מאזן הראיות בפרשת חטיפת ילדי תימן וכיצד העדויות החדשות משפיעות עליו

ביום שישי הקודם התפרסמה במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות כתבה של תמר קפלנסקי ובה ראיון עם שושנה שחם, מטפלת שהייתה בראש העין, אשר מספרת כי הייתה עדה לחטיפת ילדים תימנים בראש העין. הכתבה הזאת היא מעין המשך לכתבה אחרת של אותה כתבת משנה שעברה שבה היא ראיינה מטפלת אחרת ממוסד אחר, שולמית מליק, שהעלתה טענות דומות. השאלה הנשאלת, עם כך, היא כיצד קיומן של אותן עדויות, שלכאורה חושפות את האמת מתוך הממסד, משפיעות על ההבנה שלא התרחשה חטיפה המונית ממוסדת של ילדי תימן ועדות אחרות?

ובכן עצם קיומן של העדויות כשלעצמו לא ממש משפיע. הסיבה לכך היא שאין כמעט תיאוריית קונספירציה, וחטיפת ילדי תימן היא תיאוריית קונספירציה לכל דבר, שלמצדדים בה אין עדויות או מסמכים אשר תומכים בטענותיהם.

למשל הידעתם ששר התחבורה האמריקאי נורמן מינטה העיד בועדת החקירה של אירועי ה11 בספטמבר כי הוא היה בבונקר מתחת לבית הלבן עם סגן הנשיא דאז דיק צ'ייני, והם קיבלו התרעות על התקרבות  המטוס שפגע בפנטגון, "לפי הגרסא הרשמית", מבעוד מועד וזה בניגוד לטענת הצבא האמריקאי. כאשר ההשלכות לכך הן שהצבא שהאמריקאי לא עשה דבר כדי למנוע את הפגיעה בפנטגון למרות שהיה יכול.

 או שקבוצת "חוקרים" מצאו 13 אנשים שהעידו שהם ראו שהמטוס שפגע בפנטגון הגיע במסלול אחר שלא מתאים ל"גרסא הרשמית" ושממנו הוא לא היה מסוגל לפגוע בפנטגון ולגרום לנזק כפי שהוא נגרם.

בישראל ישנה עדת הראייה מירי אורן שהייתה בטוחה שרבין לא נפגע.  ישנם גם אנשים שמשוכנעים שמלחמת יום הכיפורים התחילה למעשה לפני ה6 באוקטובר 1973 ושמדינת ישראל (ומצרים) מטייחת את כל תחילת המלחמה. יש להם גם עדויות,   אנשים היו שם וככה הם זוכרים.

אז מה קוראים יקרים, אולי גם להם מגיעה כתבת שער בידיעות אחרונות משולבת בדרישה שמדינת ישראל תפסיק את הטיוח, תחשוף את כל הארכיונים הקשורים למלחמה, תכיר רשמית שהמלחמה התחילה כמה ימים לפני ה"מועד הרשמי" ותשכתב את כל ספרי ההיסטוריה?

הדוגמאות הללו הובאו כדי להמחיש שקיומן של עדויות תומכות שסותרות לכאורה את "הגרסא הרשמית" הוא לא דבר חריג בתיאוריות קונספירציה.  אז מה אנחנו צריכים לקבל כל תיאוריית קונספירציה פשוט משום שיש עדויות שתומכות בה? כמובן שלא.

בכל חקירה של אירוע או תופעה, בין אם היסטורית, פלילית או אחרת תמיד יהיו עדויות סותרות וקצוות לא סגורים. במיוחד כאשר חוקרים תופעות או אירועים בסדרי גודל גדולים אשר אנשים רבים מעורבים בהם. פרשת ילדי תימן היא מקרה כזה משום שהיא מערבת מוסדות רבים על פני מספר שנים. עדויות סותרות כאלו נובעות מהאופי האנושי, ישנם אנשים שקרנים, כאלו שאינם יציבים בנפשם וכן כאלו שחושיהם או זיכרונם מתעתעים בהם. ככל שמספר האנשים המעורבים באירועים גדול יותר ומשך שחלף מהם ארוך יותר כך הסיכוי שנתקל בעדויות כאלה גדול יותר. למען הסר ספק אני חושב שעדויות המטפלות במקרה של פרשת ילדי תימן (וכן בדוגמאות שהבאתי) שייכות לקטגוריה האחרונה.

התפקיד של החוקר הבא לברר את האמת לגבי מה שקרה, הוא לקחת את כל הראיות הקיימות, עדויות מסמכים, תמונות, הקלטות וכל חומר אחר, ולשקול אותן. כלומר לנתח את נקודות החוזק והחולשה של כל ראייה ולהצליב בין החומרים עד שמתקבלת הבנה טובה של מה שהתרחש. אפשר לדמות לזאת לתהליך שבו לכל ראייה ניתן משקל לפי הערך שלה ולאחר מכן שוקלים את כל הראיות על מאזניים דמיוניים ורואים לאיזה כיוון כף המאזניים נוטה.

כאשר עושים את המאזן הזה עבור במקרה של פרשת ילדי הרי שהוא נוטה בבירור כנגד טענת החטיפה הממסדית. במישור הפרטני יש לנו תיעוד לגבי גורלם של מרבית הילדים שלגביהם הוגשה תלונה וממנו עולה כי הם נפטרו. במישור הכללי יש לנו הבנה טובה משפע של מקורות ועדויות מה היו התנאים בארץ באותן שנים בצורה שמסבירה את תופעת ההעלמות.

אנחנו יודעים שמדינת ישראל בשנותיה הראשונות הייתה מדינה אחרי מלחמה ארוכה ובמצב כלכלי קשה שהוביל לתקופת צנע וקיצוב. בארבע השנים הראשונות לקיום המדינה אוכלוסייתה הוכפלה עקב עלייה המונית. עקב המצב הקשה של המדינה העולים נקלטו במחנות ובמעברות בתנאים מחפירים, מרבית העולים התגוררו במחנות באוהלי ענק שבכל אחד מהם גרו כמה משפחות. לא היו תנאים סניטריים הולמים, המזון היה דל ואיכותו נמוכה ומערכת הבריאות התקשתה להתמודד עם העומס.

מצבם של העולים מתימן היה הקשה מכולם. ראשית מפני שהמצב הבריאותי בארץ המוצא שלהם מלכתחילה לא היה מזהיר ושנית משום שעל מנת להגיע למחנה המעבר בחאשד שממנו עלו לארץ יצאו העולים למסע במדבריות תימן שנמשך שבועיים או שלושה, לרוב רגלי או על גבי בהמות, בתנאים קשים כולל מעבר באזורים נגועי מלריה. זרם העולים עלה בהרבה על מה שמחנה חאשד היה מסוגל להתמודד איתו. במחנה שהיה מיועד לאלף איש לכל היותר הצטופפו בשיאו יותר מ- 12,000 בני אדם. צפיפות כזאת, בתנאים קשים ללא מזון איכותי ותנאים סניטרים מתאימים הם כר פורה להתפרצות מחלות ותמותה, במיוחד אצל ילדים קטנים וזקנים. וכך אכן היה.

 מדינת ישראל החלה במבצע חירום להטסת העולים לארץ, כאמור המצב בארץ לא היה קל, אבל היה יותר טוב מחאשד.  כאשר הגיעו העולים לארץ הילדים הקטנים נלקחו, לפעמים כנגד רצון ההורים, לבתי תינוקות שהיו מבני קבע שבהם היו תנאים יותר טובים לילדים מאשר באוהלים. ילדים רבים (ומבוגרים) שהיו חולים נשלחו לבתי חולים ובתי הבראה בכל רחבי הארץ, לפעמים במרחק רב מהמחנות בהם שהו העולים. ההחלטה האם לשלוח ילד לבית החולים נעשתה על ידי צוות בית התינוקות ללא שיתוף ההורים. רבים מהעולים סבלו מתת תזונה קשה ומחלות ולכן שיעור התמותה שלהם היה גבוה. עקב מצב התחבורה אז בארץ ועקב מצבם הכלכלי של ההורים וקשיי השפה והקליטה הורים רבים התקשו לעקוב אחרי מה שקורה עם ילדיהם ולבקר אותם.

קצב העלייה המהיר של העולים למחנות חדשים שהוקמו בהליך חירום במיוחד בשבילם גרם לתקלות מנהלתיות רבות. בנוסף לכך שיטת השמות בתימן הייתה שונה מהמקובל בארץ. במקום שם פרטי ושם משפחה שמו של כל ילד הורכב מארבעה שמות: שם פרטי, שם אביו, שם סבו ושם החמולה שלו. השמות היו שמות ערביים כאשר בחלק מהמקרים נעשה שימוש בשמות מקבילים עבריים. כתוצאה מכך נוצרו שיבושים בשמות המאושפזים. גורמים אלו הקשו עוד יותר לעקוב על מצבם של המאושפזים והם הסיבה מדוע משפחות רבות קיבלו באיחור את הידיעות על מות קרוביהם וחלקם לא קבלו אותם כלל ואף הרשויות לא תמיד הצליחו לעלות על עקבותיהם באותה תקופה. זהו גם ההסבר מדוע משפחות אחרות קבלו הודעות שווא על מות ילדיהם.

באותה תקופה היה נהוג לקבור את המתים בבתי הקברות הסמוכים לבתי החולים שבהם נפטרו. חלק מבתי החולים הללו היו רחוקים מהמחנות ובבתי החולים הארעיים שהוקמו במחנות לא היו תנאים נאותים לשימור גופות ולכן קבורה התבצעה בדרך כלל תוך כמה שעות מרגע הפטירה. השילוב של קשיי התחבורה והתקשורת של אותה תקופה, יחד עם הבלגן במחנות ושיבושי השמות מנע מהורים להיות נוכחים בעת קבורות ילדיהם.

משרד הפנים היה צריך להתמודד עם עומס של מאות אלפי תיקים אישיים חדשים של עולים אשר מקום מגוריהם השתנה במהלך התקופה ולפעמים יותר אחת מפעם. מרשם האוכלוסין מתנהל בלשכות אזוריות, כאשר אדם שינה מקום מגורים היה צורך להעביר את תיקו האישי ללשכה אחרת. הקושי למצוא את התיקים כתוצאה מהעברות יחד עם שיבושי השמות של הנפטרים גרמו לכך שלהרבה מאוד אנשים לא עודכנה הפטירה. חלקם נשארו רשומים כחיים ולימים קבלו צווי גיוס והודעות אחרות. אחרים שלא נפקדו במפקדי אוכלוסין או שלא הייתה פעילות בתיקיהם זמן רב, תיקיהם האישיים נגנזו. לצורך הגניזה התיקים קיבלו סימולים טכניים של "חדל להיות תושב" או נפטר בתאריכים לא הגיוניים.

מן הצד השני לטענות החטיפה אין בסיס של ממש. מאמיני החטיפה אמנם אוהבים לומר שישנן עדויות רבות של הורים, אבל מרבית העדויות הם על כך שהודיעו שהילד נפטר ,אולם ההורים לא ראו גופה ולפעמים קבלו צווי גיוס או שלא רשום שהילד נפטר במשרד הפנים. כל אלה הוסברו קודם לכן. ישנם מספר קטן של מאומצים שטענו שהם עשויים להיות חטופים. אולם בבדיקה של תיקיהם עולה שהם בדרך כלל ילדים שנמסרו לאימוץ על ידי משפחותיהם ממגוון סיבות, העיקרית היא לידה מחוץ למסגרת הנישואים. פה ושם אולי היה מקרה חריג, אבל לא מדובר בתופעה. בסופו של דבר נשארות מספר קטן עדויות שניתנות לאחר עשרות שנים מצד הורים וגם מצד מספר קטן של אנשי צוות זוטרים בבתי התינוקות שלכאורה מצביעות על מעשים לא כשרים. על הבעייתיות והאמינות של עדויות מאוחרות עמדתי בעבר.

כך שאם לחזור לדימוי של המאזניים, הכף במקרה שלנו נוטה בבירור כנגד טענת החטיפה הממסדית. כאן נכנס לתמונה ההבדל בתפיסה בין החוקר המחפש את האמת לבין המאמין בתיאוריות קונספירציה. מי שמניח שהייתה קונספירציה על ידי ממסד חזק מניח שאותו ממסד מסוגל להעלים את הראיות לקונספירציה ולזייף את כל הראיות הסותרות לה. כתוצאה מכך הוא מייחס משקל אפסי לראיות כנגד הקונספירציה ואינו מורתע מהעדר ראיות לקונספירציה. לכן אצלו במאזניים הדמיוניים הכף נוטה לטובת הקונספירציה. אבל יש פה כשל לוגי, הוא מניח מראש שהייתה קונספירציה לכן הוא מבטל את כל הראיות שלא הייתה קונספירציה ולכן מגיע למסקנה שהייתה קונספירציה.

כך הדבר גם במקרה של חטיפת ילדי תימן. הרי מי שמאמין שמאות ילדים נחטפו ונמסרו לאימוץ מכל רחבי הארץ בעוד שהרישומים מבתי החולים ובתי הקברות מראים שהם מתו חייב לטעון שמדובר בזיוף אחד גדול. לא רק בתי החולים ובתי הקברות, אלא גם שירותי הרווחה שזייפו לכאורה תיקי אימוץ, ארגוני הנשים שאל מוסדותיהן נשלחו הילדים ומהם לכאורה אומצו, חברת צים שלטענתם העבירה ילדים לחו"ל, המשטרה, התקשורת ,מערכת המשפט והאקדמיה שטייחו חקירות לטענתם. לכל אלה ולאחרים היה חלק במנגנון החטיפה וההסתרה שלהזכירכם המשיך לפעול לפחות במשך 50 שנים שכן ועדת החקירה הממלכתית, המכונה על ידם ועדת טיוח, הגישה את ממצאיה בשנת 2001. כמובן שכל זה לא יכול היה להתבצע בלי ידיעתם והנחייתן של ממשלות ישראל. הם אומרים זאת בפירוש , כל המדינה השתתפה. זוהי תיאוריית קונספירציה לכל דבר.

כל ההקדמה הארוכה הזאת נועדה כדי להראות שכאשר אנחנו נדרשים לסוגיית העדויות החדשות אנחנו לא עושים זאת מנקודת מוצא של "דף חלק", אלא מכך שברור לנו במידה גדולה של ודאות שלא התרחשה חטיפה. והשאלה היא האם בעדויות החדשות יש די משקל כדי להפוך את הקערה על פיה ולהטות את כף המאזניים לכיוון השני.

העדות הראשונה היא של שולמית מליק. מליק הייתה מטפלת בבית תינוקות במעברת קדימה בחורף של 1951-52. היא טוענת שמבית תינוקות נחטפו תינוקות ונמסרו לאימוץ. העדות שלה מתוארת בכתבה כ:

זו פעם ראשונה שקמה מישהי וביוזמתה מעידה שנכחה במסירות של ילדים כשידוע שלילדים יש הורים, ולהורים נאמר שהילד חולה

 אולם פה קיימת בעיה שכן אין שום תלונה על ההעלמות של ילדים מבית התינוקות בקדימה. הכתבה אף מודה בזה. כלומר לסיפורה של שולמית אין גיבוי. והאם אין זה משונה שהעדות הראשונה והיחידה מסוגה בפרשת חטיפה שלכאורה מקיפה אלפי ילדים ממוסדות רבים מגיעה דווקא ממקום שבו אין שום תלונות על חטיפה כזאת?

מליק זוכרת במיוחד שני מקרים שעליהם סיפרה. הראשון הוא ילד בשם ציון שהיא הייתה מאוד קשורה אליו. יום אחד מליק הגיעה למעון וציון לא היה שם, אמרו לה שהוא היה חולה ולקחו אותו. זהו. במקרה השני אם של ילדה הגיעה באחד הימים למעון ולא מצאה שם את בתה. מליק אומרת שהיא לא ראתה שלקחו את הילדה, אבל אמרו לה להודיע לאם שהילדה בבית חולים. מליק לא דיברה עם האם כי לא הייתה להן שפה משותפת ועובדת אחרת דיברה איתה. היא לא ראתה איך הסיפור הזה נגמר כי הייתה צריכה ללכת. אבל למחרת סיפרו לה שהמנהלת של המעון התקשרה למקום כלשהו ולאחר מכן הילדה חזרה.

מה שמעניין במקרים הללו הוא שאפילו אם התיאור שלהם מדויק (ואני בספק) אין בהם הוכחה לחטיפה. זה נרמז שציון נמסר לאימוץ, אבל שום הוכחה לא מוצגת. אולי הוא באמת חלה. הכתבה טוענת שהילדה הייתה גם היא בדרך לאימוץ, אבל אין שום הוכחה. מליק עצמה לא יודעת לאן הילדה נשלחה ועם מי המנהלת דיברה. בהחלט יכול להיות שהילדה נשלחה לבדיקות כי חשבו שהיא אולי חולה, אחרי שהאם הגיעה המנהלת התקשרה למרפאה או לבית החולים כדי לברר מה קורה עם הילדה ואחרי שהתברר שהילדה בריאה שלחו אותה חזרה.

מליק גם מזכירה משלחות של תורמים יהודים מחו"ל שביקרו בבית התינוקות . ושוב פעם נרמז שיש קשר בין המשלחות להעלמות תינוקות, ושוב פעם אף הוכחה לא מוצגת. ביקורים של תורמים מחו"ל זה לא דבר חריג.

מליק מציינת כי בתור מטפלת פשוטה היא לא ממש ידעה מה קורה עם הילדים. אמרו לה שילד מסוים חולה והיא מסרה את זה למשפחה. אמרו לה להכין ילד לנסיעה והיא הכינה, אבל היא לא יודעת לאן הוא נשלח. לדבריה לא הייתה לה שפה משותפת עם ההורים והיא לא דברה איתם, היא לא יודעת מה ההורים ידעו ומה לא. היא מציינת שהיו ילדים שיום אחד לא היו במעון, אבל היא אומרת שהיא לא יודעת למה ויכול להיות שההורים לקחו אותם. למעשה אין לה שום ידיעה על מסירה לאימוצים, אלא רק הסקת מסקנות בדיעבד כעבור עשרות שנים.

לעומת זאת ידוע ומתועד שבאותה תקופה (חורף 51-52) היה חורף קשה ביותר, כדי לעזור לעולים שגרו באוהלים נערך מבצע "קורת גג" שבמהלכו סודרו למשך החורף אלפי ילדי עולים במוסדות של ארגוני נשים, בסיסי צה"ל ותושבים פרטיים.  באחת הכתבות מהתקופה העוסקת במוסדות הילדים של מועצת הפועלות (הארגון שמליק עבדה בו) יש תיאור של הפעילות הזאת כולל אזכור של בית התינוקות בקדימה שבו עבדה מליק. עוד כתוב שם שבגלל קיצוצי תקציב הם היו צריכים להיעזר בתרומות מחו"ל. אלו הם הדברים שכנראה מליק ראתה. ילדים שהוחזרו לבתיהם לאחר בסוף החורף ומשלחות של תורמים. ורק לאחר שלאחר עשרות שנים הזיכרון שלה כבר לא לגמרי מדויק והיא מפרשת את זיכרונותיה לאור טענותיו של עוזי משולם (אותו היא מזכירה במפורש).

זאת לא הפעם הראשונה שמליק פונה כדי לפרסם את סיפורה. בשנת 1998 היא פנתה לעו"ד רמי צוברי, פעיל מוכר בפרשה, עם סיפורה. צוברי שלח מכתב לועדת החקירה לגביה ולגבי מספר מאומצים שפנו אליו. בהערות שהועדה רשמה על המכתב נרשם שהטיפול במקרה הופנה למשרד החקירות גוט בן-אשר שעבד עם הועדה. לא מצאתי שום רישום שהם דיברו איתה וגם היא טוענת שלא יצרו איתה קשר. איני יודע באיזה שלב זה נעצר ומדוע. צוברי עצמו לא התרשם כנראה מהעדות שלה משום שבספר שפרסם כעבור מספר שנים היא מוזכרת באופן שולי ביותר.

העדות השנייה והחדשה של שושנה שחם היא עוד יותר בעייתית. שחם הייתה בראש העין והיא מספרת ששם היא טיפלה בילדים חולים, היא זוכרת שנלקחו משם ילדים בריאים על ידי אנשים בעלי מראה מערבי, ונאמר לה שזה נועד כדי לשפר את מצבם. היא גם זוכרת הורים שבאו לחפש את ילדיהם ונאמר להם שהם נפטרו, היא טוענת שמדובר בהורים לאותם ילדים שנלקחו. אולם מעבר לטענות הכלליות הללו לכך אין פרטים של ממש בכתבה.

שחם לא הייתה מטפלת, אלא חניכה בקורס מטפלות שנשלחה למשך זמן לא ידוע להתנסות במוסד לא ידוע בראש העין. בכתבה לא רשום מתי זה היה (רק תחילת שנות ה50). היא גם לא מוסרת שום פרט לגבי תלמידות אחרות בקורס איתה כך שלא ניתן להצליב מידע עם עדויות אחרות. בארכיון המדינה יש ריכוז של כרטיסיות של חניכות קורסי מטפלות בויצ"ו,  אולם הכרטיס של שחם לא ביניהם. אני לא מציין זאת כדי לרמוז שהיא משקרת, אלא רק כדי לציין שגם כיוון החקירה הזה לא הניב תוצאות.

הכתבת, תמר קפלנסקי, מנסה לטעון ששחם עבדה בבית התינוקות של ויצ"ו בראש העין תוך שהיא עושה בלגן בפרטים ומראה שהיא אינה בקיאה בהיסטוריה של המקום. ראש העין הוקמה בספטמבר 1949 כמחנה עולים. מחנות העולים נוהלו על ידי הסוכנות היהודית, במחנות העולים כל הילדים הקטנים שוכנו בבתי התינוקות, גם כנגד רצון ההורים. ראש העין הפכה באוגוסט 1950 ממחנה עולים למחנה עבודה, שהיה סוג של יישוב שקיבל את שירותיו מממשלת ישראל. כתוצאה מכך נסגרו עד תחילת ספטמבר 1950 כל בתי התינוקות של הסוכנות והילדים שהיו בהם הוחזרו למשפחתם. ויצ"ו פתחה את בית התינוקות שלה בראש העין לכל המוקדם בדצמבר 1950. הוא שימש כמעון יום וכן למקרים סוציאליים בלבד. לפי עדותה של עליזה בן יעקב שניהלה אותו הוא פעל במשך 13 חודשים בלבד. אני לא הצלחתי למצוא שום תלונה על ההעלמות  או דיווח על אימוץ ממנו.

אלא שאין שום סיבה לחשוב ששושנה עבדה בבית תינוקות כלשהו. בתי תינוקות נועדו לילדים בריאים ואילו היא מספרת שהיא טיפלה בילדים חולים. שושנה מספרת שהיא טיפלה בילדים בתוך אוהל גדול. בית החולים לילדים שהיה בראש העין היה בתוך מבנה. אני לא מכיר שום מסמך או עדות אחרת, של אנשי צוות או הורים, לגבי קיומו של אוהל כזה כפי שהיא מתארת.

ההשערה שלי היא נשלחה ככוח עזר לבית החולים הדסה בראש העין. בבית החולים אכן היו פטירות של ילדים ואכן הגיעו לשם הורים לחפש את ילדיהם וחלקם התבשרו שהם נפטרו. כמו כן  יצאו ילדים להבראה במוסדות של ארגוני הנשים. הבראה הייתה שליחתם של ילדים שהבריאו ממחלה, אבל עדיין היו חלשים וסבלו מתת תזונה, למוסדות שבהם היו תנאים יותר טובים ממחנות העולים כדי שיתחזקו. מדובר בדבר מתועד היטב. זהו כנראה ההסבר למה ששושנה שחם ראתה. אם שחם הייתה נותנת יותר פרטים אפשר היה לעשות הצלבות יותר טובות עם חומרים כיוון שמהדסה ראש העין יש הרבה חומר ששרד.

אז כאשר אני בא להעריך את העדויות הללו אני רואה שמדובר בעדויות מלפני יותר מ65 שנים, כאשר בעבר הראיתי שזיכרונות יכולים להשתנות בצורה דרמטית במשך השנים ושעצם זה שאדם זוכר משהו בצורה מסוימת אין פירושו של דבר שזהו תיאור מדויק של מה שהיה. בנוסף אין לעדויות הללו תימוכין חיצוניים, במקרה של שולמית מליק אין שום דיווח על ההעלמות מבית התינוקות שבו עבדה ובעדות של שושנה שחם אין שום פרטים שניתן להצליב אותם חוץ מאוהל ענק שגם לו אין שום מקור אחר. מצד שני ניתן להסביר את העדויות הללו כרסיסי זיכרונות ישנים של דברים שאינם חטיפה ואשר מפורשים, עשרות שנים לאחר מכן, כחטיפה על רקע השיח התקשורתי הקיים. לאור כל אלו אני לא נותן לעדויות הללו משקל רב ולדעתי הן אינן מטות את כף המאזניים לכיוון של חטיפה ממסדית.