תחקיר המקור – היום שאחרי

ביום חמישי האחרון שודרה תוכנית של המקור על פרשת ילדי תימן. זו הייתה תוכנית שונה משאר התוכניות שהתרגלנו לראות בשנים האחרונות שעסקו בנושא. במקום לבלוע ללא שום ביקורת את טענות הפעילים והפוליטקאים רביב דרוקר ואיתי רום העמידו אותן למבחן העובדות ובאופן לא מפתיע למי שעוקב אחרי הבלוג הן קרסו. דרוקר אף העניק לפעילים את השם "שרלטני תימן". חלק גדול מהתחקיר מבוסס על ממצאים שלי ושל דנה מור, אבשלום בן צבי ונונה דולברג. זה בהחלט מספק לראות שהבלוג מסוגל להשפיע על השיח הציבורי. דרוקר ורום גילו אומץ ויושרה מקצועית, זה בוודאי לא פשוט לצאת נגד רבים מעמיתיהם למקצוע ששדרו את טענות הפעילים ללא כל ביקורת, כפי שגל גבאי אמרה לדרוקר בריאיון ביומן הצהריים של גלי צה"ל (כאן החל מדקה 37) , מדובר בכתב אישום כנגד העיתונות במדינה. אני מקווה שהתכנית הזו תהיה רק ההתחלה והיא תביא לשינוי השיח בנושא, טענות הארגונים כבר לא יתקבלו אוטומטית, אלא יבחנו בעין ביקורתית.  רק כך ניתן יהיה לרדת לחקר האמת בפרשה, שהיא הדרך היחידה לצדק וריפוי.

בפוסט זה אעסוק בכמה הערות לדברים שעלו בתכנית, בעיקר הרחבות לדברים שכנראה מקוצר זמן לא שודרו, וכן בתגובת הפעילים לתכנית.

הערות על התכנית:
יהודה קנטור – בתכנית מוצגת ליהודה קנטור כתבה אשר נכתבה יומיים לאחר לידתו על מציאת תינוק  נטוש בשירותים ולאחר מכן כתבה אחרת על משפט שנעשה לאם ולסבתא. מי שלא בקיא בפרשה עלול לסבור בטעות שרק התאריך מעיד שאכן מדובר ביהודה קנטור. אולם כפי שעולה מעדותו בפני ועדת החקירה הממלכתית קנטור פתח את תיק האימוץ שלו ובו היה כתב ויתור חתום בטביעת אצבע ושם האם זהרה בת יצחק וחמאמה מדאי. שזהו שמה של האם הנוטשת מהכתבה. כנראה שלקנטור היו ספקות האם כתב הויתור הוא אותנטי והכתבות על מציאת הילד והמשפט שכנעו אותו שאכן כך.

אורי וכטל – בנוגע לבדיקת ה די אן איי שבוצעה עו"ד צוברי טוען שאינו יודע עליה כלל. עם זאת ראוי לשים לב כי בדיון בועדת החקירה (שחלקים ממנו מצוטטים בתחקיר) שבו נכח ודיבר עו"ד צוברי עלה נושא בדיקת הדי אן איי (עמ' 42), כך שצוברי היה מוכרח לדעת עליה. כמו כן מוזכרת שם הכתבה במעריב שהובאה בתחקיר:

בנוסף לבדיקת הדי אן איי גם תיק האימוץ מוכיח בבירור כי אורי וכטל אינו פלטיאל רדא שכן הוא נולד כמשה שרפי לאם שברחה מבית החולים הדסה תל אביב ביוני 1949. באותו הזמן פלטיאל רדא היה במעון ויצ"ו בירושלים ואימו בקרה אותו מדי שבוע, רק בנובמבר 1949  האם שעברה לישוב קבע ממחנה העולים הפסיקה לבקר אותו (משום שלא היה באפשרותה, בהעדר הסעה מסודרת). במרץ 1950 פלטיאל הועבר לבית התינוקות במחנה העולים ראש העין וגם שם אימו לא בקרה אותו (כאמור בעדר יכולת). בפסטמבר 1950 נסגר מחנה ראש העין וגורלו של פלטיאל לא נודע עד היום. זהו אכן כפי שנאמר בתוכנית מקרה חמור ביותר.

ורדה פוקס – בתוכנית מוזכר שמקרה ורדה פוקס הגיע לניו יורק טיימס, אבל ראוי לציין כיצד הוא מובא שם. בכתבה נאמר כי האם יוכבד הספיקה להניק את הבת רק פעם אחת לפני שהאחיות מסרו שהיא נפטרה יוכבד ובעלה (!) התעקשו לראות את התינוקת אבל ללא הצלחה.  כל זאת בעוד שכאמור הסיפור האמיתי הוא שהאם יוכבד נכנסה להריון מחוץ לנישואין , ילדה את הבת תחת שם בדוי וברחה מבית החולים . זוהי עוד דוגמא לאיך סיפורים מתפתחים ומופצים בתקשורת ללא ביקורת. אגב, על פי ספר קבלת החולים של הדסה תל אביב לחודש יולי 1950 (עמ' 19) התינוקת נשארה בבית החולים כ-40 יום לפני שהועברה לרשויות הרווחה.

המכתב של ד"ר ליכטיג –  בתכנית מוצג לאבשלום בן צבי ואבי פיקאר מכתב של ד"ר ליכטיג שבו הוא מודיע שהיו מקרים שילדים לא חזרו להוריהם והוא מכנה את ההורים שאבדו את הילדים "שכולים". השימוש במילה שכולים גורם לאיתי רום לתהות שמא נמסר להורים האמיתיים שהילדים מתו. התשובה שזה לא נכון משום שאנו יודעים באילו ילדים מדובר ומעדויות ההורים לא נמסר להם שהילדים מתו. עסקתי במכתב הזה בהרחבה בפוסט על הילדים שאומצו על ידי תימנים, כך שאני לא ארחיב פה בנושא, אלא רק אצרף תצלום של המכתב המלא (שלא היה לי אז) וכן רשימה ממשטרת פתח תקווה של ילדים שלא הוחזרו למשפחתם והוגדרו כנעדרים, ללמדנו שההורים פנו למשטרה והילדים לא הוגדרו כמתים. מתוך השמונה ארבעה מקרים פוענחו על ידי ועדות החקירה וארבעה (סעדה קוממי, אמן בת יחיא לוי, שאול בן סלימן וציונה סעיר) עדיין עלומים.

אימוץ תמורת תשלום –  בכתבה (וגם בדיון שאחרי התכנית) מוזכר שהיו מקרים שמאמצים שילמו כסף תמורת האימוץ. ראוי לזכור שחוק האימוץ נחקק רק ב1960, עד אז גם אנשים פרטיים יכלו לתווך לאימוץ והם לא עשו זאת בחינם. ההתמקדות בכסף היא הסחת דעת, השאלה החשובה היא האם ההורים הביולוגיים הסכימו לאימוץ, אם כן זו אינה חטיפה.

   "מסמכי המוסד" – בתחקיר מרואיינת עו"ד יעל נגר מ"פורום אחי" ונשאלת על מעורבות המוסד ומציגה  בהוכחה דוח של משרד החקירות גוט בן-אשר שעבד עבור ועדת החקירה שמדבר על מסמך אחר שבו נכתב ש"המוסד מעורב עסקאות מסויימות בילדים" התחקירן איתי רום מפנה לכך שהשורה הזאת באה לאחר איזכור של ויצ"ו ירושלים וייתכן שזה המוסד המודבר ולא ארגון הביון. נגר אומרת שהיא שמעה את האפשרות הזאת אבל היא לא יכולה לדעת בלי שיחשפו בפניה מסמכים. ובכן יש לי חדשות (טוב ישנות) לעו"ד נגר, המסמכים הרלוונטים חשופים. איפה המסמכים נמצאים, ובכן הם מצורפים כנספחים לאותו דו"ח ממנו היא מצטטת (בתיק הזה, העמוד עם הציטוט הוא 103 והצילום של המסמך אליו הכוונה בעמוד 109)! לו עו"ד נגר הייתה עושה את המאמץ המינימלי וקוראת את הדוח הזה עד תומו כל שאלותיה היו נענות. וזה לא חדש, אני את הכל כתבתי בפוסט על מעורבות המוסד בפרשת ילדי תימן לפני למעלה משנה. עצם העובדה שהם עדיין מתעקשים על אותה  טוענה מראה איזו תת רמה של עבודת מחקר הם מבצעים.

מרים שוקר – בחלק העוסק במרים שוקר מראיין דרוקר את עו"ד זרח רוזנבלום שעזר לאחד בין מרים שוקר למשפחתה ומעמת אותו עם המסמכים שאני חשפתי בפוסט שלי על מרים שוקר (בעיקר המכתב מאחיה חיים שבו הוא מודה לוועדת בהלול מינקובסקי על מציאת הילדה). לקראת סוף לאחר שנחשף למסמכים שואל רוזנבלום האם אפשר להיות בטוחים שמרים שרעבי היא מרים שוקר ודרוקר אומר שבאמת אי אפשר לדעת בוודאות. לפי החומרים שאני חשפתי ונמצאים בפוסט ברור לחלוטין שמרים שרעבי היא הילדה שוועדת בהלול מינקובסקי הגיעה למסקנה שהיא מרים שוקר. אני חושב שהם צדקו ושהיה להם בסיס חזק לקביעה זו. אבל זה נכון שאי אפשר לדעת בוודאות כי בדיקות די. אן. איי לא היו קיימות בשנות השישים. אבל אם אכן מרים שרעבי היא לא מרים שוקר המשמעות היא שעו"ד רוזנבלום איחד את הילדה הלא נכונה למשפחה.

תגובת חתוכה –  בפאנל דיון שבסוף התוכנית השתתף שלומי חתוכה מעמותת עמר"ם ובין היתר הוא אמר כי לאחרונה חשף שרופא הודה שלקח ילד מבית חולים ומסר אותו לאימוץ למשפחה מחו"ל. חתוכה התכוון לפוסט שלו בפייסבוק שבו הוא חשף חלק מדו"ח משנת 2004 של חוקרים פרטים, אשר נשלחו על ידי הילד המאומץ (הכוונה כנראה למקרה הזה) לאתר את משפחתו הביולוגית. החוקרים הגיעו לרופא שנכח במסירה בשם עזריאל רבינוביץ'. בניגוד לדברי חתוכה רבינוביץ' לא הודה ש"לקח" ילד, אלא שהוא נכח במעמד האימוץ ושהאם הביולוגית נכחה במעמד והייתה מרוצה ממנו וייתכן שאף שולם לה כסף. מכיוון שישנה הסכמה של האם אין מדובר בחטיפה.

חטיפה מול ניתוק כפוי – נקודה אחרונה אבל חשובה ביותר שבתחקיר כנראה מחוסר זמן לא התעמקו בה. במהלך התכנית מוצגים קטעים מראיון עם נעמה קטיעי שמהם יכול להיווצר הרושם לפיו הפערים בין הצדדים הם קטנים והם עניין של סמנטיקה והגדרה בין חטיפה לניתוק כפוי, אולם זה ממש לא ככה. מוסכם על כולם שבמהלך השהות במחנות העולים (שמהם עיקר התלונות) הילדים הקטנים של עולי תימן נלקחו לבתי תינוקות שהגישה אליהם למשפחות הייתה מוגבלת לשעות מוגדרות ביום ומבתי התינוקות הללו ילדים נשלחו לבתי חולים ומוסדות הבראה ללא שיתוף ההורים. אין גם מחלוקת שכתוצאה מהפרקטיקה הזאת נוצר נתק בין ההורים לילדים, אבל כאן נגמרת ההסכמה. הטענה שלנו ושל ועדות החקירה שהילדים ברובם המכריע היו חולים ונפטרו בבתי החולים ונקברו ללא שיתוף ההורים בקבורה. בודדים אכן לא הצליחו לאתר משפחתם ונמסרו לאימוץ וישנם כמה עשרות מקרים שגורלם לא ברור עד היום עקב קשיי תיעוד. את המסקנות הללו אנו מבססים על שפע של תיעוד ועדויות ממחנות העולים, בתי החולים, בתי קברות, משרד הסעד, מוסדות של ארגוני נשים ומקורות נוספים. לעומת הפעילים מאמינים שלמעשה הילדים כלל לא היו חולים ונפטרו, אלא נמסרו לאימוץ במהלך מתוכנן היטב וכל התיעוד הקיים הוא למעשה זיוף (הספר של שיפריס הוא ניסיון לתקף את התזה הזאת). מדובר בפערים תהומיים לגבי מה באמת היה.

תגובת הפעילים לתחקיר:

עוד טרם שידור התחקיר מלאו הרשתות בתגובות נגד התכנית מקרב פעילים שונים שהלכו לאחר השידור. קצרה היריעה מלהגיב לכולם, לכן אני אתייחס לכמה נקודות עיקריות שעולות בתגובות

שואה, שואה –  השטיק הקבוע של הפעילים הוא להשוות את הביקורת מולם להכחשת שואה, צעד שכמובן את בורותם הרבה לגבי השואה. הנה לדוגמא תום מהגר כותב:

אם כבר מכחישנים- אבשלום בן צבי אומר את המשפט המדהים "מנגנון של חטיפות היה חייב להשאיר שובל של ארכיונים". לפי ההיגיון הזה, מנגנון של השמדת עם, שואה, היה אמור להשאיר שובל עבה וארוך הרבה יותר של ארכיונים. אבל לא שובל ולא מסמכים.

זוהי שטות ממדרגה ראשונה ובורות תהומית, לשואה יש שובל מסמכים עצום מאחוריה, לפעולות האייזנצגרופן, למשלוחים למחנות הריכוז, לשימוש בגז ועוד להרבה דברים אחרים. אני פשוט אפנה את הקורא לאתר holocaust denial on trial  שמרכז את החומרים ממשפט הדיבה של מכחיש השואה דיוויד אירווינג נגד דבורה ליפשטט ויש שם שפע של חומרים על איך אנחנו שהייתה שואה וזה הרבה, הרבה יותר מעדויות של כמה אשכנזים.

התוכניח עסקה רק במקרי דגל מועטים זה לא מעיד על הכלל – ובכן כמובן שבתוכנית של 45 דקות אין זמו להציג נושא נרחב כמו פרשת ילדי תימן בצורה מקיפה ולכן הגיוני שיתמקדו רק במקרי דגל, אבל אין אומר שזה כל שהם בדקו או שכל השאר בסדר. מלבד זאת מקרי הדגל הללו הם משמעותיים. כאמור יש שפע של תיעוד שהילדים נפטרו ואילו הפעילים טוענים שהכל זיוף. אז כמובן שמתעוררת השאלה "איך אתם יודעים שהילדים לא באמת מתו, אלא נחטפו?" ולשאלה זו התשובה של הפעילים היא " הנה זה חטוף והנה עוד חטוף שגילינו ועוד אחד". עכשיו כאשר מסתבר שאלו לא באמת חטופים התשובה הזו נעלמת והם נשארים עם " כי ככה אנחנו מאמינים".

רק כמה טעויות  –  עוד נקודה שמועלת היא שבסך הכל מדובר בכמה טעויות שיכולות לקרות לכל אחד, או שמדובר בכמה נושאים פרובוקטיביים ולא מבוססים על ידי נעמה קטיעי, מהגר ויעל נגר (אם לציין כמה). אולם אין מדובר רק בכמה טעויות שוליות, מדובר בטעויות שמצביעות על הגישה הבעייתית של הפעילים (ושל הפוליטיקאים והעיתונאים המאמצים אותן) שהם קופצים למסקנות סנסציוניות ללא בסיס ראוי ומציגים אותן כעובדה מוחלטת. הגישה הזאת היא חלק בלתי נפרד מהמאבק שלהם.

רבות מהטענות הפרובקטיביות מקורן בעוזי משולם אשר הפעילים רואים אביו הרוחני של המאבק וקוראים לטיהור שמו. סיפור מכירת הילדים לארצות הברית מקורו עוד בשנות השישים בעיתונות גרועה. למעשה גם טענות החטיפה הן כאלה שכן הפעילים טוענים ללא בסיס של ממש שמאות ילדים שיש להם תיעוד מוצק שנפטרו הם למעשה חיים ונמסרו למשפחה אחרת.

אני יכול לתת הרבה דוגמאות להמחשה, אבל אני אתמקד באחת מרכזית, פרשת עידית בן-שימול. ביולי שנה שעברה במסגרת כתבה על יום המודעות לחטיפת ילדי תימן שארגנו הפעילים פרסמה כתבת "כאן" עידית בן שימול (חברה לשעבר בארגון אחים וקיימים שממנו התפצל פורום אחי) כתבה ובה העלתה בין היתר את הטענות על מעורבות המוסד ומכירת ילדים לארצות הברית בספינות של "צים". קטעים מהכתבה שודרו גם בתחקיר המקור. אבשלום בן צבי פרסם אז פוסט נגד הכתבה וחשף את ההטעיות שבה. כמה אנשים שלחו מכתב תלונה להנהלת "כאן" בנוגע להטעיות והסילופים שבכתבה, לאחר כמה שבועות בן שימול הגיבה בתגובה בעייתית שבחלק המקרים כלל לא ענתה לטענות שהופנו מולה. הנהלת "כאן" גיבתה את בן שימול (בניגוד לטענותיה של קטיעי שעם הטעות הראשונה הם יבוטלו כלאחר יד) והעניין עבר למועצת העיתונות.  מי שרוצה לקרוא עוד מוזמן לקרוא את הפוסטים של אבשלום בן צבי בנושא (1,2,3).

קודם יש לשים לב שאותם "נרטיבים קיצוניים" כפי שיעל נגר קראה להם קודמו בתקשורת על הארגון שלה ומקורבים לו, כך שהיא מתלוננת על העיסוק בהם היא בעצם מתלוננת על עצמה. אבל יותר חשוב מכך היא מה הייתה תגובת הפעילים לביקורת. הייתה התייצבות חד משמעית לטובת עידית בן שימול מלווה בשבחים על התחקיר שלה והתעלמות מהממצאים של אבשלום בן צבי מלווה בכינוי מכחישנים גזענים כלפיו וכלפי אחרים. אז עכשיו שקלונם נחשף ב"המקור" פתאום בכלל מדובר בנרטיביים קיצוניים, מקרים פרובוקטיביים שלא מייצגים וטעויות שקורות.

זו לא טעות, זו מדיניות.

מסמוס העוול –  עוד טענה שקטיעי העלתה היא שבעצם כולם מסכימים שנעשה עוול ושהפעילים צודקים, אז צריך להכיר בזה. ההתמקדות בשאלת קיומו של עוול ערטילאי כלשהו נועדה להרחיק את הדיון מעובדות המקרה. אין ספק שנעשה עוול, השאלה מה הוא. האם העוול הוא שהילדים נפטרו מבלי שלהורים ניתן להשתתף בקבורה או שהם בעצם ונמסרו לאימוץ ומשקרים למשפחות כל השנים. יש הבדל תהומי שתי העוולות הללו והדרך לתקן אותן .

המשפחות – טענה מרכזית היא שהתחקיר יוצא כנגד עדויות המשפחות. אז לא. התחקיר יצא כנגד טענות של פעילים, פוליטיקאים ועיתונאים. בעדויות המשפחות אין שום דבר שמעיד על מעורבות המוסד, אוניות של צים, מספר חטופים שעולים בהרבה על מספר התלונות, ניסויים רפואיים, מכירת ילדים לחו"ל, סגירת ארכיונים ל90 שנה וכו'. כל אלה הינן טענות של פעילים ועיתונאים שמשתמשים במשפחות כדי להתחמק מביקורת על שיטות העבודה שלהם.

למעשה אפילו על מסירת הילדים לאימוץ המשפחות לא מעידות, הרי המשפחות לא יודעות בעצם מה קרה לילד לאחר שנלקח מהן. נכון שהרבה משפחות מאמינות בכך שהילדים נמסרו לאימוץ, אבל מידע עובדתי על כך אין להן. לכן אין למעשה סתירה עקרונית בין להאמין למשפחות לבין דחיית טענת החטיפות.

עד כאן תגובתי לכמה מהטענות הבולטות. ישנם עוד דברים שלא נגעתי בהם וייתכן שארחיב בהמשך.

ניסויים רפואיים בילדי תימן – עוזי משולם והטענות על שימוש בילדי תימן לניסויים בסגנון מנגלה

השאלה העיקרית אשר הפעילים והמשפחות העוסקים בפרשת ילדי תימן היא "איפה הילדים?". הטענה הנפוצה היא שהילדים נמכרו לאימוץ למשפחות אחרות, בארץ ובחו"ל. אולם קיימת טענה נוספת, לפיה אותם ילדים כלל אינם בחיים משום שהם נשלחו לניסויים רפואיים בסגנון גרמניה הנאצית. טענה זו היא אמנם יחסית עדיין בשוליים, מופצת בעיקר ברשתות החברתיות ובפורומים ועדיין לא טענה רשמית של ארגוני הפעילים, אבל בשנים האחרונות היא החלה תופסת תאוצה וזאת על רקע העובדה שלמרות מאמצים רבים וארוכי שנים לא נתגלו ולא קמצוץ מאותם אלפי ילדים שנטען שנחטפו.

במקור תכננתי לכתוב פוסט אחד ארוך שיסקור את כל הטענות השונות לגבי ניסויים שבוצעו בילדי תימן. אולם היקף החומר והעבודה היה גדול מאוד והכתיבה לוקחת זמן רב. לכן החלטתי לשנות גישה ולכתוב פוסטים קצרים יותר על טענות ספציפיות. הפוסט הזה יעסוק במקור לגלגול המודרני של הטענה על כך שהילדים נשלחו לניסויים בסגנון מנגלה.

טענת הניסויים הרצחניים הינה טענה חדשה יחסית, ראשיתה של הטענה היא באמצע שנות ה90 ומקורה מיוחס לעוזי משולם (למשל על ידי בנו). עד אז הטענה היחידה של הפעילים והמשפחות בעשרות השנים שקדמו לכך הייתה שהילדים נמסרו לאימוץ. אני לא הצלחתי למצוא אף אמירה או פרסום של משולם עצמו שבו הוא מתייחס לניסויים בילדים. בפוסט שכתבתי על משולם יש מספר גדול של מנשרים וראיונות שלו ושל ופעילים בכירים בעמותה שלו שנערכו עד מעצרו במאי 1994 ובאף אחד מהם לא מוזכרת טענת הניסויים.

את האזכור המוקדם ביותר של טענה לניסויים שבוצעו בילדים מצאתי בעתירה לבג"ץ שהוגשה באוגוסט 1995 (ראו בתיק הזה בעמוד 11) [זה כבר לא נכון, ראו עדכון פסקה למטה]. כמקור העתירה מציינת כתבה של אחד בשם ד"ר יואב שרעבי בעיתון המקומי של ראש העין מתאריך ה-4.8.95. אני מצאתי מאמר של אותו ד"ר שרעבי באותו הנושא, תאריך פרסומו והמקור שבו פורסם אינם ידועים לי, אולם מתוכנו סביר להניח שזה המאמר שאליו מתייחסת העתירה או גרסא מאוחרת שלו. במאמר טוען ד"ר שרעבי כי על ילדי תימן נערכו ניסויים "ע"י דוקטורי מנגלה תוצרת כחול-לבן". וכן שחלק מהילדים הועבר לארה"ב לצורך ניסויים בקרינה רדיואקטיבית כמעין תשלום לממשל האמריקאי על כך שאפשר את מסירת מרבית הילדים החטופים לאימוצים בארה"ב. כמקור לכך ד"ר שרעבי מציין את עוזי משולם ועמותת משכן אוהלים. כמו כן הוא מזכיר מאמר של רופא בשם ד"ר רותם עליו נעמוד במשך.

עדכון 20.5.19: רק יום אחד אחרי שפרסמתי את את הפוסט נונה דולברג פרסמה פוסט משלה על נתן שיפריס (ומי שלא מכיר אותה ומתעניין בפרשת ילדי תימן רצוי שיעקב אחריה) . לפוסט דולברג נונה דולברג צרפה מנשר של נתן שיפריס שאותו הוא כתב בכלאו. במנשר שיפריס מעלה את אותן טענות שד"ר שרעבי העלה במאמר שלו, שחלק מהילדים נשלחו לניסויים בסגנון מנגל בבתי חולים בישראל ושמכסה קבועה של ילדים נשלחו לארצות הברית לניסויים כ"שכר". הדימיון בטענות ובניסוח הוא כזה שדי ברור ששיפריס הוא המקור לטענות של שרעבי. שיפריס במנשר שלו לא מפרט מה המקורות שלו לטענות הללו שהתגלו לו, כך נראה, בין כתלי הכלא ומעשה מלבד טענותיו אין שום הוכחה לכך.

המנשר לא נושא תאריך, אבל מתוכנו ניתן להבין שהוא נכתב בין סוף אוקטובר – אמצע נובמבר 1994. שיפריס כותב שהוא יושב בכלא כחצי שנה והוא נעצר במאי 1994, ועדת שלגי עדיין פועלת לפי המנשר והיא תגיש את הדו"ח שלה בסוף נובמבר 1994, שיפריס עוקץ את רבין במנשר על קבלת פרס נובל לשלום, ההכרזה על כך הייתה ב14 לאוקטובר 1994 .

עם כן אפשר להגיע למסקנה שטענת הניסויים החלה מתישהו בין מאי  לאוגוסט 1995 לנובמבר 1994, ככל הנראה על ידי נתן שיפריס בסביבות נובמבר 1994. הטענה לא צמחה בחלל ריק, באותה בתקופה במקביל עלתה פרשת הטיפול בהקרנות בגזזת לכותרות עקב תביעות של מטופלים וחקיקת החוק לפיצוי נפגעי גזזת. גם על הקרנות אלו נטען שהן חלק מניסוי רפואי בקרינה בשיתוף ארה"ב. בארה"ב באותה התקופה התקיימה ועדת חקירה שהוקמה בהוראת הנשיא קלינטון שחשפה ניסויים בקרינה שבוצעו באוכלוסייה האמריקאית כחלק מפרויקט הגרעין של ארצות הברית. גם שיפריס במנשר שלו מזכיר שנחשפו ניסויים רפואיים בבני אדם בארצות הברית למרות שהוא לא מפרט לאילו ניסויים הוא מתכוון.

הפרסומים על הגילויים בארצות הברית הם בסבירות גבוהה מקור ההשראה לטענות של ניסויים בקרינה בילדי תימן ובפרשת הגזזת. לא ברור לי, אם הטענות הללו צמחו במקביל באופן בלתי תלוי בשתי הפרשות או שאחת מהן קבלה השראה מהשנייה.

התפתחות נוספת בטענה חלה בתחילת שנות ה-2000 על ידי בארי חמיש. חמיש מוכר בציבור בעיקר כאבי תיאוריות הקונספירציה סביב רצח רבין, אבל הוא היה הרבה יותר מזה.  חמיש החל את דרכו בעולם הקונספירציות בתחילת שנות ה90 ככתב בנושא חייזרים עב"מים, אולם משם התפתח והפך למאמין בתיאוריית ה"סדר העולמי החדש", שלפיה קבוצה (ולמעשה מספר קבוצות יריבות) של "אליטות" שואפת להקים ממשלה עולמית, להשמיד את רוב אוכלוסיית העולם, ולשעבד את השאר. כחלק מהקונספירציה הגדולה ישנן הרבה קונספירציות קטנות יותר שנועדו להוביל ליעד של ממשלה עולמית אחת.

רצח רבין מבחינתו היה חלק מהקונספירציות הללו,  רבין, כך הוא טוען, היה נציג של אחת הקבוצות (המועצה ליחסי חוץ) ורצה לשים קץ לתהליך אוסלו (גם הוא חלק מהקונספירציה העולמית) ולכן פרס שהיה נציג של קבוצה אחרת (בילדברג) ארגן את רציחתו. מי שרוצה לקרוא עוד על תפיסת עולמו מוזמן לקרוא את הראיון שערך איתו אלי אשד (שלמרות שגם הוא משתמש בראשי התיבות א.א. אין ביננו קשר), להאזין לריאיון הבא באתר אמת אחרת,  או לעיין בארכיון האתר שלו.

חמיש טען כי ב1996 עוזי משולם הזמין אותו לביקור בכלאו. בביקור שאל אותו חמיש מדוע הוא לא איחד משפחות עם ילדיהן החטופים. לדברי חמיש, משולם ענה כי לא היה לו לב לספר למשפחות כי רוב הילדים מתו לאחר שנשלחו לארה"ב בכלובים כדי שישמשו כשפני ניסוי בתוכנית הגרעין האמריקאית. ומי האחראי לתוכנית הזדונית הזאת? שמעון פרס מתוקף תפקידו כאבי תוכנית הגרעין של ישראל.

חמיש כמובן לא מסיים שם, לדבריו הסיבה שבגללה שמשולם רצה להיפגש איתו הייתה כדי להציע לו להיות הדובר של תנועת משכן אוהלים במקום אורה שיפריס. חמיש טען שמשולם אמר לו שמשפחת שיפריס הינם סוכני שב"כ שחדרו לתנועה כדי לפורר אותה מבפנים. חמיש לא נהיה הדובר של עמותת משכן אוהלים, לדבריו בשל התנגדותה של אורה שיפריס, אבל הוא כן טוען שאורה שיפריס הראתה לו תמונות של הילדים בכלובים בהם נשלחו לארה"ב וכן גופות חרוכות של ילדים תימנים בהם בוצעו ניסויים במכון הביולוגי בנס ציונה.

וגם עפרה חזה מעורבת פה, לפי חמיש עפרה חזה הייתה מאהבת של פרס, אבל בשלב מסוים היא החלה להתעניין בפרשת ילדי תימן ואף ככבה בסרט עלילתי בשם "צדק מוחלט" שעסק בפרשה. לפי חמיש זה היה השלב שבו פרס החליט לחסל אותה. בעלה של עפרה חזה, דורון אשכנזי, פעל בשירותו של פרס ( הוא נשלח על ידי פרס כדי להתחתן אותה ואז לרצוח אותה). הוא הדביק אותה באיידס בסיוע הרופא שלה שהיה חברו. גם מותו של אשכנזי, כשנה מאוחר יותר, היה למעשה רצח בהוראתו של פרס. וגם הרוצחים שלו נרצחו אחר כך בהוראת פרס.

אני מניח שאתם מזהים פה מוטיב חוזר, מבחינתו של חמיש שמעון פרס הוא סוג של  ארכי-נבל אשר אחראי לקונספירציות רבות  ולכמעט כל מה שחמיש לא אוהב. חמיש הוא זה שאחראי לשרבוב שמו של שמעון פרס לפרשת ילדי תימן. באותן שנים  פרס עבד בכלל במשרד הביטחון ולא היה לו שום קשר לטיפול בעולים, למעשה בשנים 1949-1952 (השנים שמהן מגיעות עיקר התלונות) פרס בכלל לא היה בארץ, אלא שהה בארצות הברית כראש המשלחת של משרד הביטחון. לכן הניסיון לקשור אותו לפרשה על ידי טענה של מכירת ילדים לממשלת ארצות הברית לניסויים הקשורים לנשק גרעיני (יש לציין בנוסף כי הקמת הכור בדימונה שעליו היה אחראי פרס כמנכ"ל משרד הבטחון נעשתה בשיתוף פעולה עם צרפת בכלל, והחלה רק אחרי מבצע קדש בסוף שנות החמישים).

מעניין לראות איך הסיפור התפתח מד"ר שרעבי ונתן שיפריס לבארי חמיש. אצל שרעבי ושיפריס עניין מסירת הילדים לניסויים היה שולי ו"שכר" על כך שממשלת ארה"ב העלימה עין מהברחת רוב הילדים לאימוץ. אצל חמיש רוב הילדים נשלחו לניסויים ומתו בהם.

ראוי לציין כי טענותיהם של שרעבי וחמיש אינן מבוססות על ידע שלהם, אלא רק על "ככה עוזי משולם אמר" בלי שום הסבר על מה עוזי משולם מסתמך (שיפריס מציין שזה גילוי של המחקר שלו, אבל לא מפרט על מה הוא מתבסס במחקר). במקרה של חמיש ישנה גם שיחה לכאורה עם אורה שיפריס ותמונות שהראתה (אותם קיבלה ממשולם). אצל חמיש בכלל מדובר בשיטה, כל מיני אנשים לכאורה פנו אליו וסיפרו לו סיפורים מדהימים או הראו לו חומרים, אלא שאין לכך כל אישור פרט לסיפור של חמיש.  כך למשל הטענה ששמעון פרס ניצח בבחירות 1996, אלא שנתניהו סחט אותו עם חומרים מפלילים לגבי רצח רבין וכך הוא נהיה ראש ממשלה (בריאיון באתר אמת אחרת החל מדקה 18 בערך) או רופאים שסיפרו לו שלאה רבין נרצחה (אותו ראיון דקה 28 לערך) או אדם שניגש אליו באחת ההרצאות וסיפר לו שהוא הבעלים של האקדח ששויך לחגי עמיר ובליל רצח רבין השב"כ פשט לו על הבית ולקח לו את הנשק כדי להפליל את חגי עמיר, וכן הטענה שיואב קוריאל (בחור שהתאבד שבתיאוריות קונספירציה סביב רצח רבין נטען שהוא היה מאבטח של רבין שנרצח) נפגע משבעה קליעים (הספר מי רצח את יצחק רבין בעמוד 90). גם הקונספירציה על עפרה חזה מבוססת על מקור כזה.

אני מניח שהקורא יכול להבחין מבין השורות שאני לא רוכש אמון רב לבארי חמיש, וזו כמובן לשון המעטה. הרושם שלי ממנו ומספרו " מי רצח את יצחק רבין" הוא שאי אפשר לבטוח באף מילה שהוא אומר ללא אימות נוסף. גם בקהילת מקדמי הקונספירציה של רצח רבין מתייחסים לחמיש בספקנות, אריה זריצקי למשל הגדיר חלק מטענותיו כ" ספקולציות מרחיקות לכת".

אני מדגיש את נושא האמינות שלו משום שמלבד דבריו של חמיש אין לטענות שלו שום ביסוס נוסף. למעשה כל הבסיס לטענת הילדים נחטפו לניסויים בארצות הברית מבוסס על אנשים שטוענים ש"ככה עוזי משולם אמר" בלי שישנה (או לפחות לא הצלחתי לאתר) אמירה ישירה של משולם עצמו. החשיבות של האמינות שלו מקבלת משנה תוקף שכן בשנים האחרונות הטענות של חמיש מופצות באתרים שונים (למשל: כאן, כאן, וכאן) והופכות להיות הגרסא הנפוצה של טענת החטיפה לצורך ניסויים.

גם לו הייתה אמירה כזאת של משולם הרי שנשאלת השאלה על סמך מה הוא מבסס את דבריו. גם לו אני לא רוכש אמון רב ובפוסט שכתבתי עליו ציינתי שאת טענותיו ניתן לחלק לשתי קבוצות עיקריות, אלו שאפשר להוכיח שהן לא נכונות ואלו שאי אפשר להוכיח שהן נכונות. טענת הניסויים בארצות הברית שייכת לקבוצה השנייה. בנוסף עצם העובדה שאם אכן אמר זאת הרי שמדובר בהתפתחות מאוחרת בטענותיו שהיא כשלעצמה מחשידה.

ומה לגבי אותו מאמר של ד"ר רותם אשר יואב שרעבי הזכיר ? ובכן מדובר במאמר שכתב ד"ר יעקב רותם והתפרסם בשנת 1966 בשם אופנות ברפואה. במאמר יצא ד"ר רותם נגד אופנות שונות שהיו נהוגות ברפואת ילדים ורפואה בכלל , אחת מהאופנות הללו הייתה מתן דגש רב למחקר על פני הטיפול הרפואי והתייחסות לחולה כאל מושא מחקר. בין היתר כתב שם כי היו רופאים אשר ביצעו ניקורים מותניים בתינוקות בני יומם כדי למדוד את ערך הזרחן בנוזל השדרה. (המאמר נגיש לקיראה בתיק הזה).

ד"ר רותם העיד בועדת החקירה בשני כובעים, האחד כמנהל מחלקות ילדים בבתי החולים פרדס כץ ותל השומר, והשני ככותב המאמר שעד אז כבר התפרסם בתקשורת בהקשר של ילדי תימן. ד"ר רותם סיפר כי מדובר היה בשמועה שהייתה בזמנו וכי אין לו מידע מוצק לגבי הניקורים הללו. ראוי לציין כי המאמר התפרסם בשנת 1966, ולא נאמר בו מתי התרחשו הניקורים, כך שייתכן שמדובר בדבר שהתרחש זמן רב לאחר תקופת הפרשה. כמו כן לא נטען שם דבר לגבי מוצא הילדים. לבסוף ניקור מותני הינה בדיקה פשוטה ולא מסוכנת, כך שאפילו אם נעשו ניקורים כפי שתוארו במאמר (דבר חמור כשלעצמו) הרי שאין בכך הסבר להעלמותם של הילדים.

בארצות הברית, ועדת החקירה שהייתה בנוגע לניסויים בבני אדם במסגרת תוכנית הגרעין לא מצאה שום דבר לגבי ניסויים על ילדים מישראל או קשר כלשהו לגזזת.

בסיכומו של דבר כל טענות החטיפה לניסויים בארצות הברית מקורן בשמועות ללא בסיס, אין שום הוכחה להתרחשותן. לא מסמך, לא תמונות, לא עדות של מעורבים, פשוט כלום . (תוספת 20.5.2019) נתן שיפריס, שהוא כנראה המקור של טענות הניסויים, בעצמו כבר ירד מטענת הניסויים בסגנון מנגלה ובספר החדש שהוא מוציא לאור הוא מדבר רק על חטיפת ילדים לאימוץ מתוך מחשבה שזה מה שיהיה הכי טוב להם. כך שאם המקור כבר לא מאמין לזה אני לא חושב שמישהו אחר צריך.

עוזי משולם – מי הוא היה ומה הוא עשה והאם צדק

עוזי משולם הוא דמות מפתח בפרשת ילדי תימן (כן אני יודע, לא רק תימנים, אבל מטעמי קיצור אני אכנה אותה ילדי תימן), עד כדי כך שיום מותו נקבע להיות יום המודעות והזיכרון לפרשה שיזמה עמותת עמר"ם. בנוסף לכך העמותה גם דורשת לטהר את שמו משולם. אולם טיהור שמו ממה בדיוק? ואיך הוא קשור לפרשה? ובכן הרושם שמתקבל מקריאת אתרים של התומכים בו הוא רק שהרב עוזי האמין שהממסד חטף ילדים וניהל על כך מאבק ציבורי והממסד בתגובה כנה אותו משוגע וזרק אותו לכלא. אבל פרטים מדויקים על טענותיו ומעשיו תתקשו למצוא.

זה מה שבכוונתי לברר פה, מה בדיוק טען עוזי משולם לגבי ילדי תימן, האם זה נכון וכן מה קרה באירועי יהוד שבגינם נכלא. זה הולך להיות ארוך מאוד, ניסיתי להתמקד רק בעיקר ולכן יהיו דברים  רבים שלא אזכיר או שאני אגע בהם רק בקיצור.

על קורותיו של עוזי משולם קודם לסוף שנות השמונים המידע דל ומה שקיים הוא לא פעם סותר. חלק ממנו הוא דברי הערצה של חסידיו ויש לקחת אותו בעירבון מוגבל מאוד.מה שניתן לומר הוא שעוזי אזולאי משולם נולד בשנת 1952 וגדל בשכונת פג'ה בפתח תקווה. יש לו קשר משפחתי כלשהו למקובל התימני הרב חיים סינואני, משולם טען כי הוא נכדו וכן שהוא היה תלמידו. למרות זאת נראה שהיה לו קשר עקיף דרך נישואין של סבתו בלבד. לגבי שירותו הצבאי קיימות גרסאות שונות כאשר חסידיו טוענים שהיה קצין בכיר או שירת ביחידה מובחרת בעוד שגרסאות אחרות מדברות שהיה איש או קצין שלישות, נהג או טבח.  במהלך השירות חלה משולם במחלה שכתוצאה ממנה נשר כל שיער גופו, גם כאן ישנן גרסאות מגוונות החל מפגיעה כתוצאה מנשק לא קונבנציונאלי במהלך פעילות מסווגת דרך פציעה במלחמת יום כיפור עד חשיפה לחומרי הדברה במהלך אימון.

תעודת נכה צה"ל של עוזי משולם

לאחר שירותו הצבאי משולם עבד כמורה ועבר בין בתי ספר שונים אולם לא הסתדר עם המערכת לבסוף לקראת סוף השבעים החל לעסוק בלימוד תורה, אסף לעצמו עדת חסידים והקים לעצמו עמותה בשם משכן אוהלים שהתחילה במושב ברקת ועברה מאוחר יותר לראשון לציון. בשיעורים שהעביר עסק בין היתר לנושא ילדי תימן.

לא מצאתי חומר כתוב או מוקלט משיעוריו של עוזי משולם בנושא ילדי תימן מהעשור הראשון לפועלו. החומר המוקדם ביותר הוא שתי קלטות אודיו מאביב 1988  (קישור להורדת קלטת 1, קישור להורדת קלטת 2). הקלטות הן חלק משיעור ארוך יותר בנושא היחס לעלייה התימנית על ידי מדינת ישראל והקלטת הראשונה מתחילה באמצע הרצאה על אולגה פיינברג ויחסה לעולים במחנה גאולה ממשיך לגניבת ספרי תורה ורק אז לקראת סופה מתחיל להרצות על חטיפת הילדים.

הקלטות הנ"ל  הן חומר יקר ערך משום שהן מאשפרות לנו לראות כיצד התפתחו טענותיו של משולם במשך השנים. מהקלטות עולה שלמשולם הייתה בקיאות יחסית בנושא ילדי תימן, הוא מצטט מספרים שנכתבו בנושא כמו "נתיבות תימן וציון "של אברהם עובדיה, "מסע תימן "של חיים צדוק, Genocide in the Holyland  של משה שונפלד , דו"ח ועדת בהלול מינקובסקי (וב"מ- ועדת החקירה הראשונה לנושא ילדי תימן) וכן קטעי עיתונות שונים, אבל, וזה מה שמעניין, הוא לא מציג עצמו כמי שעשה מחקר עצמאי ויש לו ידע כפי יטען בעתיד. לגבי מספר הילדים משולם נוקב במספרים סותרים, אבל נמוכים בהרבה מאלו שינקוב בעתיד, 600 ילדים, 700 ילדים, 612 ילדים, יותר מאלף, קרוב לאלף. משולם בשום שלב לא מנסה לישב את הסתירה שבמספרים.

בקלטות עולים דברים שיצוצו ביתר שאת בעתיד, למשל הוא שם דגש על כך שלא רק ילדים תימנים נעדרים, זה אמנם היה ידוע קודם לכן, אבל זה נחשב כנספח שולי לפרשה שהיא בעיקרה תימנית.  האשמות שלו שהשב"כ היה מעורב בחטיפות והשתקת הנושא בעזרת "הצעות שאי אפשר לסרב להן". מעניין לשים לב שהוא לא טוען שהציעו לו משהו כפי שיטען בעתיד וכן שהוא לא מנסה לישב את הסתירה בין כך שהשב"כ לכאורהו משתיק את הפרשה בעוד שהוא מצטט מקורות רבים שכתבו עליה. דבר נוסף שעולה הוא הסלידה שלו ממדינת ישראל ומוסדותיה והחלוקה שלו בין יהודים "אמיתיים" לבין "ערב רב". למשל לשר הסעד בקום המדינה יצחק מאיר לוין מאגודת ישראל  הוא קורא היטלר. הטלוויזיה הישראלית היא הטלוויזיה העמלקית  או טלוויזית ערב רב, מדינת ישראל היא מדינת עמלק, הוא שונא את הרבנות הראשית ועוד, אבל הסאטמרים הם יהודים יקרים.  כל מי שלדעתו אחראי לחטיפות אין בינו לבין יהדות דבר, לעומת זאת כל  שפועל לחשיפתן הוא יהודי יקר. אנקדוטה משעשעת היא שבין היהודים היקרים הוא מציין את ד"ר דב לויטן שחקר את הפרשה ופעל להקמת ועדת חקירה, בשנים שלאחר מכן יתהפכו משולם וממשיכיו על לויטן ויראו בו מכחישן ממסדי. נקודה נוספת שעולה הצגת ותחזור ביתר שאת בעתיד היא הצגת החטיפות כפשע נגד האנושות בדומה לשואה.  בקלטת השנייה הוא גם זורק הערה על כך שהוא עדיין לא יוצא למלחמה כי אין עם מי, אבל יבוא יום…

לגבי הנכונות העובדתית של טענותיו הקלטות עצמן מלאות בשקרים ואי דיוקים. אני אתייחס רק כמה מהמרכזיים ביניהם כי היריעה קצרה מכדי להתייחס לכולם. הראשון עוסק במותו של סאלם יעקב ג'רפי, עולה שנהרג במחנה עין שמר מיריות שומר. לפי דוח המשטרה שחקרה את הנושא, סאלם  ועוד שני אנשים ניסו לתקוף את השומר לאחר שזה עצר אשה שהייתה מעורבת בקטטה במחנה והוא ירה בהם מתוך הגנה עצמית. משולם מתאר אותו כרב גדול שנרצח מכיוון שרצה לשמור על המצוות במחנה. משולם גם טוען שהיורים לא נשפטו בעוד שבפועל השומר נשפט ויצא זכאי עקב הגנה עצמית. טענה אחרת היא שוב"מ הייתה ועדת טיוח ללא סמכויות אכיפה, חקרה רק ניירות ולא אנשים. האמת היא שחוקרי הועדה היו שוטרים בשירות פעיל והיו להם כל סמכויות האכיפה של משטרה והם חקרו אנשים ומוסדות רבים שהיו מעורבים בטיפול בעולים.

סיפור אחר שלו עוסק בטענה ששליחים ציוניים לקחו כתבי יד נדירים מתימן תמורת שמיכות. הסיפור לכאורה מתבסס על כתבה יוסף צוריאל ממעריב  מתאריך ה16.10.1987. אולם קריאת הכתבה מגלה סיפור אחר לגמרי, צוריאל שעלה לארץ בתור נער עם כתבי יד שכתב, מספר שזמן קצר לאחר עלייתו הגיע לבית הספר שלו איש אחד שהתעניין בכתבי יד עתיקים. לאחר מפגשים נוספים הם עשו החלפות ותמורת כתבי היד הוא קיבל ספרים מודפסים. טענה נוספת היא שעדותו של אביגדור פאר, שבה סיפר כאשר נשארו ילדים שהוכנסו למוסדות זמן רב לבדם ללא קשר עם המשפחה נמסרו לאימוץ והוא חושב שחלקם גם לחו"ל, ניתנה לפני וב"מ ב1967 בעוד שבפועל היא ניתנה בועדת הפנים של הכנסת ב1985. וכן שלילדים האשכנזים שנעלמו קראו זכריה והם נחטפו כי חשבו שהם תימנים (לא נכון, למשל אלטר קאופמן-באום, למעשה לא מצאתי ילד אחד שמתאים לתיאור הזה) . הצהרה תמוהה נוספת שלו היא שאת העולים התימנים קלטו במחנות מסוגרים בעוד שאת עולי אירופה קלטו בבתי מלון.

נראה שעד שנת 1993 לא נקט משולם בפעילות ציבורית בנושא ילדי תימן מלבד הזכרתם בשיעוריו וגם לא פרסם קלטות נוספות בנושא.  בינתיים המשיך משולם לצבור פרסום והשפעה ומעמד כרב והיה לדמות שנויה במחלוקת בקרב חוגים דתיים עקב קיצוניותו. בנוסף לכך הוא נידון לחצי שנת מאסר על תנאי על מעורבות בקטטה. בשנת 1991 עבר משולם אירוע משמעותי אחר,  למשולם הייתה משפחת תלמידים בשם אבני שבנה דניאל שירת בצה"ל וכנראה היו לו בעיות על רקע נפשי. ב14 באוקטובר 1991 כאשר הוא היה בחופשה נקלע דניאל למצוקה נפשית ובני המשפחה קראו לרב משולם כדי שיסייע להם. מה בדיוק קרה שם בין הרב לדניאל לא ברור, אבל התוצאות ברורות, דניאל אבני ירה בנשקו האישי במשולם ולאחר מכן התאבד.  משולם נפגע בעצב הסכיאטי וסבל לאחר מכן מנכות וכאבים חזקים כתוצאה מהפציעה.  לאירוע הייתה השפעה ניכרת על משולם ותלמידיו שטענו שמדובר היה בניסיון התנקשות שהשב"כ עומד מאחוריו. ייתכן שהוא אף תרם להגברת הפרנויה של משולם ושימש כהוכחה לתלמידיו שאכן השלטונות מנסים לפגוע בו.

בשנת 1993 מתחילה לחזור פרשת ילדי תימן לכותרות פעם נוספת. ועדת שלגי שהוקמה בשנת 1988 (כמה חודשים לאחר השיעור שנשא משולם) כבר יושבת על המדוכה חמש שנים ללא תוצאות. במשך שנים הייתה התקדמותה בבדיקת תיקי הילדים שנעלמו איטית עקב כוח אדם שלא היה מיומן מספיק ומגבלות תקציביות. בשנת 1992 אחרי ניסיונות לא מוצלחים להשתמש בעובדי משרד הפנים ושוטרים בגמלאות יצאה הועדה במכרז לחברות חקירה פרטיות כדי שישמשו חוקרים לועדה. במכרז זכתה חברת ש.ח.כ (שירותי חקירות כלליים) אשר העסיקה את עמי חובב. חובב, תימני במוצאו, עבד בשנות השישים כחוקר פרטי. בשנת 1966 נשכר על ידי ה"ועד ציבורי לגילוי ילדי תימן הנעדרים" (ארגון שהוקם על ידי יוצאי תימן כדי לפתור את תעלומת גורלם של הילדים ) כדי לחקור מה עלה בגורלם. כאשר וב"מ הוקמה בשנת 1967  צורף אליה חובב (יחד עם עו"ד חיים קהאן) כמשקיף מטעם הועד הציבורי. ההכרות הטובה שלו עם הנושא אפשרה להאיץ בעצם את החקירה ולהתקדם לקראת סיומה.

אבל אנשי הועד הציבורי בגלגולו השני (הוקם מחדש בשנות ה80) לא היו מרוצים מהתקדמות זו, הם לא אהבו את מיעוט הסמכויות ואת גישת החקירה של ועדת שלגי שהייתה ניסיון לאתר מה עלה בגורל הילדים במקום מה שלדעתם היה צריך לעשות – למצוא את ה"חוטפים". כך משך הזמן הארוך שועדת שלגי ישבה מצד אחד והאכזבה מאופן החקירה שלה מצד שני גורמת לאותם נציגי משפחות לפתוח במאבק ציבורי שנועד להוביל להקמת ועד חקירה ממלכתית. אל הקלחת הזאת נכנס עוזי משולם ותומכיו בסדרה של פרסומים ופעילויות ששיאם באירועי יהוד שיפרצו במרץ 1994. עקב הקושי בלמצוא חומרים מלפני זמן רב כל כך ייתכן שפספסתי חלק מהפרסומים והפעילויות, אבל אני מאמין שאת העיקר מצאתי.

הפרסום הראשון היה של מנשר  בחודש אלול 1993 שבו קרא לחברי הכנסת להקים ועדת חקירה ממלכתית, במנשר מספר הילדים שנעלמו הוא "מעל ל-1000", כמו שאמר ב1988. ב 7.12.1993 שלח ד"ר חן שיפריס מכתב לנשיא המדינה עזר וויצמן ובו ביקש ממנו לפעול בנושא. במכתב הזהיר ד"ר שיפריס כי הוא מקורב לקבוצה של בני תורה הנחושה לשבור את ההשתקה בנושא בדרכים בלתי צפויות. משפחת שיפריס הייתה מהמקורבים ביותר לעוזי למשולם כאשר אשתו של חן, אורה, שימשה כדוברת של משולם ובנו נתן היה גם הוא פעיל מאוד מרכזי בקבוצה, הוא נאסר יחד עם משולם בשל מעורבותו באירועי יהוד וגם היום הוא אחד מהפעילים הבולטים בפרשת ילדי תימן.

ב14.12.93 נערך בכנסת מפגש בין פעילים בפרשה, משפחות של ילדים נעדרים וכן מאומצת שטענה שהיא קשורים לפרשה ( ורדה פוקס שמצאה לאחרונה את משפחתה) . בדיון  שהתקיים לאחר מכן בכנסת שיבח ח"כ דוד מנע את עמותתו של משולם על פעילותה בנושא וח"כ רענן כהן ציין מספר חדש של חטופים -1700 שבהמשך נעמוד על מקורו. הדיון נגמר בהחלטה להעביר את הנושא לטיפול ועדה של הכנסת, החלטה שעוזי משולם מאוד לא אהב. במהלך חודש דצמבר  נפגש משולם עם נציגי ועדת שלגי  לכאורה כדי למסור מידע אולם בפועל מסר רק את המנשר ששלח לחברי הכנסת. משולם התרברב שהוא "יחיה מתים" ושברשותו מסמכים רבים מארכיונים אולם סירב  למסור באילו ארכיונים מדובר מלבד אזכור אגב של "ארכיון רוקח" ברחוב בלפור בתל אביב . חוקר של הועדה לא איתר ארכיון שכזה.

מתישהו בינואר 1994 נפגשים עוזי משולם ואורה שיפריס עם דב לויטן, הפגישה נגמרת בפיצוץ. ב20.1.94 שלח נתן שפריס מכתב  לאנשים רבים במערכת הפוליטית והציבורית ובו טען בין היתר את הפרטים הבאים: ידוע לו כי עד 1952 נעלמו 1700 ילדים, המספר הכולל של הילדים שנעלמו עומד על 4500 עד סוף שנות החמישים, הם נמכרו למשפחות (בעיקר בחו"ל) תמורת סכומי כסף גדולים שהגיעו לקופת המדינה, מדובר בסוד השמור ביותר במדינה, שגוף  מיוחד בשב"כ אחראי עליו, הוא רודף גם אחרי משפחות הנעדרים לבל ידברו ושבכספות משרדי הממשלה ישנן רשימות מפורטות של כל הילדים החטופים ולמי נמסרו. בנוסף כותב שיפריס ש

… בשיחות שערכתי עם בני הדור השני והשלישי לקורבנות פרשה מחפירה זו, מדגישים הללו שמכיוון שלא נראה באופק כל סיכוי לפתרונה באופן ממוסד הרי שאין מנוס מעימות פיזי, וללא קווים אדומים ובקרוב, והפעם מדגישים הם שלא יהא זה עוד ואדי סאליב , אלא משהו אחר לחלוטין… (ההדגשה במקור א.א.)

ב25.2.94 טבח ברוך גולדשטיין במתפללים מוסלמיים במערת המכפלה, רצח 29 מהם ופצע רבים אחרים.  לאחר הטבח הוקמה ועדת חקירה ממלכתית, משולם השתמש בכך כחיזוק לטענותיו בדבר הצורך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית גם בנושא ילדי תימן. כך למשל יומיים לאחר הטבח פרסם שר המשפטים לשעבר חיים יוסף צדוק מאמר דעה שתמך בהקמת ועדת חקירה שיפוטית. משולם טעה וחשב שהוא וחיים צדוק שהיה איש הסוכנות וכתב את הספר מסע תימן הם אותו אדם ופרסם מנשר שבו תקף אותו על כך שהוא אינו תומך בהקמת ועדה דומה לילדי תימן. טעות נוספת שמראה שמשולם לא היה בקיא בנושא כמו שהוא טען שהוא. במנשר גם מופיע תמונת שבעה ילדים ומעליה כתוב "כך סחרו בהם". התמונה הזאת לימים תהיה אחת מ"ההוכחות" המפורסמות שמשולם ואנשיו יציגו. אנחנו בהמשך נעמוד על מקורה.

בתחילת מרץ פרסם משולם כתבה  בעיתון מקומי בשם "יש עניין". הכתבה התחלקה לשני חלקים עיקריים. הראשון הוא מעין מאמר דעה של משולם שבו חזר על עיקרי טענותיו, אלפי ילדים נעלמו, המדינה והתקשורת מטייחים, המדינה היא מדינה של "ואספים" (אשכנזים) שנעזרים במשתפי פעולה מהעדות האחרות (שוורצערייט, פרענקרייט כדבריו) אש ואדי סאליב בוערת במסתרים וכו'. המאמר הוא גם מעין מאמר תשובה לעמוס עוז שקרא "לקרוא לרצח רצח" בתגובה לפוליטיקאים שהתחמקו מלקרוא לטבח במערת המכפלה רצח. שזה אירוני כי משולם עצמו מסרב לקרוא לרצח רצח ומכנה את הטבח במערת המכפלה בשם "אירועי חברון".

החלק השני הוא סיפורו של זכריה (יחיא) תנעמי וחיפושיו אחר אחותו. הכתבה מציגה מסמכים רבים מחיפושיו של יחיא. זוהי הפעם הראשונה הידועה שמשולם מציג בפרסומיו מסמכים כלשהם, אולם אין מדובר בחומר בלעדי או בחשיפה מיוחדת. כל החומרים מקורם במגעים של יחיא תנעמי עם רשויות שונות, הוא העביר חומרים אלו גם לועדת החקירה וגם למשולם.

ב7.3 פרסם משולם מנשר נוסף לחברי הכנסת שבו הביע את כעסו על החלטת הכנסת מה14.12 וקרא להם לתמוך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית. במנשר נכתב:

"העם כאן לא מטומטם! הכתובת כבר על הקיר… !

אל תאמרו בעתיד:

ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו !!!"

ב13.3 הפיצו אנשי משולם את הפרסום האחרון שלהם לפני אירועי יהוד, הגיליון הראשון של "אבן מאסו הבונים", כתב העת החדש שלהם שבו איימו לחשוף את "כל מה ש ש"התשקורת" האלקטרונית והכתובה במדינת ה"וספים" – ה"דמוקרטית" מסתירה ממך על פי הוראה מגבוה". הגילון כלל הקדמה מעת עוזי משולם שסיפרה על ניסיונות השב"כ להשתיק אותו ופרטים קצרים על הפרשה. בהמשך כלל הגיליון את הכתבות והפרסומים שהוזכרו לעיל וכן סיפורן של כמה משפחות.

זה הזמן, רגע לפני אירועי יהוד, לעצור ולדון בדברים שעולים מפרסומים אלו ומשמעותם. למעשה נדון בשני דברים מרכזיים. הראשון הוא מספר הילדים הנעלמים. משולם ואנשיו מדברים על אלפי חטופים ובאופן יותר ספציפי מציינים שני מספרים, 1700 ו4500 שגדולים בהרבה ממה שהיה ידוע אז לועדת שלגי, כ600 באותה תקופה.  כדי להבין את המשמעות של זה צריך להבין איך עבדו הועדות.

גם ועדת שלגי וגם וב"מ עבדו תוך שיתוף עם הועד הציבורי לגילוי ילדי תימן בגלגוליו השונים, אנשי הועד הם אלו שפעלו בקרב המשפחות אספו פרטים על הנעדרים והעבירו אותם לועדות, בנוסף הועדות קיבלו פניות ישירות אליהן או מגופים ציבוריים שונים (חברי כנסת למשל). במקרה של ועדת שלגי  מכיוון שנציג הועד הציבורי יגאל יוסף היה חבר בועדת שלגי והועדה עבדה בשיתוף עם דב לויטן שריכז את התלונות על נעדרים בשביל הועד הציבורי הרי כל מה שהועדה ידעה גם הועד הציבורי ידע.

600 הנעדרים לערך לא היה סתם מספר שועדה ממשלתית קבעה, אלא גם כל מה שנציגי המשפחות הכירו (הועד היה הארגון העיקרי שטיפל בפרשה). עד שלפתע בסוף 1993 צץ לו לפתע משולם וטוען שידועים לו אלפים רבים שאף אחד אחר לא מכיר. מה המקור שלו? לפי ריאיון עם נתן שיפריס  ה1700 מקורם ברשימה שנתן למשולם סבו, חיים סינוואני המנוח (שנפטר ב1979, אולם משום מה משולם לא הזכיר זאת בפרסומיו קודם לכן), שקיבלם בתורו מיהודים בארצות הברית,  ה4500 מקורם בחומר סודי מרשות האוכלוסין שאנשיו של משולם הצליחו לגנוב איכשהו. אולם כאמור משולם בשום שלב עד כה לא חשף את הרשימות הללו ולמעשה הבסיס שמאחוריהן הוא רק ההצהרות של משולם ואנשיו.

הדבר השני שעולה מהפרסומים הוא האזהרות על פעולות קיצוניות שעלולות לפרוץ. הם קיימות גם במכתבים של בני משפחת שיפריס וגם בפרסומים של משולם עצמו. זאת נקודה שחשוב לזכור אותה כשדנים על אירועי יהוד, כי מיד אחרי האירועים החל ניסיון שנמשך עד היום להציג את חברי העמותה כקורבנות של פרובוקציה ורצח אופי ממשלתיים, לכן ראוי להדגיש שעוד לפני פריצת האירועים אנשי העמותה עצמה הזהירו שהם הולכים לנקוט באמצעים קיצוניים כולל אלימות.

עכשיו נגיע לסיבה המרכזית שבשלה נודע שמו של משולם הלוא הם אירועי יהוד כפי שעולה ממסמכי המשפט והתקשורת. אירועי יהוד החלו ב22.3.94, נהג מערבל בטון שנסע לאתר בנייה סמוך לביתו של משולם ברחוב ביאליק ביהוד מצא שהכביש חסום על ידי מכלית ששימשה לפתיחת ביוב שלטענת משולם נסתם עקב עבודות הבנייה. משולם לא הסכים לפתוח את הדרך למערבל והקבלן המזמין התקשר למשטרה. משולם בתגובה הזעיק את חברי העמותה שיסייעו לו והם חסמו את הכביש במכוניותיהם. המשטרה לא הצליחה לפתוח את הדרך. למחרת נמשכו החסימה וניסיונות המשטרה לפתוח את הכביש ללא הצלחה. בעימות שהתפתח הוכו מספר שוטרים ומספר מאנשי העמותה (ביניהם בנו של משולם, עמי) נעצרו. בינתיים נקבצו לביתו של משולם עשרות מתלמידיו שחלקם חמושים.

למחרת ה24.3 האירועים הסלימו, אנשי העמותה הקימו מתרסים בביתו של משולם ובשטח מסביב לו והכינו בקבוקי תבערה. כמה בקבוקי תבערה הושלכו לעבר כוחות המשטרה. ההסלמה משכה את תשומת לב התקשרות הארצית וכן את בכירי המשטרה והמערכת הפוליטית. מפקד מחוז תל אביב ניצב גבי לסט נפגש עם משולם בניסיון להגיע לסיום המשבר ללא הצלחה. סמוך לסיום הפגישה הגיעו שניים מתומכיו של משולם למחסום משטרתי סמוך כאשר אחד מהם חמוש. השניים ניסו להגיע לביתו של משולם, השוטרים לא אפשרו זאת. התפתחו חילופי אש שמהם נפצע אחד מהתומכים, יחיאל בן אבו, בלחיו. הוא הוכנס לביתו של משולם. כאשר שמע משולם על התקרית  הוא ירה מאקדחו לעבר בית הקשיש שבו התמקם חפ"ק המשטרה והורה להשליך שלושה בקבוקי תבערה לעבר השוטרים שאחד פגע בניצב לסט. כך יתאר זאת משולם לאחר מכן למקומון:

מבחינתי מטרה לא מקדשת אמצעים. אני בן תורה. לא ארים יד על יהודי…. אני אחראי לאנשיי. הוראה שאין לזרוק אבן ללא הוראה שלי. לסט יוצא ופתאום נשמעת ירייה ועוד ירייה. ושומע צעקה שאדם שלי חטף כדור צלפים, מביאים פצוע… באותו רגע אמרתי: אולי מפחד לחשיפה החליטו לעשות מבחן כמו כורש… בחור שלי, שנפגע, ירה לאוויר, גררו אותו אלי, ורואה גב של לסט, בא לי לדפוק בו כדור. עשיתי חישוב מבצעי. שאם יקרה חס וחלילה ­לא היה ירי תכליתי. נתתי הוראה לאיש מולוטוב: זרוק מולוטוב על הגב של לסט ושני מולוטובים נוספים, לא לאנשים אלא לקרקע, לפני כוחות ימ"מ, שלא ייפגעו. אני הייתי יורה בלסט, ללא היסוס, לירות בכתף. בקבוק תבערה לא יכול להרוג

מתישהו במהלך היומיים הראשונים החליט עוזי משולם להפוך את האירועים מסכסוך בנייה מקומי למאבק על פרשת ילדי תימן. הוא האשים את השב"כ בפרובוקציה וטען כי קבלן הבטון פעל בשליחותו. שלטים ענקיים ועליהם קריאות להקמת ועדת חקירה ממלכתית והאשמות נגד השלטון ומשתפי הפעולה. נבנה דגם של הילדים בארגז מוכנים לשליחה לפי התמונה המוזכרת לעיל ותלמידיו התהדרו בחולצות עם טלאי צהוב בגנות ה"שוורצערייט". משולם התנה את סיום האירועים בהקמת שתי ועדות חקירה ממלכתיות, אחת לפרשת ילדי תימן והשנייה לחקר האירועים ביהוד. המשטרה לא יכלה כמובן להבטיח זאת ולכן פוליטיקאים התערבו. ניסיון תיווך ראשון של ח"כ בא-גד נכשל ב24.3 . למחרת ה25.3 בסיוע חברי הכנסת אברהם פורז ודב שילנסקי נחתם הסכם פשרה חברי הכנסת הסכימו לקים ועדת חקירה פרלמנטרית לפרשת ילדי תימן, מח"ש תחקור את התנהלות המשטרה כנגד משולם כאשר בראש החקירה יעמוד תת ניצב אשר אותו משולם הכיר ועורך דינו של משולם ילווה את הצוות. כמו כן הוסכם שהמשטרה תחל בחקירה רק לאחר חג הפסח ושהעצורים שנעצרו עד כה ישוחררו. משולם התחייב שכל אנשיו יתפזרו לביתם וישמרו על החוק והסדר.

 

זה היה הישג אדיר לעוזי משולם שכופף למעשה את המערכת. במהלך חג הפסח הסתובבו משולם ואנשיו כמנצחים ונתנו ראיונות בכלי תקשורת. הראיון למשל של נתן שיפריס שהוזכר מקודם ניתן בתקופה זו. משולם הופיע בתוכנית של דן מרגלית בשידור חי ובה שפך את משנתו והצהיר, בין היתר, שלא רק שיש לו הוכחות לחטיפת 4500 ילדים, אלא גם שהוא גם גילה ילדים חטופים ויש לו סוכנים מוסווים בתוך המערכת הביטחונית ואם הייתה מתרחשת פריצה לביתו הם היו ירו על מפקדיהם ולא עליו וגם שהשב"כ עוקב אחריו שנים רבות, אבל איכשהו לא היה להם מודיעין למבצע.

אולם החגיגה לא נמשכה לנצח, לאחר חג הפסח ב3.4 זימנה המשטרה את משולם לחקירה, משולם סירב ועל ההזמנה לחקירה רשם:

אם ברצונכם באמת במניעת שפיכת דמים, שיקלו צעדכם היטב. אני אחקר אך ורק על ידי ועדת חקירה ממלכתית בדלתיים פתוחות.

משטרת ישראל לא יכלה כמובן להניח לחשוד בשימוש באלימות משום שהוא מאיים לנקוט בעוד אלימות.  אולם מהצד השני היא חששה שמעצר שלו יסלים לידי אלימות.  לכן חודש הכיתור סביב ביתו של משולם. המצור נמשך עוד למעלה מחודש נוסף כאשר אל משולם נלווים גרעין מחסידיו כשהם חמושים ומכריזים על נכונותם להרוג ולהיהרג.  במשך הזמן המשטרה כתרה את הבית תוך שהיא מונעת ממשולם וכמה אנשים שהוגדרו כדרושים לחקירה לעזוב את המקום. המשטרה גם ניהלה במקביל משא ומתן עם משולם לסיום המצב בדרכי שלום. משולם חזר לדרישתו של הקמת ועדות חקירה ממלכתיות. המשטרה אפשרה לכל מי שלא היה חשוד בעבירות להגיע לביתו של משולם  והתוצאה הייתה שמבקרים רבים ובהם תומכים, תלמידים, משפחות של ילדים נעדרים ואמצעי תקשורת זרמו אליו. אולם חיי שאר תושבי השכונה שובשו בצורה נכרת.

לבסוף פקעה סבלנות המשטרה והיא החליטה לעשות תרגיל  ב10.5 הסכים משולם להיפגש עם מפכ"ל המשטרה במלון נטוש עם הבטחה שלא יאונה לא כל רע. משולם הגיע למקום עם שומרי ראש, מחופש לאישה וכשהוא חמוש (בניגוד להתחייבותו). כולם נעצרו מייד (משולם יטען מאוחר יותר כי ידע מראש שייעצר), אולם משולם סירב להורות לאנשיו להיכנע והמשיך לאיים בשפיכות דמים. במקביל בצעה המשטרה עשרות מעצרים ברחבי הארץ של פעילי העמותה וניסתה לשכנע את המתבצרים בבית להיכנע ללא הצלחה. לאחר מכן החלו עקב חשש מהסלמה החלה המשטרה בכיתור הבית, הרס המתרסים שסביבו ופינוי השכנים. המתבצרים בבית שראו את כל הפעילות הזאת פתחו באש לעבר השוטרים. צלף של המשטרה ירה לעבר אחד היורים והרג את שלומי אסולין, מדריך בבית הספר למ"כים שערק מיחידתו עם נשקו.

ההתבצרות נמשכה עוד יום נוסף, לבסוף נשבר משולם והסכים לפשרה לפיה כל מי שאין לו קרוב משפחה מדרגה ראשונה שנעלם יצא ידי חובתו ולכן על פי ההלכה הוא רשאי להיכנע. התוצאה, כל המתבצרים נכנעו, כן מסתבר שמכל אותם שהיו מוכנים להלחם עד מוות למען משולם וילדי תימן לא היה אחד ממשפחה שנעלם לה ילד.

בחיפוש שנעשה בבית לאחר הכניעה נמצאו שמונה עשר רימוני יד, 47 בקבוקי תבערה, ששה רובי סער, שני תתי מקלע מסוג עוזי, שישה אקדחים ושתי לבנות חבלה. כמו כן נמצאו עשרות תרמילים שנורו מכלי הנשק השונים כולל שבעה עשר שנורו מנשקו של שלומי אסולין.

משולם ועוד אחד עשר מאנשיו הועמדו לדין על שורה של עבירות כולל יצור והחזקת נשק שלא כדין, קשרית קשר לביצוע פשע, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו , ניסיון חבלה בכוונה. סעף נוסף שבתחילה הואשם בו משולם הוא ריגול חמור וזאת משום שחשף בשידור חי את שמו וכתובתו של ראש השב"כ כרמי גילון (אז זה עוד היה חסוי). מאוחר יותר הסעיף הזה הוסר, אולם עד היום משתמשים בכך תומכיו כהוכחה שמשולם החזיק במידע סודי לגבי ילדי תימן. לא אלאה אתכם בהיסטוריית פסקי הדין, הערעורים, והערעורים שכנגד של משולם והמדינה. משולם שוחרר לבסוף ב1999 לאחר ששחרורו הוקדם.

בכלא החמיר מצבו הרפואי ומשולם החל להתרחק מהעיסוק בילדי תימן. במהלך הדיונים לשחרורו הצהיר משולם שלא יעסוק יותר בפרשת ילדי תימן, לפי העיתונאי קלמן ליבסקינד  מדובר היה ביוזמה של משולם ולא דרישה מהמדינה. הוא יצא אדם אחר משכנס. מי שנכנס כמנהיג כריזמטי יצא חולה ושוכב על אלונקה, לטענת חלק מתומכיו כתוצאה מרעלים שהזריקה לו המדינה.  שחרורו כאדם חולה היווה למעשה את סוף פעילות העמותה שלו. מצבו הבריאותי המשיך להחמיר עד שנפטר ב20 ביוני 2013.

מאסרו של משולם לא היה הסוף של פעילותו ושל העמותה שלו. אני לא אכנס לכך לעומק כי גם ככה הארכתי מאוד ואתעכב רק על סאגה אחת חשובה שהיא סיפור הזמנתו להעיד בפני ועדת החקירה הממלכתית שהוקמה לחקר הפרשה.

ובכן לבסוף הוקמה ועדת חקירה ממלכתית לפרשת ילדי תימן. בדצמבר 1994 הגישה ועדת שלגי את ממצאיה שרוב הילדים שאת גורלם חקרה נפטרו ושלא נמצאו הוכחות למעשים פליליים. כמובן שרבים לא היו מרוצים מתוצאה של ועדה זו שממילא לא רחשו לה אמון רב. לכן חודש מאוחר יותר הורה ראש הממשלה יצחק רבין על הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר הפרשה. משולם שלח בקשה להופיע בפני הועדה ולחשוף בפניה את הפרשה יחד עם תיעוד מלא שברשותו, הוא טען שיוכל לפתור את כל הפרשה בתוך 24 שעות. אולם הוא הציב שני תנאים, שתינתן לו הסמכות לחקור ושכל העדות תשודר בשידור חי.

הועדה סירבה והשיבה שהדרישה לתת לעד סמכות חקירה של עדים אחרים היא דרישה אבסורדית שאף ועדת חקירה לא תקבל ושנושא השידור החי הוא דבר שכלל לא בסמכותה. הועדה הייתה ועדה בדלתיים פתוחות וכלי תקשורת היו רשאים לנכוח בדיונים והועדה לא הביאה התנגדות שהדיונים יועברו בשידור חי, אבל לא הייתה לה שום סמכות חוקית לחייב ערוץ תקשורת כלשהו לשדר את הדיונים. משולם השיב במנשר נוסף שבו לבד מהתקפות כנגד המאפיה השלטונית ו"האל קאפונה הממסדי – יצחק רבין המרצח" השיב כי ללא שידור ישיר לא יעיד. הועדה התייחסה לכך כאילו הוא עצמו ביטל את הופעתו. אגב מעניין שבאותו מנשר הוא מציין שסאלם יעקוב ג'רפי נרצח על ידי השב"כ כי ניסה למנוע את חטיפת בתו. ככה זה כשאין מחויבות לעובדות.

עכשיו הגיע הזמן לנסות לעשות הערכה לטענותיו של עוזי משולם. אם לסכם משולם טען שלאורך שנים רבות (מלפני קום המדינה ועד סוף שנות השבעים), אבל בעיקר בשנים הראשונות של קיומה נהלה המדינה (אשר הוקמה ומנוהלת על ידי ממסד ציוני שהוא "ערב רב", לא באמת יהודי ומעוניין לפגוע ביהודים האמיתיים) תכנית ממסדית של הוצאת אלפי ילדים במרמה מידי משפחותיהם ומסירתם תמורת כסף למשפחות מאמצות בארץ ובחו"ל. בתכנית השתתפו גופים רבים במדינה, הסוכנות היהודית, בתי חולים, בתי קברות, ארגוני נשים, חברת צים ובראש ובראשונה השב"כ שלא רק היה אחראי על התכנית, אלא גם עסק בהשתקתה וברדיפת אלא המנסים לחשוף אותה במשך כל שנות קיומה. גם אירועי יהוד לשיטתו היו ניסיון לטבוח ובאנשיו על מנת להשתיק את הפרשה. והכל מתועד אצלו.

נתחיל מטענה ראשונה, 4500 ילדים נחטפו, כלומר הם חיים במשפחות אחרות מתוכם 1700 עד 1952. משולם טען שהמספרים מבוססים על מסמכים שברשותו אולם הוא מעולם לא חשף אותם ומספר התלונות של העלמות שיש לאחרים לא מתקרב למספר שטען. לכל שלוש הועדות יחד השונות מספר המתלוננים הוא קרוב ל1100. במאי 1998 פרסמו אנשי עמותת משכן אוהלים רשימה של 1500 שמות של ילדים שנעלמו הרשימה הורכבה מהמשפחות שפנו לועדה וגם כנראה ממחקר פרטי של עמותת משכן אוהלים שטיבו לא ברור. מתוך הרשימה 1238 היו בטווח השנים של וועדת החקירה (1948-1954). כאשר 1105 מתוכם הם עד 1952. למרות שאנשי העמותה טענו שמדובר ברשימה ראשונית בלבד הם למיטב ידיעתי לא הוציאו רשימה נוספת, מכיוון שהם עצרו במספר עגול של 1500 ייתכן שהיו להם מעט יותר שמות. ביולי 2017 ערך נתן שיפריס הרצאה שבה הציג את המחקר שלו בנושא. הוא טוען שיחד עם מי שפנו לועדות, מחקר אישי שלו ועמותות שאחרות שקמו מאז (עמר"ם ואחים וקיימים) יש בסך הכל 2022 מקרים, כאשר 1425 מתוכם עד 1952. לא רק הגורמים הרשמיים, אלא גם המקורבים ביותר למשולם לא מסוגלים להתקרב למספרים שבהם הוא נקב.

למעלה מזאת, משולם טען שמדובר בילדים שהוא יודע בוודאות שנמסרו לאימוץ, לעומת זאת התלונות הם רק על העלמות, כלומר שלמשפחותיהם קיים ספק לגבי גורלם, אין שום הוכחה שאותם ילדים אכן נמסרו לאימוץ ולא נפטרו כמו שמצאו הוועדות. למעשה גם רוב העוסקים בפרשה (מכל הצדדים) מבינים שלפחות חלק מסוים מהילדים שלגביהם הוגשו תלונות באמת נפטר. בניגוד להבטחותיו משולם מעולם לא "החיה מתים" – הוכיח שאדם שנקבע שמת הוא למעשה חי. גם לגבי איחוד משפחות אין שום הוכחה שמשולם אי פעם הצליח לאחד מאומץ עם משפחתו. אני קראתי את סיפוריהם של כנראה כל האנשים שטוענים שהם חטופים שמצאו את משפחותיהם (בלי להיכנס לשאלה אם הם צודקים), מרים שוקר, גיל גרינבאום, צבי עמירי, יהודה קנטור, משה בכר, אורי וכטל, צילה לוין ורדה פוקס, עזר שחר (תעשו גוגל על שמות שלהם). לכל אחד מהם סיפור משלו כיצד הם נפגשו עם המשפחה, אבל אין אחד מהם שעוזי משולם הוא חלק מהסיפור שלו. עד היום לא קמה משפחה אחת שטוענת שעוזי משולם הפגיש אותה ילדה האובד. ראוי גם לשים לב שכל המאומצים הם מישראל, אף לא אחד מחו"ל שלשם לכאורה נמכרו רוב הילדים.

ומה לגבי המסמכים שמתעדים את כל הפשע מהכספות הסודיות של המדינה שעוזי משולם טען שיש לו? ובכן משולם מעולם לא פרסם אותם, לא לפני מעצרו ולא אחריו (העמותה שלו לא פסקה לפעול אחרי המעצר ואף המשיכה להפיץ עיתון משלה). העובדה שגם אנשי העמותה שלו לא פרסמו רשימת שמות שמתקרבת למספר שהוא טען או אתרו מאומצים מראה שגם להם לא הייתה גישה למסמכים.

בפנייה שלו לועדת החקירה משולם טען שהמסמכים ברשותו ושהוא מוכן להציג אותם, מכאן שהם לא נתפסו על ידי המדינה. בנו עמי טוען שהמסמכים בידו (או לפחות שהוא יודע בידי מי הם), אולם לא מפרסם אותם ובמקום זאת מעלה רשימת דרישות בלתי אפשרית (מעניין שבאתר אינטרנט שהקים טען עמי משולם כי מעולם לא ראה או קבל את המסמכים בסתירה למה שהוא אומר היום). איני רואה שום סיבה לדרישות הללו מלבד תירוץ לא להציג את המסמכים. בעבר משולם יכול היה לטעון כי חייבים שידור חי כדי שהוא כדי שלא יהיה תיווך של התקשורת שיעוות את המסר שלו, אבל היום בעידן האינטרנט כל אחד יכול לחשוף ישירות את מה שהוא רוצה לכל העולם ויש ויקיליקס למי שרוצה לחשוף חומרים סודיים באנונימיות . דעתי האישית היא שהם לא חושפים את המסמכים כי אין להם כאלה ומעולם לא היו להם.

ומה בדבר התמונה של התינוקות ב"ארגז" אשר לכאורה מוכיחה סחר הילדים? מדובר בתמונה של ילדים ששוכבים בבית הילדים במחנה חאשד בתימן (ממנו עלו לארץ) מתוך כתבה בעיתון הבקר. אנשי משולם פשוט חתכו את שולי התמונה והציגו את הסל שבו שהו הילדים כארגז.

ורדיפות והתנכלות השב"כ? מלבד משולם היו עוד אנשים רבים, בין אם פעילים ובין אם הורים, שפעלו בנושא ילדי תימן מאז שנות החמישים. אף אחד מהם מעולם לא תמך בטענת משולם על הפחדת של השב"כ ועל אילן רז המאיים.

ומה לגבי האנשים השונים שמשולם התרברב שהיו לו בזרועות הביטחון אשר ברגע האמת יירו במפקדיהם ולא במשולם ותומכיו? ובכן ברגע האמת השוטרים ירו על הבית ולא במפקדיהם.

בנו של עוזי משולם אומר (בקישורים למעלה) שאביו טען שחלק מהילדים החטופים נמכרו לארה"ב לניסויים בסגנון מנגלה. אני לא מצאתי אמירות ישירות של משולם בנושא זה, אבל מצאתי אחרים שגם טוענים זאת . בכל מקרה גם לטענות אלו לא נתגלו הוכחות.

יש ניסיון להלבין את האלימות של משולם ואנשיו ולספר שהם היו אנשים מלאי אהבה שהתנפלה עליהם משטרה עם כוונות לרצח. כך למשל לפי הקשת הדמוקרטית המזרחית עוזי משולם בסך הכל התלונן על סתימה בביוב ופתאום התנפלו עליו אנשי ימ"מ. האמת שמשולם ואנשיו הם אלו שאיימו באלימות עוד לפני תחילת אירועי יהוד, הם אלה שהפעילו אלימות כלפי נהג המערבל והשוטרים שבאו לעזור לו, הם אלו שייצרו והשליכו בקבוקי תבערה על השוטרים, הם אלו שסירבו להתייצב לחקירה, הם אלו שלאורך כל המצור הסתובבו עם נשק ואיימו בשפיכות דמים אם לא ייענו דרישותיהם המופרזות והחמירו את המצב שהתחיל מסכסוך בנייה פשוט שיכול היה להסתיים רק בדו"ח. גם לאחר אירועי יהוד היו כאלה שהמשיכו לנקוט באלימות כאשר המקרה המפורסם ביותר הוא ניסיון ההתנקשות בחייו של רב כלאי בני אבירם, קצין הבטחון של הכלא שבו נכלא משולם.

לעומת זאת המשטרה ניסתה להימנע ככל האפשר מאלימות ולכן היא הייתה מוכנה להסכם שאפשר היה להגדירו ככניעה רק כדי לסיים את האירועים הראשונים בדרכי שלום. גם כשהאירועים התפתחו למצור ממושך במשטרה עדיין העדיפה לנסות את לסיים המשבר במשא ומתן למרות שהיו לה הזדמנויות לעצור את משולם ויכולת לפרוץ לבית. גם אחרי המעצר של משולם הם המשיכו לנקוט באותה גישה והביאו לסיום האירועים בלי פריצה לבית. גם כאשר נורתה עליהם אש המשטרה השיבה באש צלפים בלבד כדי לצמצם כמה שיותר את מספר הנפגעים. אם המשטרה הייתה באמת רוצה לחסל את משולם הרי שהייתה לה הזדמנות מושלמת כאשר משולם הגיע למלון כשהוא חמוש עם שומר ראש אחד ומוקף שוטרים, הם רק היו צריכים לטעון שמשולם החמוש התנגד למעצר, אבל הם לא עשו זאת.

אפשר לומר שטענותיו של משולם מתחלקות לשני סוגים עיקריים, אלו שאי אפשר להוכיח שהן נכונות ואלו שאפשר להוכיח שהן לא נכונות. למעשה משולם דרש אמונה עיוורת בו והתכחשות לכל מה שסותר אותו. טענותיו היו שזורות סתירות פנימיות והתגברו בחומרתן במשך השנים ללא סיבה ברורה. הדבר היחיד שאפשר לומר לזכותו זה שמכיוון שהוא נתפס כמי שפועל למען המשפחות משפחות רבות פנו אליו (או אל העמותה לאחר שנעצר) וסיפקו לו סיפורים ומסמכים. אלו כשלעצמם נתנו לו ומאוחר יותר לשאר פעיליו ידע רב, אבל הוא עורבב עם שאר הטענות הרגילות ולכן נדרשת מלאכת סינון נכרת כאשר באים לבחון טענות של אנשי משולם המבוססים על חומר זה.

אם להעריך את השפעתו של עוזי משולם על פרשת ילדי הרי שמבחינה תודעתית ההשפעה היא עצומה, השם המקובל של הפרשה בידי רבים (כולל ועדה של הכנסת), ילדי תימן מזרח ובלקן, הוא שם שהוא טבע. אם בועדת שלגי 10%  מהפונים לא היו ממוצא תימני הרי שבועדת החקירה הממלכתית השיעור היה 30% והיום כבר מדברים על 40% (כמו שלמשל שיפריס טוען). כולן הן משפחות שלפני כן לא חשבו שהן קשורות פרשה ורק בגלל עוזי משולם החלו לסבור כך. סדרי הגודל המדוברים של הפרשה גם נובעים ממנו, אם לפניו דברו רק על כמה מאות הרי אחריו החלו לדבר על אלפים. גם משך שנות הפרשה גדל, אם בעבר התייחסו רק לשנות הקמת המדינה הרי שהיום מאמצים את גישתו שמדובר בפרשה שהחלה לפני קום המדינה ונמשכה עד סוף שנות השבעים. מאבקו האלים והמתוקשר אכן תרם להגברת המודעות לפרשה והעלתה לכותרות. למרות שאיני סבור, כמו שיש שטוענים, שרק בזכותו הוקמה ועדת החקירה הממלכתית. מאבק להקמת הועדה היה לפניו.והיה מתקיים בלעדיו.  איתן הבר סיפר בעדותו בועדת החקירה כי הגישה של רבין הייתה שאם יש משפחות שלא מרוצות מועדת שלגי וועדה ממלכתית יכולה לסייע בכך אז יש להקים אותה, שמו של משולם כלל לא עלה בעדות זו.

מבחינת מעשית, לעומת זאת, התרומה שלו אפסית עד שלילית. משולם לא הביא פתרון לאף משפחה, לא גילה אף ילד חטוף ולא חשף אף פושע. לכל היותר ניתן לטעון שהוא הקשיב למשפחות. אולם הסיפורים שסיפר רק הרעילו את האווירה ויצרו חוסר אמון במדינה ובועדת החקירה הממלכתית באופן כזה שמנע ממנה להביא מזור למשפחות. התוצאה היא שלמשפחות רבות נפתחו הפצעים הישנים לא אפשרות לרפא אותם. הנזק הוא לא רק נפשי כיוון שחלק מהמשפחות שפכו ממיטב כספם על חוקרים פרטיים מתוך ניסיון לאתר את הילדים שהם האמינו שחיים אי שם, כמובן ללא תוצאות.

בתור חובב קונספירציות פתיחת הארכיונים בשנה שעברה הייתה מתנה בשבילי, קראתי אולי אלפי מסמכים ומאות עדויות. המסקנה שהגעתי אליה שלא הייתה שום מזימת חטיפה ממסדית ושרובם המוחלט של הילדים נפטרו מסיבות טבעיות. לכן לדעתי זה מאוד סמלי שיום המודעות לפרשה נקבע לזכרו של אדם שעיקר פעילותו הייתה סיפור שקרים וסיפורים לא מבוססים אולם בפועל לא עשה דבר לפתרון הפרשה.