הערה: תוך כדי כתיבת הפוסט הודלפה הטיוטה המלאה של המסמך לאינטרנט, אני אשתדל להגיב עליה במהירות האפשרית
ביום רביעי האחרון התפרסמה בעיתון הארץ כתבה מאת תמר קפלנסקי העוסקת במסמך שהכין משרד הבריאות לגבי מעורבות אנשי רפואה בפרשת ילדי תימן. לפי הפרסום המסמך מפרט את מעורבות הצוותים הרפואיים בניתוק הילדים מהוריהם ובהעברתם לאימוץ לא חוקי. העובדה שמסמך כזה קיים הייתה ידועה מזה כמה חודשים אולם מלבד תיאור כללי שלו לא פורסם דבר מפורט לגבי תוכנו, המקורות שלו ושיטת העבודה שבבסיסו. כך שלא היה ניתן היה להתייחס אליו. בכתבה של קפלנסקי יש בפעם הראשונה פירוט חלקי של הדברים הללו דבר המאפשר התייחסות ראשונית אליו.
נפתח בשורה התחתונה, ממה שעולה מהכתבה ניתן להסיק שהמסמך לא מתבסס על חומרים חדשים ומתייחס לדברים שהם שוליים בפרשה או כאלה שהקשר שלהם אליה מוטל בספק והם מקושרים אחד לשני בצורה של "חבר את הנקודות" כאשר יש פער ניכר בין הממצאים המוצגים למסקנות.
הנקודה הראשונה היא "ניתוק הילדים" או "ניתוק בכפייה" כפי שלפעמים היא מכונה על פעילי העמותות השונות. מדובר בעובדה שבמחנות העולים שבהם נקלטו עולי תימן שעלו בשנים 1949-50, בשל התנאים הקשים ששררו במחנות כל הילדים הקטנים שוכנו בבתי תינוקות במחנות והאמהות הגיעו להניק אותם מספר פעמים ביום, אולם מלבד זאת הטיפול בילדים במשך שאר שעות היממה היה נתון בידי סגל בית התינוקות בלבד. העברת הילדים לבית התינוקות הייתה חובה ולפעמים נעשתה בניגוד לרצון ההורים.
כאשר ילד חלה ההחלטה האם לאשפז אותו בבתי חולים מחוץ למחנה נעשתה על ידי סגל בית התינוקות ללא מעורבות של ההורים שלמדו על כך בדיעבד. כתוצאה מכך ההורים התקשו לעקוב אחר מצב ילדיהם ונוצר הניתוק ביניהם.
דו"ח וב"ם (ועדת בהלול-מינקובסקי) שפורסם ב1968 ציין את ההפרדת הילדים מהוריהם כאחד הגורמים להעלמות. וועדת החקירה הממלכתית עסקה בהרחבה בנושא. מדוע אם כך הועדות הללו מכונות "ועדות טיוח" על ידי הפעילים אשר מעלים על נס את המסמך של משרד הבריאות?
משום שהנושא מלכתחילה לא היה במחלוקת. השאלה העיקרית הייתה מה עלה בגורלם של הילדים לאחר שנשלחו לבתי חולים.
ועדות החקירה הגיעו למסקנה כי הילדים נפטרו ממחלות וכי עקב ניתוק הילדים בשילוב בעיות בתקשורת, תחבורה ומינהל של אותה תקופה גרמו לכך שהודעת הפטירה לא הגיעה להורים בזמן (ולפעמים לא בכלל) ולכן ניתנה להם האפשרות לראות את הגופה או לנכוח בקבורה.
לעומת זאת משפחות רבות ופעילים שונים מאמינים שהילדים לא נפטרו, אלא נמסרו לאימוץ וזאת הסיבה שלהורים לא הראו גופה. לפחות על פי הכתבה ישנו רושם כי המסמך החדש של משרד הבריאות מגלה סימפטיה לטענות המסירה לאימוץ ולכן הם ממהרים לקבל אותו. העיסוק סביב הניתוק כמשהו חדש או מהפכני הוא לא יותר מספין תקשורתי.
שאלת המניע
בכתבה נטען שבקרב אנשי הבריאות באותה עת רווחו תפיסות גזעניות לגבי העולים וזאת על סמך "מחקרים אקדמיים", אך לא כתוב על אילו מחקרים מדובר. לפי הכתבה מחברי המסמך סוברים כי התפיסות הללו שימשו קרקע להצדקה ניתוק ההורים מהילדים. טענה זו משמעותה שהניתוק שנוצר היה מכוון ולא תוצאה לא מכוונת של התנאים הבריאותיים התקשורתיים והמנהלתיים של התקופה. טענה זו היא האשמה חריפה ועומדת בניגוד למסקנות החקירות שנעשו עד כה. על מנת לתמוך בה יש להביא ראיות חזקות בהתאם, אולם כאלה לא נמצאות בכתבה.
למרות שבכתבה עצמה לא מפורטים המחקרים עליהם מסתמך הדו"ח ניתן לאתר חלק מהם על בסיס הציטוטים שמופיעם בכתבה. הציטוט הטוען שראו בעולים כ"אנטיתזה של האדם ההיגייני" לקוח ככל הנראה ממחקרה של דפנה הירש "באנו הנה להביא את המערב" (עמוד 158). המחקר עוסק ביישוב היהודי בתקופת המנדט ולא בתקופת העלייה כך שלא ניתן להסיק ממנו דבר לגבי ההחלטות שהתקבלו בתקופת העלייה שלאחר קום המדינה.
הציטוט השני לפיו:
היתה בעיה של תת-תזונה מאחר שהיה צנע וקיבלו תלושים, ורוב הגברים המירו את זה לערק ולא היה מספיק אוכל בבית.
לקוח ממחקרה של שחלב סטולר-ליס "הדרכה וקידום בריאות בחברות רב תרבותיות: המקרה של העלייה הגדולה לישראל 1949-1956 (עמוד 153). מעניין לציין שבעוד בכתבה הציטוט מיוחס לרופא אצל סטולר-ליס הוא מיוחס לאחות. מחקרה של סטולר-ליס כשמו כן הוא עסק בתקופת בעלייה הגדולת, אך המסקנות שאליהן מגיעה סטולר-ליס מציגות תמונה מורכבת ושונה מזו שמוצגת בכתבה. כך למשל סטולר ליס טוענת שלא מצאה חיזוק לטענה שהצוותים הרפואיים ייחסו את התופעות השליליות לעולים ממוצא מזרחי והעדיפו עולים ממוצא אשכנזי וש:
למרות שלפרקים היו תכונות שליליות כמו "בכיינים": שתוייגו עדתית הרי התבטאויות לגבי היגיינה נמוכה, טיפול לקוי בילדים והזנחה אפיינו את בני כל העדות
(עמוד 150)
במחקר אף מובא ציטוט מפי דברים שכתב ב1953 אריך נסאו (מנהל מחלקת הילדים בבית החולםי העמק בעפולה ואחד מבכירי רופאי הילדים בישראל באותה תקופה) שבו נכתב בין היתר (עמ' 151):
האם התימנייה היא החומר האידאלי לחינוך ולימוד. אמהות אלו ממהרות להסתגל לדרישות הטיפול וההזנה התכליתיים. הן מוכנות תמיד בכל לב להקשיב להוראות ולקיימן
לא בדיוק תפיסה של אמהות מזניחות.
מעבר למסמכים סטולר-ליס ראיינה במחקרה עובדי רפואה רבים שעבדו בעבר עם העולים במחנות, במעברות ובתי חולים. הם אכן מעלים טענות על בערות חוסר היגיינה והרגלים נחשלים של העולים. אולם הגישה שלהן להתמודד עם תופעות אלו הייתה חינוך, לא ניתוק הילדים מההורים והעברתם לאימוץ במשפחות אחרות. למעשה סטולר-ליס כתבה שכאשר עלה נושא פרשת ילדי תימן בראיונות שלה המרואיינים הגיבו בכעס ועלבון על עצם החשד בהם שהם מסרו ילדים לאימוץ. (עמ' 131).
בכל מקרה גם במחקרה של סטולר-ליס אין שום חיזוק לטענה שצוותי הרפואה רצו להוציא ילדים מחזקת הורים ממוצא מזרחי משם שסברו שהם הורים מזניחים ולהעבירם לאימוץ.
אני רוצה להדגיש שאין כאן ניסיון לטעון שלא הייתה גזענות כנגד עולים ממוצא מזרחי, זוהי עובדה שאין עליה עוררין. אלא רק שאין במחקרים הללו בסיס לכך שתפיסות גזעניות הובילו לכך שצוותי הרפואה יצרו ניתוק מכוון סיטוני של ילדים מהוריהם.
סוגיית האימוץ
השאלה העיקרית בפרשה היא כאמור מה עלה בגורל הילדים, לכן הטענה שעל פי המסמך הילדים נמסרו לאימוץ היא זו שיוצרת את העניין הרב ביותר. אולם בחינת המידע שמובא בכתבה מגלה שגם כאן ישנו פער רב בין המידע הקיים לבין המסקנות שמנסים לבסס באמצעותו.
לפי הכתבה המסמך מתבסס ברובו על דו"ח בדיקה שהכינה הפרקליטה דרורה נחמני רוט עבור ועדת החקירה הממלכתית על בסיס פרוטוקולים של ישיבות שערכו גורמים רשמיים שונים בנושא אימוצים ותכתובות רשמיות מאותה התקופה, וצורפו כנספחים. הדו"ח המדובר נמצא בתיק הזה החל מעמוד 14 והפרוטוקולים והמסמכים אחריו. כבר ממבט ראשון ישנה בעיה שכן בסיכום שלה כותבת נחמני רוט במפורש כי:
מהזכ"דים של ישיבות אלה עולה, כי בכל התקופה הארוכה של יותר מעשור – בין 1949 ל-1960 עולה לכאורה כי לא היתה תופעה של אימוץ ילדים מבין עולי תימן, לא ברמה העקרונית ואף לא במקרים ספציפיים שהובאו לדיון במהלך הישיבות בתוך תקופה זו. ההנחה היא, שאם אכן הייתה תופעה של אימוץ ילדים מבין ילדי תימן היה נושא זה מובא בדרך זו או אחרת לאחת הישיבות הרבות של פורום גורמי האמוץ – כפי שהובאו בפניו בעיות סבוכות רבות אחרות – מה שלא כן.
[ההדגשה במקור]
איך אפשר לקחת דו"ח שאומר במפורש שלא מצאו תופעה של אימוצים של ילדים של עולי תימן ולנסות להציג אותו כאילו הוא כן תומך בכך?
אפשר לבוא בטענות על ההתמקדות בעולי תימן בלבד, אבל צריך לזכור שזו הקבוצה העיקרית ממנה הגיעו התלונות (כשני שליש מהתלונות שהוגשו לועדה הגיעו מעולי תימן) כך שההנחה היא שאם אכן הייתה מדיניות של אימוצים המונים מכוונים זה היה צריך להתבטא באימוץ של ילדים מעולי תימן. בכל מקרה בועדה היו מודעים לתלונות מעדות אחרות ואם היו בממסכים אינדיקציה למדיניות אימוץ כזו גם בעדות אחרות היו מציינים זאת.
גם הדוגמאות מתוך המסמכים שמופיעות בכתבה לא תומכות בכך שילדי תימן נמסרו לאימוץ. הראשונות עוסקות בכך שרופאים היו מעורבים באימוצים פרטיים. כדי להבין את המצב החוקי מבחינת אימוצים באותן שנים יש צורך לציין (מה שלא מופיע בכתבה) שחוק האימוץ נחקק רק ב-1960. עד אז לא היה חוק בארץ שהסדיר את נושא האימוצים ולא הייתה חובה חוקית שהאימוצים יעברו דרך רשויות הסעד. לכן גם אנשים פרטיים וביניהם גם רופאים שמשו כמתווכים באימוצים. הדבר לא חדש, אני בעבר כתבתי כל המקרה של ד"ר שטרק (שמוזכר אף הוא בכתבה) שהיה מתווך באימוצים פרטיים במקרים של נשים ונערות שנכנסו להריון מחוץ לנישואין. מקרי האימוצים של ד"ר שטרק נחקרו על ידי וועדת החקירה הממלכתית ולא נמצא שמדובר בילדים הקשורים לפרשה או בחטיפות כלל.
וזאת הנקודה העיקרית, אימוץ פרטי אין פירושו שהוא נעשה ללא הסכמת המשפחה הביולוגית, או שמדובר בילדי עולים או מזרחים או כל דבר אחר הקשור לפרשה. העובדה שהיו אימוצים פרטיים שרופאים נטלו בהם חלק לא אומרת דבר. גם נחמני רוט כותבת בדו"ח שלה ש:
המידע של האמוצים הפרטיים לא נקשר לנושא של אמוץ מי מבין ילדי תימן.
בנוסף לכך במסמכים נוספים בתיק מדובר על כך שהאימוצים שהרופאים תיווכו בהם הם מקרים של לידה מחוץ לנישואים או מקרים בהם הרופאים הכירו את האם הביולוגית לפני הלידה. (עמ' 166-167)
לאחר מכן נכתב בכתבה כי:
על פי דו"ח הבדיקה של נחמני, בין השנים 1954-1948 פעלו בישראל מוסדות פרטיים רבים שבהם הוחזקו תינוקות, בין השאר למטרות אימוץ, בצורה לא מפוקחת. "בחיפה החזיק רופא ממחלקת הילדים בבית החולים רמב"ם, מעין מוסד כזה", נכתב בדו"ח.
זוהי טענה משונה שכן בדו"ח של נחמני רוט הדברים הללו כלל לא מופיעים. דברים דומים כן קיימים בדו"ח ועדת החקירה הממלכתית בעמודים 63-64, רק ששם מצויין שהמוסדות פעלו בתיאום עם מוסדות הסעד וגורמי האימוץ שהיו אז ולא שהיו בלתי מפוקחים.
לאחר מכן מופיעים שני ציטוטים נוספים מתוך המסמכים שנחמני רוט בדקה. הראשון מתייחס למקרה מ-1959 שבו מיילדת פרטית פונה לפקידה אחראית על האימוצים בירושלים ומספרת לה שהיא מטפלת בנערה בת 16 העומדת ללדת ומשפחתה והיא רוצה למסור את התינוק לאימוץ מבלי למסור את פרטי המשפחה הביולוגית. היא גם מציינת שהיא יכולה לדאוג לאימוץ שלא דרך המוסדות ושייתכן שהיא תגיד לנערה שהתינוק מת בלידה. המקרה הועלה לדיון על מנת להתייעץ מה לעשות בו (עמ' 76 בתיק).
אמנם ההערה על כך שהמיילדת תמסור לאם שהילדה שהתינוק מת דומה לטענות שהועלו בפרשת ילדי תימן, אולם כל שאר פרטי המקרה שונים. לפי הפרטים המופיעים נראה שמדובר בנערה שנכנסה להריון מחוץ לנישואין והחשאיות והאימוץ נובעות מסיבות של "כבוד המשפחה". המקרה מתרחש ב-1959 כמעט עשור לאחר תקופת העלייה הגדולה. אין שום אינדיקציה שמדובר בילדי עולים או מזרחים. בקיצור אין סיבה להניח שהוא קשור לפרשה.
הציטוט השני הוא מ-1956 ובו נאמר ש "בבתי חולים שונים לא מראים ליולדת את התינוק אם חושבים שעל האם לוותר". מסיבה כלשהי המשך המשפט "נחוץ ללחום כנגד שיטה זו" לא מוזכר (עמ' 59 בתיק).
כאן מדובר כפי הנראה בסיטואציה של יולדת אשר מסיבה כלשהי מנסים לשכנע אותה למסור את הילד לאימוץ ולא מראים לה אותו כדי שלא תקשר אליו. סביר להניח שמדובר באישה שהייתה מוכרת לרשויות עוד לפני הלידה. אין ספק שזה דבר פסול והמסמך מראה שכך חשבו גם הרשויות. אבל האם זה קשור לפרשה?
אין כאן שום אזכור לכך שהילד נלקח במרמה ללא ויתור. אין שום אזכור על אילו בתי חולים מדובר, בכמה מקרים מדובר, מי היו היולדות. זה רחוק מאוד מהוכחה כלשהי.
אבל כדאי לשים לב גם לסעיף יג) באותו עמוד שאומר: "ילדים ממשפחות מרובות ילדים – לא לקבל ויתור!". והרי בכתבה מנסים לשכנע אותנו שהורות של הורים מזרחיים נחשבה לקויה בין היתר בשל ריבוי הילדים ולכן ניתקו אותם מהם. ואילו פה שחור על גבי לבן במסמך רשמי של רשויות האימוץ אמירה ברורה, ריבוי ילדים אינו סיבה להוציא ילד ממשפחתו, אפילו אם המשפחה מעוניינת למסור ילד לאימוץ אין לקבל זאת.
דברים נוספים
עוד כמה הערות על דברים שעלו בכתבה:
- כאשר מוצגות מסקנות ועדות החקירה נכתב כי חמישה ילדים נתגלו על ידי המשפחות, זה לא נכון. מתוך החמש (כולן בנות) אחת לא נעלמה (המשפחה התלוננה על ניסיון חטיפה). אחת אומצה בהסכמת האב ואחיה פנו לחפש אותה. אחת נתגלתה על ידי המשטרה ב-1963 במשפחת אומנה לאחר שהמשפחה שנטשה אותה בהיותה תינוקת פנתה למשטרה לחפש אחריה, המשפחה פנתה שוב לוב"ם מסיבה כלשהי. שתי ילדות נמצאו מאומצות על ידי ועדות החקירה (אחת על ידי וב"ם ואחת על ידי וועדת החקירה הממלכתית. פרטים נוספים כאן.
- נכתב כי: "…הוארך החיסיון על חומרים ארכיונים אחרים שלא עלו במסגרת הוועדות ועשויים לשפוך אור על הפרשה."
הכוונה להארכת חיסיון על חומרים בטחוניים רגישים (חומרים של גופי מודיעין, חומרים של הוועדה לאנרגיה אטומית, המכון הביולוגי) שנכנסה לתוקף ב2019 (ראו תקנות הארכיונים).
מה הקשר לפרשה? לא ברור. אבל לא נכתב שהם קשורים, אלא רק שהם עשויים להיות. זו דוגמא לכתיבה של דבר שהוא נכון ובמבט ראשון נראה מחשיד, אבל בפועל חסר משמעות. - בכתבה מובא קטע מתוך עדותה של יהודית דוראני שהייתה מטפלת במחנה עין שמר שאמורה ללמד על התנגדות ההורים ללקיחת הילדים לבית התינוקות. אולם לא מצוטט החלק הראשון בתיאורה שבו היא אומרת:
יש הורים שיש להם 10, 8 ילדים. לא כל כך התנגדו. ובאו לשאול אותי, אמרתי להם אל תדאגו, יש אוכל פה חם, ואנחנו שומרים. הרגעתי אותם בתימנית, ולא ראיתי שהרבה התנגדו, רק נערות שיש להם אחד ילד."
(עדות יהודית דוראני עמ' 13-14)
לסיכום בחומרים שפורסמו בכתבה אין דבר חדש וודאי שאינם מצביעים על חטיפה או מפריכים את מסקנות ועדות החקירה. כאמור הם מוצגים פה בצורה של "חבר את הנקודות", לוקחים שלושה דברים שהם ידועים:
- ילדים נלקחו לטיפול ונמסר להוריהם שנפטרו מבלי שראו גופה או נכחו בקבורה.
- היו רופאים שהיו מעורבים באימוצים.
- לחלק מצוותי הרפואה היו תפיסות גזעניות בנוגע לעולים.
ומנסים לקשור אותם לידי פרשה אחת, אולם מבלי להראות בפועל את הקשר ביניהם, אין פה שום ראייה שהילדים שנמסרו לאימוץ הם אותם ילדים שהמשפחות התלוננו לגביהם.
לעומת זאת ועדות החקירה בדקו באופן פרטני מה עלה בגורלו של כל ילד שהתקבלה לגביו תלונה. הם עברו על כל מסמכי בתי החולים ובתי הקברות שהיו זמינים , בדקו את כל תיקי האימוצים ואף חקרו את זהותם של מאומצים "חשודים". התוצאה של החקירות היא מידע ספציפי לגבי כל ילד שמראה שהרוב המכריע נפטר, רק שתיים נתגלו מאומצות ללא ידיעת המשפחה (והסיפור שלהן מורכב) ואחוז קטן שלא הצליחו לגלות מה עלה בגורלם וייתכן שחלקם בחיים.
אין בחומרים שהוצגו פה שום דבר שמשנה את המסקנות הללו
לבסוף עלי לומר שמהחומר שעולה בכתבה, לדעתי אופן כתיבת המסמך הוא לקוי ביותר והחלטת משרד הבריאות להפנות אותו לביקורת של היסטוריונית היא נכונה.
א.א. קונספירציות 
