פתרון אפשרי לגורלה של ילדה תימנייה נעדרת לאחר 68 שנים או המאומצים שלא מדברים עליהם, אלה שאומצו בידי תימנים

כאשר שואלים מה עלה בגורלם של הילדים הנעדרים מפרשת ילדי תימן עולות בדרך כלל שתי תשובות עיקריות, האחת, הם נפטרו כפי שנמסר להורים והשנייה נחטפו ונמסרו למשפחות של יהודים אשכנזים (בעיקר) בארץ ובחו"ל. ועדות החקירה השונות הגיעו למסקנה שרוב הילדים שאת גורלם בדקו נפטרו, אולם הן גם גילו ארבע ילדות שנמסרו לאימוץ/אומנה וכן נשארו כמה עשרות ילדים שגורלם לא נודע וייתכן שחלקם אומצו בצורה חוקית או כזו שאינה חוקית. לעומת זאת אלו שמאמינים במזימת חטיפה ממסדית רואים בממצאי הועדות טיוח וסבורים שרוב הילדים חיים במשפחות מאמצות, בעיקר אשכנזיות. אבל קיימת אפשרות נוספת לגורלם של חלק מהילדים שהרבה פחות מדברים עליה. שכמה מהם נלקחו, בזדון או בטעות,  ללא ידיעת הוריהם על ידי משפחות תימניות אחרות וגדלו אצלן. העלאת אפשרות זו יוצרת תרעומת בקרב פעילים ונציגי משפחות כיוון שהיא לכאורה מטילה את האשמה על משפחות העולים במקום על הממסד, אולם לאפשרות זו תימוכין שלא ניתן להתעלם מהם.

המסמך התומך הראשון מגיע מאחד המקורות המפורסמים בפרשה והוא מכתבו של  ראש מחלקת בתי החולים במשרד הבריאות, הד"ר ליכטיג. המכתב נשלח ב 21.4.50 והוא נפתח בצורה הבאה:

קרו מקרים שילדים עזבו את בית החולים מבלי שהגיעו חזרה להוריהם. כנראה נמצאו אנשים זריזים שהיו מעוניינים לאמץ ילדים ההורים ה'שכולים' חיפשו את ילדיהם ואינם…

המשפט הנ"ל מובא ומצוטט במקורות רבים כולל ויקיפדיה, אתרים המאמינים בחטיפות וכלי תקשורת. מה שלעומת זאת הרבה פחות  מוכר הוא המשכו של המכתב (את המסמך המלא לא מצאתי, אולם חלקים ממנו מופיעים בכתבה הזאת):

בשום פנים אין למסור ילדים שהגיעו ממחנות לאנשים שמופיעים וטוענים שהם הורי הילד, שלא אחת קרה שיותר מאחד טען להיות אבי הילד הנהלת המחנה [שממנו הגיע הילד – א.א.] תהיה אחראית להחזרת הילדים להוריהם מאחר שהיא אחראית לשליחתם לבתי החולים…

מכאן שלפי ד"ר ליכטיג הדרך שבאמצעותה הילדים אומצו היא שאנשים הציגו עצמם כהורי הילדים לקחו אותם באישור הצוות הרפואי שסבר שהם אכן הוריו. אם הצוות האמין שמדובר בהורי הילד הרי המסקנה היא שאותם אנשים היו בעלי חזות תימנית, זה נראה לי בלתי סביר בעליל שאשכנזים, אשר בעלי חזות חיצונית שונה מאוד מזו התימנית יצליחו לשכנע את הצוות הרפואי שהם הורי הילד ללא בדיקה. אגב, חדי העין מביניכם ישימו לב ששלומי חתוכה במאמר שלו דילג באלגנטיות על המשפט הזה כשציטט את ליכטיג. האם זה משום שהבין את ההשלכות שלו?

קיים מקור נוסף המאשש טענה זו. תלונות על העלמות ילדים מתחילות להגיע למשטרת ישראל החל משנת 1950. בשנת 1952 לאחר שחיפושיה לא מניבים דבר שולחת המשטרה מכתב למשרד הבריאות ובו פרטיהם של ששה ילדים וכן בקשה ממשרד הבריאות לערוך חקירה בסדרי הרישום במוסדות הרפואיים. משרד הבריאות מגיב כעבור כמה חודשים במכתב משלו הנכתב על ידי ד"ר מ. יהל, מנהל אגף בתי החולים במשרד. המכתב שמסווג כ"סודי ביותר" הוא מרתק משום שהוא מכיל פרטים רבים לגבי קשיי הקליטה והטיפול בעולי תימן, שיבושי השמות, הניתוק של ילדים ממשפחות וההתנשאות כלפי העולים אשר מבצבצת מתוך כתיבתו. המכתב אפילו מכיל את הפנינה הבאה:

הייתה גם תקופה ידועה של הסתה בתוך המחנות והופצו שמועות ש-"האשכנזים הלבנים מוסרים הודעות על מות תינוקות, ולמעשה הם גונבים את הילדים התימנים באשר להם אין ילדים"

ללמדנו ששמועות על חטיפות החלו כבר בתוך המחנות ולא שנים מאוחר יותר. אולם הקטע הרלוונטי לעניינו הוא הפסקה הבאה:

המקובל בבתי חולים הוא, שאין באים אנשים "לחטוף" ילדים לא להם, והרי לעתים קרובות נשלח ילד לבית חולים בלי שהורים מלווים אותו. אחר כך באים ההורים, הלא גם הילד מכיר את הוריו וגם ההורים מכירם את ילדיהם. לא כך היה הדבר בשנים 1950-51, בשעת העליה מתימן. לא פעם קרה שאנשים נסו לקחת ילדים לא שלהם. הוכחנו את הדבר בכמה וכמה מקרים. הריני מודה ומתוודה שאף אחד מהפרסונל האחראי בבתי-החולים לא חשב על אפשרות זאת, עד שהדבר לא נתגלה לנו, על ידי העובדה ששלושה אנשים שונים הופיעו בזמנים שונים, וכל אחד דרש לעצמו את אותו הילד.

ד"ר יהל אם כן מאשר אף הוא את דיווחו ליכטיג על כך שילדים נלקחו על ידי אנשים שאינם הוריהם. השאלה הבאה שנשאלת, אם כן,  היא מכיוון שישנם דיווחים על אנשים שלקחו ישירות ילדים מבתי חולים, הקיימים גם דיווחים מקבילים על ילדים שנעלמו בצורה דומה. כלומר שהדבר האחרון הידועה לגביהם הוא ששוחררו מבתי החולים?

התשובה היא כן. נעמה חוכימה, סעדה קוממי, ציונה יוסף, שאול שמחי, ורחל והב כהן, הם כולם ילדים שהפרט האחרון שידוע לגביהם הוא שהם הבריאו והשתחררו מבתי החולים, אולם להוריהם לא שבו. כל המקרים מהתקופה הקודמת למכתבו של ד"ר ליכטיג וכולם דווחו לרשויות בזמנו ונראה שאליהם מתייחס המכתב (וכנראה גם אל המקרה של אמאן לוי, רק שבמקרה ההוא אמאן כן חזרה למחנה ואביה טען שלא מדובר בבתו. מכיוון שגם גורלה של אותה ילדה לא ידוע, עד היום לא ברור האם האב טעה בזיהוי או שהילדה הלא נכונה נשלחה). לא ידועים לי מקרים דומים מהתקופה שלאחר מכן (יש את המקרה של רחל שמעה שלכאורה דומה, אבל שם יש אינדיקציה שהיא כן הגיעה לבית התינוקות במחנה ושם אבדו עקבותיה).

כל הילדים הללו שייכים לקבוצה שאני קורא לה מקרי ההעלמות הקשים. מדובר במקרים אשר אף ועדה לא הצליחה לפענח וששונים ממרבית המקרים שלא פוענחו. ברוב המקרים נמסר למשפחה שהילדים נפטרו ואי הפענוח נובע מכך שלא נמצא שום מסמך לגבי הילדים משום שהם אושפזו במוסד שממנו התיעוד לא שרד. אולם הגיוני להניח שהם נפטרו כמו מרבית הילדים רק שפשוט התיעוד לכך כבר לא קיים (או שהשם שובש בצורה שלא עלו עליה). לעומת זאת במקרים הקשים המשפחה לא קבלה שום הודעה של פטירה ויש תיעוד פוזיטיבי שהילדים היו חיים ובריאים במוסד כלשהו עד נקודה מסוימת ואין שום עדויות על אשפוזם, מותם או העברתם לטיפול על ידי הרווחה. דבר המחזק את האפשרות שהם חיים אצל משפחה מאמצת בצורה לא חוקית.

לא רק אני הגעתי למסקנות הללו, גם המשטרה הגיעה לכך והדברים פורסמו גם בכתבות העוסקות בחיפושים אחר הילדים מ1954 (אז היו ששה מקרים, ועוד שני מקרים של ילדים ללא הורים שחשבו שיתכן שהוריהם לקחו במקומם ילדים אחרים בטעות) ומ1964 (אז היו 25 כאשר ב12 נמצא שהילדים נפטרו) וכן גם בדיונים בכנסת שעסוק בנושא השנות ה60. אם כי הם לא הצליחו לגלות מקרים ספציפיים. גם החוקר דב לויטן הגיע למסקנה דומה ומסר עליה בעדותו לועדת החקירה הממלכתית.

חיזוק נוסף לטענה זו בא למרבה ההפתעה דווקא מאנשי עוזי משולם. בדו"ח 27, שלהם חוקרי ועדת החקירה ממלכתית מציינים כי נפגשו עם שושי זייד אשר הייתה מקורבת לעמותה של משולם ועד היום פעילה רבות בנושא של ילדי תימן. היא ספרה להם כי ידוע לה על מקרה של תימני כבן 50 אשר גדל במשפחה שאינה משפחתו הביולוגית מבלי שהוא מודע לכך. אולם משהביאו עניין בסיפור היא נסגרה וסירבה למסור פרטים כדי לא לפגוע בשמה של העדה התימנית. ועדת החקירה הממלכתית ציינה בדו"ח שלה את האפשרות שחלק מהילדים נלקחו על ידי משפחות תימניות אחרות (עמ' 61 לדו"ח).

כל התימוכין עד כה רק העלו את האפשרות לכך שילדים תימנים גדלו במשפחות תימניות אחרות, אולם לא נתגלה בהם מקרה אחד ודאי. זה השתנה בשנת 2017 כאשר בערוץ 10 הופיעה כתבה על צביה יעקבי, ילדה תימנייה שגדלה במשפחה תימניה ואמה ספרה לה כי לקחה אותה מאישה אשכנזייה. בבדיקת די.אן.איי שערכה הסתבר כי היא אכן לא שייכת ביולוגית למשפחה שבה גדלה. הכתבה בערוץ 10 הייתה דלה בפרטים על צביה ומשפחתה,  אולם צביה התראיינה גם לאתר Israel-news  ובראיון מסרה פרטים נוספים.  היא מבאר שבע, שם אמה ברכה, ואביה משולם יפת( חסן). הפרטים הללו יחד עם מידע נוסף (ראו להלן) אפשרו לי לאתר את כניסת משפחתה ברשימת עולים של מחנה ראש העין א'.  ממנה עולה כי חסן מסלם יעקב (יפת היה עברות מקובל של חסן ומשולם עברות של מסלם), אשתו ברכה ובנותיהם קמר בת הארבע וצביה בת השנה, נכנסו למחנה ראש העין א' ב24.9.49 (ערב ראש  השנה) עם תעודת עולה מספר 53590 ועזבו אותו בתאריך 8.6.50 לבאר שבע.

מסיפורה של צביה עולה כי אמה לקחה אותה מהאישה האשכנזייה כי סברה שמדובר בבתה האמיתית שנלקחה ממנה. כמו כן מספרת צביה שכשהייתה בת 3 (כלומר שנת 1951) ניסתה אותה אישה לקחת אותה חזרה

למה זה חשוב? כי בתיק החקירה של הילדה סעדה קוממי מופיע מסמך של המשטרה משנת 1951 שממנו עולה כי אמה של סעדה, תורכיה סולימן (קוממי זה שמה מנישואיה הראשונים), זיהתה אותה אצל משפחה בבאר שבע. שם אבי המשפחה הוא חסן מוסאלם יעקב. חוקר של ועדת החקירה הממלכתית הגיע למשפחה ומצא את האם ברכה שספרה לו שעלתה עם שתי בנותיה, תמי וצביה, למחנה ראש העין ועשתה שם את ראש השנה. מממצאים אלה אין ספק שהמשפחה הנ"ל היא המשפחה של צביה (השם הערבי קמר עוברת במקרים רבים לתמר ומשם התקצר לתמי),  ולמרות ששם הילדה שזוהתה כסעדה לא מוזכר במפורש במסמך המשטרתי, הרי שמכיוון שגילה של צביה קרוב מאוד לגילה של סעדה הרי אין ספק שהיא הילדה שאותה זיהתה האם. כנראה שהמשטרה בזמנו לא הצליחה לקבוע בוודאות את זהות הילדה והוחלט להשאיר את המצב כמות שהוא. חוקרי ועדת החקירה שמצאו את המסמך לא הצילחו לחלץ מהאם ברכה, שכבר הייתה במצב סיעודי,פרטים נוספים.

 

המשמעות של זה לדעתי היא עצומה, כאשר אני נתקלתי במסמך הנ"ל זה היה לפני שהכרתי את הסיפור של צביה והתייחסתי לכך כאל אנקדוטה מעניינת בלבד . אחרי הכל אם שבתה נעלמה ללא פתרון, לבה עלול לגרום לה לפעמים לראות את בתה בילדות אחרות הדומות לה, כך שלא יחסתי חשיבות רבה לזיהוי שלה. אבל ברגע שהסתבר שאותה ילדה היא לא בתם הביולוגית של ההורים שגידלו אותה הגישה שלי השתנתה.

מה הסיכויים שבאופן אקראי אמה של סעדה במקרה זיהתה ילדה שגדלה אצל משפחה שאינה משפחתה הביולוגית? במיוחד שכאשר הילדה שנעלמה היא מהמיעוט של ה"המקרים הקשים" והגם ששתי המשפחות הן מאותו מחנה. לדעתי יש פה משהו שהוא הרבה יותר מסתם מקריות. נכון זו לא הוכחה חותכת, עדיין יכול להיות שמדובר בצירוף מקרים בלבד, ובכל זאת אני סבור שמדובר בכיוון מספיק כדי להתייחס אליו ברצינות.

אמנם ישנם הבדלים ספורים בין מה שצביה מספרת לבין המסמכים, אבל לדעתי מדובר בהבדלים קלים בלבד שניתן להסבירם בחלוף הזמן הרב ובכך שצביה הייתה ילדה קטנה כאשר האירועים התרחשו.

ובסיפור שלנו יש נקודה נוספת שמסבכת את העניין, אמה של סעדה, מרגלית (לשעבר תורכיה) עומייסי (לשעבר קוממי, וברזילי ן) האמינה שאישה מאומצת אחרת היא בתה האובדת. בשנת 1997 היא סברה על סמך דימיון חיצוני שאישה מאומצת בשם צילה לוין היא למעשה בתה סעדה. אמנם מסמכי האימוץ הראו שלוין אומצה בחיפה ב1948 בעוד שסעדה נעלמה בראש העין מחנה א' בינואר 1950, אבל שתי הנשים לא האמינו לכך. הן ביצעו שתי בדיקות די אן איי אחת באוניברסיטה העברית ושנייה במכון הפתולוגי. הבדיקה באוניברסיטה הראתה שהן אם ובת, אולם הבדיקה במכון הפתולוגי הראתה שאין קשר ביניהן . בעקבות התוצאה השנייה ערכו באוניברסיטה העברית בדיקה נוספת שלאחריה הגיעו למסקנה שאכן אין ביניהן קשר דם. אולם את הנעשה אין להשיב וכתוצאה מהבדיקה החיובית השתכנעו מרגלית עומייסי וצילה לוין שהן אכן אם ובתה ושהתוצאות השליליות הן תוצאה של קונספירציה. פעילים רבים העוסקים בפרשה מצד המשפחות אף הם מאמינים בכך (סיכום טוב של התגלגלות הפרשה נמצא כאן) ופרשת צילה לוין ומרגלית עומיסי הגיעה למעמד של מיתוס בקרב חוגים אלה שכן זה המקרה הראשון שלכאורה הוכחו בו חטיפה וזיוף מסמכים.

לכן פתיחת התיק מחדש וביצוע בדיקות די אן איי חדשות לצביה יעקובי עשויים להיתקל בהתנגדות ציבורית רבה מצד ארגוני המשפחות. אבל אני חושב שמי שרוצה להגיע לאמת בפרשה צריך להיות מוכן להתמודד עם אמיתות לא נעימות ועם הודאה בטעויות. זה מה שארגוני המשפחות תובעים מהמדינה לכן ראוי שיהוו דוגמא בעצמם.  מרגלית עומייסי אמנם אינה כבר בקרב החיים, אולם זו הבעיה אינה בעיה גדטלה. תוצאות הבדיקות הישנות עדיין צריכות להיות שמורות ומלבד את יש לה ילדים שעודם בחיים וניתן לבצע להם בדיקת די אן איי מיטוכונדרי ולהשוות עם צביה יעקובי. אני מתכוון לפנות עם הפרטים הללו לועדת הכנסת לנושא ילדי תימן מזרח ובלקן ואני מבקש שקוראים אחרים יפנו אף הם. אולי כך נצליח להביא את הפרשה לפתרונה.

טוב פתרון חלקי, כי בכל זאת, גם אם באמת יסתבר שצביה יעקבי היא סעדה קוממי זה יפתור רק מחצית מהתעלומה. עדיין תשאר השאלה מה עלה בגורל צביה יעקב המקורית. האם מתה? או שמה אומצה אימוץ חוקי? או אולי בלתי חוקי? אני ניסיתי לאתר פרטים עודותיה במסמכים שונים של בתי חולים ורשימות תמותה והעלתי חרס בידי.