתקלתי במקרים כאלה ברשתות החברתיות. כמובן שהדבר הזה אינו נכון, בעיות אמינות של עדויות, במיוחד בחלוף שנים רבות, קיימות אצל כל בני האדם ללא קשר למוצאם. כך למשל מי שהיה מנהל בית החולים של הדסה בראש העין, ג'ורג' מנדל, העיד בוועדה על שיעורי תמותה גדולים בשנה הראשונה לפעולת בית החולים, בכל יום בממוצע 2-3 פטירות. אבל הוא עומת עם רישומי בית החולים שהראו פחות ממאה פטירות באותה השנה.  אני לא חושב שהוא שיקר, אלא שפשוט היו באמת ימים, במיוחד בתחילת פעולת בית החולים, שבהם נפטרו מספר ילדים וכעבור עשרות שנים זה מה שנשאר אצלו חקוק בזיכרון. שוב פעם זה מדגיש את החשיבות של הצלבת העדויות עם מסמכים מהתקופה.

ועכשיו לטענה הבאה שעולה מדי פעם "מה לגבי ניצולי השואה, גם להם לא להאמין?". אותו הדבר נכון גם לגבי ניצולי השואה. גם ניצולי שואה הם בני אדם ומי שמצפה שכולם ידעו לתת תיאור מדויק ומושלם על מה שעבר עליהם לפני למעלה משבעים שנה טועה. אני לא קורא לא להאמין לניצולי שואה, בדיוק כמו שאני לא קורא לא להאמין למשפחות. אבל כן צריך להיות מודעים לכך שהעדויות יכולות להיות לא מהימנות וכאשר באים לעשות מחקר היסטורי או להעמיד אדם לדין צריך להצליב את העדויות עם חומרים בני התקופה. עובדה היא שגם אצלנו בית המשפט העליון זיכה את ג'ון דמיאניוק על בסיס מסמכים שיצרו ספק באשמתו על אף שאחד עשר ניצולי שואה (ואיש אס אס נוסף) העידו שהוא איוון האיום מטרבלינקה.

ועכשיו ללא הקדמות נוספות נעבור לסיפורים עצמם.

1. זהרה בת עובדיה ומרים סעיד

בעדותם בועדת החקירה הממלכתית סיפרו הוריה של זהרה, מרים ועובדיה סעיד, כי בתם זהרה שהתה לפני העלייה לישראל בבית התינוקות במחנה המעבר בחאשד שבתימן כשהיא בריאה לחלוטין. כאשר הגיע זמן העלייה לארץ התנגדה האחות בבית הילדים שהמשפחה תיקח את הילדה איתה. לבסוף ניתן למשפחה לעלות עם הילדה, אולם יחד עם הילדה באה האחות שהחזיקה את הילדה משך כל הטיסה ולא נתנה לאם להניק אותה. לאחר הנחיתה בארץ האחות ירדה עם התינוקת מהמטוס למונית שחיכתה לה ומאז הילדה נעלמה וכל ניסיונותיהם לאתר אותה עלו בתוהו. ממש סיפור של חטיפה מובהקת.

בעדותו לוב"מ מסר האב סיפור דומה אבל עם כמה פרטים שונים. זהרה הייתה חולה ולכן הייתה בבית חולים החולים בחאשד והאחות בבית החולים אפשרה להם לעלות לארץ יחד עם הילדה בתנאי שהילדה תועבר מיד אחרי הנחיתה לבית חולים בארץ והם הסכימו לכך. עם הנחיתה הילדה הועברה לבית החולים בצריפין. במהלך השהות שלו במחנה העולים בראש העין האב לא ביקר את בתו משום שלא היה לו כסף והיו לו הרבה צרות, כדבריו. כעבור חודש בערך עבר כרוז במחנה והודיע שהבת נפטרה. רק לאחר שעבר למעברה הוא נסע לבית החולים בצריפין שם הראתה לו אחות את כרטיס החולה של זהרה ובו היה רשום שנפטרה. וב"מ מצאו את תיקה הרפואי בבית החולים בצריפין ובו נרשם כי היא הובאה ישירות משדה התעופה לוד לבית החולים ביום הגעת המשפחה ונפטרה כעבור שבועיים מדלקת ריאות. סך הכל התאמה מאוד טובה לסיפור האב.

סיפור ההעלמות של זהרה הוא דוגמא נהדרת לסיפור בעל גרעין אמת שמשתנה ומחמיר במשך השנים. הגרעין זהה, הילדה לא שהתה עם המשפחה בחאשד וכאשר עלתה עם המשפחה זה היה בליווי אחות שמהרה לקחת את הילדה לאחר הנחיתה. אבל ההבדל בין זה שהילדה הייתה בריאה לגמרי לבין זה שהיא הייתה חולה ולהורים נאמר במפורש שהיא תילקח מיד לבית חולים עם הנחיתה והם הסכימו לכך הוא עצום. חשיבות הסיפור חורגת רק מהמקרה הפרטי כיוון שהסיפור שימש כבסיס היחיד לטענות חטיפה שהוצגו בספרו של אברהם עובדיה "נתיבות תימן וציון" וכן כיכב בתוכנית עובדה ששודרה ב1996. וכך ישראלים רבים נחשפו לסיפור החטיפה המאוחר שהוצג בפניהם כאמת מוחלטת.

2. ציון בן יחיא ולולווה (מרגלית) סאלם (פנחס)

בשנת 1996 התראיינה מרגלית פנחס (לולווה סאלם בשמה הקודם) לכתבה של העיתונאי יגאל משיח בעיתון הארץ. שם היא סיפרה כי היא התגוררה במחנה עין שמר ויום אחד הייתה התמוטטות של גג חדר האוכל במחנה. בעלה ושלושה אנשים נוספים נהרגו בהתמוטטות. היא ועוד כמה נשים הלכו לחפש את הבעלים ולזהות את הגופות. אחרי שמצאו וזיהו את הגופות הם החלו לצעוק ולבכות וכתוצאה מכך נעצרו על ידי שומרי המחנה למשך הלילה. מיד לאחר ששוחררה הלכה לבקר את בנה שהיה בבית התינוקות ונמסר לה שהוא מת "מה זה מת, אמרתי לה, ככה מתים ילדים? אתמול היה חי בידיים שלי" אמרה מרגלית. אבל עובדת ניקיון תימנית שהייתה שם סיפרה לה שהיא ראתה שלוקחים את בנה בחיים לפרדס חנה. מרגלית לא העידה בוועדת החקירה הממלכתית בגלל מצב בריאותה, אחייניתה, יונה משרקי, העידה במקומה וסיפרה בקווים כללים את אותו סיפור.

חקירת המשטרה בנוגע לציון החלה בשנת 1962 לאחר פנייה של העובדת הסוציאלית שטפלה במרגלית. כתוצאה מכך מסרה מרגלית בשנות ה60 מספר עדויות למשטרה ולוב"מ שבהם סיפרה כי היא ומשפחתה עלו לארץ בדצמבר 1949, ארבעה ימים לפני חנוכה. ציון הוכנס לבית התינוקות ומרגלית הייתה מבקרת אותו כל יום במשך כחודש, אז הוטל הסגר על בית התינוקות עקב מחלה. לאחר שמונה ימים הוסר ההסגר ומרגלית הלכה לראות את בנה, אולם אז גילתה כי בנה לא שם ונאמר לה שהוא מקיא חלב ולקחו אותו לבית חולים. ב3 בפברואר בעלה נהרג מקריסת הגג ולמחרת נמסר לה שציון מת. היא רצה לבית התינוקות ושם אחות בשם רות שבני הרגיעה אותה ואמרה שזה לא נכון.

חוקרי המשטרה מצאו ילד בשם ציון בן יחיא סאלם שאושפז בתל השומר וחשבו שהוא בנה של מרגלית, אולם שם נרשם כי הוא שוחרר בריא והם לא הצליחו לברר מה עלה בגורלו לאחר מכן. לכן בדו"ח וב"מ ציון היה אחד מ22 הילדים שלא הצליחו לברר את גורלם. חוקרי ועדת החקירה הממלכתית גילו שאותו ילד היה ציון בן יחיא סאלם אחר ולא בנה של מרגלית. ציון של מרגלית, כך גילו, אושפז באמצע חודש ינואר 1950 בבית החולים בבאר יעקב עד ה8 בפברואר. ראוי לציין כי מרגלית טעתה בתאריך התמוטטות חדר האוכל שהתרחשה ב6 בפברואר ולא ב3 בפברואר. ממצאי הועדה עולים בקנה אחד עם עדויותיה של מרגלית משנות ה60 על אשפוז בינואר וקבלת הודעה על מות הילד זמן קצר לאחר שהבעל נהרג. על סמך כך קבעה ועדת החקירה הממלכתית כי ציון נפטר בסבירות גבוהה.

פה אנחנו רואים תופעה של התקצרות זמנים והעלמות פרטים רבים בעדויות. ילד שבשנות ה60 היה מאושפז זמן רב לפני שהתקבלה הודעה על מותו הופך ל"אבל רק אתמול ראיתי אותו והוא היה בסדר גמור".  דבר נוסף שמופיע פה הוא נושא פועלי הניקיון. זהו מוטיב חוזר בעדויות מאוחרות רבות שהיחידים שעזרו למשפחות היו פועלי הניקיון או הערבים ולא אנשי הסגל במחנות או בתי החולים, מעין "ברית דפוקים" כביכול שנוצרה. אולם כמו שראינו אותה פועלת ניקיון בשנות ה90 הייתה אחות במחנה בשנות ה60.

3. דניאל בן יחיא וזהרה וונה

שני אחיו של דניאל, שלום ודוד, סיפרו לוועדת החקירה הממלכתית כי אמם אושפזה בבית יולדות במחנה ראש העין וילדה שם ילד בינואר 1950. בגלל החורף הקשה הכניסו את הילד לבית התינוקות. האם הלכה להניק אותו שלוש פעמים ביום וכעבור כחודשיים כאשר הגיעה יום אחד להניק נמסר לפתע כי הילד מת. האם בכתה והשתוללה ודרשה לראות גופה. הפנו את המשפחה לבניין כלשהו שהאב והילדים הלכו אליו, אבל הוא היה נעול והם לא ראו את הגופה.

לוב"מ סיפרה האם כי הגיעה לראש העין בחודש חשוון וכעבור כחודשיים וחצי ילדה בן בצריף שבו הם גרו. הילד נשאר איתם שמונה ימים, לאחר ברית המילה שעשו לו בבית התינוקות נאמר להם להשאיר אותו כי הוא חולה וצריך להכניסו לבית חולים. האם ביקרה את הילד שלוש פעמים ביום על מנת להניקו, היא סיפרה שחוץ מזה לא נדרש ממנה לעשות כלום כי תמיד היא קיבלה את הילד רחוץ ולבוש. לאחר מספר ימים, כאשר הגיעה בבוקר להניק נאמר לה שהתינוק מת, היא ביקשה לראות את גופתו ולא ניתן לה. לאחר מכן היא בכתה קצת וסיפרה על כך לבעלה. האב הוסיף כי לאחר שאשתו סיפרה לו שנאמר לה שהתינוק מת הוא הלך לברר בבית התינוקות וזה מה שנאמר גם לו. הוא לא ראה את הגופה וגם לא דרש זאת שכן האמין להם.

וב"מ מצאו את תיקו של הילד מהדסה ראש העין וממנו עולה כי התינוק הובא אליהם ב16.1 בגיל משוער של שבועיים עם דלקת ריאות. דלקת הריאות חלפה אחרי טיפול, אבל הופיעו אצלו הקאות והוא נפטר כעבור 12 יום בשעה 6:45 בבוקר.

אנחנו רואים פה את ההבדלים בין דורות שונים, אפילו שהאחים היו בחיים בזמן האירועים הזיכרון שלהם שונה מאוד מתיאור ההורים בפרטים כמו מקום הלידה (צריף לעומת בית יולדות) משך הזמן שחלף (חודשיים לעומת סביבות השבועיים) והשאלה האם ההורים דרשו את הגופה או לא.  במקרה זה תיאור ההורים הרבה יותר קרוב למסמכים מאשר תיאור האחים.

4. מנחם בן דוד וסעדה עוזרי

אחותו של מנחם, ציונה אביטל, סיפרה בועדת החקירה הממלכתית את הסיפור המזעזע הבא: המשפחה שלה עלתה לראש העין ב1949 לאחר שהשאירה את רכושה הרב בתימן באמונה שהוא יוחזר להם בארץ, אולם הם מעולם לא קיבלו אותו. כאשר הגיעו למחנה נאמר להם על ידי משפחות אחרות לשמור על הילדים כי לוקחים אותם. באמת כבר באותו יום הגיעו אחיות לקחת את הילד, אולם האבא התנגד ולא נתן להן. למחרת באו שתי אחיות בליווי רופא, אשר לדבריה כונה "מלאך המוות" בפי התימנים, ההורים ניסו להחביא את הילדים (מנחם ואחותו הגדולה נעמה), אולם מנחם החל לבכות והרופא גילה אותו. האם אחזה במנחם והרופא נתן לה שתי סטירות, ירק עליה ולקח לה את מנחם בכוח מהיד ומסר אותו לאחות.  לאחר מכן הרופא והאחיות ברחו החוצה. האם והאב רדפו אחריהם והרופא תפס את האם וגרר אותה בכוח בחזרה לאוהל. את הילד הם הכניסו לבית חולים מקומי.

האב והאם המשיכו לשמור כל הזמן על מנחם בבית החולים. האב בלילות היה משגיח דרך חלון מיוחד והאם הייתה מגיעה ומשגיחה ביום. יום אחד לאחר כשבועיים וחצי הגיעה האם להניק את מנחם, האב סיים את ה"משמרת" וראה שהילד בסדר. כאשר האם הגיעה הרופאים והאחיות בקשו ממנה להמתין מספר דקות, לאחר מכן הכניסו אות לביתן, אולם במקום מנחם במיטה שלו היא ראתה ילד אחר. היא החלה להשתולל ושאלה מה קרה לילד ואמרו לה שהוא מת. האם דרשה לראות גופה אם כך, אבל נאמר שהוא כבר נלקח ונקבר.

בעדותה לוב"מ מסרה האם את הפרטים הבאים: היא ובעלה ושני ילדיהם הגיעו למחנה ראש העין ב' ב2.11.49 בשעה 6 בערב, באותו זמן נלקח מנחם מידיה והועבר לבית התינוקות על ידי רופא. האם מספרת שהיא בכתה כל הלילה כי לא הסכימה לכך. למחרת באה לבית התינוקות להניק אותו שלוש פעמים ביום. וכך הדבר נמשך לדבריה חמישה חודשים עד שיום אחד בשעת ההנקה החל מנחם להקיא. כאשר היא הגיעה לשעת ההנקה הבאה מנחם לא היה במיטתו והאחות אמרה לה שמנחם הועבר לחדר מיוחד לילדים חולים והראתה לה אותו שם. כאשר באה בפעם הבאה נמסר לה שהוא הועבר לבית החולים במחנה. היא הלכה לבית החולים במחנה ושם לא נתנו לה להיכנס ולא רצו לדבר איתה. אם כי לדבריה היא לא ממש הבינה מה שהם אמרו והם כנראה לא הבינו אותה. מעבר לכך לא נמסר להם דבר לגבי מנחם, לא שהועבר לבית חולים אחר ולא שנפטר. וב"מ מצאו שמנחם התקבל לבית החולים דג'אני ביפו ב3.12 במצב קשה ונפטר שם כעבור שלושה ימים.

שוב פעם רואים תופעות של החמרה והיווצרות סימנים מחשידים. האם מספרת שבנה נלקח ממנה עם הגעתה בניגוד להסכמתה ושהיא בכתה אחרי זה, כך שיכול להיות שהוא נלקח בכוח והיא פשוט לא פרטה על זה. אצל הבת כבר הסתירו את הילד יום שלם ולקחו להם את הילד מהאוהל באלימות. האם מספרת שהיא הייתה באה שלוש פעמים ביום להניק את הילד וראתה אותו חולה, ואז העבירו לחדר מיוחד ואז לבית חולים. אצל הבת ההורים השגיחו 24 שעות על הילד והא היה בסדר גמור ורק לכמה דקות לא ראו אותו ומיד אמרו להם שהוא מת ונקבר. דבר שהוא לא סביר בעליל. מצד שני מעניין גם לראות שהאם מספרת שהניקה את מנחם חמישה חודשים למרות שהמסמכים מראים שמדובר בחודש אחד בלבד. להזכירנו שגם עדויות "מוקדמות" סובלות מאי דיוקים.

5. אברהם בן סעיד וסעידה חדד

אחותו של אברהם, מזל דמארי, שהייתה בת 12 בערך בעת שנעלם סיפרה לוועדת החקירה הממלכתית כי משפחתה עלתה לישראל בסוף 1949 למחנה ראש העין ג'. כעבור שבוע בערך מאז הגעתם הגיעה לפתע אחות לאוהל שבו שהתה המשפחה עם אברהם ולקחה אותו בכוח מאמה בטענה שהילד חולה חרף טענות האם כי הילד בריא. יום למחרת הגיעה האם כפי שנאמר לה לבית החולים הדסה במחנה א' ושם נמסר כי הילד מת, אולם לא הראו לה גופה.

אביו של אברהם סיפר לחוקרי וב"מ כי הוא ומשפחתו עלו ב17.4.50 בראש חודש אייר ושוכנו במחנה ראש העין ג' והילד אברהם נשאר עמם. כעבור חודש לערך החל הילד לבכות והאם לקחה לבית החולים הדסה שבמחנה א'. כאשר חזרה לשם למחרת היום נמסר לה כי "אין ילד". האם הוסיפה במכתב כי לקחה את הילד למרפאה לאחר שלא הרגיש בטוב. נאמר לה לחזור למחרת וכאשר חזרה נאמר שהילד מת, אולם היא לא ראתה את גופתו. חוקרי וב"מ מצאו את תיקו הרפואי ממנו עלה כי הילד הובא לבית החולים הדסה בראש העין ב28.5 עם דלקת ריאות ודיסטרופיה ונפטר באותו הלילה.

שוב אנחנו רואים אותם תופעות של "החמרה", ילד חולה שהופך לבריא, הבאה של הילד על ידי ההורים שהופכת ללקיחה בכוח, טעויות בנוגע למועד העלייה ומשך הזמן מהעלייה לפטירה והתאמה טובה יותר בין התיאור המוקדם של ההורים למסמכים.

6. מזל בת יחיא וידידה גמליאל

אמה של מזל העידה בוועדת החקירה הממלכתית כי ילדה את בתה באוהל במחנה ראש העין באותו היום שבו הגיעה לישראל. הילדה הייתה אצלה כשבוע ולאחריו גילו את הילדה ואמרו לה להכניס אותה לבית התינוקות. כעבור שבועיים נאמר לה שהילדה מתה למרות שלא הייתה חולה. אחיה הוסיף שהוא זוכר שנאמר להם שהילדה חולה ולקחו אותה לבית חולים בשדרות ירושלים ביפו. הוא והאבא הלכו לשם ולא נתנו להם להיכנס, רק אמרו להם שהיא מתה.

אביה של מזל מסר לוב"מ כי הם הגיעו באוקטובר 1949 למחנה ראש העין ובאותו ערב אשתו ילדה באוהל. למחרת סיור של עובדי המחנה שתפקידם היה לדאוג לבריאות העולים גילה את האם והילדה ולקח אותם לבית חולים שהיה בתל אביב ברחוב המלך ג'ורג' 37. לאחר שלושה ימים האם ומזל חזרו ומזל הוכנסה לבית התינוקות של המחנה. לאחר שלושה ימים הילדה שוב נלקחה לבית החולים ברחוב המלך ג'ורג' 37 וכעבור חודש ימים הם קיבלו הודעה כתובה שהילדה נפטרה. האב הלך לבית החולים ושם נמסר כי היא כבר נקברה.

וב"מ מצאו היא המשפחה עלתה ב27.10.49 וב28.10 אושפזו האם והתינוקת בבית החולים דג'אני ביפו וחזרו לראש העין ב1.11. ב3.11 התינוקת הועברה למוסד אם וילד של ויצ"ו בתל אביב ששכן ברחוב המלך ג'ורג' 37, סיבת ההעברה: היותה פגה במשקל 1.9 ק"ג ובמחנה העולים לא היו אמצעים לטיפול בה. היא חלתה במהלך שהותה בויצ"ו ונפטרה מדלקת ריאות ב30.12. מסמכי ויצ"ו מראים שהודעה נשלחה למחנה.

מה שמעניין פה שסיפור האב המוקדם מתאים בצורה כמעט מושלמת למסמכים, עד כדי כך שהאב זכר את כתובת המעון שממנו היא נעלמה.הוא רק טעה לגבי בית החולים הראשון שבו האם אושפזה. לעומת זאת הסיפור המאוחר של האם והאח מכיל הבדלים גדולים בינו למסמכים. זה עוד תימוכין לכך שפער בין המסמכים לעדויות נובע מבעיות בעדויות ולא במסמכים.

7. מזל (גזל) בת חסן סעיד וחנה אפרים

אם הילדה שלחה לוועדת החקירה הממלכתית מכתב ובו כתבה כי בשנת 1950 היא הייתה במחנה עין שמר וביום שני בשבוע לקחה את בתה לטיפת חלב לאחר שנתבקשה וזאת למרות שהילדה הייתה בריאה לחלוטין. הילדה הוכנסה לבדיקות. בשעה 12 בצהריים אמרו לה שהיא יכולה לחזור לאוהל והם יטפלו בילדה. בשעה 2 בצהריים הגיע מברק ובו הודיעו לה שהילדה מתה. היא ביקשה לראות גופה ונאמר לה להגיע ביום רביעי למקום מסוים ושם הראו לה גופה של אדם מבוגר ואמרו לה שבארץ הגוויות גדלות.

לחוקרי וב"מ סיפרה האם כי עלתה ארצה ב8.3.50  יחד משפחתה ונשלחה למחנה עין שמר. כעבור חודש וחצי בערך מזל החלה לשלשל ולהקיא. באו מהרופא ולקחו אותה באמבולנס למקום לא ידוע לה. באותו היום אחר הצהריים הודיעו למשפחה שהילדה נפטרה. כעבור כמה ימים הם גם קיבלו מכתב בעברית שבו נכתב שהיא מתה. הם ישבו שבעה למרות שלא ראו גופה ולא היו בלוויה. במכתב נוסף היא הוסיפה כי הילדה הייתה מקיאה והיא לקחה אותה לרופא המחנה ושם מיד הפשיטו אותה ואמרו שלוקחים אותה לחיפה. היא התנגדה לכך אבל דחפו אותה ולקחו את הילדה בכוח. היא גם רשמה כי היא לא האמינה שהילדה מתה והתעקשה לראות גופה, אבל הראו לה רק גופה של מישהו אחר.

וב"מ מצאו כי הילדה התקבלה בבית החולים דג'אני ביפו ב7.5 עם חום גבוה (38.9 מעלות), דיסטרופיה ומצב קשה של התייבשות וחולשת שריר הלב. היא נפטרה שם למחרת היום ב8.5 שאכן היה יום שני בשבוע. שוב פעם אנחנו רואים סיטואציה של ילדה חולה ש"מבריאה" בחלוף השנים. סיפורה המוקדם של האם תואם בפרטים את ממצאי הועדה. התנהלות הרופאים כפי שהיא מתארת אותה במכתב אכן עולה בקנה אחד עם ילדה שמגיעה במצב קשה ויש לשלוח אותה בדחיפות לבית חולים והאם מתנגדת לכך.

8. מזל בת יחיא וזהרה זקן

הסיפור של משפחת זקן הוא בהחלט יוצא דופן. אחיה של הילדה פנה במכתב ליגאל יוסף, חבר הועד הציבורי למען גילוי ילדי תימן הנעדרים וועדת שלגי,  ושם סיפר על "גניבת" אחותו. הילדה הייתה בבית התינוקות בעין שמר בריאה לחלוטין והאם הייתה מניקה אותה יום יום. עד שיום אחד לפתע נאמר לה שהתינוקת מתה, אבל גופה לא הראו. ועדת שלגי פנתה לאם כדי לקבל מידע נוסף ושם ציפתה להם הפתעה. מה פתאום אמרה האם, היא זכרה שהילדה חלתה והיא התעלפה כאשר החזיקה אותה בידיה, ניסו לעשות לה הנשמה אולם ללא הועיל. גם האם וגם הגיס ראו את הגופה והמשפחה ישבה שבעה על הילדה. לדבריה האח פנה לועדה בהשפעת אירועי יהוד ועוזי משולם.

הסיפור שוב פעם מדגיש את הפערים בין הדורות בדיווחים. במיוחד משום שועדת שלגי לא הצליחה למצוא מסמכים על גורל הילדה. אלמלא הייתה לנו עדות האם הילדה הייתה עדיין נחשבת כמקרה לא פתור, ייתכן שחטופה. החשיבות של זה מקבלת משנה תוקף שבשנים האחרונות עיקר הדיווחים מגיעים מבני הדור השני והשלישי ולא נותר לנו אלא רק לתהות כמה עוד מקרים דומים יש, רק שבהם ההורים לא העידו?

9. תמניה בת יוסף ושמחה הברי

אחיה של תמניה , שלמה, שלח מכתב לועדת החקירה הממלכתית ובו כתב בין היתר:

זה קרה בראש העין כשהיינו באוהלים, באו עם טנדר שני אנשים ואחות וביקשו מהאמא שתצא החוצה עם הילדה. הילדה הייתה בת 4. איך שהגיעו לטנדר ניהלו שיחה עם האמא כ-דקה שתיים סטרו לאמא והכניסו את הילדה לטנדר וברחו.

המקרה נחקר גם על ידי ועדת שלגי שקדמה לוועדת החקירה הממלכתית בכמה שנים. לחוקרי הועדה אמרה האם כי היא התגוררה במחנה ראש העין א'. כשנה לאחר עלייתה הגיעו לאוהל שלה שתי אחיות שלא היו מוכרות לה ולקחו את תמניה, שהייתה ילידת 1947. האם והאחיות נסעו יחד לבית חולים שהאם לא זכרה את שמו ובהגיען לשם מסרו את הילדה לידי רופא. האם רצתה להיכנס לבית החולים יחד עם הילדה אולם נאמר לה שזה אסור. היא ניסתה להיכנס בכוח והרופא גרש אותה תוך שהוא סוטר לה ולאחר מכן היא חזרה אל מחנה העולים. היא ביקרה את הילדה בבית החולים פעם אחת נוספת בלבד. בפעמים האחרות שהגיע לבית החולים לא ניתן לה להיכנס ולא נמסרו פרטים על גורלה של הילדה.

גם וב"מ חקרו את המקרה. האם סיפרה להם כי עלתה מתימן בשנת 1949 לפני יום הכיפורים יחד עם בעלה ושש בנותיה, סלאמה בת ה25, נדרה בת ה20, זהרה בת ה18, תמניה בת ה5-6, בדרה בת ה5 ונעמה בת השנה. כשהגיעו למחנה ראש העין תמניה הייתה חולה ושילשלה הרבה, היא נבדקה על ידי רופא ולקחו אותה עם טנדר לבית חולים. הרופא ביקש גם מהאם שתתלווה אל הילדה, אולם היא סירבה כי פחדה. לאחר שלושה ימים ביקרה את הילדה בהסעה שאורגנה על ידי המחנה. בביקור הבא היא לא מצאה אותה ונאמר לה שאין ילדה. היא מציינת גם שלא בטוח ששמה של תמניה נרשם כשנלקחה.

גם האב נחקר וסיפר כי עלה עם אשתו ובנותיו, סלאמה בת ה14, נדרה בת ה13, שרה (זהרה) בת ה12, אורה (בדרה) בת ה10, תמניה בת ה8 ונעמה בת ה9. מועד העלייה היה קצת לפני ראש השנה. תמניה הייתה חולה בטיסה והיו לה כאבי בטן חזקים. לאחר הנחיתה האבא סיפר לאחות שהילדה חולה, רופא בדק אותה ולקחו אותה בטנדר למקום לא ידוע לאב. האב לא זכר אם זה קרה בשדה התעופה או לאחר ההגעה למחנה ראש העין. לאחר מכן הם ביקרו את הילדה שלוש פעמים בעזרת טנדר של המחנה, פעם בכל חודש לדבריו עד שהגיעו פעם אחת ונאמר להם שהילדה הועברה לבית חולים אחר ומאז הם לא יודעים עליה דבר מאז.

וב"מ חקרו את המקרה ומצאו רשימה של מחנה ראש העין שבה נרשם כי האם בת 30, סלאמה בת 25, נדרה בת 20, זהרה בת 17, תמניה בת 12, בדרה בת 7 ונעמה בת שנה. הם גם לקחו את האם למספר בתי חולים לראות אם היא מזהה את המקום והיא זיהתה את בית החולים הדסה תל אביב כבית החולים שבו תמניה הייתה מאושפזת. אבל הם לא הצליחו לגלות מה עלה בגורלה וכך גם ועדת שלגי. ועדת החקירה הממלכתית הפסיקה את החקירה באמצע לאחר שהתברר שגילה של תמניה היה מחוץ למנדט שניתן לועדת החקירה.

המקרה הזה מעניין גם בגלל שהוא מראה את התפתחות הסיפורים לאורך השנים ובמעבר בין הדורות. החל מ"הילדה הייתה חולה וקראנו לרופא שייקח אותה" וכלה ב"באו כמה אנשים, לקחו את הילדה ונעלמו".  כמו כן מעניין לראות את הסתירות בין העדויות המוקדמות של האב והאם, מכיוון ששניהם לא יכולים להיות צודקים בו זמנית הרי שזה מדגים את הבעייתיות בעדויות בני אדם ומזכיר לנו שאין להסתמך על אף עדות כאמת מוחלטת. נקודה חשובה נוספת היא נושא רישום הגילאים. האב, האם והרישומים, כל אחד מהם נוקב במספרים שונים לגבי גיל הילדים. למעלה מזאת, האם היא לכאורה בת 30 ובתה הבכורה בת 25 מה שכמובן אינו אפשרי. לכן או שהילדים קטנים ממה שנרשם ונאמר על ידי האם או שהיא מבוגרת הרבה יותר ממה שנרשם. אבל הדבר מדגים את הבעייתיות שהייתה בחלק מהמקרים ברישום הגילאים במהלך העלייה מתימן דבר שלפעמים גורם לסתירות בין המסמכים וסיפורי המשפחות.

10. אמנה סאלח (דעוס)

סיפורה של אמנה סאלח הוא אחד מהסיפורים המעטים על נשים שנעלמו. בתה, מרים חוברה, סיפרה ב12.12.2017 בועדת הכנסת המיוחדת לנושא ילדי תימן ומזרח ובלקן את הסיפור הבא:

מרים חוברה:

קראו לה בארץ חנה סאלם. הגענו כרגיל עם כל המשפחה, כולם בריאים, כולם נפלאים. באו לאוהל ולקחו את אמא שלי. הצביעו עליה שהיא צריכה לעבור בדיקה. אני הייתי בת 11. ולקחו אותה.

בבית ליד ישנם צריפים כאלה. היה פעם מחנה בריטי. בצריפים האלה החלונות בגובה כזה, והם נמוכים, לא גבוהים. את היית שם? אז הלכתי עם אחותי למחרת, שמנו אבן, עלינו על האבן והשקפנו קדימה ואחורה. ראינו את אמא בערך במיטה השלישית מצד שמאל. אז אימי מצביעה לנו שהיא צמאה.

אני רצתי לאוהל – באלוהים – זה כאילו היום. הבאתי ספל אלומיניום עם מים ולמזלנו הטוב הדלת הייתה פתוחה, לא נעולה. נכנסנו. אחותי השיבה את אימי, אימי התחילה לשתות, באה אחות כושית מפחידה, עיר של שדים. יש עליה כזה כובע לבן של אחור ושיער מקורזל כזה. היא לקחה את הספל, זרקה אותו, רוח מין און, רוח מין און. ממש נבהלנו.

קריאה:

ערבייה.

מרים חוברה:

ברחנו, הלכנו לאוהל. אנחנו מספרים לכל המשפחה. באה המשפחה לבדוק מה הלך. אימי לא נמצאת. איננה. אין. אינה. לא דובים ולא יער. כאילו אמא שלי לא נולדה. אני נולדתי דרך האוויר. אז הייתי בוועדת שלגי. היו שם שלושה שופטים בדימוס, אולי בני 100. לא יודעת. אין טלוויזיה. אין רדיו. אין רישום. אין כלום. אני ודודי, אח של אימי ואחותי.

מרים אכן הייתה בועדת החקירה הממלכתית (לא בשלגי כמו שאמרה בטעות), אבל שם מי שהעיד על רוב הסיפור היה אחיה של אמנה, שלום צדוק. משום שלטענת מרים הוא הכיר את הסיפור יותר טוב. האח סיפר שהמשפחה הבחינה שאמנה הייתה חולה קשה, אז הם קראו לרופא המחנה והגיעו עם אמבולנס ופינו אותה לבית החולים בצריפין. כעבור יומיים שלושה נמסר להם שנפטרה, אבל הם לא ראו גופה או קבלו מסמך כלשהו. האח גם אמר כי מה שמרים כתבה במכתב ששלחה לוועדה, שהודיעו על מות האם כעבור שבועיים, אינו נכון.

ושוב אנחנו רואים את ההבדל בין הדורות, בין דור ראשון שחווה את האירועים כבוגרים לבין דור שני שחוו כילדים. שוב פעם האישה הופכת מחולה קשה לבריאה לחלוטין וסגל המחנה סתם לפתע מופיע במקום שיקרא על ידי המשפחה.  וועדת החקירה הממלכתית לא חקרה את המקרה משום שמדובר באשה בוגרת ולא ילדה והדבר היה מחוץ למנדט שלהם. יתרה מזאת, בתשובת הועדה למשפחה נרשם בטעות שגילה של אמנה היה 19 למרות שבמסמכי הועדה רשום שהיא הייתה בסביבות גיל 30.

אני ניסיתי לחפש מידע ומצאתי רישום ביומן קבלת חולים של אסף הרופא מ1949 על "אמנה צדק" ממחנה העולים בית ליד ז' שהייתה מאושפזת בין ה17.9 ל23.9. צדק יתכן שהוא שיבוש של צדוק שהיה עברות מקובל של השם סלאח (והוא גם שם משפחתו של האח). נרשם שהנ"ל ילידת 1900 דבר שלא מתאים לעדות המשפחה, אבל ייתכן שמדובר בטעות לאור הרישום  הבעייתי, כפי שראינו, של גיל העולים בעליה מתימן. לא רשום ביומן האם נפטרה או שוחררה בריאה .

מכירת ילדים תימנים לארצות הברית בעבור 5000 דולרים

כאשר עוסקים בגורלם של הילדים שלכאורה נחטפו  בפרשת ילדי תימן (ועדות אחרות) שבה וחוזרת הטענה שרוב הילדים נמכרו לארצות הברית. ולא רק זאת, הטוענים זאת אף יודעים לנקוב במחירם, 5000 דולר לכל ילד. מקורה של הטענה הוא בכתבה שפרסם העיתון "העולם הזה" ב1967 ואנו נבחן פה את מקורותיה, אמינותה, החקירות שבוצעו בעקבותיה ותוצאותיהן.

הכתבה פורסמה ב11.1.1967 בגיליון 1532 של "העולם הזה". בכתבה נטען שרוב הילדים החטופים  הוצאו לחו"ל, בעיקר לארצות הברית. האחראי לכך הינו עסקן דתי הנושא גם בתואר רב בעל אזרחות אמריקאית.  תודות לקשריו עם עסקנים דתיים בארץ, כך נטען, הייתה לו גישה ישירה למחנות העולים מהם לקח את הילדים. הוא עשה זאת תמורת תשלום של 5000 דולרים. כמו כן פורסמו פרטיהם של שלושה אנשים שנטען שאימצו ילדים תימנים. האחד פ.ט מניוארק שנטען שיש לו ילדה תימנייה שאומצה מישראל ב1949, השני ג.ש, איש עסקים מניו ג'רזי שנטען שיש לו בן מאומץ, והשלישי שכונה "המיליונר" מבולטימור נטען שאימץ שתי בנות. העיתון הבטיח למסור את הפרטים המלאים לרשויות המוסמכות אם יידרש לעשות כן.

והרשויות המוסמכות אכן פנו אליהם. הימים היו זמן קצר לאחר הקמת ועדת החקירה הראשונה, ועדת בהלול-מינקובסקי (וב"מ).  וב"מ פנו אל העיתון ונפגשו עם הכתב והעורך שלום כהן  ב5.2.  בעיתון סירבו למסור את המקור שלהם, אולם הם כן מסרו את שמו של הרב העסקן, יששכר דב ברגמן רב מוכר שהיה בין היתר נשיא תנועת המזרחי וכן שמותיהם המלאים של פ.ט וג.ש. והבטיחו למסור שמות נוספים לאחר שיחה עם המקור.

הועדה בקשה סיוע בחקירה מנציג המשטרה בארה"ב. נציג המשטרה השיב במכתב שבו מסר כי שוחח עם גורמים  שונים לגבי הרב ברגמן, הם ספרו רבות על פעילויות לא חוקיות להן היה קשור וכן שהוא וכנופייתו מסוגלים לעשות הכל תמורת כסף ורק קשריו עם ראשי השלטון הצילו אותו מהסתבכות בפלילים. אולם הם לא ידעו דבר לגבי אימוץ ילדים. כמו כן הוא הצליח לאתר את אחד מהמאמצים שחי בניוארק (כלומר פ.ט.) עליהם דיווח העולם הזה.

הועדה בקשה מהנציג להמשיך לחקור  ואחרי מספר שבועות הוא חזר אליהם עם תשובה לפיה אותו אדם שאיתר (פ.ט.) התגרש מאשתו לפני מספר שנים והיא חיה בישראל  עם שני ילדים מאומצים. כמו כן הוא עדיין לא איתר את האדם השני (ג.ש.).

הועדה מאתרת את גרושתו וחוקרת אותה. בחקירתה האישה מספרת כי אימצה את בתה בברוקלין ב10 לאוגוסט 1948, אם הילדה לטענתה הייתה בת של רב והיא הכירה אותה. היא גם מראה את תעודת הלידה האמריקאית של הבת כהוכחה. כאן הקיץ הקץ על הסיפור שפ.ט. אימץ ילדה  תימנית מישראל. אלא שאז היא מספרת על בנה המאומץ. בנה הוא יליד ישראל, אף הוא מאוגוסט 1948, הוא אומץ בישראל באמצעות הוריה שהביאו אותו מאוחר יותר לארצות הברית אל משפחתה.

זה סיפור משונה מאוד, איך הורים בישראל מאמצים ילד בארץ בשביל בתם שחיה בחו"ל ואז מעבירים אותו אליה? לא ברור מה וב"מ עשתה עם המידע הזה, למרות שישנן ראיות שהם נהלו חקירה מסוימת  בנושא (ראו בהמשך). מינקובסקי עצמו ישאל על כך כעבור שנים רבות בעדות בועדת החקירה הממלכתית והוא לא יצליח לתת תשובה מספקת.

וב"מ לא התקדמו בחקירה מעבר לכך, במכתב  ששלחו לשר המשפטים ושר המשטרה (שמינו את הועדה) ב20.11.1967 בקשו בהלול ומינקובסקי לאפשר להם לצאת לחקירה בחו"ל. השרים לא אישרו זאת, לפי מינקובסקי, בעדותו בועדת החקירה הממלכתית, משום שלא היה להם קצה חוט ממשי. במסמך הם ציינו כי מ"העולם הזה" לא נמסרו להם פרטים נוספים מעבר למה שנמסר להם בפגישה הראשונה.  וב"מ גם הגישו מסקנה דומה בדו"ח הסופי שלהם, אולם גם אותה השרים לא אישרו. החקירה בחו"ל נמשכה עם זאת על ידי נציג המשטרה בארה"ב גם לאחר הגשת דו"ח הועדה. בדו"ח ביניים מינואר 1969 מתארת המשטרה את המאמצים השונים שנוקט נציג המשטרה בסיוע גורמים מקומיים לאתר את האנשים הנוספים המעורבים לכאורה באימוץ אולם ללא הצלחה.

לא ברור עד מתי נמשכה החקירה, אולם במסמך אחר מספטמבר 1970 מוסרת המשטרה כי לא נתגלו כל עקבות נוספים והחקירה הופסקה.

הרב ברגמן עצמו נחקר על ידי מינקובסקי כאשר הגיע לביקור בארץ בינואר 1969. הוא הכחיש כל קשר להעברת ילדים מישראל לארצות הברית.  בהעדר כל ראיות אחרות נגדו הוא שוחרר. כאן למעשה תעצר החקירה בנושא למשך שנים רבות.

החקירה בנושא תחודש על ידי ועדת החקירה הממלכתית בשנות ה90. לועדת החקירה הממלכתית היה יתרון גדול שלא היה לוב"מ: המקור של הידיעה חשף את עצמו.  שמו של המקור הוא הרב שמואל אבידור הכהן, בעדותו בוועדה הוא סיפר את הנסיבות שמהן צמח הסיפור בעולם הזה.  בספטמבר 1963 הוא ביקר בארצות הברית ובמפגש מסוים ראה זוג יהודים (הגבר אמריקאי והאישה ממוצא ישראלי) שלהם ילדה בת כ10-11 שנים שלא נראית בתם הביולוגית, הוא שאל אנשים שאמרו לו שמדובר בבת מאומצת ממוצא תימני וכן שישנן עוד משפחות שאמצו ילדים כאלו. כמו כן סיפרו לו "רכילות" (כהגדרתו) על כך שהמארגן של האימוצים הוא הרב ברגמן. אבידור הכהן לא ידע דבר על דרך הגעתם של הילדים לארצות הברית והאמין שהוריהם הביולוגים נתנו את הסכמתם לאימוץ. מה שהטריד אותו היה שתנועה שהיא ציונית מסייעת להורדת ילדים יהודים מישראל וכן החשש מפני גילוי עריות. לכן הוא פנה מספר פעמים לעיתונים שונים ללא הצלחה עד ש"העולם הזה" הסכים לפרסם את הסיפור.

עדותו של אבידור הכהן שומטת את הקרקע מתחת לכל הסיפור של מכירה סיטונית של ילדי תימן לארה"ב. לא היה לו שום מושג לגבי מקורם של הילדים ואופן הגעתם לארה"ב. למעשה חוץ משמועות ורכילות המידע היחיד שהוא ידע ממקור ראשון הוא שזוג מסוים אימץ ילדה שהוא חשב שהיא מישראל אולם התברר שהיא ילידת ארה"ב. כנראה שגם בתאריך אבידור הכהן טועה שכן בספטמבר 1963 בני הזוג כבר היו אמרים להיות גרושים והילדה הייתה בת 15. נראה שבה"עולם הזה" לקחו את הסיפור שסיפר להם אבידור הכהן, חיברו אותו אל הטענות על העלמות ילדי עולי תימן שהיו באותו תקופה בכותרות ויצרו מזה ברווז עיתונאי.

הועדה גם חקרה את סיפור האימוץ של פ.ט., הם חקרו את הילדה המאומצת שסיפרה את אותם פרטים שהיו כבר ידועים לגבי היותה ילידת ארה"ב ונסיבות אימוצה, לגבי אחיה לעומת זאת היא סיפרה כי היא יודעת שהוא יליד הארץ, אולם אינה יודעת כיצד אומץ.  היא הוסיפה כי אימו הרתה לחייל בריטי מחוץ לנישואים והיא הסכימה לוותר על הילד וכן שאחיה פגש כעבור שנים באימו הביולוגית. האח עצמו חי בארצות הברית בנתק מהמשפחה ולא הצליחו לאתר אותו. אחיה של האם, רב מוכר, גם נחקר בנושא (ההורים המאמצים לא היו בחיים), הוא מסר פרטים דומים למה שכבר סופר קודם והוסיף שהבן המאומץ הוא "בלונדיני מובהק". הפרטים הללו מראים שהילד הוא לא חטוף ולא תימני , אבל עדיין נשאלת השאלה כיצד אומץ. וכאן הגיע ועדת החקירה לממצאים מאוד מעניינים.

באחד מדו"חות הביניים שלהם מדווחים חוקרי הוועדה כי נתקלו בחומר מודיעיני של וב"מ העוסק במשפחה ובו תמצית תיקו של הילד מויצ"ו ירושלים ובו צויין כי רופא כלשהו היה מעורב באימוצו של הילד. החוקרים מפנים לחקירת משה אדלשטיין בדו"ח מספר 18 שלהם. זה מראה לנו שוב"מ כן ניהלה חקירה כלשהי במקרה הזה למרות שלא ברור עד לאן היא הגיעה.

במאמר מוסגר נציין כי סעיף ג בדיווח הביא את עמותת אחים וקיימים למסקנה ההזויה כי ארגון הביון המוסד היה מעורב בעסקאות בילדים. לא רק שמההקשר ניתן להבין שמדובר על המוסד של ויצ"ו בירושלים, אלא שהדבר ברור מאליו כאשר רואים את הפרוטוקול המקורי (שההעתק שלו צורף לנספח בדו"ח הביניים).

בכל אופן בדו"ח 18 שלהם  חוקרים חוקרי הועדה את משה אדלשטיין שהיה המנהל של בית התינוקות של ויצ"ו מ1949. בין היתר הוא מספר על כך שבתקופת המנדט ובשנות המדינה הראשונות היה בירושלים גניקולוג בשם ד"ר שטרק שהיה ידוע כמי שנשים שנכנסו להריון לא רצוי היו יכולות לבוא אליו והוא היה מבצע הפלות (שהיו אז לא חוקיות) או מיילד אותן בחשאי, לוקח את הילד ומסדר אותו לאימוץ תמורת תשלום. לפי אדלשטיין, עד לאימוצם ד"ר שטרק היה "מאחסן" את הילדים במוסד ויצ"ו בשיתוף פעולה עם המנהל שהיה לפניו, אדלשטיין מספר גם כי לאחר שהוא נכנס לתפקיד הוא לא אפשר לד"ר שטרק לפעול כבעבר. ראוי לציין כי אימוצים פרטיים לא היו בלתי חוקיים, חוק האימוץ נחקק בישראל רק ב1960 ועד אז אם הייתה משפחה שלא רצתה או יכלה לגדל ילד, משפחה אחרת שרצתה לאמץ ילד ומתווך שסייע להפגיש ביניהם, גם אם תמורת תשלום, לא הייתה בכך עבירה על החוק.

חוקרי הועדה המשיכו לחקור את תיקי הילדים בבית התינוקות של ויצ"ו ובין היתר נתקלו שם בחמישה מקרים שבהם היה מעורב ד"ר שטרק.הם כתבו בדו"ח 26  בהרחבה על ארבעה מהם. כולם הם מקרים של ילדים שנולדו מחוץ למסגרת הנישואים, כולם אומצו, שניים באישור בית משפט ושניים לא. אחד מהם הוא הילד של פ.ט.. הילד, כך נתגלה, נולד בבית החולים שערי צדק (שמות ההורים ידועים אך מצונזרים) והוכנס למוסד ויצ"ו שם קיבל תעודת זהות שבה רשומים שמות ההורים המאמצים כהוריו הביולוגיים. מאוחר יותר הורי האם הוציאו את הילד לארצות הברית וכמה שנים מאוחר הוא חזר עם הוריו לארץ וקיבל מספר תעודת זהות חדש.

הרישום הזה התאפשר בשל מצב העניינים שבו התנהל מרשם התושבים בקום המדינה. עד מאי 1950 לא הייתה חובת דיווח של בתי החולים למרשם התושבים. כלומר ילד שהיה נולד, בית החולים היה רושם אותו אצלו, אבל הרישום לא היה עובר למרשם התושבים. ההורים היו אלה שהיו אחראים לרשום את הילד במרשם בתחנת רישום. לשם כך היו פרושות תחנות רישום בכל רחבי הארץ במוסדות שונים כולל ויצ"ו. הרישום עצמו התבצע, לפחות בשנים הראשונות , ללא צורך בהוכחות והפקידים הרושמים לא היו אנשי משרד הפנים. כך ויצ"ו יכלה לרשום את הילד כבן להורים המאמצים ללא הליך של אימוץ. גם אחרי מאי 1950 עדיין נשארה אפשרות לעשות רישום במוסדות הללו במה שנקרא "רישום מאוחר" שנערך כדי לרשום ילדים שלא נרשמו עם לידתם (למשל במקרה של לידה ביתית) , אם כי התחילו לדרוש יותר ויותר הוכחות ככל שחלף הזמן. למידע על המצב אפשר למצוא בפרוטוקול מפגש חברי הועדה עם ג'ורג' קליין.

האפשרות הזאת של הרישום פותחת למעשה פתח לאימוץ ילד במשפחה בלי הצורך לעבור דרך בתי משפט ובלי תיעוד. המקרה של הילד הנ"ל  מוכיח בצורה חד משמעית שזה נעשה במקרים מסוימים. לכאורה יש פה אפשרות תיאורטית לנצל את המנגנון לחטיפת ילדים. גם ועדת החקירה הממלכתית מתייחסת לנושא (עמוד 69 לדו"ח) והם מודים בקיומה של האפשרות התיאורטית, אבל שבפועל הם לא אתרו מקרה אחד כזה. כלומר שכל המאומצים שפנו אל הועדה או שהועדה קבלה עליהם מידע, התברר שהם אומצו דרך בית משפט. למיטב ידיעתי זה גם המצב היום. לעמותת עמר"ם יש מאומץ אחד שאין לו תיק אימוץ, אבל לשאר יש. ראוי לציין שגם אימוץ ברישום מאוחר אין משמעו חטיפה כי יכול להיות שהייתה הסכמה של ההורים הביולוגיים כמו במקרה שלנו.

ומה לגבי הרב ברגמן? ובכן קשריו המצוינים לא עזרו לו לאורך זמן, ב1976  הוא הורשע בהונאה בנוגע לניהול בתי האבות שלו, ישב כמה חודשים בכלא, שילם קנס כספי גדול ונפטר לבסוף ב1984. ועדת החקירה בחנה את חומרי החקירה של הרשויות בארצות הברית כנגדו ולא מצאה בהם שום הוכחה למעורבות שלו בסחר בילדים (עמוד 142 בדו"ח).

ראוי לציין כי בשנות ה40 וה50 היו קיימות רשתות שסחרו בילדים מקנדה עבור משפחות יהודיות. הרשויות האמריקאיות היו מודעות להן ואף פעלו כנגדן במידות שונות של הצלחה. בשום שלב הן לא גילו את קיומה של רשת הברחת אלפי ילדים מישראל לארה"ב. מידע על כך יש בספר שכתבה החוקרת קארן אנדראה באלקום שחקרה את הנושא.

בסיכומו של דבר כל סיפור מכירת התינוקות התימנים לחו"ל מקורו אך ורק בברווז עיתונאי של "העולם הזה" ואשר המקור היחיד של הכתבה לא אמר את מה שהכתבה טענה וגם מה שהוא כן אמר נמצא כלא מבוסס. למרות שמועות כאלה ואחרות שצצות מדי פעם ומעלות את הפרשה מהאוב עד היום לא נתגלה אף ילד מאומץ בחו"ל שנחטף מישראל. עם זאת תוך כדי החקירה בנושא נתגלתה קיומה של אפשרות לאמץ ילדים ללא תיעוד על כך באמצעות הרישום המאוחר ושהדבר אף נעשה בפועל, אם כי שימוש במנגנון לצורך חטיפת ילדים לא נתגלה.

.

המקרה של 40 ילדים ש"נעלמו" ממחנה עתלית

רוב הסיפורים העוסקים בהעלמות ילדי תימן הם אינדיווידואליים, כלומר כל משפחה מספרת על העלמות ילדה או ילדתה שלה. אולם קיים סיפור על כך שארבעים ילדים נעלמו לאחר שנלקחו באוטובוס ממחנה העולים בעתלית לירושלים לצורך קבלת חיסון. סיפור על העלמות של כל כך הרבה ילדים בבת אחת וכן הצורך לקחת אותם לירושלים הרחוקה רק בשביל חיסון מעלים מייד את החשד שיש פה משהו מסריח ולכן אין פלא שזהו אחד מסיפורי הדגל שפעילים העוסקים בפרשה השתמשו בו בהפגנת "יום המודעות לפרשה" השנתית שלהם:

הסיפור כפי שהוא מובא באתר עמותת עמר"ם הוא כלהלן:

בנם של יחיא ותימניה חבאני ז"ל, ציון נלקח מבית התינוקות במחנה עתלית ב- 1949 יחד עם עוד ארבעים ילדים. לאמהות נאמר שהילדים נלקחים לשם מתן חיסון בירושלים ויחזרו למחרת בבוקר, אך אף אחד מהם לא שב לחיק משפחתו. אחרי שבוע המשפחות שחיכו לילדיהן נשלחו מן המחנה ופוזרו ברחבי הארץ. אחרי חודש וחצי התקבל מכתב שהילד נפטר. האמהות האחרות ששלחו את ילדיהן ולא שבו- אף הן קיבלו מכתבי פטירה.

לסיפור מצורפת תמונה של כתבה מהעיתון "מקור ראשון" ממועד לא ידוע (כנראה מתישהו ב1996) ובו ראיון עם אמו של ציון, תמניה. תמניה מספרת בעצם את אותו הסיפור שהובא למעלה בתוספת פרטים נוספים, למשל שהילדים הוסעו באוטובוס מיוחד עם תאים לתינוקות ופירוט על איך בדיוק הודיעו להם על החיסון ערב לפני. תמניה ובעלה, יחיא, פנו גם לועדות החקירה השונות. בעדותה בפני ועדת החקירה הממלכתית מסרה תמניה את אותו הסיפור עם הבדלים קטנים ופירוט נוסף, אבל לא משהו משמעותי שונה.

בועדת בהלול-מינקובסקי (וב"מ בקיצור), ועדת החקירה הראשונה מ1967, היא סיפרה את הפרטים הבאים: היא עלתה לבדה עם בנה ציון בן השבוע ושוכנה במחנה העולים עתלית, לאחר 6 ימים היא ראתה לפתע שמעמיסים את הילדים על אוטובוס מיוחד יחד עם 80 ילדים נוספים ונאמר לה שהם נלקחים לירושלים לחיסון, לאחר יומיים היא עברה לכפר שלם. כאשר בעלה עלה לארץ, חודש לאחר מכן, היא ספרה לו על ציון, הם ביררו בעזרת קרוב משפחה של בעלה ונאמר להם שציון נפטר, הם האמינו לכך ולא התעניינו יותר בגורלו עד שקראו כתבה במעריב שעסקה בנושא ילדים מעולי תימן שנעלמו. מעבר להבדלים בנסיבות המדויקות או מספר הילדים שנלקחו, השוני המרכזי בעדות בוב"מ לעומת עדויות מאוחרות יותר הוא שתמניה לא טענה דבר לגבי הילדים האחרים שנלקחו יחד עם בנה.

וב"מ חקרה את המקרה ומצאה שתמניה עלתה ב7.2.1949. בנה הגיע לבית התינוקות של ויצ"ו בירושלים ב15.2 ואושפז ב17.2 בבית החולים ביקור חולים בירושלים ונפטר שם למחרת היום. הוא נקבר בבית הקברות בשיח באדר ב20.2.  בעלה של תמניה עלה לארץ ב15.3 והגיע לכפר שלם כעבור שלושה ימים. ציון נפטר ונקבר תחת השם ציון זכריה, השיבוש הזה מקורו בשיטת השמות שהייתה נהוגה בקרב עולי תימן שבמקום שימוש בשם פרטי ושם משפחה שמו המלא של אדם הורכב משם פרטי, שם אביו, שם סבו ושם החמולה. כך ששמו המלא של ציון היה צריך להיות ציון יחיא יצחק חבאני. בישראל לא כל כך ידעו איך "לאכול" את שיטת השמות ולכן בהרבה מקרים שם האב נרשם כשם המשפחה. בנוסף לכך זכריה היה עברות מקובל  של השם יחיא. כך ציון הפך להיות ציון זכריה.

למרות השיבוש בשם שאר הפרטים שמצאו וב"מ כולל התאריך, שם האם, גיל הילד, העובדה שנרשם שהגיע ממחנה העולים עתלית ומיקום הפטירה מתאימים לסיפורה של תמניה והזיהוי הוא ודאי (יש הבדלים שוליים אבל ניתן להסבירם בכך שחלפו 18 שנים בין ההעלמות לעדות).  ועדת החקירה הממלכתית חזרה על ממצאיה של וב"מ לגבי ציון, אולם למרבה הצער היא לא התייחסה בממצאיה לגורלם של שאר הילדים שלטענת תמניה נלקחו עם ציון (וב"מ לא התייחסה לכך שכן תמניה לא התלוננה בפניהם על כך).

אז יש לכאורה פתרון לשאלה מה עלה בגורלו של ציון, הפתרון הזה יכול היה להיות מספק אם הסיפור היה עוסק אך ורק בציון, אבל הטענה שעוד 39 ילדים אחרים נעלמו יחד איתו מעלה את החשד שאולי הרישומים הקשורים לציון אינם נכונים. אז עכשיו נשאר לברר מה עלה בגורל שאר הילדים. אולם כאן אנו נתקלים בבעיה, אין שום מידע לגבי הילדים הנוספים, בשום מקום לא מופיע שום פרט לגביהם, לא שמם ולא שם הוריהם. אין עדויות של הורים המתייצבים ומחזקים את ספורה של תמניה. תמניה היא המקור היחידי לספור ואף אחד מהמקורות השונים שמביאים את הסיפור לא טרח לנסות למצוא או לשאול את תמניה לגבי הילדים האחרים.  כאמור גם ועדת החקירה ממלכתית לא עשתה זאת ולדעתי זהו פספוס גדול שלה. תמניה בעדותה בועדת החקירה הממלכתית דווקא מציינת מיוזמתה שם של זוג הורים שלטענתה ילדם היה אף הוא באוטובוס ומת, אולם הם כבר לא היו בחיים בזמן מתן העדות והם גם לא התלוננו לועדות קודמות כך שלא ניתן לקבל את גרסתם. אז מה, זה אומר שהגענו למבוי סתום ואין עדויות נוספות או מסמכים לגבי המקרה? ובכן מסתבר שדווקא יש, אבל הסיפור שהם מספרים שונה מסיפורה של תמניה.

העדה הראשונה היא בדרה זכריה שהתלוננה על העלמות בתה כרמלה לוב"מ. בדרה מספרת שעלתה עם בתה בת החודש וללא בעלה ב30.1.1949 למחנה העולים בעתלית. לאחר זמן מה נאמר לה שרוצים לקחת את בתה לבית תינוקות בירושלים כיוון שהיא צעירה (בדרה הייתה אז בת 15-16 ) וכדי שתוכל ללמוד. בדרה התנגדה בתחילה, אבל הסכימה לאחר שנאמר לה שהיא תוכל לנסוע עם התינוקות לירושלים באוטובוס והיא נסעה איתם. היא מספרת שבאוטובוס היו 18 תינוקות כולל בתה. לאחר מכן בדרה בקרה את בתה מספר פעמים נוספות. בעלה של בדרה הגיע לארץ ב15.3 ולאחר מכן בקרה את בתה פעם נוספת ומספר ימים לאחר הביקור ההוא נמסר להם שהיא נפטרה. בכל הזמן הם נשארו במחנה העולים בעתלית ועזבו אותו רק בחודש מאי 1949.

וב"מ מצאו כי הבת הוכנסה לבית התינוקות של ויצ"ו בירושלים ב15.2 וכעבור שבועיים חלתה ואושפזה בבית החולים ביקור חולים שם נפטרה ב23.3 . ברישום בבית החולים נכתב כי האם בקרה את הילדה. שם הילדה שובש ונרשם ככרמלה שלום, שלום (סאלם) הוא שמו של אביה של בדרה. אבל בהצלבה עם שאר הפרטים למרות השיבוש הזיהוי ודאי.

העדות השנייה מגיעה משמעה רצון (רדא) וסיפור היעלמות בנה פלטיאל. הסיפור של פלטיאל הוא אחד מהסיפורים המורכבים, המרתקים והמתועדים ביותר בקרב ילדי תימן וכולל שלושה תיקים שבכל אחד מהם כ200 עמודים בארכיון הועדות. הסיפור ראוי להתייחסות מורחבת בפני עצמו, אבל במקרה שלנו אתמצת את עיקרי הדברים הרלוונטיים.

שמעה וארבעת ילדיה עלו ללא בעלה ב21.1.1949 ונשלחו למחנה עולים בעתלית. ב15.2 נשלח פלטיאל בן החודש לערך לבית התינוקות של ויצ"ו בירושלים תחת השם המשובש מרתיאל. בעלה עלה לארץ בשלב מאוחר אבל מכיוון שהיה חולה שחפת הוא אושפז בבית חולים לחולי שחפת שם נפטר כעבור שלושה חודשים (אין תאריכים מדויקים לגבי פרטים אלה). ב1.6 ילד אחר שלה, חיים, נשלח למוסד אחר של ויצ"ו בירושלים, כנראה בעקבות מות אביו. שמעה המשיכה לבקר את שני בניה בהסעות שארגן מחנה העולים עד נובמבר 1949, אז עזבה את מחנה העולים ועברה להתגורר בקדימה. בהיותה אלמנה המגדלת לבדה שני ילדים, במצב כלכלי לא קל ובארץ חדשה שעדיין לא הכירה אותה טוב, שמעה לא יכלה להמשיך לבקר את ילדיה.

רק ב1952 החלה בתה הבכורה, שמחה , לחפש את הילדים. היא מצאה לבסוף את חיים במוסד לילדים בבני ברק אליו הועבר מירושלים, אבל את פלטיאל לא איתרה. ב1954 התלוננה שמחה במשטרה. חקירת המשטרה גילתה כי פלטיאל  הועבר במרץ 1950 יחד עם ששה ילדים אחרים לבית התינוקות של מחנה ראש העין ג'. אולם בית התינוקות הזה נסגר יחד עם המחנה באוקטובר 1950 ומאז נעלמו עקבותיו של פלטיאל וגורלו לא נודע עד היום.

כמה חודשים לאחר התלונה במשטרה חלה תפנית בעלילה. שמחה מגלה כי בכפר אונו ישנו ילד מאומץ במשפחה אשכנזית בשם אורי וכטל. היא והמשפחה משתכנעים כי אורי הוא למעשה בנם האובד פלטיאל. הם מתלוננים במשטרה ופותחים במאבק משפטי לביטול האימוץ. חקירת המשטרה מעלה כי הילד אורי נולד בהדסה תל אביב ביוני 1949 בשם משה שרפי לאם בשם רחל אשר נטשה אותו שם ולכן נמסר לאימוץ. לאור זאת ההליך המשפטי נכשל. לימים הם גם יערכו בדיקת די.אן.איי שתוכיח סופית  שהוא אינו פלטיאל, לא שזה מפריע לכל מיני גורמים להמשיך להציג אותו ככזה.

 

כתוצאה מהחקירה המקיפה שהחלה שנים ספורות לאחר ההעלמות יש בתיקים שעוסקים בפלטיאל גם חומר על שליחתו שלו לויצ"ו ועל  שאר הילדים שנשלחו יחד איתו. כאמור עד עכשיו כל שלושת התינוקות שהוזכרו כולם הגיעו ב15.2 לבית התינוקות של ויצ"ו בירושלים. השאלות שנשאלות הן כמה ילדים עוד היו איתם ומה עלה בגורלם. ממסמך ראשון שמציג רשימה של הילדים שנשלחו לויצ"ו עולה שמספר הילדים שנשלחו הוא 16. קרוב למספר שבדרה זכריה זכרה ורחוק מזה שתמניה חבאני נקבה בו. הרשימה כוללת את פלטיאל (כמרתיאל), ציון וכרמלה. אבל היא לא כוללת את הילד מהמשפחה האחרת שתמניה הזכירה בעדותה (שם משפחה מרחום).

מסמך נוסף שנמצא בתיק אחר שקשור לחקירה מלמד מה עלה בגורלם. לפיו עולה שארבעה מהילדים נפטרו במהלך תקופת שהייתם ו12 הנוספים עזבו את המוסד בחיים. אמנם אין במסמך מידע מה קרה להם לאחר שעזבו את ויצ"ו, אולם פרט לפלטיאל אין תלונות לגבי ההעלמות של אף אחד מהילדים האחרים שעזבו את בית התינוקות וכן לגבי שני הילדים האחרים שנפטרו.

סימוני ה"וי" ליד ארבעה מהשמות מציינים ילדים מהקבוצה שנשלחה עם פלטיאל מבית התינוקות של ויצ"ו בירושלים לבית התינוקות במחנה ראש העין ג' ושמשרד הפנים הצליח לאתרם לבקשת עורך הדין של משפחת רדא. רשימת הילדים נמצאת במסמך אחר, אבל מקריאה בו אני בספק שהשלמה לוי שאיתרו הוא אכן השלמה לוי שנלקח עם פלטיאל שכן גילו שונה ורשום שהוא יליד הארץ.

וודאי שמתם לב שמשותף לכל המקרים הוא שהמשפחות עלו ללא הבעלים. הסיבה לכך היא שהם עלו מעדן שהייתה מושבת חסות בריטית והתקופה הייתה שלהי מלחמת העצמאות. הבריטים שהיו בעלי ברית של מצרים וירדן הטילו איסור על עלייה של גברים בגיל גיוס כדי שלא יהיה בכך סיוע לישראל במלחמה. רק אחרי שנחתם הסכם שביתת נשק עם מצרים בסוף חודש פברואר ונפתח משא ומתן לשביתת נשק עם ירדן ולבנון הבריטים ביטלו את האיסור.

עכשיו ניתן לעשות סיכום וההערכה של כל הידוע לנו. יש לנו מסמכים מקוריים וכן עדויותיהן של שלוש אימהות שונות. אין ספק ששלושת התינוקות נשלחו לבית התינוקות של ויצ"ו בירושלים ב15.2.1949 הדבר נתמך גם המסמכים וגם בכל העדויות. לגבי מספר הילדים המסמכים מלמדים ש16 ילדים נשלחו, בדרה זכריה שנסעה איתם באוטובוס לירושלים זכרה מספר קרוב מאוד – 18. שניהם עומדים בסתירה לטענתה של תמניה חבאני על 40 ילדים.

גם לגבי נסיבות שליחתם של הילדים סיפורה של תמניה נסתר על ידי האמהות האחרות, גם שמעה וגם בדרה מספרות שהילדים נשלחו לויצ"ו כדי לסייע למשפחות שהיו במצב סוציאלי קשה ולא לחיסון והדבר גם הגיוני יותר. מכאן גם שהילדים לא היו אמורים לחזור למחרת היום. כמו כן בניגוד לדבריה של תמניה שאר המשפחות לא פוזרו מיד לאחר שהילדים נשלחו לויצ"ו וכמו כן לא נמסר להן זמן קצר לאחר מכן שהילדים נפטרו. בדרה זכריה נשארה במחנה עתלית למעלה מחודש לאחר שנמסר לה על מות בתה בהודעה ברמקול ואילו שמעה רדא נשארה במחנה חודשים רבים לאחר שילדיה הועברו לירושלים ואף בקרה אותם פעמים רבות ולמעשה כלל לא נמסר לה גם לאחר מכן שנפטרו.

נוסיף את כל אלו לעובדה שאין אף עדות או מסמך שתומכת בטענות של תמניה והסיכום הוא שבבחינה אל מול מסמכים מקןריים ועדויות אמהות נוספות הסיפור של העלמות המונית של 40 ילדים פשוט לא מחזיק מעמד. ניתן לקבוע כי מספר הילדים שנשלחו היה 16,עדותה של בדרה מאמתת את המסמכים, והם נשלחו על מנת לסייע למשפחתם שהייתה במצב סוציאלי לא פשוט והם לא היו אמורים לחזור ביום שלמחרת וחלקם אותרו בחיים גם שנים לאחר מכן. כמה מהם אכן נפטרו ועקב הריחוק של ההורים הם לא זכו להיות נוכחים בקבורת ילדיהם ולכן נוצר (בקרב אלא שהתלוננו) חשד שאולי הם לא מתו.

אם יש משהו שהסיפור הזה מדגים זו הבעייתיות שבהסתמכות על עדות יחידה על מנת לקבוע מסמרות לגבי התרחשויות בעבר, במיוחד בחלוף שנים רבות, ומדגישה את הצורך בהצלבת העדות עם עדויות אחרות ומסמכים במידת האפשר. "להאמין לקורבנות" היא אולי אמירה שנשמעת נכונה מוסרית, אולם במציאות הקורבנות הם בני אדם והם עלולים לשגות ועובדה היא שבמקרה שלנו ישנן כמה "קורבנות" אשר סותרות אחת את השנייה לגבי פרטי האירוע. אני לא חושב שתמניה שיקרה בכוונה תחילה, אלא היא ספרה את הסיפור כפי שזכרה אותו, רק שזיכרונה לא היה מדויק.

אף אחד מאותם הארגונים וכלי התקשורת שקדמו את הסיפור לא טרח לעשות את המינימום של המחקר ולחפש את ההורים של הילדים האחרים באוטובוס ועובדה היא שאין הם יודעים דבר לגבי הילדים האחרים שלכאורה נעלמו יחד עם ציון. אולם הדבר לא הפריע להם להציג את הסיפור כעובדה מוגמרת. אמנם גם ועדת החקירה הממלכתית לא התייחסה לסיפור, אבל לפחות היא לא פרסמה אותו כאמת. למיטב ידיעתי רק אני עשיתי את ההצלבה עם סיפורי שתי האמהות האחרות והמסמכים, והסיפור הזה לא פוענח קודם לכן על ידי אחרים, ועל כך גאוותי.

למה נסגרו מסמכי ועדת החקירה לילדי תימן ל70 שנה

פרשת ילדי תימן החלה לחזור לתשומת הלב הציבורית בשנתיים האחרונות. הגורם המרכזי לכך הוא מאבק שהתנהל לפתיחת כל החומרים של הועדות שחקרו את הפרשה. מסתבר שחומרים רבים נאסרו לפרסום עד שנת 2071. מדוע, תהו רבים, אם אכן לא הייתה שום חטיפה מה כל כך סודי בפרשה שצריך לסגור את החומרים לכל כך הרבה זמן? ובכן הבא ונענה על כך.

לפי חוק ועדות חקירה לועדת חקירה ממלכתית קיימת הסמכות לקבוע האם לפרסם את הפרוטוקולים שלה ומה לפרסם מתוכם.  ועדת החקירה הממלכתית לנושא ילדי תימן הגישה את הדו"ח הסופי שלה בסוף שנת 2001, אולם בהמלצותיה הועדה לא נתנה הנחיות לגבי מה לעשות עם הפרוטוקולים שלה. לכן ההחלטה בנוגע לכך עברה לממשלה. ב21.4.2002 קבלה הממשלה החלטה של פתיחת כל הפרוטוקולים של הישיבות שנעשו בדלתיים פתוחות לציבור ומתן אפשרות לבני משפחה של ילדים שלגביהם הוגשו תלונות לעיין בחומר שאספה הועדה אודותיהם. בהתאם לחוק ההחלטה הובעה לאישור של ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות של הכנסת ב14.5.2002.

בישיבת הועדה השתתפו חברי כנסת, נציגי משרדי ממשלה ונציגי ארגוני משפחות, אבל לא נציגים של ועדת החקירה.  נציגי ארגוני המשפחות לא ממש התלהבו מההחלטה, יגאל יוסף למשל אמר כי אין להם עניין רב בפרוטוקולים, אלא חומרים אחרים של הועדה. רפי שובלי הסכים עמו והוסיף כי ממילא לפעילים בשטח יש את הפרוטוקולים. משה נחום הצהיר שמבחינתו כל הניירות של הועדה הם פיקטיביים. בסופה של הישיבה החליטה הועדה לא לאשר את החלטת הממשלה על מנת ללחוץ עליה לפתוח גם חומרים נוספים. לא הייתה לכך שום התנגדות גם לאחר שהוברר להם שהמשמעות היא שאף חומר לא יהיה פתוח לציבור. אולם הלחץ על הממשלה לא עזר (או לא היה חזק מספיק) וכעבור חמישה חודשים בישיבה אחרת אשרה הועדה את ההחלטה.

החלטת הממשלה פתחה לעיון הציבור את הפרוטוקולים של העדויות שינתנו בדלתיים פתוחות, שהיו הרוב המוחלט של העדויות, אולם היו עוד מעט עדויות שניתנו בדלתיים סגורות. רוב עדויות אלה היו של מאומצים או הורים למאומצים שאסור לחשוף את זהותם לפי חוק האימוץ. כמו כן היו שתי עדויות שנסגרו מחמת בטחון המדינה (עדותו של ראש השב"כ לשעבר עמוס מנור וחלק מעדותו של דב לויטן שעסקה בחיפוש של מי שהוא חשב שהם אנשי מוסד אחרי ילדים מאומצים בחו"ל). מלבדן היו עוד חמש עדויות (רות ברוך וארבע אחיות מתל השומר) שנסגרו לבקשתן כיוון שחשבו שפרסום שמן יוביל להטרדה שלהן על ידי אנשי משולם (שמיעת עדות בדלתות סגורות משמעה גם איסור פרסום על שם המעיד אלא אם נאמר אחרת).

מלבד העדויות בדלתיים סגורות היו עוד מסמכים פנימיים של ועדת החקירה הממלכתית שלא פורסמו. מסמכים אלו כללו בין היתר דו"חות חוקרים שחיפשו מאומצים, אספו מסמכים וחקרו אנשים ברחבי הארץ. פגישות עם אנשים שנעשו שלא במסגרת מתן עדויות וכמות עצומה של מסמכים שנאספו ממגוון גדול מאוד של מקורות.

הטיפול בכל החומר הנ"ל התבצע בכפוף לתקנות הארכיונים וחוקי המדינה והוא נסגר לפי ברירת המחדל שנקבעה בהם. במקרה של ילדי תימן היו שני סעיפים עיקריים שלפיהם נסגרו החומרים. הראשון הוא חומר כללי של ועדות חקירה (תחת הכותרת של כל גוף או רשות שיש להם סמכות חקירה לפי דין) שנסגר ל30 שנה. השני הוא חומר בענייני פרט של אדם שנסגר לפי התקנות ולפי החוק להגנת הפרטיות ל70 שנה. כל זה גם הוסבר על ידי גנז המדינה בישיבת ועדת חוקה חוק ומשפט מה21.6.2016 .

רצה הגורל ורבים מחומרי החקירה בנושא של ילדי תימן כוללים חומרים בעניינים פרטיים של אנשים כולל מסמכים רפואיים, נתונים של משרד הפנים, חומרים של הרווחה וכו' (כל זה לא כולל חומרים בנוגע לאימוץ שאסורים בפרסום בכלל מתוקף חוק האימוץ). דוגמא לכך היא הצילום הבא שמוצג באתרים רבים כאילו הוא מתייחס לפרוטוקול עדותה של יהודית היבנר (אחראית לשעבר על מנהל האוכלוסין) שניתנה בדלתיים פתוחות ולכאורה נסגרה ל70 שנה:

בפועל הצילום הנ"ל מתייחס לתיק מסמכים (כפי שכתוב שם בסוג התיק) שנלווה אל עדותה של היבנר ובו מסמכים של משרד הפנים עם פרטים של אנשים שלגביהם נשאלה. מכיוון שהכיל פרטים אישיים של אנשים הוא נסגר ל70 שנה בכפוף לחוק.

כאמור הזמן שנקבע לסגירה הוא רק ברירת מחדל. מפקיד החומר (במקרה שלנו הממשלה) יכול להורות על פתיחה מוקדם יותר מן המועד הקבוע בחוק. זה מה שעשתה הממשלה כאשר אפשרה לבני משפחה מדרגה ראשונה לעיין החומר שנוגע לקרוביהם. למעשה בדיון בכנסת מה14.5.2002 אומרת נציגת המדינה במפורש שאלמלא ההחלטה הזו החומר היה נסגר ל70 שנה.

בשנת 2015 התחיל מאבק של ארגונים לפתיחת כל החומר של הועדה ותוך זמן קצר המאבק (שנתמך על ידי אמצעי התקשורת) נשא פירות.  תוך כמה חודשים החליטה הממשלה לחשוף את המסמכים ולהעלות את כולם לאתר האינטרנט של הארכיון הלאומי. ב28 לדצמבר 2016 החומרים הפכו לנגישים. החומר שנחשף כולל את כמעט כל החומר הקיים למעט מידע לגבי זהות מאומצים ומאמצים (שאסור לפרסום לפי חוק), מידע לגבי שכר והוצאות של חוקרים, מידע רפואי לגבי אנשים שייתכן שעדיין בחיים וחומר שאי אפשר היה לפרסם מטעמים של זכויות יוצרים (אבל ניתן לעיין בו באולם הארכיון).

.

ההיענות המהירה של המדינה ללא שום התנגדות משמעותית מראה שלא הייתה שום כוונה להסתיר חומר. גם בחומרים שנפתחו לא היו שום עדויות לחטיפה או הסתרה ממסדית. למעשה פרשת סגירת הפרוטוקולים  ופתיחתם מהווה מעין מקבילה לכל פרשת ילדי תימן, התחלה מתבססת על גרעין אמת וממנו קפיצה להשערות סנסציוניות כאשר בפועל ההסבר האמיתי הוא הרבה יותר אפור ומשעמם.

הניסויים בילדי תימן – הילדות שבתמונה

לפעילים בפרשת ילדי תימן האשמות רבות כנגד אנשי הצוותים הרפואיים שטפלו בעולים מתימן וארצות אחרות בשנים שמיד לאחר קום המדינה. ההאשמה העיקרית היא כמובן מעורבות ישירה בחטיפה של אלפי ילדים,  אולם האשמה נוספת היא שרופאים ביצעו ניסויים על ילדים מעולי תימן. האשמות אלו ראשיתן בעוזי משולם שהאשים את הממסד בכך שמכר את הילדים לניסויים רפואיים ב"סגנון מנגלה". פעילים בפרשה עדיין ממשיכים לטעון דברים דומים, כך למשל עמותת עמר"ם פרסמה פרק במסגרת סדרת הרשת שהפיקה "נביאים" אשר בו מופיעות שתי נשים אשר טוענות שהן קורבנות של ניסויים כאלה.

שתי הנשים הן אחיות, חנה חדד ומזל ורדה שמן. שתיהן עיוורות בעין שמאל, לטענתן הדבר נובע כתוצאה מניסויים שביצע בהן רופא.  בפרק הן מספרות את סיפורן שבו נעסוק, או ליתר דיוק בסיפוריהן.

ראשונה מתחילה מזל, מזל מספרת שהיא ואחותה היו בריאות לחלוטין ובלי שום סיבה הזריקו להם דברים לקרנית. הן הגיעו לארץ במטוס שנחת במסלול עפר. כאשר הן ירדו מהמטוס אבק נכנס להן לעיניים ואז לקחו והעמיסו ("זרקו כמו שלוקחים תפוחי אדמה" לדבריה) אותן על משאית יחד עם הרבה ילדים אחרים והסיעו אותן לבית החולים דג'אני ביפו. היא יודעת שמדובר בדג'אני כי נשאר להן החלוק מבית החולים. בבית החולים לקחו מהן את כל התכשיטים וגלחו את שערן. היא טוענת שהיא זוכרת את הצוות שדיבר באנגלית והיו הרבה אנשים מבוגרים שלקחו ילדים. היה שם מיון שילדים שנבחרו נלקחו למעבדות "במקום חולדות".

אביהן החל לחפש אחריהן, הוא נתקל בערבי אחד וסיפר לו שלקחו את הילדות כשהם ירדו מהמטוס והוא אינו יודע היכן הן. הערבי שמע זאת ואמר שהוא יודע איפה הן ולקח את האב לבית החולים. פתאום אחותה, חנה, שמעה את האב קורא להן. לאחר מכן הן שברו איזושהי זכוכית  ונמלטו מבית החולים והסתתרו בעזרת הערבי בשירותים שמחוצה לו. יום אחד הערבי ברר מתי מגיעות משאיות האספקה לבית החולים והוא הצליח להבריח אותן מתחת לברזנט של אחת המשאיות לישוב גורן בגליל המערבי יחד עם עוד ילד אחד ממשפחה אחרת שגם הוא היה עיוור בעין שמאל.

חנה לעומת זאת זוכרת הרבה פחות פרטים ומספרת את הסיפור הבא: היא זוכרת שהן היו במחנה והיו להן דלקות עיניים מאוד חזקות ולקחו אותן לבית חולים. היא זוכרת את הרופא כמעשן כבד. היא לא הבינה את האחיות שדברו עברית בעוד היא ידעה רק תימנית. חנה זוכרת רק שכשאביה ראה אותן הוא נתן צעקה נוראית בגלל העיניים שלהן. מאז כל פעם שהיו מגיעים רופאים למחנה לבדוק את הילדים הוא היה מסתיר אותן בשירותים. גם היא זוכרת את החולצה מבית החולים דג'אני שנשארה להן עד שזרקו אותה במועד מאוחר יותר.

לאחר מכן הן מספרות על טיפולי הגזזת שעברו. כאשר המראיין, שלומי חתוכה מעמותת עמר"ם, שומע שהן עברו גם את טיפולי הגזזת הוא מחייך לעצמו, ייתכן שמאושר מהמציאה של קורבנות מושלמים של מערכת הרפואה הגזענית כביכול. גם פה מזל היא זאת שמספרת את רוב הפרטים. היא זוכרת איך קשרו אותן כדי שלא יזוזו במהלך הטיפול וכן את השעווה שמרחו להן על הראש. היא זוכרת גם את הצרחות של הילדים, "כמו בגטו" לדבריה. "אף גוף ואף מקום לא מכירים בזה בכלל במדינה" טוענת מזל, "היינו שפן ניסיונות במקום חתולים שלא היו, הם למדו בגרמניה, עבדו עליהם והם עבדו עלינו. רק הם מקבלים פיצויים מגרמניה ואנחנו לא מקבלים פה פיצויים כי לא מגיע לנו, כי באנו מתימן, לא באנו מפולניה." היא ממשיכה.

הטענה האחרונה היא בעליל לא נכונה, משום שמדינת ישראל חוקקה את החוק לנפגעי גזזת ב1994 והקימה במשרד הבריאות  את המרכז הלאומי לפיצוי נפגעי גזזת. חתוכה יודע את זה והוא אף מדבר על כך בהמשך הפרק שלא בנוכחותן. אבל בפרק עצמו הוא לא מעמיד את מזל על טעותה. מדוע בכלל בחרו עורכי הפרק לכלול אמירות שהם ידעו שהן בעליל בלתי נכונות מבלי שהעמידו אותן על דיוקן באופן ישיר? האם זה מפני שהם רצו לכלול את דבריה של מזל שלמעשה אמרה שהרופאים התעללו בה כמו הנאצים?

כבר ממבט ראשון על הסיפורים שלהן אפשר לראות שהן סותרות אחת השנייה בכמה נקודות. הסתירה המהותית ביותר נעוצה בנסיבות הגעתן לבית החולים. מזל טוענת שהן נלקחו ישירות משדה התעופה בריאות לחלוטין בעוד שחנה טוענת שהן נלקחו מהמחנה עם דלקות חזקות בעיניים. זאת נקודה מאוד מהותית לגבי הטענה שהן עברו ניסויים בלתי הכרחיים מבחינה רפואית. הדבר הזה מעלה מיידית את השאלה מי מהן צודקת?

למעשה עיקר הטענות לגבי הניסויים שבוצעו בהן בבית החולים מגיעות ממזל ולא מחנה. סיפורה של מזל לא רק שנסתר על ידי חנה, אלא שאף לוקה בהגיונו הפנימי. למשל מזל טוענת שהיא זוכרת את המילים שהאחיות דברו באנגלית בעוד שהיא הייתה ילדה קטנה שרק ידעה תימנית.  העולים מתימן הגיעו לשדה התעופה בלוד שהיה שדה תעופה מוכשר עם מסלולים סלולים ולא מעפר. התיאור שלה של הירידה מהמטוס לא תואם תיאורים של אחרים באותה תקופה, (למשל: עלית תימנים מעדן 4.10.49 ). תיאורה סותר תיאורים של אחרים מאותה תקופה על קליטת העולים. גם הסיפור על הערבי שאיכשהו פגש יהודי תימני אקראי שאותו לא ראה מעולם, אבל ידע בדיוק איפה בנותיו ואף אחר כך הצליח להבריח אותן במשאיות מחוץ לבית החולים ישר ליישוב בגליל המערבי לאחר שהסתתרו פרק זמן לא ברור באותו תא שירותים הוא לא בדיוק הגיוני בכל רכיביו.

אבל איך בדיוק נברר את זה, אין לנו כמעט פרטים על האחיות, שמן מזל וחנה, שם משפחתן חדד ושם אביהן יחיא. אבל חסרים פרטים חשובים אחרים כמו השם התימני המלא, תאריך העלייה (רק 1949) ולאיזה מחנה הגיעו. בכתבה נוספת עליהן במאקו מצוין הגיל שלהן, חנה  75 ומזל 71. כלומר הן היו אמורות להיות בנות 4 ו8 באותו הזמן.

האחיות בפרק מציגות תמונה של ילדות אחרי טיפול בעיניהן הלקוחה מכתבה (לדבריהן נכתבה על ידי גבי גזית) בעיתון ידיעות אחרונות משנת 1985. לטענת האחיות הן הילדות שבתמונה ומכאן שם הפרק. וכתבה זו תהיה מקום טוב להתחיל לחקור. איתרתי את הכתבה הזו. ומסתבר שהיא נכתבה על ידי עשי וינשטיין ולא גבי גזית. ובכתבה רשום שמקור התמונה של שתי הילדות הוא ארכיון לשכת העיתונות  הממשלתית. למה זה חשוב? כי לשכת העיתונות הממשלתית העלתה את הארכיון שלה לאינטרנט. בואו נראה מה נמצא שם.

אכן התמונה נמצאת שם ולא רק זה, מסתבר שהיא חלק מסדרת תמונות של אותן שתי ילדות. באתר נמצא ליד כל תמונה תיאור קצר שלה. מקריאת התיאורים שליד התמונות עולה כי המצולמות הן שתי אחיות מלכה בת ה5 וחנה בת ה10 בנות סעיד יהודה כהן. הן הגיעו לארץ עיוורות ובוצע בהן ניתוח שאפשר להן לראות. מקום התצלום הוא בית החולים הממשלתי בחיפה (השם הקודם של רמב"ם) ומצוין שמה של אחת האחיות שמסירה מהן את התחבושות, א. ליסקין. לפי הפרטים הללו הילדות שבתמונה הן לא מזל וחנה חדד. אבל בכל זאת איך נדע שמה שכתוב הוא באמת נכון?

ובכן אם נתמקד באחת התמונות נוכל לראות שעל המצעים במיטות רשום מ.ב. חיפה ממצא המצביע על כך שהן אכן בחיפה

בנוסף בתמונה שלהן לפני הסרת התחבושות לילדה הקטנה יש תחבושת  על עין ימין בעוד שלמזל וחנה העין שבה טיפלו היא שמאל. גם כאן אפשר לראות על אחד החלוקים רשום מ.ב. חיפה.

והנה עוד נקודה למחשבה, מדוע ישנה סדרות תמונות של אותן בנות, האם מדובר היה באירוע מיוחד? התשובה היא כן, מדובר באירוע שהיה מיוחד בזמנו ואף הגיע לעיתונים, הוא אוזכר בדבר וזכה לכתבה במעריב.  במעריב ששמה של האחות הגדולה הוא חממה ולא חנה. גם בפנקס קבלת חולים של רמב"ם רשום כי ב31.10.49 הגיעו חממה ומלכה יהודה כהן לבית החולים ושהו בו עד ל29.11. רשום שם גם שהן חזרו בדצמבר, כנראה לטיפול בעין השנייה.

אז כל זה מוכיח שמזל וחנה חדד הן לא הילדות שבתמונה. אבל מי הן כן? למרות דלות הפרטים לגביהן הצלחתי למצוא את מה שהוא לדעתי רישום הכניסה של המשפחה שלהן למחנה ראש העין א'. מופיע שם שב22.9.1949 יחיא יעקב מחפוף חדד, אשתו רומיה וחמשת ילדיהם שביניהן חנה בת ה8 ומזל בת ה5, נושאי תעודת עולה 531490 (כנראה, הכתב שם לא כ"כ ברור) נכנסו למחנה. נולד להם ילד, ציון, במחנה ובעמודת ה"לאן יצאו"  רשום "לדיר אל כווב" שאני מאמין שזה שיבוש של "ביאדר אל כוואב", השם הערבי של היישוב גורן שאליו מזל אומרת שהם עברו. יש הבדל קל של שנה בגילה של מזל, אבל אני לא חושב שזה קריטי משום שגם הרישום של הגיל בתעודות העולה  לא היה תמיד מדויק וגם בדיווחים בתקשורת לא תמיד מדייקים בגילאים. מספיק שהיא הייתה בת ארבע וכמה חודשים כדי להסביר את ההבדל. למרות ששוב, בגלל מיעוט הפרטים אי אפשר להיות בטוחים במאה אחוזים שאלה אכן הן.

בבדיקה בפנקס קבלת חולים של דג'אני לא מופיעות שום חנה או מזל חדד ב22.9.49. בתאריך זה אושפזו שתי תינוקות בנות וילד אחד בלבד. למעשה אין שום רישום לאשפוז שתי האחיות בכלל.

אז מה, זה אומר שהן משקרות? אני לא חושב כך, אבל זה כן אומר שכנראה התיאור שלהן רחוק מלהיות מדויק. עובדה שאי אפשר להתעלם ממנה היא שלכל אחת מהן ישנה עין שבה היא אינה רואה הן אומרות שזה כתוצאה מטיפול רפואי וזוכרות את הטיפול כחוויה נוראית ואני בהחלט מאמין להן פה. הרי מדובר בשתי ילדות קטנות, שהגיעו מחברה שונה מאוד, לא מדברות את השפה ובוודאי שלא הבינו מה רצו מהן. הן נלקחו מהוריהן ועברו טיפולים כואבים ולא נעימים (אני מתאר לעצמי שגם עם כל הרצון הטוב של הצוות, באמצעי הרפואה של שנות ה40 הטיפול לא היה נעים). אין ספק שזו הייתה חוויה טראומתית בשבילן. אבל לצפות מהן שיוכלו לתת תיאור מדויק ומהימן של מה עשו להן ובאילו נסיבות לאחר 67 שנים זה נראה לי מוגזם.

האחיות אכן זוכרות שהייתה להן חולצה של בית החולים דג'אני. לפי מזל לאחר הישוב גורן הן עברו לתל עריף. העולים מתימן אכן עזבו את הישוב גורן זמן קצר לאחר שהתיישבו עקב התנאים הקשים במקום. לא מצאתי את הישוב תל עריף, אבל כן ישנו בית עריף, מושב שבו התיישבו עולים מתימן בתחילת שנות החמישים שכנראה אליו הכוונה. בהתחשב בעובדה שתוך זמן יחסית קצר הן חזרו למרכז הארץ בהחלט ייתכן שמקורה של אותה חולצה באשפוז מאוחר יותר בדג'אני שברבות השנים נשכח.

בסופו של דבר עיקר הטענה שמה שהן עברו היו ניסויים ללא הצדקה רפואית מגיע מסיפורה של מזל. אולם סיפור זה נסתר על ידי אחותה, מכיל טעויות עובדתיות, לוקה בהגיונו הפנימי ואינו נתמך (ואף נסתר לפעמים) על ידי מקורות חיצוניים. בהתחשב בעובדה שאנחנו מדברים על מי שהייתה אז ילדה בת 4-5 שנים שלא הבינה בכלל את השפה ומספרת את הסיפור קרוב ל70 שנה מאוחר יותר אינני רואה סיבה ליחס מהימנות רבה לפרטים שהיא מוסרת.

פתרון אפשרי לגורלה של ילדה תימנייה נעדרת לאחר 68 שנים או המאומצים שלא מדברים עליהם, אלה שאומצו בידי תימנים

כאשר שואלים מה עלה בגורלם של הילדים הנעדרים מפרשת ילדי תימן עולות בדרך כלל שתי תשובות עיקריות, האחת, הם נפטרו כפי שנמסר להורים והשנייה נחטפו ונמסרו למשפחות של יהודים אשכנזים (בעיקר) בארץ ובחו"ל. ועדות החקירה השונות הגיעו למסקנה שרוב הילדים שאת גורלם בדקו נפטרו, אולם הן גם גילו ארבע ילדות שנמסרו לאימוץ/אומנה וכן נשארו כמה עשרות ילדים שגורלם לא נודע וייתכן שחלקם אומצו בצורה חוקית או כזו שאינה חוקית. לעומת זאת אלו שמאמינים במזימת חטיפה ממסדית רואים בממצאי הועדות טיוח וסבורים שרוב הילדים חיים במשפחות מאמצות, בעיקר אשכנזיות. אבל קיימת אפשרות נוספת לגורלם של חלק מהילדים שהרבה פחות מדברים עליה. שכמה מהם נלקחו, בזדון או בטעות,  ללא ידיעת הוריהם על ידי משפחות תימניות אחרות וגדלו אצלן. העלאת אפשרות זו יוצרת תרעומת בקרב פעילים ונציגי משפחות כיוון שהיא לכאורה מטילה את האשמה על משפחות העולים במקום על הממסד, אולם לאפשרות זו תימוכין שלא ניתן להתעלם מהם.

המסמך התומך הראשון מגיע מאחד המקורות המפורסמים בפרשה והוא מכתבו של  ראש מחלקת בתי החולים במשרד הבריאות, הד"ר ליכטיג. המכתב נשלח ב 21.4.50 והוא נפתח בצורה הבאה:

קרו מקרים שילדים עזבו את בית החולים מבלי שהגיעו חזרה להוריהם. כנראה נמצאו אנשים זריזים שהיו מעוניינים לאמץ ילדים ההורים ה'שכולים' חיפשו את ילדיהם ואינם…

המשפט הנ"ל מובא ומצוטט במקורות רבים כולל ויקיפדיה, אתרים המאמינים בחטיפות וכלי תקשורת. מה שלעומת זאת הרבה פחות  מוכר הוא המשכו של המכתב (את המסמך המלא לא מצאתי, אולם חלקים ממנו מופיעים בכתבה הזאת):

בשום פנים אין למסור ילדים שהגיעו ממחנות לאנשים שמופיעים וטוענים שהם הורי הילד, שלא אחת קרה שיותר מאחד טען להיות אבי הילד הנהלת המחנה [שממנו הגיע הילד – א.א.] תהיה אחראית להחזרת הילדים להוריהם מאחר שהיא אחראית לשליחתם לבתי החולים…

מכאן שלפי ד"ר ליכטיג הדרך שבאמצעותה הילדים אומצו היא שאנשים הציגו עצמם כהורי הילדים לקחו אותם באישור הצוות הרפואי שסבר שהם אכן הוריו. אם הצוות האמין שמדובר בהורי הילד הרי המסקנה היא שאותם אנשים היו בעלי חזות תימנית, זה נראה לי בלתי סביר בעליל שאשכנזים, אשר בעלי חזות חיצונית שונה מאוד מזו התימנית יצליחו לשכנע את הצוות הרפואי שהם הורי הילד ללא בדיקה. אגב, חדי העין מביניכם ישימו לב ששלומי חתוכה במאמר שלו דילג באלגנטיות על המשפט הזה כשציטט את ליכטיג. האם זה משום שהבין את ההשלכות שלו?

קיים מקור נוסף המאשש טענה זו. תלונות על העלמות ילדים מתחילות להגיע למשטרת ישראל החל משנת 1950. בשנת 1952 לאחר שחיפושיה לא מניבים דבר שולחת המשטרה מכתב למשרד הבריאות ובו פרטיהם של ששה ילדים וכן בקשה ממשרד הבריאות לערוך חקירה בסדרי הרישום במוסדות הרפואיים. משרד הבריאות מגיב כעבור כמה חודשים במכתב משלו הנכתב על ידי ד"ר מ. יהל, מנהל אגף בתי החולים במשרד. המכתב שמסווג כ"סודי ביותר" הוא מרתק משום שהוא מכיל פרטים רבים לגבי קשיי הקליטה והטיפול בעולי תימן, שיבושי השמות, הניתוק של ילדים ממשפחות וההתנשאות כלפי העולים אשר מבצבצת מתוך כתיבתו. המכתב אפילו מכיל את הפנינה הבאה:

הייתה גם תקופה ידועה של הסתה בתוך המחנות והופצו שמועות ש-"האשכנזים הלבנים מוסרים הודעות על מות תינוקות, ולמעשה הם גונבים את הילדים התימנים באשר להם אין ילדים"

ללמדנו ששמועות על חטיפות החלו כבר בתוך המחנות ולא שנים מאוחר יותר. אולם הקטע הרלוונטי לעניינו הוא הפסקה הבאה:

המקובל בבתי חולים הוא, שאין באים אנשים "לחטוף" ילדים לא להם, והרי לעתים קרובות נשלח ילד לבית חולים בלי שהורים מלווים אותו. אחר כך באים ההורים, הלא גם הילד מכיר את הוריו וגם ההורים מכירם את ילדיהם. לא כך היה הדבר בשנים 1950-51, בשעת העליה מתימן. לא פעם קרה שאנשים נסו לקחת ילדים לא שלהם. הוכחנו את הדבר בכמה וכמה מקרים. הריני מודה ומתוודה שאף אחד מהפרסונל האחראי בבתי-החולים לא חשב על אפשרות זאת, עד שהדבר לא נתגלה לנו, על ידי העובדה ששלושה אנשים שונים הופיעו בזמנים שונים, וכל אחד דרש לעצמו את אותו הילד.

ד"ר יהל אם כן מאשר אף הוא את דיווחו ליכטיג על כך שילדים נלקחו על ידי אנשים שאינם הוריהם. השאלה הבאה שנשאלת, אם כן,  היא מכיוון שישנם דיווחים על אנשים שלקחו ישירות ילדים מבתי חולים, הקיימים גם דיווחים מקבילים על ילדים שנעלמו בצורה דומה. כלומר שהדבר האחרון הידועה לגביהם הוא ששוחררו מבתי החולים?

התשובה היא כן. נעמה חוכימה, סעדה קוממי, ציונה יוסף, שאול שמחי, ורחל והב כהן, הם כולם ילדים שהפרט האחרון שידוע לגביהם הוא שהם הבריאו והשתחררו מבתי החולים, אולם להוריהם לא שבו. כל המקרים מהתקופה הקודמת למכתבו של ד"ר ליכטיג וכולם דווחו לרשויות בזמנו ונראה שאליהם מתייחס המכתב (וכנראה גם אל המקרה של אמאן לוי, רק שבמקרה ההוא אמאן כן חזרה למחנה ואביה טען שלא מדובר בבתו. מכיוון שגם גורלה של אותה ילדה לא ידוע, עד היום לא ברור האם האב טעה בזיהוי או שהילדה הלא נכונה נשלחה). לא ידועים לי מקרים דומים מהתקופה שלאחר מכן (יש את המקרה של רחל שמעה שלכאורה דומה, אבל שם יש אינדיקציה שהיא כן הגיעה לבית התינוקות במחנה ושם אבדו עקבותיה).

כל הילדים הללו שייכים לקבוצה שאני קורא לה מקרי ההעלמות הקשים. מדובר במקרים אשר אף ועדה לא הצליחה לפענח וששונים ממרבית המקרים שלא פוענחו. ברוב המקרים נמסר למשפחה שהילדים נפטרו ואי הפענוח נובע מכך שלא נמצא שום מסמך לגבי הילדים משום שהם אושפזו במוסד שממנו התיעוד לא שרד. אולם הגיוני להניח שהם נפטרו כמו מרבית הילדים רק שפשוט התיעוד לכך כבר לא קיים (או שהשם שובש בצורה שלא עלו עליה). לעומת זאת במקרים הקשים המשפחה לא קבלה שום הודעה של פטירה ויש תיעוד פוזיטיבי שהילדים היו חיים ובריאים במוסד כלשהו עד נקודה מסוימת ואין שום עדויות על אשפוזם, מותם או העברתם לטיפול על ידי הרווחה. דבר המחזק את האפשרות שהם חיים אצל משפחה מאמצת בצורה לא חוקית.

לא רק אני הגעתי למסקנות הללו, גם המשטרה הגיעה לכך והדברים פורסמו גם בכתבות העוסקות בחיפושים אחר הילדים מ1954 (אז היו ששה מקרים, ועוד שני מקרים של ילדים ללא הורים שחשבו שיתכן שהוריהם לקחו במקומם ילדים אחרים בטעות) ומ1964 (אז היו 25 כאשר ב12 נמצא שהילדים נפטרו) וכן גם בדיונים בכנסת שעסוק בנושא השנות ה60. אם כי הם לא הצליחו לגלות מקרים ספציפיים. גם החוקר דב לויטן הגיע למסקנה דומה ומסר עליה בעדותו לועדת החקירה הממלכתית.

חיזוק נוסף לטענה זו בא למרבה ההפתעה דווקא מאנשי עוזי משולם. בדו"ח 27, שלהם חוקרי ועדת החקירה ממלכתית מציינים כי נפגשו עם שושי זייד אשר הייתה מקורבת לעמותה של משולם ועד היום פעילה רבות בנושא של ילדי תימן. היא ספרה להם כי ידוע לה על מקרה של תימני כבן 50 אשר גדל במשפחה שאינה משפחתו הביולוגית מבלי שהוא מודע לכך. אולם משהביאו עניין בסיפור היא נסגרה וסירבה למסור פרטים כדי לא לפגוע בשמה של העדה התימנית. ועדת החקירה הממלכתית ציינה בדו"ח שלה את האפשרות שחלק מהילדים נלקחו על ידי משפחות תימניות אחרות (עמ' 61 לדו"ח).

כל התימוכין עד כה רק העלו את האפשרות לכך שילדים תימנים גדלו במשפחות תימניות אחרות, אולם לא נתגלה בהם מקרה אחד ודאי. זה השתנה בשנת 2017 כאשר בערוץ 10 הופיעה כתבה על צביה יעקבי, ילדה תימנייה שגדלה במשפחה תימניה ואמה ספרה לה כי לקחה אותה מאישה אשכנזייה. בבדיקת די.אן.איי שערכה הסתבר כי היא אכן לא שייכת ביולוגית למשפחה שבה גדלה. הכתבה בערוץ 10 הייתה דלה בפרטים על צביה ומשפחתה,  אולם צביה התראיינה גם לאתר Israel-news  ובראיון מסרה פרטים נוספים.  היא מבאר שבע, שם אמה ברכה, ואביה משולם יפת( חסן). הפרטים הללו יחד עם מידע נוסף (ראו להלן) אפשרו לי לאתר את כניסת משפחתה ברשימת עולים של מחנה ראש העין א'.  ממנה עולה כי חסן מסלם יעקב (יפת היה עברות מקובל של חסן ומשולם עברות של מסלם), אשתו ברכה ובנותיהם קמר בת הארבע וצביה בת השנה, נכנסו למחנה ראש העין א' ב24.9.49 (ערב ראש  השנה) עם תעודת עולה מספר 53590 ועזבו אותו בתאריך 8.6.50 לבאר שבע.

מסיפורה של צביה עולה כי אמה לקחה אותה מהאישה האשכנזייה כי סברה שמדובר בבתה האמיתית שנלקחה ממנה. כמו כן מספרת צביה שכשהייתה בת 3 (כלומר שנת 1951) ניסתה אותה אישה לקחת אותה חזרה

למה זה חשוב? כי בתיק החקירה של הילדה סעדה קוממי מופיע מסמך של המשטרה משנת 1951 שממנו עולה כי אמה של סעדה, תורכיה סולימן (קוממי זה שמה מנישואיה הראשונים), זיהתה אותה אצל משפחה בבאר שבע. שם אבי המשפחה הוא חסן מוסאלם יעקב. חוקר של ועדת החקירה הממלכתית הגיע למשפחה ומצא את האם ברכה שספרה לו שעלתה עם שתי בנותיה, תמי וצביה, למחנה ראש העין ועשתה שם את ראש השנה. מממצאים אלה אין ספק שהמשפחה הנ"ל היא המשפחה של צביה (השם הערבי קמר עוברת במקרים רבים לתמר ומשם התקצר לתמי),  ולמרות ששם הילדה שזוהתה כסעדה לא מוזכר במפורש במסמך המשטרתי, הרי שמכיוון שגילה של צביה קרוב מאוד לגילה של סעדה הרי אין ספק שהיא הילדה שאותה זיהתה האם. כנראה שהמשטרה בזמנו לא הצליחה לקבוע בוודאות את זהות הילדה והוחלט להשאיר את המצב כמות שהוא. חוקרי ועדת החקירה שמצאו את המסמך לא הצילחו לחלץ מהאם ברכה, שכבר הייתה במצב סיעודי,פרטים נוספים.

 

המשמעות של זה לדעתי היא עצומה, כאשר אני נתקלתי במסמך הנ"ל זה היה לפני שהכרתי את הסיפור של צביה והתייחסתי לכך כאל אנקדוטה מעניינת בלבד . אחרי הכל אם שבתה נעלמה ללא פתרון, לבה עלול לגרום לה לפעמים לראות את בתה בילדות אחרות הדומות לה, כך שלא יחסתי חשיבות רבה לזיהוי שלה. אבל ברגע שהסתבר שאותה ילדה היא לא בתם הביולוגית של ההורים שגידלו אותה הגישה שלי השתנתה.

מה הסיכויים שבאופן אקראי אמה של סעדה במקרה זיהתה ילדה שגדלה אצל משפחה שאינה משפחתה הביולוגית? במיוחד שכאשר הילדה שנעלמה היא מהמיעוט של ה"המקרים הקשים" והגם ששתי המשפחות הן מאותו מחנה. לדעתי יש פה משהו שהוא הרבה יותר מסתם מקריות. נכון זו לא הוכחה חותכת, עדיין יכול להיות שמדובר בצירוף מקרים בלבד, ובכל זאת אני סבור שמדובר בכיוון מספיק כדי להתייחס אליו ברצינות.

אמנם ישנם הבדלים ספורים בין מה שצביה מספרת לבין המסמכים, אבל לדעתי מדובר בהבדלים קלים בלבד שניתן להסבירם בחלוף הזמן הרב ובכך שצביה הייתה ילדה קטנה כאשר האירועים התרחשו.

ובסיפור שלנו יש נקודה נוספת שמסבכת את העניין, אמה של סעדה, מרגלית (לשעבר תורכיה) עומייסי (לשעבר קוממי, וברזילי ן) האמינה שאישה מאומצת אחרת היא בתה האובדת. בשנת 1997 היא סברה על סמך דימיון חיצוני שאישה מאומצת בשם צילה לוין היא למעשה בתה סעדה. אמנם מסמכי האימוץ הראו שלוין אומצה בחיפה ב1948 בעוד שסעדה נעלמה בראש העין מחנה א' בינואר 1950, אבל שתי הנשים לא האמינו לכך. הן ביצעו שתי בדיקות די אן איי אחת באוניברסיטה העברית ושנייה במכון הפתולוגי. הבדיקה באוניברסיטה הראתה שהן אם ובת, אולם הבדיקה במכון הפתולוגי הראתה שאין קשר ביניהן . בעקבות התוצאה השנייה ערכו באוניברסיטה העברית בדיקה נוספת שלאחריה הגיעו למסקנה שאכן אין ביניהן קשר דם. אולם את הנעשה אין להשיב וכתוצאה מהבדיקה החיובית השתכנעו מרגלית עומייסי וצילה לוין שהן אכן אם ובתה ושהתוצאות השליליות הן תוצאה של קונספירציה. פעילים רבים העוסקים בפרשה מצד המשפחות אף הם מאמינים בכך (סיכום טוב של התגלגלות הפרשה נמצא כאן) ופרשת צילה לוין ומרגלית עומיסי הגיעה למעמד של מיתוס בקרב חוגים אלה שכן זה המקרה הראשון שלכאורה הוכחו בו חטיפה וזיוף מסמכים.

לכן פתיחת התיק מחדש וביצוע בדיקות די אן איי חדשות לצביה יעקובי עשויים להיתקל בהתנגדות ציבורית רבה מצד ארגוני המשפחות. אבל אני חושב שמי שרוצה להגיע לאמת בפרשה צריך להיות מוכן להתמודד עם אמיתות לא נעימות ועם הודאה בטעויות. זה מה שארגוני המשפחות תובעים מהמדינה לכן ראוי שיהוו דוגמא בעצמם.  מרגלית עומייסי אמנם אינה כבר בקרב החיים, אולם זו הבעיה אינה בעיה גדטלה. תוצאות הבדיקות הישנות עדיין צריכות להיות שמורות ומלבד את יש לה ילדים שעודם בחיים וניתן לבצע להם בדיקת די אן איי מיטוכונדרי ולהשוות עם צביה יעקובי. אני מתכוון לפנות עם הפרטים הללו לועדת הכנסת לנושא ילדי תימן מזרח ובלקן ואני מבקש שקוראים אחרים יפנו אף הם. אולי כך נצליח להביא את הפרשה לפתרונה.

טוב פתרון חלקי, כי בכל זאת, גם אם באמת יסתבר שצביה יעקבי היא סעדה קוממי זה יפתור רק מחצית מהתעלומה. עדיין תשאר השאלה מה עלה בגורל צביה יעקב המקורית. האם מתה? או שמה אומצה אימוץ חוקי? או אולי בלתי חוקי? אני ניסיתי לאתר פרטים עודותיה במסמכים שונים של בתי חולים ורשימות תמותה והעלתי חרס בידי.

עוזי משולם – מי הוא היה ומה הוא עשה והאם צדק

עוזי משולם הוא דמות מפתח בפרשת ילדי תימן (כן אני יודע, לא רק תימנים, אבל מטעמי קיצור אני אכנה אותה ילדי תימן), עד כדי כך שיום מותו נקבע להיות יום המודעות והזיכרון לפרשה שיזמה עמותת עמר"ם. בנוסף לכך העמותה גם דורשת לטהר את שמו משולם. אולם טיהור שמו ממה בדיוק? ואיך הוא קשור לפרשה? ובכן הרושם שמתקבל מקריאת אתרים של התומכים בו הוא רק שהרב עוזי האמין שהממסד חטף ילדים וניהל על כך מאבק ציבורי והממסד בתגובה כנה אותו משוגע וזרק אותו לכלא. אבל פרטים מדויקים על טענותיו ומעשיו תתקשו למצוא.

זה מה שבכוונתי לברר פה, מה בדיוק טען עוזי משולם לגבי ילדי תימן, האם זה נכון וכן מה קרה באירועי יהוד שבגינם נכלא. זה הולך להיות ארוך מאוד, ניסיתי להתמקד רק בעיקר ולכן יהיו דברים  רבים שלא אזכיר או שאני אגע בהם רק בקיצור.

על קורותיו של עוזי משולם קודם לסוף שנות השמונים המידע דל ומה שקיים הוא לא פעם סותר. חלק ממנו הוא דברי הערצה של חסידיו ויש לקחת אותו בעירבון מוגבל מאוד.מה שניתן לומר הוא שעוזי אזולאי משולם נולד בשנת 1952 וגדל בשכונת פג'ה בפתח תקווה. יש לו קשר משפחתי כלשהו למקובל התימני הרב חיים סינואני, משולם טען כי הוא נכדו וכן שהוא היה תלמידו. למרות זאת נראה שהיה לו קשר עקיף דרך נישואין של סבתו בלבד. לגבי שירותו הצבאי קיימות גרסאות שונות כאשר חסידיו טוענים שהיה קצין בכיר או שירת ביחידה מובחרת בעוד שגרסאות אחרות מדברות שהיה איש או קצין שלישות, נהג או טבח.  במהלך השירות חלה משולם במחלה שכתוצאה ממנה נשר כל שיער גופו, גם כאן ישנן גרסאות מגוונות החל מפגיעה כתוצאה מנשק לא קונבנציונאלי במהלך פעילות מסווגת דרך פציעה במלחמת יום כיפור עד חשיפה לחומרי הדברה במהלך אימון.

תעודת נכה צה"ל של עוזי משולם

לאחר שירותו הצבאי משולם עבד כמורה ועבר בין בתי ספר שונים אולם לא הסתדר עם המערכת לבסוף לקראת סוף השבעים החל לעסוק בלימוד תורה, אסף לעצמו עדת חסידים והקים לעצמו עמותה בשם משכן אוהלים שהתחילה במושב ברקת ועברה מאוחר יותר לראשון לציון. בשיעורים שהעביר עסק בין היתר לנושא ילדי תימן.

לא מצאתי חומר כתוב או מוקלט משיעוריו של עוזי משולם בנושא ילדי תימן מהעשור הראשון לפועלו. החומר המוקדם ביותר הוא שתי קלטות אודיו מאביב 1988  (קישור להורדת קלטת 1, קישור להורדת קלטת 2). הקלטות הן חלק משיעור ארוך יותר בנושא היחס לעלייה התימנית על ידי מדינת ישראל והקלטת הראשונה מתחילה באמצע הרצאה על אולגה פיינברג ויחסה לעולים במחנה גאולה ממשיך לגניבת ספרי תורה ורק אז לקראת סופה מתחיל להרצות על חטיפת הילדים.

הקלטות הנ"ל  הן חומר יקר ערך משום שהן מאשפרות לנו לראות כיצד התפתחו טענותיו של משולם במשך השנים. מהקלטות עולה שלמשולם הייתה בקיאות יחסית בנושא ילדי תימן, הוא מצטט מספרים שנכתבו בנושא כמו "נתיבות תימן וציון "של אברהם עובדיה, "מסע תימן "של חיים צדוק, Genocide in the Holyland  של משה שונפלד , דו"ח ועדת בהלול מינקובסקי (וב"מ- ועדת החקירה הראשונה לנושא ילדי תימן) וכן קטעי עיתונות שונים, אבל, וזה מה שמעניין, הוא לא מציג עצמו כמי שעשה מחקר עצמאי ויש לו ידע כפי יטען בעתיד. לגבי מספר הילדים משולם נוקב במספרים סותרים, אבל נמוכים בהרבה מאלו שינקוב בעתיד, 600 ילדים, 700 ילדים, 612 ילדים, יותר מאלף, קרוב לאלף. משולם בשום שלב לא מנסה לישב את הסתירה שבמספרים.

בקלטות עולים דברים שיצוצו ביתר שאת בעתיד, למשל הוא שם דגש על כך שלא רק ילדים תימנים נעדרים, זה אמנם היה ידוע קודם לכן, אבל זה נחשב כנספח שולי לפרשה שהיא בעיקרה תימנית.  האשמות שלו שהשב"כ היה מעורב בחטיפות והשתקת הנושא בעזרת "הצעות שאי אפשר לסרב להן". מעניין לשים לב שהוא לא טוען שהציעו לו משהו כפי שיטען בעתיד וכן שהוא לא מנסה לישב את הסתירה בין כך שהשב"כ לכאורהו משתיק את הפרשה בעוד שהוא מצטט מקורות רבים שכתבו עליה. דבר נוסף שעולה הוא הסלידה שלו ממדינת ישראל ומוסדותיה והחלוקה שלו בין יהודים "אמיתיים" לבין "ערב רב". למשל לשר הסעד בקום המדינה יצחק מאיר לוין מאגודת ישראל  הוא קורא היטלר. הטלוויזיה הישראלית היא הטלוויזיה העמלקית  או טלוויזית ערב רב, מדינת ישראל היא מדינת עמלק, הוא שונא את הרבנות הראשית ועוד, אבל הסאטמרים הם יהודים יקרים.  כל מי שלדעתו אחראי לחטיפות אין בינו לבין יהדות דבר, לעומת זאת כל  שפועל לחשיפתן הוא יהודי יקר. אנקדוטה משעשעת היא שבין היהודים היקרים הוא מציין את ד"ר דב לויטן שחקר את הפרשה ופעל להקמת ועדת חקירה, בשנים שלאחר מכן יתהפכו משולם וממשיכיו על לויטן ויראו בו מכחישן ממסדי. נקודה נוספת שעולה הצגת ותחזור ביתר שאת בעתיד היא הצגת החטיפות כפשע נגד האנושות בדומה לשואה.  בקלטת השנייה הוא גם זורק הערה על כך שהוא עדיין לא יוצא למלחמה כי אין עם מי, אבל יבוא יום…

לגבי הנכונות העובדתית של טענותיו הקלטות עצמן מלאות בשקרים ואי דיוקים. אני אתייחס רק כמה מהמרכזיים ביניהם כי היריעה קצרה מכדי להתייחס לכולם. הראשון עוסק במותו של סאלם יעקב ג'רפי, עולה שנהרג במחנה עין שמר מיריות שומר. לפי דוח המשטרה שחקרה את הנושא, סאלם  ועוד שני אנשים ניסו לתקוף את השומר לאחר שזה עצר אשה שהייתה מעורבת בקטטה במחנה והוא ירה בהם מתוך הגנה עצמית. משולם מתאר אותו כרב גדול שנרצח מכיוון שרצה לשמור על המצוות במחנה. משולם גם טוען שהיורים לא נשפטו בעוד שבפועל השומר נשפט ויצא זכאי עקב הגנה עצמית. טענה אחרת היא שוב"מ הייתה ועדת טיוח ללא סמכויות אכיפה, חקרה רק ניירות ולא אנשים. האמת היא שחוקרי הועדה היו שוטרים בשירות פעיל והיו להם כל סמכויות האכיפה של משטרה והם חקרו אנשים ומוסדות רבים שהיו מעורבים בטיפול בעולים.

סיפור אחר שלו עוסק בטענה ששליחים ציוניים לקחו כתבי יד נדירים מתימן תמורת שמיכות. הסיפור לכאורה מתבסס על כתבה יוסף צוריאל ממעריב  מתאריך ה16.10.1987. אולם קריאת הכתבה מגלה סיפור אחר לגמרי, צוריאל שעלה לארץ בתור נער עם כתבי יד שכתב, מספר שזמן קצר לאחר עלייתו הגיע לבית הספר שלו איש אחד שהתעניין בכתבי יד עתיקים. לאחר מפגשים נוספים הם עשו החלפות ותמורת כתבי היד הוא קיבל ספרים מודפסים. טענה נוספת היא שעדותו של אביגדור פאר, שבה סיפר כאשר נשארו ילדים שהוכנסו למוסדות זמן רב לבדם ללא קשר עם המשפחה נמסרו לאימוץ והוא חושב שחלקם גם לחו"ל, ניתנה לפני וב"מ ב1967 בעוד שבפועל היא ניתנה בועדת הפנים של הכנסת ב1985. וכן שלילדים האשכנזים שנעלמו קראו זכריה והם נחטפו כי חשבו שהם תימנים (לא נכון, למשל אלטר קאופמן-באום, למעשה לא מצאתי ילד אחד שמתאים לתיאור הזה) . הצהרה תמוהה נוספת שלו היא שאת העולים התימנים קלטו במחנות מסוגרים בעוד שאת עולי אירופה קלטו בבתי מלון.

נראה שעד שנת 1993 לא נקט משולם בפעילות ציבורית בנושא ילדי תימן מלבד הזכרתם בשיעוריו וגם לא פרסם קלטות נוספות בנושא.  בינתיים המשיך משולם לצבור פרסום והשפעה ומעמד כרב והיה לדמות שנויה במחלוקת בקרב חוגים דתיים עקב קיצוניותו. בנוסף לכך הוא נידון לחצי שנת מאסר על תנאי על מעורבות בקטטה. בשנת 1991 עבר משולם אירוע משמעותי אחר,  למשולם הייתה משפחת תלמידים בשם אבני שבנה דניאל שירת בצה"ל וכנראה היו לו בעיות על רקע נפשי. ב14 באוקטובר 1991 כאשר הוא היה בחופשה נקלע דניאל למצוקה נפשית ובני המשפחה קראו לרב משולם כדי שיסייע להם. מה בדיוק קרה שם בין הרב לדניאל לא ברור, אבל התוצאות ברורות, דניאל אבני ירה בנשקו האישי במשולם ולאחר מכן התאבד.  משולם נפגע בעצב הסכיאטי וסבל לאחר מכן מנכות וכאבים חזקים כתוצאה מהפציעה.  לאירוע הייתה השפעה ניכרת על משולם ותלמידיו שטענו שמדובר היה בניסיון התנקשות שהשב"כ עומד מאחוריו. ייתכן שהוא אף תרם להגברת הפרנויה של משולם ושימש כהוכחה לתלמידיו שאכן השלטונות מנסים לפגוע בו.

בשנת 1993 מתחילה לחזור פרשת ילדי תימן לכותרות פעם נוספת. ועדת שלגי שהוקמה בשנת 1988 (כמה חודשים לאחר השיעור שנשא משולם) כבר יושבת על המדוכה חמש שנים ללא תוצאות. במשך שנים הייתה התקדמותה בבדיקת תיקי הילדים שנעלמו איטית עקב כוח אדם שלא היה מיומן מספיק ומגבלות תקציביות. בשנת 1992 אחרי ניסיונות לא מוצלחים להשתמש בעובדי משרד הפנים ושוטרים בגמלאות יצאה הועדה במכרז לחברות חקירה פרטיות כדי שישמשו חוקרים לועדה. במכרז זכתה חברת ש.ח.כ (שירותי חקירות כלליים) אשר העסיקה את עמי חובב. חובב, תימני במוצאו, עבד בשנות השישים כחוקר פרטי. בשנת 1966 נשכר על ידי ה"ועד ציבורי לגילוי ילדי תימן הנעדרים" (ארגון שהוקם על ידי יוצאי תימן כדי לפתור את תעלומת גורלם של הילדים ) כדי לחקור מה עלה בגורלם. כאשר וב"מ הוקמה בשנת 1967  צורף אליה חובב (יחד עם עו"ד חיים קהאן) כמשקיף מטעם הועד הציבורי. ההכרות הטובה שלו עם הנושא אפשרה להאיץ בעצם את החקירה ולהתקדם לקראת סיומה.

אבל אנשי הועד הציבורי בגלגולו השני (הוקם מחדש בשנות ה80) לא היו מרוצים מהתקדמות זו, הם לא אהבו את מיעוט הסמכויות ואת גישת החקירה של ועדת שלגי שהייתה ניסיון לאתר מה עלה בגורל הילדים במקום מה שלדעתם היה צריך לעשות – למצוא את ה"חוטפים". כך משך הזמן הארוך שועדת שלגי ישבה מצד אחד והאכזבה מאופן החקירה שלה מצד שני גורמת לאותם נציגי משפחות לפתוח במאבק ציבורי שנועד להוביל להקמת ועד חקירה ממלכתית. אל הקלחת הזאת נכנס עוזי משולם ותומכיו בסדרה של פרסומים ופעילויות ששיאם באירועי יהוד שיפרצו במרץ 1994. עקב הקושי בלמצוא חומרים מלפני זמן רב כל כך ייתכן שפספסתי חלק מהפרסומים והפעילויות, אבל אני מאמין שאת העיקר מצאתי.

הפרסום הראשון היה של מנשר  בחודש אלול 1993 שבו קרא לחברי הכנסת להקים ועדת חקירה ממלכתית, במנשר מספר הילדים שנעלמו הוא "מעל ל-1000", כמו שאמר ב1988. ב 7.12.1993 שלח ד"ר חן שיפריס מכתב לנשיא המדינה עזר וויצמן ובו ביקש ממנו לפעול בנושא. במכתב הזהיר ד"ר שיפריס כי הוא מקורב לקבוצה של בני תורה הנחושה לשבור את ההשתקה בנושא בדרכים בלתי צפויות. משפחת שיפריס הייתה מהמקורבים ביותר לעוזי למשולם כאשר אשתו של חן, אורה, שימשה כדוברת של משולם ובנו נתן היה גם הוא פעיל מאוד מרכזי בקבוצה, הוא נאסר יחד עם משולם בשל מעורבותו באירועי יהוד וגם היום הוא אחד מהפעילים הבולטים בפרשת ילדי תימן.

ב14.12.93 נערך בכנסת מפגש בין פעילים בפרשה, משפחות של ילדים נעדרים וכן מאומצת שטענה שהיא קשורים לפרשה ( ורדה פוקס שמצאה לאחרונה את משפחתה) . בדיון  שהתקיים לאחר מכן בכנסת שיבח ח"כ דוד מנע את עמותתו של משולם על פעילותה בנושא וח"כ רענן כהן ציין מספר חדש של חטופים -1700 שבהמשך נעמוד על מקורו. הדיון נגמר בהחלטה להעביר את הנושא לטיפול ועדה של הכנסת, החלטה שעוזי משולם מאוד לא אהב. במהלך חודש דצמבר  נפגש משולם עם נציגי ועדת שלגי  לכאורה כדי למסור מידע אולם בפועל מסר רק את המנשר ששלח לחברי הכנסת. משולם התרברב שהוא "יחיה מתים" ושברשותו מסמכים רבים מארכיונים אולם סירב  למסור באילו ארכיונים מדובר מלבד אזכור אגב של "ארכיון רוקח" ברחוב בלפור בתל אביב . חוקר של הועדה לא איתר ארכיון שכזה.

מתישהו בינואר 1994 נפגשים עוזי משולם ואורה שיפריס עם דב לויטן, הפגישה נגמרת בפיצוץ. ב20.1.94 שלח נתן שפריס מכתב  לאנשים רבים במערכת הפוליטית והציבורית ובו טען בין היתר את הפרטים הבאים: ידוע לו כי עד 1952 נעלמו 1700 ילדים, המספר הכולל של הילדים שנעלמו עומד על 4500 עד סוף שנות החמישים, הם נמכרו למשפחות (בעיקר בחו"ל) תמורת סכומי כסף גדולים שהגיעו לקופת המדינה, מדובר בסוד השמור ביותר במדינה, שגוף  מיוחד בשב"כ אחראי עליו, הוא רודף גם אחרי משפחות הנעדרים לבל ידברו ושבכספות משרדי הממשלה ישנן רשימות מפורטות של כל הילדים החטופים ולמי נמסרו. בנוסף כותב שיפריס ש

… בשיחות שערכתי עם בני הדור השני והשלישי לקורבנות פרשה מחפירה זו, מדגישים הללו שמכיוון שלא נראה באופק כל סיכוי לפתרונה באופן ממוסד הרי שאין מנוס מעימות פיזי, וללא קווים אדומים ובקרוב, והפעם מדגישים הם שלא יהא זה עוד ואדי סאליב , אלא משהו אחר לחלוטין… (ההדגשה במקור א.א.)

ב25.2.94 טבח ברוך גולדשטיין במתפללים מוסלמיים במערת המכפלה, רצח 29 מהם ופצע רבים אחרים.  לאחר הטבח הוקמה ועדת חקירה ממלכתית, משולם השתמש בכך כחיזוק לטענותיו בדבר הצורך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית גם בנושא ילדי תימן. כך למשל יומיים לאחר הטבח פרסם שר המשפטים לשעבר חיים יוסף צדוק מאמר דעה שתמך בהקמת ועדת חקירה שיפוטית. משולם טעה וחשב שהוא וחיים צדוק שהיה איש הסוכנות וכתב את הספר מסע תימן הם אותו אדם ופרסם מנשר שבו תקף אותו על כך שהוא אינו תומך בהקמת ועדה דומה לילדי תימן. טעות נוספת שמראה שמשולם לא היה בקיא בנושא כמו שהוא טען שהוא. במנשר גם מופיע תמונת שבעה ילדים ומעליה כתוב "כך סחרו בהם". התמונה הזאת לימים תהיה אחת מ"ההוכחות" המפורסמות שמשולם ואנשיו יציגו. אנחנו בהמשך נעמוד על מקורה.

בתחילת מרץ פרסם משולם כתבה  בעיתון מקומי בשם "יש עניין". הכתבה התחלקה לשני חלקים עיקריים. הראשון הוא מעין מאמר דעה של משולם שבו חזר על עיקרי טענותיו, אלפי ילדים נעלמו, המדינה והתקשורת מטייחים, המדינה היא מדינה של "ואספים" (אשכנזים) שנעזרים במשתפי פעולה מהעדות האחרות (שוורצערייט, פרענקרייט כדבריו) אש ואדי סאליב בוערת במסתרים וכו'. המאמר הוא גם מעין מאמר תשובה לעמוס עוז שקרא "לקרוא לרצח רצח" בתגובה לפוליטיקאים שהתחמקו מלקרוא לטבח במערת המכפלה רצח. שזה אירוני כי משולם עצמו מסרב לקרוא לרצח רצח ומכנה את הטבח במערת המכפלה בשם "אירועי חברון".

החלק השני הוא סיפורו של זכריה (יחיא) תנעמי וחיפושיו אחר אחותו. הכתבה מציגה מסמכים רבים מחיפושיו של יחיא. זוהי הפעם הראשונה הידועה שמשולם מציג בפרסומיו מסמכים כלשהם, אולם אין מדובר בחומר בלעדי או בחשיפה מיוחדת. כל החומרים מקורם במגעים של יחיא תנעמי עם רשויות שונות, הוא העביר חומרים אלו גם לועדת החקירה וגם למשולם.

ב7.3 פרסם משולם מנשר נוסף לחברי הכנסת שבו הביע את כעסו על החלטת הכנסת מה14.12 וקרא להם לתמוך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית. במנשר נכתב:

"העם כאן לא מטומטם! הכתובת כבר על הקיר… !

אל תאמרו בעתיד:

ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו !!!"

ב13.3 הפיצו אנשי משולם את הפרסום האחרון שלהם לפני אירועי יהוד, הגיליון הראשון של "אבן מאסו הבונים", כתב העת החדש שלהם שבו איימו לחשוף את "כל מה ש ש"התשקורת" האלקטרונית והכתובה במדינת ה"וספים" – ה"דמוקרטית" מסתירה ממך על פי הוראה מגבוה". הגילון כלל הקדמה מעת עוזי משולם שסיפרה על ניסיונות השב"כ להשתיק אותו ופרטים קצרים על הפרשה. בהמשך כלל הגיליון את הכתבות והפרסומים שהוזכרו לעיל וכן סיפורן של כמה משפחות.

זה הזמן, רגע לפני אירועי יהוד, לעצור ולדון בדברים שעולים מפרסומים אלו ומשמעותם. למעשה נדון בשני דברים מרכזיים. הראשון הוא מספר הילדים הנעלמים. משולם ואנשיו מדברים על אלפי חטופים ובאופן יותר ספציפי מציינים שני מספרים, 1700 ו4500 שגדולים בהרבה ממה שהיה ידוע אז לועדת שלגי, כ600 באותה תקופה.  כדי להבין את המשמעות של זה צריך להבין איך עבדו הועדות.

גם ועדת שלגי וגם וב"מ עבדו תוך שיתוף עם הועד הציבורי לגילוי ילדי תימן בגלגוליו השונים, אנשי הועד הם אלו שפעלו בקרב המשפחות אספו פרטים על הנעדרים והעבירו אותם לועדות, בנוסף הועדות קיבלו פניות ישירות אליהן או מגופים ציבוריים שונים (חברי כנסת למשל). במקרה של ועדת שלגי  מכיוון שנציג הועד הציבורי יגאל יוסף היה חבר בועדת שלגי והועדה עבדה בשיתוף עם דב לויטן שריכז את התלונות על נעדרים בשביל הועד הציבורי הרי כל מה שהועדה ידעה גם הועד הציבורי ידע.

600 הנעדרים לערך לא היה סתם מספר שועדה ממשלתית קבעה, אלא גם כל מה שנציגי המשפחות הכירו (הועד היה הארגון העיקרי שטיפל בפרשה). עד שלפתע בסוף 1993 צץ לו לפתע משולם וטוען שידועים לו אלפים רבים שאף אחד אחר לא מכיר. מה המקור שלו? לפי ריאיון עם נתן שיפריס  ה1700 מקורם ברשימה שנתן למשולם סבו, חיים סינוואני המנוח (שנפטר ב1979, אולם משום מה משולם לא הזכיר זאת בפרסומיו קודם לכן), שקיבלם בתורו מיהודים בארצות הברית,  ה4500 מקורם בחומר סודי מרשות האוכלוסין שאנשיו של משולם הצליחו לגנוב איכשהו. אולם כאמור משולם בשום שלב עד כה לא חשף את הרשימות הללו ולמעשה הבסיס שמאחוריהן הוא רק ההצהרות של משולם ואנשיו.

הדבר השני שעולה מהפרסומים הוא האזהרות על פעולות קיצוניות שעלולות לפרוץ. הם קיימות גם במכתבים של בני משפחת שיפריס וגם בפרסומים של משולם עצמו. זאת נקודה שחשוב לזכור אותה כשדנים על אירועי יהוד, כי מיד אחרי האירועים החל ניסיון שנמשך עד היום להציג את חברי העמותה כקורבנות של פרובוקציה ורצח אופי ממשלתיים, לכן ראוי להדגיש שעוד לפני פריצת האירועים אנשי העמותה עצמה הזהירו שהם הולכים לנקוט באמצעים קיצוניים כולל אלימות.

עכשיו נגיע לסיבה המרכזית שבשלה נודע שמו של משולם הלוא הם אירועי יהוד כפי שעולה ממסמכי המשפט והתקשורת. אירועי יהוד החלו ב22.3.94, נהג מערבל בטון שנסע לאתר בנייה סמוך לביתו של משולם ברחוב ביאליק ביהוד מצא שהכביש חסום על ידי מכלית ששימשה לפתיחת ביוב שלטענת משולם נסתם עקב עבודות הבנייה. משולם לא הסכים לפתוח את הדרך למערבל והקבלן המזמין התקשר למשטרה. משולם בתגובה הזעיק את חברי העמותה שיסייעו לו והם חסמו את הכביש במכוניותיהם. המשטרה לא הצליחה לפתוח את הדרך. למחרת נמשכו החסימה וניסיונות המשטרה לפתוח את הכביש ללא הצלחה. בעימות שהתפתח הוכו מספר שוטרים ומספר מאנשי העמותה (ביניהם בנו של משולם, עמי) נעצרו. בינתיים נקבצו לביתו של משולם עשרות מתלמידיו שחלקם חמושים.

למחרת ה24.3 האירועים הסלימו, אנשי העמותה הקימו מתרסים בביתו של משולם ובשטח מסביב לו והכינו בקבוקי תבערה. כמה בקבוקי תבערה הושלכו לעבר כוחות המשטרה. ההסלמה משכה את תשומת לב התקשרות הארצית וכן את בכירי המשטרה והמערכת הפוליטית. מפקד מחוז תל אביב ניצב גבי לסט נפגש עם משולם בניסיון להגיע לסיום המשבר ללא הצלחה. סמוך לסיום הפגישה הגיעו שניים מתומכיו של משולם למחסום משטרתי סמוך כאשר אחד מהם חמוש. השניים ניסו להגיע לביתו של משולם, השוטרים לא אפשרו זאת. התפתחו חילופי אש שמהם נפצע אחד מהתומכים, יחיאל בן אבו, בלחיו. הוא הוכנס לביתו של משולם. כאשר שמע משולם על התקרית  הוא ירה מאקדחו לעבר בית הקשיש שבו התמקם חפ"ק המשטרה והורה להשליך שלושה בקבוקי תבערה לעבר השוטרים שאחד פגע בניצב לסט. כך יתאר זאת משולם לאחר מכן למקומון:

מבחינתי מטרה לא מקדשת אמצעים. אני בן תורה. לא ארים יד על יהודי…. אני אחראי לאנשיי. הוראה שאין לזרוק אבן ללא הוראה שלי. לסט יוצא ופתאום נשמעת ירייה ועוד ירייה. ושומע צעקה שאדם שלי חטף כדור צלפים, מביאים פצוע… באותו רגע אמרתי: אולי מפחד לחשיפה החליטו לעשות מבחן כמו כורש… בחור שלי, שנפגע, ירה לאוויר, גררו אותו אלי, ורואה גב של לסט, בא לי לדפוק בו כדור. עשיתי חישוב מבצעי. שאם יקרה חס וחלילה ­לא היה ירי תכליתי. נתתי הוראה לאיש מולוטוב: זרוק מולוטוב על הגב של לסט ושני מולוטובים נוספים, לא לאנשים אלא לקרקע, לפני כוחות ימ"מ, שלא ייפגעו. אני הייתי יורה בלסט, ללא היסוס, לירות בכתף. בקבוק תבערה לא יכול להרוג

מתישהו במהלך היומיים הראשונים החליט עוזי משולם להפוך את האירועים מסכסוך בנייה מקומי למאבק על פרשת ילדי תימן. הוא האשים את השב"כ בפרובוקציה וטען כי קבלן הבטון פעל בשליחותו. שלטים ענקיים ועליהם קריאות להקמת ועדת חקירה ממלכתית והאשמות נגד השלטון ומשתפי הפעולה. נבנה דגם של הילדים בארגז מוכנים לשליחה לפי התמונה המוזכרת לעיל ותלמידיו התהדרו בחולצות עם טלאי צהוב בגנות ה"שוורצערייט". משולם התנה את סיום האירועים בהקמת שתי ועדות חקירה ממלכתיות, אחת לפרשת ילדי תימן והשנייה לחקר האירועים ביהוד. המשטרה לא יכלה כמובן להבטיח זאת ולכן פוליטיקאים התערבו. ניסיון תיווך ראשון של ח"כ בא-גד נכשל ב24.3 . למחרת ה25.3 בסיוע חברי הכנסת אברהם פורז ודב שילנסקי נחתם הסכם פשרה חברי הכנסת הסכימו לקים ועדת חקירה פרלמנטרית לפרשת ילדי תימן, מח"ש תחקור את התנהלות המשטרה כנגד משולם כאשר בראש החקירה יעמוד תת ניצב אשר אותו משולם הכיר ועורך דינו של משולם ילווה את הצוות. כמו כן הוסכם שהמשטרה תחל בחקירה רק לאחר חג הפסח ושהעצורים שנעצרו עד כה ישוחררו. משולם התחייב שכל אנשיו יתפזרו לביתם וישמרו על החוק והסדר.

 

זה היה הישג אדיר לעוזי משולם שכופף למעשה את המערכת. במהלך חג הפסח הסתובבו משולם ואנשיו כמנצחים ונתנו ראיונות בכלי תקשורת. הראיון למשל של נתן שיפריס שהוזכר מקודם ניתן בתקופה זו. משולם הופיע בתוכנית של דן מרגלית בשידור חי ובה שפך את משנתו והצהיר, בין היתר, שלא רק שיש לו הוכחות לחטיפת 4500 ילדים, אלא גם שהוא גם גילה ילדים חטופים ויש לו סוכנים מוסווים בתוך המערכת הביטחונית ואם הייתה מתרחשת פריצה לביתו הם היו ירו על מפקדיהם ולא עליו וגם שהשב"כ עוקב אחריו שנים רבות, אבל איכשהו לא היה להם מודיעין למבצע.

אולם החגיגה לא נמשכה לנצח, לאחר חג הפסח ב3.4 זימנה המשטרה את משולם לחקירה, משולם סירב ועל ההזמנה לחקירה רשם:

אם ברצונכם באמת במניעת שפיכת דמים, שיקלו צעדכם היטב. אני אחקר אך ורק על ידי ועדת חקירה ממלכתית בדלתיים פתוחות.

משטרת ישראל לא יכלה כמובן להניח לחשוד בשימוש באלימות משום שהוא מאיים לנקוט בעוד אלימות.  אולם מהצד השני היא חששה שמעצר שלו יסלים לידי אלימות.  לכן חודש הכיתור סביב ביתו של משולם. המצור נמשך עוד למעלה מחודש נוסף כאשר אל משולם נלווים גרעין מחסידיו כשהם חמושים ומכריזים על נכונותם להרוג ולהיהרג.  במשך הזמן המשטרה כתרה את הבית תוך שהיא מונעת ממשולם וכמה אנשים שהוגדרו כדרושים לחקירה לעזוב את המקום. המשטרה גם ניהלה במקביל משא ומתן עם משולם לסיום המצב בדרכי שלום. משולם חזר לדרישתו של הקמת ועדות חקירה ממלכתיות. המשטרה אפשרה לכל מי שלא היה חשוד בעבירות להגיע לביתו של משולם  והתוצאה הייתה שמבקרים רבים ובהם תומכים, תלמידים, משפחות של ילדים נעדרים ואמצעי תקשורת זרמו אליו. אולם חיי שאר תושבי השכונה שובשו בצורה נכרת.

לבסוף פקעה סבלנות המשטרה והיא החליטה לעשות תרגיל  ב10.5 הסכים משולם להיפגש עם מפכ"ל המשטרה במלון נטוש עם הבטחה שלא יאונה לא כל רע. משולם הגיע למקום עם שומרי ראש, מחופש לאישה וכשהוא חמוש (בניגוד להתחייבותו). כולם נעצרו מייד (משולם יטען מאוחר יותר כי ידע מראש שייעצר), אולם משולם סירב להורות לאנשיו להיכנע והמשיך לאיים בשפיכות דמים. במקביל בצעה המשטרה עשרות מעצרים ברחבי הארץ של פעילי העמותה וניסתה לשכנע את המתבצרים בבית להיכנע ללא הצלחה. לאחר מכן החלו עקב חשש מהסלמה החלה המשטרה בכיתור הבית, הרס המתרסים שסביבו ופינוי השכנים. המתבצרים בבית שראו את כל הפעילות הזאת פתחו באש לעבר השוטרים. צלף של המשטרה ירה לעבר אחד היורים והרג את שלומי אסולין, מדריך בבית הספר למ"כים שערק מיחידתו עם נשקו.

ההתבצרות נמשכה עוד יום נוסף, לבסוף נשבר משולם והסכים לפשרה לפיה כל מי שאין לו קרוב משפחה מדרגה ראשונה שנעלם יצא ידי חובתו ולכן על פי ההלכה הוא רשאי להיכנע. התוצאה, כל המתבצרים נכנעו, כן מסתבר שמכל אותם שהיו מוכנים להלחם עד מוות למען משולם וילדי תימן לא היה אחד ממשפחה שנעלם לה ילד.

בחיפוש שנעשה בבית לאחר הכניעה נמצאו שמונה עשר רימוני יד, 47 בקבוקי תבערה, ששה רובי סער, שני תתי מקלע מסוג עוזי, שישה אקדחים ושתי לבנות חבלה. כמו כן נמצאו עשרות תרמילים שנורו מכלי הנשק השונים כולל שבעה עשר שנורו מנשקו של שלומי אסולין.

משולם ועוד אחד עשר מאנשיו הועמדו לדין על שורה של עבירות כולל יצור והחזקת נשק שלא כדין, קשרית קשר לביצוע פשע, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו , ניסיון חבלה בכוונה. סעף נוסף שבתחילה הואשם בו משולם הוא ריגול חמור וזאת משום שחשף בשידור חי את שמו וכתובתו של ראש השב"כ כרמי גילון (אז זה עוד היה חסוי). מאוחר יותר הסעיף הזה הוסר, אולם עד היום משתמשים בכך תומכיו כהוכחה שמשולם החזיק במידע סודי לגבי ילדי תימן. לא אלאה אתכם בהיסטוריית פסקי הדין, הערעורים, והערעורים שכנגד של משולם והמדינה. משולם שוחרר לבסוף ב1999 לאחר ששחרורו הוקדם.

בכלא החמיר מצבו הרפואי ומשולם החל להתרחק מהעיסוק בילדי תימן. במהלך הדיונים לשחרורו הצהיר משולם שלא יעסוק יותר בפרשת ילדי תימן, לפי העיתונאי קלמן ליבסקינד  מדובר היה ביוזמה של משולם ולא דרישה מהמדינה. הוא יצא אדם אחר משכנס. מי שנכנס כמנהיג כריזמטי יצא חולה ושוכב על אלונקה, לטענת חלק מתומכיו כתוצאה מרעלים שהזריקה לו המדינה.  שחרורו כאדם חולה היווה למעשה את סוף פעילות העמותה שלו. מצבו הבריאותי המשיך להחמיר עד שנפטר ב20 ביוני 2013.

מאסרו של משולם לא היה הסוף של פעילותו ושל העמותה שלו. אני לא אכנס לכך לעומק כי גם ככה הארכתי מאוד ואתעכב רק על סאגה אחת חשובה שהיא סיפור הזמנתו להעיד בפני ועדת החקירה הממלכתית שהוקמה לחקר הפרשה.

ובכן לבסוף הוקמה ועדת חקירה ממלכתית לפרשת ילדי תימן. בדצמבר 1994 הגישה ועדת שלגי את ממצאיה שרוב הילדים שאת גורלם חקרה נפטרו ושלא נמצאו הוכחות למעשים פליליים. כמובן שרבים לא היו מרוצים מתוצאה של ועדה זו שממילא לא רחשו לה אמון רב. לכן חודש מאוחר יותר הורה ראש הממשלה יצחק רבין על הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר הפרשה. משולם שלח בקשה להופיע בפני הועדה ולחשוף בפניה את הפרשה יחד עם תיעוד מלא שברשותו, הוא טען שיוכל לפתור את כל הפרשה בתוך 24 שעות. אולם הוא הציב שני תנאים, שתינתן לו הסמכות לחקור ושכל העדות תשודר בשידור חי.

הועדה סירבה והשיבה שהדרישה לתת לעד סמכות חקירה של עדים אחרים היא דרישה אבסורדית שאף ועדת חקירה לא תקבל ושנושא השידור החי הוא דבר שכלל לא בסמכותה. הועדה הייתה ועדה בדלתיים פתוחות וכלי תקשורת היו רשאים לנכוח בדיונים והועדה לא הביאה התנגדות שהדיונים יועברו בשידור חי, אבל לא הייתה לה שום סמכות חוקית לחייב ערוץ תקשורת כלשהו לשדר את הדיונים. משולם השיב במנשר נוסף שבו לבד מהתקפות כנגד המאפיה השלטונית ו"האל קאפונה הממסדי – יצחק רבין המרצח" השיב כי ללא שידור ישיר לא יעיד. הועדה התייחסה לכך כאילו הוא עצמו ביטל את הופעתו. אגב מעניין שבאותו מנשר הוא מציין שסאלם יעקוב ג'רפי נרצח על ידי השב"כ כי ניסה למנוע את חטיפת בתו. ככה זה כשאין מחויבות לעובדות.

עכשיו הגיע הזמן לנסות לעשות הערכה לטענותיו של עוזי משולם. אם לסכם משולם טען שלאורך שנים רבות (מלפני קום המדינה ועד סוף שנות השבעים), אבל בעיקר בשנים הראשונות של קיומה נהלה המדינה (אשר הוקמה ומנוהלת על ידי ממסד ציוני שהוא "ערב רב", לא באמת יהודי ומעוניין לפגוע ביהודים האמיתיים) תכנית ממסדית של הוצאת אלפי ילדים במרמה מידי משפחותיהם ומסירתם תמורת כסף למשפחות מאמצות בארץ ובחו"ל. בתכנית השתתפו גופים רבים במדינה, הסוכנות היהודית, בתי חולים, בתי קברות, ארגוני נשים, חברת צים ובראש ובראשונה השב"כ שלא רק היה אחראי על התכנית, אלא גם עסק בהשתקתה וברדיפת אלא המנסים לחשוף אותה במשך כל שנות קיומה. גם אירועי יהוד לשיטתו היו ניסיון לטבוח ובאנשיו על מנת להשתיק את הפרשה. והכל מתועד אצלו.

נתחיל מטענה ראשונה, 4500 ילדים נחטפו, כלומר הם חיים במשפחות אחרות מתוכם 1700 עד 1952. משולם טען שהמספרים מבוססים על מסמכים שברשותו אולם הוא מעולם לא חשף אותם ומספר התלונות של העלמות שיש לאחרים לא מתקרב למספר שטען. לכל שלוש הועדות יחד השונות מספר המתלוננים הוא קרוב ל1100. במאי 1998 פרסמו אנשי עמותת משכן אוהלים רשימה של 1500 שמות של ילדים שנעלמו הרשימה הורכבה מהמשפחות שפנו לועדה וגם כנראה ממחקר פרטי של עמותת משכן אוהלים שטיבו לא ברור. מתוך הרשימה 1238 היו בטווח השנים של וועדת החקירה (1948-1954). כאשר 1105 מתוכם הם עד 1952. למרות שאנשי העמותה טענו שמדובר ברשימה ראשונית בלבד הם למיטב ידיעתי לא הוציאו רשימה נוספת, מכיוון שהם עצרו במספר עגול של 1500 ייתכן שהיו להם מעט יותר שמות. ביולי 2017 ערך נתן שיפריס הרצאה שבה הציג את המחקר שלו בנושא. הוא טוען שיחד עם מי שפנו לועדות, מחקר אישי שלו ועמותות שאחרות שקמו מאז (עמר"ם ואחים וקיימים) יש בסך הכל 2022 מקרים, כאשר 1425 מתוכם עד 1952. לא רק הגורמים הרשמיים, אלא גם המקורבים ביותר למשולם לא מסוגלים להתקרב למספרים שבהם הוא נקב.

למעלה מזאת, משולם טען שמדובר בילדים שהוא יודע בוודאות שנמסרו לאימוץ, לעומת זאת התלונות הם רק על העלמות, כלומר שלמשפחותיהם קיים ספק לגבי גורלם, אין שום הוכחה שאותם ילדים אכן נמסרו לאימוץ ולא נפטרו כמו שמצאו הוועדות. למעשה גם רוב העוסקים בפרשה (מכל הצדדים) מבינים שלפחות חלק מסוים מהילדים שלגביהם הוגשו תלונות באמת נפטר. בניגוד להבטחותיו משולם מעולם לא "החיה מתים" – הוכיח שאדם שנקבע שמת הוא למעשה חי. גם לגבי איחוד משפחות אין שום הוכחה שמשולם אי פעם הצליח לאחד מאומץ עם משפחתו. אני קראתי את סיפוריהם של כנראה כל האנשים שטוענים שהם חטופים שמצאו את משפחותיהם (בלי להיכנס לשאלה אם הם צודקים), מרים שוקר, גיל גרינבאום, צבי עמירי, יהודה קנטור, משה בכר, אורי וכטל, צילה לוין ורדה פוקס, עזר שחר (תעשו גוגל על שמות שלהם). לכל אחד מהם סיפור משלו כיצד הם נפגשו עם המשפחה, אבל אין אחד מהם שעוזי משולם הוא חלק מהסיפור שלו. עד היום לא קמה משפחה אחת שטוענת שעוזי משולם הפגיש אותה ילדה האובד. ראוי גם לשים לב שכל המאומצים הם מישראל, אף לא אחד מחו"ל שלשם לכאורה נמכרו רוב הילדים.

ומה לגבי המסמכים שמתעדים את כל הפשע מהכספות הסודיות של המדינה שעוזי משולם טען שיש לו? ובכן משולם מעולם לא פרסם אותם, לא לפני מעצרו ולא אחריו (העמותה שלו לא פסקה לפעול אחרי המעצר ואף המשיכה להפיץ עיתון משלה). העובדה שגם אנשי העמותה שלו לא פרסמו רשימת שמות שמתקרבת למספר שהוא טען או אתרו מאומצים מראה שגם להם לא הייתה גישה למסמכים.

בפנייה שלו לועדת החקירה משולם טען שהמסמכים ברשותו ושהוא מוכן להציג אותם, מכאן שהם לא נתפסו על ידי המדינה. בנו עמי טוען שהמסמכים בידו (או לפחות שהוא יודע בידי מי הם), אולם לא מפרסם אותם ובמקום זאת מעלה רשימת דרישות בלתי אפשרית (מעניין שבאתר אינטרנט שהקים טען עמי משולם כי מעולם לא ראה או קבל את המסמכים בסתירה למה שהוא אומר היום). איני רואה שום סיבה לדרישות הללו מלבד תירוץ לא להציג את המסמכים. בעבר משולם יכול היה לטעון כי חייבים שידור חי כדי שהוא כדי שלא יהיה תיווך של התקשורת שיעוות את המסר שלו, אבל היום בעידן האינטרנט כל אחד יכול לחשוף ישירות את מה שהוא רוצה לכל העולם ויש ויקיליקס למי שרוצה לחשוף חומרים סודיים באנונימיות . דעתי האישית היא שהם לא חושפים את המסמכים כי אין להם כאלה ומעולם לא היו להם.

ומה בדבר התמונה של התינוקות ב"ארגז" אשר לכאורה מוכיחה סחר הילדים? מדובר בתמונה של ילדים ששוכבים בבית הילדים במחנה חאשד בתימן (ממנו עלו לארץ) מתוך כתבה בעיתון הבקר. אנשי משולם פשוט חתכו את שולי התמונה והציגו את הסל שבו שהו הילדים כארגז.

ורדיפות והתנכלות השב"כ? מלבד משולם היו עוד אנשים רבים, בין אם פעילים ובין אם הורים, שפעלו בנושא ילדי תימן מאז שנות החמישים. אף אחד מהם מעולם לא תמך בטענת משולם על הפחדת של השב"כ ועל אילן רז המאיים.

ומה לגבי האנשים השונים שמשולם התרברב שהיו לו בזרועות הביטחון אשר ברגע האמת יירו במפקדיהם ולא במשולם ותומכיו? ובכן ברגע האמת השוטרים ירו על הבית ולא במפקדיהם.

בנו של עוזי משולם אומר (בקישורים למעלה) שאביו טען שחלק מהילדים החטופים נמכרו לארה"ב לניסויים בסגנון מנגלה. אני לא מצאתי אמירות ישירות של משולם בנושא זה, אבל מצאתי אחרים שגם טוענים זאת . בכל מקרה גם לטענות אלו לא נתגלו הוכחות.

יש ניסיון להלבין את האלימות של משולם ואנשיו ולספר שהם היו אנשים מלאי אהבה שהתנפלה עליהם משטרה עם כוונות לרצח. כך למשל לפי הקשת הדמוקרטית המזרחית עוזי משולם בסך הכל התלונן על סתימה בביוב ופתאום התנפלו עליו אנשי ימ"מ. האמת שמשולם ואנשיו הם אלו שאיימו באלימות עוד לפני תחילת אירועי יהוד, הם אלה שהפעילו אלימות כלפי נהג המערבל והשוטרים שבאו לעזור לו, הם אלו שייצרו והשליכו בקבוקי תבערה על השוטרים, הם אלו שסירבו להתייצב לחקירה, הם אלו שלאורך כל המצור הסתובבו עם נשק ואיימו בשפיכות דמים אם לא ייענו דרישותיהם המופרזות והחמירו את המצב שהתחיל מסכסוך בנייה פשוט שיכול היה להסתיים רק בדו"ח. גם לאחר אירועי יהוד היו כאלה שהמשיכו לנקוט באלימות כאשר המקרה המפורסם ביותר הוא ניסיון ההתנקשות בחייו של רב כלאי בני אבירם, קצין הבטחון של הכלא שבו נכלא משולם.

לעומת זאת המשטרה ניסתה להימנע ככל האפשר מאלימות ולכן היא הייתה מוכנה להסכם שאפשר היה להגדירו ככניעה רק כדי לסיים את האירועים הראשונים בדרכי שלום. גם כשהאירועים התפתחו למצור ממושך במשטרה עדיין העדיפה לנסות את לסיים המשבר במשא ומתן למרות שהיו לה הזדמנויות לעצור את משולם ויכולת לפרוץ לבית. גם אחרי המעצר של משולם הם המשיכו לנקוט באותה גישה והביאו לסיום האירועים בלי פריצה לבית. גם כאשר נורתה עליהם אש המשטרה השיבה באש צלפים בלבד כדי לצמצם כמה שיותר את מספר הנפגעים. אם המשטרה הייתה באמת רוצה לחסל את משולם הרי שהייתה לה הזדמנות מושלמת כאשר משולם הגיע למלון כשהוא חמוש עם שומר ראש אחד ומוקף שוטרים, הם רק היו צריכים לטעון שמשולם החמוש התנגד למעצר, אבל הם לא עשו זאת.

אפשר לומר שטענותיו של משולם מתחלקות לשני סוגים עיקריים, אלו שאי אפשר להוכיח שהן נכונות ואלו שאפשר להוכיח שהן לא נכונות. למעשה משולם דרש אמונה עיוורת בו והתכחשות לכל מה שסותר אותו. טענותיו היו שזורות סתירות פנימיות והתגברו בחומרתן במשך השנים ללא סיבה ברורה. הדבר היחיד שאפשר לומר לזכותו זה שמכיוון שהוא נתפס כמי שפועל למען המשפחות משפחות רבות פנו אליו (או אל העמותה לאחר שנעצר) וסיפקו לו סיפורים ומסמכים. אלו כשלעצמם נתנו לו ומאוחר יותר לשאר פעיליו ידע רב, אבל הוא עורבב עם שאר הטענות הרגילות ולכן נדרשת מלאכת סינון נכרת כאשר באים לבחון טענות של אנשי משולם המבוססים על חומר זה.

אם להעריך את השפעתו של עוזי משולם על פרשת ילדי הרי שמבחינה תודעתית ההשפעה היא עצומה, השם המקובל של הפרשה בידי רבים (כולל ועדה של הכנסת), ילדי תימן מזרח ובלקן, הוא שם שהוא טבע. אם בועדת שלגי 10%  מהפונים לא היו ממוצא תימני הרי שבועדת החקירה הממלכתית השיעור היה 30% והיום כבר מדברים על 40% (כמו שלמשל שיפריס טוען). כולן הן משפחות שלפני כן לא חשבו שהן קשורות פרשה ורק בגלל עוזי משולם החלו לסבור כך. סדרי הגודל המדוברים של הפרשה גם נובעים ממנו, אם לפניו דברו רק על כמה מאות הרי אחריו החלו לדבר על אלפים. גם משך שנות הפרשה גדל, אם בעבר התייחסו רק לשנות הקמת המדינה הרי שהיום מאמצים את גישתו שמדובר בפרשה שהחלה לפני קום המדינה ונמשכה עד סוף שנות השבעים. מאבקו האלים והמתוקשר אכן תרם להגברת המודעות לפרשה והעלתה לכותרות. למרות שאיני סבור, כמו שיש שטוענים, שרק בזכותו הוקמה ועדת החקירה הממלכתית. מאבק להקמת הועדה היה לפניו.והיה מתקיים בלעדיו.  איתן הבר סיפר בעדותו בועדת החקירה כי הגישה של רבין הייתה שאם יש משפחות שלא מרוצות מועדת שלגי וועדה ממלכתית יכולה לסייע בכך אז יש להקים אותה, שמו של משולם כלל לא עלה בעדות זו.

מבחינת מעשית, לעומת זאת, התרומה שלו אפסית עד שלילית. משולם לא הביא פתרון לאף משפחה, לא גילה אף ילד חטוף ולא חשף אף פושע. לכל היותר ניתן לטעון שהוא הקשיב למשפחות. אולם הסיפורים שסיפר רק הרעילו את האווירה ויצרו חוסר אמון במדינה ובועדת החקירה הממלכתית באופן כזה שמנע ממנה להביא מזור למשפחות. התוצאה היא שלמשפחות רבות נפתחו הפצעים הישנים לא אפשרות לרפא אותם. הנזק הוא לא רק נפשי כיוון שחלק מהמשפחות שפכו ממיטב כספם על חוקרים פרטיים מתוך ניסיון לאתר את הילדים שהם האמינו שחיים אי שם, כמובן ללא תוצאות.

בתור חובב קונספירציות פתיחת הארכיונים בשנה שעברה הייתה מתנה בשבילי, קראתי אולי אלפי מסמכים ומאות עדויות. המסקנה שהגעתי אליה שלא הייתה שום מזימת חטיפה ממסדית ושרובם המוחלט של הילדים נפטרו מסיבות טבעיות. לכן לדעתי זה מאוד סמלי שיום המודעות לפרשה נקבע לזכרו של אדם שעיקר פעילותו הייתה סיפור שקרים וסיפורים לא מבוססים אולם בפועל לא עשה דבר לפתרון הפרשה.

עדכון קצר לגבי החור בקדמת החולצה של רבין

הסיפור של החור בקדמת החולצה של רבין הוא בהחלט יוצא דופן בקרב תיאוריית הקונספירציה. למרות שהוא מוזכר בדו"ח הפתולוגי שכתב פרופ' היס במשך עשור הוא זכה להתעלמות כמעט מוחלטת בקרב תומכי תיאוריית הקונספירציה משום שהמיקום שלו לא מתאים לאף פציעה של רבין, גם לא אלו שהם טוענים שהיו לו. החור נכנס לתודעת הציבור בשנת 2005 בסרט "תיק לא סגור" של  נפתלי גליקסברג. גליקסברג העלה אז את התיאוריה שהחור נוצר עקב ירייה של אחד המאבטחים שניסה לפגוע ביגאל עמיר וזאת למרות שהמומחה בסרט אליו פנה הגיע למסקנה שמדובר בחור שנוצר מסיגריה. בקרב קהילת תומכי הקונספירציה הסרט של גליקסברג התקבל בתחילה כמזימה של השב"כ שנועדה להלבין את הממצאים שלא יגאל עמיר ירה ברבין.  אולם לאט לאט חל שינוי ובשנים האחרונות החל החור להתקבל בקרב תומכי הקונספירציה ונהיה חלק מ"ההוכחות" שלהם  לקונספירציה.

בעבר כתבתי על החור, אז התבססתי על הסרט של גליקסברג כמקור המידע העיקרי וציינתי את המסקנה שהחור נוצר מסיגריה כפתרון התעלומה. בינתיים חלה התפתחות חשובה בנושא. עיתונאי אמריקאי בשם דן אפרון, בסיוע אשתו ננסי אפדייק, כתב ספר על רצח רבין ובין היתר עסק גם בתיאוריית הקונספירציה   שעליה הם הכינו ביחד פרק על הנושא בשביל הפודקאסט האמריקאי This American Life  (גילוי נאות, גם אני נתתי להם את עזרתי הצנועה). אחד מהדברים שהם בדקו היו הבגדים של רבין והם שלחו אותם למומחה אמריקאי בשם לוסיאן (לוק) הייג שהוא אחד מהמומחים המובילים בעולם בזיהוי פלילי ופרסם את אחד מהספרים הנחשבים בתחומו. הייג בדק האם החור נוצר מקליע. שיטת הבדיקה מבוססות על העיקרון שכאשר קליע חולף דרך תווך הוא משאיר על התווך שרידים ממנו וזוהי שיטה מקובלת בזיהוי פלילי להבחין האם מדובר בחור של קליע או לא. הייג ביצע שורה של בדיקות שנועדו לגלות האם על שולי החור ישנם שרידים של פיח או מתכות (נחושת או עופרת) מקליע ולא מצא. הוא גם ירה בחתיכת בד מהחולצה קליע להשוואה וראה שהתוצאות שונות מאוד. המסקנה שלו שחד משמעית אין מדובר בחור של קליע. הוא גם שלל את האפשרות שהחור נוצר עקב סיגריה וסובר שהוא כנראה נוצר מכלי חד שהוא, ייתכן שעל ידי מישהו  מהצוות הרפואי במהלך הטיפול ברבין.

כנראה שלעולם לא נדע מה היה הגורם שיצר את החור בקדמת החולצה של רבין. עם זאת המידע הקיים מאפשר להגיע למסקנה שהחור לא נוצר מקליע.

סקירת ספר – מעשה שלא היה

זה בהחלט דבר חריג שבישראל יוצאים ספרים שעוסקים בתיאוריות קונספירציה, במיוחד מהצד שבוחן ומפריך אותן. לכן שמחתי לראות כי לאחרונה יצא ספר כזה בשם "מעשה שלא היה" מאת אבירם ברקאי העוסק בתיאוריית קונספירציה סביב מלחמת יום הכיפורים.

 תיאוריית הקונספירציה סביב מלחמת יום הכיפורים היא תיאורייה שעוד לא עסקתי בה באתר זה ואבירם ברקאי, חוקר וכותב אשר כתב בעבר מספר ספרים שונים על מלחמת יום הכיפורים, לקח על עצמו לטפל בה. הטענה העיקרית שלה היא כי מדינת ישראל לא באמת הותקפה במתקפת פתע במלחמת יום הכיפורים, אלא שהיה מדובר במהלך מתוכנן ומתואם בין ישראל מצרים וארה"ב שנרקם בדרגים הגבוהים ביותר במדינות אלו ומטרתו לתת למצרים "ניצחון קטן" על מנת להשיב למצרים את כבודם ולהתחיל להניע תהליך מדיני להסכם שלום.

הספר הוא ספר קצר למדי, כ200 עמודים ומורכב ממספר חלקים כאשר שניים מהם מהווים את עיקר הספר. החלק הראשון מביניהם עוסק בשר הביטחון דאז משה דיין ובהתנהלותו בישיבות שונות של הממשלה והמטה הכללי של צה"ל. החלק הזה מראה שדיין בניגוד לטענת הקונספירציה לא פעל להורדת כוננות הצבא או למנוע גיוס מילואים. החלק השני הוא בעצם אוסף של טענות לגבי אירועים ערב המלחמה ובמהלכה אשר תומכי הקונספירציה טוענים שהם מוכיחים את קיומה. ברקאי עונה לטענות הקונספירציה בצורה מפורטת כאשר הוא מפריך את הסיפורים או שם אותם בהקשר הנכון להם.

מבין שני החלקים הנ"ל החלק השני הוא לדעתי עשוי בצורה הטובה יותר כיוון שהוא מתייחס בפירוט לטענות רבות ונותן להן מענה רציני. החלק  הראשון העוסק במשה דיין פחות טוב לדעתי, לא בגלל התוכן עצמו, אלא בגלל מה שחסר בו. הוא עוסק רק במשה דיין ולא גם בראש הממשלה גולדה מאיר. זה לא מפחית מחשיבות החלק כיוון שדיין בהיותו שר הביטחון היה אחראי על הצבא ולכן היה חייב להיות שותף בקונספירציה לו הייתה כזאת, אבל חבל שלא עסק גם בגולדה. כמו כן הוא עוסק רק בישיבות ממשלה ומטכ"ל וכו', כלומר בעניינים פנים ישראלים. חסרה לדעתי התייחסות לעניין הקשרים של ישראל וארה"ב אשר הייתה כפי שנטען שותפה לקונספירציה. זה חבל כי ישנם ספרים שנכתבו בנושא כמו "1973 הדרך למלחמה" של יגאל קיפניס שגם הוא נוגע קלות בקונספירציה.

מלבד שני החלקים העיקריים בספר ישנם מספר חלקים קצרים יותר העוסקים במבוא לתיאוריות קונספירציה בכללי,מבוא לתיאוריית הקונספירציה של מלחמת יום הכיפורים ו"הקונספירציה הקטנה" – התיאוריה שממשלת ישראל אמנם לא קשרה קשר ליצירת מלחמת יום הכיפורים, אולם משעה שהוברר לה שהמלחמה עומדת לפרוץ החליטה שלא לנקוט בצעדי כוננות מתבקשים מתוך הנחה שישראל תנצח את הערבים ובמצב כזה של ניצחון ממצב של נחיתות קשה הרי שלערבים ולעולם לא תהיה ברירה אלא לוותר על שאיפותיהם ולהכיר בישראל ולקבל את תביעותיה השונות.

המבוא הכללי לתיאוריות קונספירציה הוא מצוין ולמרות אורכו הקצר מצליח לתת הקורא הבנה בסיסית של מהן תיאוריות קונספירציה ומה הכשלים העיקרים בהם. הייתי אולי משתמש בדוגמאות אחרות לתיאוריות קונספירציה מאשר אלו שהספר משתמש, אבל זה פחות חשוב. גם החלק של "הקונספירציה הקטנה" הוא בסדר גמור ועושה את העבודה. החלק של מבוא לתיאורית הקונספירציה של מלחמת יום הכיפורים לוקה בחסר לדעתי. אמנם הכותב מסביר כיצד הוא התוודע לתיאוריה דרך הפורום לאזרוח תחקירי קרבות ואורי מילשטיין וכן על הרקע ההיסטורי של המלחמה ומנסה להסביר למה אנשים בכלל ייפתחו את תיאוריית הקונספירציה, אבל חסרה בו התייחסות מפורטת לתיאוריית הקונספירציה ומה היא טוענת. זה פגע בהמשך בקריאה כיוון שהרגשתי שאני וקורא ערימה של ציטוטים בזה אחר זה ולא תמיד היה לי ברור איך הכל מתחבר ומה המטרה מאחורי כל אחד מהם. עכשיו אני אחד שהייתה לו היכרות מוקדמת עם מלחמת יום הכיפורים וטענות הקונספירציה, מי שאין לו יכול להתקשות עוד יותר בקריאה.

בסיכומו של דבר, הספר, למרות המגרעות שכתבתי, הוא ספר טוב וחשוב, והחלק העוסק בפירוט בטענות הקונספירציה השונות הוא ממש אוצר. מומלץ לכל מי שמתעניין בתיאוריית הקונספירציה של מלחמת יום הכיפורים, במיוחד שמדובר בעצם במקור היחיד אשר מתעסק בנושא בצורה ממוקדת.

מיכאל אשור מנסה להראות שהסרט של קמפלר מזויף ומוכיח שהוא לא מבין על מה הוא מסתכל

כאשר כתבתי את הפוסט הקודם שלי על הניסיונות החדשים להשיג ליגאל עמיר משפט חוזר ציינתי מספר פעמים שמי שעומד מאחורי הטענות לא מבין על מה הוא מסתכל. אז אמרתי זאת  על סמך ההערות שלהם לגבי סרט הוידאו של הרצח שצילם רוני קמפלר, אתמול נקרתה בדרכי הוכחה נוספת לכך.  מיכאל אשור, האיש שמטפל ביחסי הציבור משפחת עמיר השתתף בשידור חי בפייסבוק של אחת רות קרייתי המפעילה אתר בשם Israel-news . מיכאל ניסה להראות שהסרט שצילם קמפלר עבר עריכה באמצעות השוואתו לתמונה שצילם גרשון שלווינסקי.

גרשון שלווינסקי היה אדם פרטי אשר השתתף בעצרת וצילם סדרת תמונות שבהם נראים הירידה של פרס ורבין מבניין העירייה לחנייה שמאחוריה שבה נרצח רבין וכן הוא הצליח לצלם תמונה 6 שניות לאחר הירי שבה נראה רבין שוכב על הקרקע והמאבטחים שסביבו.

ועדת שמגר קבלה עותקים של התמונות הללו ורשמה עליהם שמות של הנראים בהם. העותקים הללו נמצאים בגנזך המדינה, הם תמונות בגודל דף 3A ואני צילמתי אותם ואני מצרף את התמונה הרלוונטית. כמו שאפשר לראות התמונות כבר הספיקו להאדים כדרכן של תמונות ישנות וגם בחלק העליון של התמונה ישנו קפל שהיה שם כשקיבלתי אותן. גם למיכאל אשור יש עותק של התמונה הזאת שניתן לו על ידי נחום שחף ונראה שהוא פחות דהוי מאשר שלי כי הוא כנראה צולם כמה שנים קודם לכן.

הרעיון להשוות בין סרט של קמפלר לתמונה ולטעון שאחד מהם מזויף הוא ממש לא חדש והיה שגוי גם אז, רק שמיכאל אשור מצליח לעשות שגיאות יותר גדולות. הטעות הראשונה שלו (וגם של האתר הישן) הוא טעות בזמן שהתמונה צולמה. זוהי התמונה שאותה אשור מציג כשנייה שבה צולמה התמונה (15:12 בשידור):

אבל זה לא הרגע שבו צולמה התמונה, איך אני יודע? כי ברגע שצולמה התמונה היה פלש שהאיר את הזירה:

ניתן לראות גם כי מיקום הרכב בתמונה למשל הוא שונה וכן רואים יותר מהמעקה וגם נראה הואן האפור. גם מיכאל אשור בוידאו כשהוא מראה את הסרט של קמפלר וגם האתר הישן שטען את אותו הדבר תמיד עוצרים מתישהו לפני הפלש ואז מתפלאים שהאנשים לא נראים בדיוק באותה מיקום או תנוחה כמו בתמונה. ברור שהם לא כי מדובר בזמנים שונים והם זזו.

טעות שנייה היא לגבי מנחם דמתי, נהגו של רבין. ב04:07 הוא מצביע על דמתי אבל לא מזהה אותו וקורא לו "איזה בחור" ואח"כ "שוטר". המדהים הוא שבסרט של קמפלר הוא מזהה אותו למרות שהם עומדים באותו מיקום. מילא שהוא לא שם לב לכיתוב כי נגיד שהתמונה שלו יותר כהה משלי. אבל הם עומדים באותו המקום, ליד הרכב בין הדלת הקדמית לאחורית בצד הנהג ועם אותה חולצה לבנה. אשור לא מבין זאת ומחפש את ה"שוטר" במקום אחר ומתפלא שהוא לא מוצא אותו. הוא פשוט לא מבין על מה הוא מסתכל. אפילו האתר האחר זיהה נכון את דמתי, כך שזה אפילו לא ויכוח בין תומכי קונספירציה למתנגדי קונספירציה. כן התנוחה של דמתי היא לא זהה בין מה שהוא מראה מהסרט לבין התמונה של שלווינסקי, אבל זה כאמור כי הן לא נלקחו באותו הזמן.

טעות אחרת שלו נוגעת ל"אהרון ברנע" (דקה 04:00), יש איש בקדמת התמונה של שלוויסקי שאיזה "גאון" החליט שמדובר באהרון ברנע כנראה, כי יש לשניהם חולצה כחולה ושיער אפור. אהרון ברנע לא היה בזירת הרצח מה שגורם לחילוקי דעות בקרב קהילת הקונספירציה. ישנם אלו הטוענים כי אהרון ברנע משקר ואחרים רואים בכך הוכחה כי התמונה של שלווינסקי מזויפת. האמת הרבה יותר פשוטה, זה לא אהרון ברנע. האיש בתמונה לובש מכנסי ג'ינס בהירים (אשור קורא להם לבנים) ואילו אהרון ברנע לבש באותו לילה מכנסי בד כהים (גם גוון החולצה הוא שונה)

.

אשור טוען שהאיש לא מופיע בסרט של קמפלר. המדהים הוא שהוא מצביע נכון על המקום של האיש (בתמונה למטה חץ כחול) , אבל טוען שזה לא הוא כי הבגדים שלו כהים (אשור אומר שהם שחורים, לי נראה שהם כחולים כהים). הסיבה לכך היא מאוד פשוטה, שלווינסקי צילם עם פלש שהאיר את הזירה, כאשר קמפלר צילם הזירה הייתה חשוכה ולכן הבגדים נראים כהים יותר (ויש בטח עניין של רגישות המצלמה לאור). הוא גם נכשל בלזהות את האיש  בחולצה הבהירה העומד לאחר האיש בחולצה הכחולה (בתמונה למטה חץ ירוק) וטוען שהוא פשוט לא קיים שם. בחץ הצהוב מסומן ארגז הנראה אף הוא בצילום של שלווינסקי משמאל לאיש בחולצה הכחולה.

.

טעות רביעית שלו היא שהוא טוען שאנשים שנראים בקדמת הרכב  של רבין בסרט של קמפלר לא נראים בתמונה של שלוויסקי. קודם כל בגלל שזוויות הצילום ומיקום הצלמים שונים ברור שלא יראו בדיוק את אותם הדברים. במקרה הזה ישנם אנשים בתמונה של שלווינסקי שמסתירים חלק מהדברים שאצל קמפלר רואים כי הוא צילם מגבוה בעוד ששלווינסקי צילם מפני הקרקע. אבל בהחלט כן רואים חלק מהאנשים שהוא מדבר עליהם, קצת מעל הראש של האדם בחולצה הכחולה (בתמונה למטה התמקדות על החלק הרלוונטי) רואים בבירור דמויות .

נקודה אחרונה שנוגעת לתמונה של שלווינסקי היא הטענה שלו שבאחת התמונות הוסיפו דם. התמונה שעליה לקוחה מהאתר שקישרתי אליו מקודם ומי שהכין אותה הוסיף בצייר סימונים כדי להקל על זיהוי הדמויות. יש נקודה ירוקה ונקודה כחולה ונקודה צהובה ופס ירוק ופסים אדומים. מיכאל אשור כבר הפך את הפסים האדומים לדם וכך הקונספירציה מזינה את עצמה.

אני אסיים בנקודה שבה הוא התחיל והיא מסמך התפיסה המשטרתי של הקלטת המקורית של קמפלר. אשור טוען שהיא נלקחה מהבית של קמפלר למרות שבמסמך כתוב שהוא נלקח מארנון מוזס מידיעות אחרונות:

אשור מתפלא שיש פער בין תאריך התפיסה של הקלטת לבין תאריך הרישום שלה. אבל הסתכלות בלוח השנה יכולה לתת הסבר. ה28.12 (תאריך התפיסה) היה יום חמישי וה1.1 (יום הרישום) היה יום ראשון. אם התפיסה נעשתה בשעות המאוחרות של יום חמישי אז ייתכן שתהליך הרישום הבירוקרטי נדחה בגלל סוף השבוע לתחילת השבוע שאחריו. אשור רומז שאוךי בפער הזמנים הזה מישהו טיפל בסרט, העניין הוא שהסרט הוקרן בערוץ 2 ופורסם בידיעות אחרונות כבר ב19.12.  זה אומר שגם אם מישהו היה באמת מטפל בסרט הרי שזה לא רלוונטי להקלטות מערוץ 2 ששודרו קודם לכן.

איך לסכם את הפוסט? אני חושב שהכותרת אומרת הכל, האיש לא מבין על מה הוא מסתכל. התמונה של שלווינסקי והסרט של קמפלר מתאימים בצורה מעולה. השידור שלו זה רבע שעה של טעות אחרי טעות (יש עוד חלק שני יותר ארוך, אבל עיקר הדברים נמצאים בחלק הראשון של השידור) והוא מטעה אחרים אשר אינם מכירים את הפרטים ומול דברים כאלה אני מנסה להילחם.