דניאל דה מלאך הוא ד"ר לסוציולוגיה ממכללת ספיר. בשנים האחרונות הוא החל לעסוק בפרשת ילדי תימן כאשר הוא נוטה לצד שמאמין בטענות החטיפה (הוא נמנע מאמירות מפורשות בקשר לגורל הילדים אך הוא דוחה את מסקנות ועדות החקירה לגביהם וטוען כי שיעורי הפטירה של הילדים אינם הגיוניים). במאי 2023 הוא פרסם מאמר דעה ארוך בעיתון הארץ (שבגרסת הדפוס הופיע בעמוד הראשון) שבו טען כי ועדת החקירה הממלכתית שחקרה את פרשת ילדי תימן הונתה את הציבור. המאמר זכה לתהודה גם באמצעי התקשורת אחרים ובכנסת. בפוסט אני לא אתייחס למאמר בהארץ, אלא למסמך שדה מלאך פרסם ברשת, המסמך הוא גרסא מורחבת של מאמר הדעה עם מראי מקום דבר שמאפשר לבחון ישירות את טיעוניו. את הגרסא המורחבת ניתן לקרוא כאן.
המסמך מכיל טענות רבות, מפאת קוצר היריעה לא התייחסתי לכולן, אלא רק למה שחשבתי שהן המרכזיות. למרות זאת פוסט התגובה יצא ארוך ולקח זמן רב לכתוב אותו. בנוסף תוך כדי גם פרצה המלחמה והאתר של ארכיון המדינה עבר התקפת סייבר שכתוצאה ממנה לא ניתן לחפש באתר ולהגיע לתיקים שכבר נסרקו. למרבה המזל רוב התיקים הקשורים בפרשת ילדי נגישים דרך מאגר אחר של הארכיון. כך שרוב הקישורים בפוסט תוקנו (גם מאמץ שגזל זמן), אך עדיין חלק מהתיקים נשארו לא נגישים. היכן שכך הדבר השארתי את הקישור המקורי עם ציון שאינו זמין בתקווה שבעתיד הוא יהיה.
בגלל המלחמה גם התלבטתי אם הזמן מתאים לפרסם את התגובה, אבל לאור זה שדה מלאך החל להרצות על התיאוריה בכנס אקדמי שלו החלטתי גם לפרסם את הממצאים שלי.
לצורך השלמת התמונה בנוגע לטענות שלא עסקתי בהן אני ממליץ לקרוא בבלוגים של אבשלום בן צבי, אבי פיקאר, דנה מור (חלק 1, 2, 3, 4, 5) ואצל נונה דולברג (פוסטים 1,2,3,4).
בשביל האנשים שרוצים רק את התקציר אציין שהמסקנה שלי הינה שהטענות שלו על זיוף נרחב אינן מחזיקות מעמד בבדיקה מקרוב. חלקן פשוט שגויות מהיסוד, במובן שדה מלאך טוען שבמקור מסויים כתוב משהו אחד ובקריאה של המקור אני מוצא שכתוב שם משהו אחר. בחלק מהמקרים העובדות שהוא מציין נכונות, אבל הוא נותן להן פרשנות מרחיקת לכת ומתעלם מהסברים פשוטים יותר.
מעבר לניתוח הטענות ההיסטוריות קריאת המסמך מחייבת גם ניתוח של הרטוריקה שלו מכיוון שהוא עושה שימוש (בין אם במתכוון ובין אם לאו) במספר טכניקות רטוריות שנפוצות אצל מפיצי תיאוריות קונספירציה. בין היתר:
ציד אנומליות – חיפוש כל מני דברים "משונים" בקצה יכולת ההבחנה שלנו ובניית תילי תיאוריות על סמך אותם דברים תוך התעלמות מהסברים פשוטים יותר. זו יכולה להיות יכולת ההבחנה במובן הפשוט כמו אנשים שמוצאים סימנים לתרבויות על הירח או מאדים על בסיס כמה פיקסלים בתמונות של נאסא או במובן יותר מופשט של יכולת ההבחנה של אירועים היסטוריים.
דרישה מהגרסה המקובלת לרף הוכחה ברמה שהיא פרקטית כמעט בלתי אפשרית בעוד שטענות הקונספירציה לא נדרשות לזה כלל – זה יכול להתבטא בדרישה מהגרסה המקובלת לעוד ועוד ראיות תוך כדי פטירת הראיות הקיימות כחשודות, מזוייפות וכדומה. אבל, כאשר יהיו ראיות חדשות שתומכות בגרסה המקובלת אז גם הן יחשדו כמזוייפות.
לעיתים הדרישה תהיה לסוג ראיות בעל האיכות הגבוהה ביותר האפשרית תיאורטית (אבל לא פרקטית) והתעלמות מכל חומר אשר לא מגיע לסף האיכות הזה.
מאותה סיבה כל סימן קטן ל"בעיה" כמו סתירות בין עדויות או טעויות גם בנושאים שוליים משמשות כתירוץ על מנת לפטור את התימוכין בגרסה המקובלת כלא אמינים.
לעומת זאת טענות קונספירציה ניתן להעלות על סמך כמעט כלום, אבל המשקל שיינתן לה הוא זהה או רב יותר מהגרסה המקובלת.
"אני רק שואל שאלות" – כאשר אין תימוכין של ממש לטענה מנסחים אותה בצורת שאלה ומתחמקים מצורך לעמוד מאחוריה.
בלבול בין בירוקרטיה למהות – למערכות מנהלתיות גדולות יש כללים של התנהלות, הכללים הללו נכתבו לתנאים מסויימים והם לעיתים קרובות שרירותיים. כאשר התנאים משתנים הדבר עלול לגרום לתוצאות אבסורדיות. אבל אין פירושו של דבר שזו המציאות.
העדר הגיון עקבי – ניסיון לסתור את הגרסה המקובלת בכל צורה אפשרית גם אם הטענות השונות לא מתחברות לתיאוריה אחרת בצורה עקבית.
- רקע היסטורי ומסגרת הפרשה (ארוך, קוראים הבקיאים בנושא יכולים לדלג לתת הפרק הבא)
דה מלאך בחר לעסוק בבחינת העדויות והתיעוד ממחנה ראש העין בלבד. לטענתו זה נעשה משום שממחנה זה נשמר תיעוד עשיר. זה נכון, אבל ראוי לשים לב להשלכות של הבחירה הזו. בבחירה לעסוק רק במחנה העולים דה מלאך בוחר להתמקד רק בעולי תימן שעלו בעלייה הגדולה מסוף 1949 ועד אוגוסט 1950. זוהי קבוצת אוכלוסייה שיש לה נסיבות ייחודיות שמשפיעות על המסקנות בנושא התיעוד.
החל מקיץ 1949 התחיל זרם גדול של עולים לנוע מתימן לכיוון העיר עדן (שהייתה אז מושבה בריטית) ממנה ניתן היה לעלות לישראל. העולים עשו את המסע לרוב ברגל או על בהמות מסע, במדבר תחת השמש הקופחת תוך שהם חוצים איזורים בהם ישנה מלריה ונתונים להתקפות של שודדים. העולים התרכזו במחנה של הג'וינט במקום שנקרא חאשד. המחנה עצמו היה קטן וללא תשתיות רפואיות וסניטריות ויכול היה להכיל היותר 1000 עולים כאשר בפועל היו בו למעלה מ-10,000 בזמני השיא. כאשר העולים הגיעו למחנה הם היו תשושים, רעבים והרבה מהם גם חולים. הצפיפות והתנאים במחנה רק החריפו את מצבם. אחרי ביקור של מנכ"ל משרד הבריאות במחנה בספטמבר 1949 (דו"ח מהביקור נמצא בתיק הזה (התיק לא זמין, נקרא "קשרים עם הגולה (לפי אלף – בית אותיות נ-צ')", שייף למשרד הדתות) עמ' 82-90 הוחלט לפתוח במבצע חירום להעלאת העולים ובמסגרתו נפתחו שני מחנות חדשים רק לעולי תימן – עין שמר וראש העין.
בגלל ההליך ההקמה המזורז והקליטה המהירה של עולים רבים היו כשלים רבים באדמיניסטרציה של המחנות. בין היתר גם ברישום הפרטים האישיים של העולים. תרמו לכך גם פערי השפה והתרבות בין העולים והקולטים. לתימנים למשל הייתה שיטת שמות שונה מהמוכר אז בארץ. השיטה התבססה על שם פרטי שם האב שם הסב ושם החמולה. בנוסף עיברות השמות (למשל מסאלם לשלום) היה נפוץ.
העולים, כאמור הגיעו לארץ במצב רפואי לא טוב וגם התנאים במחנות העולים עצמם היו קשים ביותר ונדרש היה לאשפז רבים מן העולים בבתי חולים. בשל התנאים הקשים, הילדים הקטנים (עד גיל שנתיים לערך) רוכזו בבתי תינוקות שאליהם הגיעו האימהות להניק אותם. כאשר ילד חלה הוא הופנה לבתי חולים על ידי צוות בית התינוקות ללא מעורבות ההורים ובמקרים רבים נשלחו יחד מספר ילדים. גורמים אלה תרמו עוד יותר להגדלת השיבושים ברישומים. מתוך הנסיבות הללו צמחה הבעיה של העלמות ילדי תימן.
ב"העלמות" צריך להבדיל בין שתי תופעות שונות. האחת, ילדים שנשלחים לבתי חולים ובשלב מסויים לא יודעים איפה הם ומה קרה איתם. אלו הם מיעוט מבין התלונות ופה שיבושי השמות והרישומים תרמו תרומה נכבדת (יחד עם אי-שימור של תיעוד במשך השנים). השנייה היא ילדים שנפטרו ונקברו ללא נוכחות הוריהם. במקרה זה הנהלת המחנות והמשפחה קבלו הודעה על הפטירה, אבל בגלל קשיי תחבורה ותקשורת ההודעה התקבלה באיחור או שהם לא הספיקו להגיע בזמן לקבורה. בזמנו הורים רבים האמינו להודעות הפטירה והחשד בהן התעורר רק בשלב מאוחר יותר. אלו הם רוב מקרי התלונה.
פרשת ילדי תימן התחילה מאותם מקרים של התופעה הראשונה. מערך הקליטה היה מודע לבעיה וניסה לפתור אותה אם כי הקצב היה איטי. מהמחצית השנייה של 1950 והלאה כבר כמעט שאין מקרים כאלו. התופעה השנייה לא נראה שהטרידה כל כך את מערך הקליטה, הרושם שאני קבלתי הוא שמבחינת המערכת אם היה רישום שהילד נפטר פה נגמר הסיפור. השאלה אם ההורים האמינו או לא, לא ממש עניינה אותם. עם שיפור התנאים בישראל התופעה הזו דעכה עד אמצע שנות ה-50. בכל אופן התקופה של סוף 1949 עד תחילת 1950 היא התקופה שבה ישנו הריכוז הגבוה ביותר של תלונות על ההעלמות משתי התופעות.
היום ההגדרה של הפרשה התרחבה מאוד והיא כוללת מקרים משנות ה-30 עד שנות ה-80 של המאה שעברה. כתוצאה מכך מקרי ההעלמות מקרב עולי תימן בשנים 1949-1950 כבר אינם מהווים את רוב מקרי הפניייה לוועדות ולארגונים הפועלים בנושא. נוספו אליהם מקרים בעלי אופי שונה וניתן לחלק אותם לשני סוגים עיקריים:
א. מקרים של ילדים שחלו והוריהם לקחו אותם לבתי חולים ומאוחר יותר נמסר להם שהילדים נפטרו.
ב. מקרים של ילודים שנפטרו סמוך ללידה.
בד"כ למקרים הללו רמת התיעוד טובה בהרבה, לפחות במקרים שהתרחשו לאחר קום המדינה. לכן לא ניתן להכליל מהמסקנות של דה מלאך על שאר המשפחות שנסיבות התלונות שלהן הן אחרות.
- הסתירות בין המסמכים והעדויות
דה מלאך מנסה לתקוף את אמינות המסמכים באמצעות הצבעה על ההבדלים בינם לבין עדויות המשפחות. הוא פותח בשאלה:
אם אכן מידע רב כל כך על הפטירה והקבורה נרשם, מדוע הוא נותר עשרות שנים עלום מבחינת ההורים, ובמקרים רבים אף מבחינת רשויות המדינה?
התשובה לכך היא שההורים לא חיפשו אחרי המידע. רוב ההורים העידו כי קבלו בזמן אמת את הודעת הפטירה והאמינו לה. רק לאחר שנים רבות החלו לחשוד באמיתותה. ועדת החקירה הראשונה, ועדת בהלול-מינקובסקי (וב"מ), שהוקמה ב1967 אתרה חומר רב. לפניה היו מספר חקירות משטרה שאומנם היו פחות איכותיות, אך עדיין הצליחו לאתר תיעוד של פטירה עבור כמחצית מהתלונות שעסקו בהם. (וכן ראו גם בתיק הזה עמוד 330 – (התיק לא זמין – נקרא "נעדרים ילדי תימן" של המטה הארצי של משטרת ישראל).
ממשיך דה מלאך:
הייתכן שהייתה הוראה מלמעלה להסתיר הסברים ומסמכים לאורך עשרות שנים?
לא.
כך ללא שום ראיות מכניס מעלה דה מלאך טענות קונספירציה במסווה של "רק שואל שאלות".
דה מלאך ממשיך ומצביע על "בעיות במסמכים" כמו שיבושי שמות נרחבים ואי-התאמות ביניהם. ובכן ברכותיי, הוא מוצא את בעיית שיבושי השמות והבלגן ברישומים שכל אנשי הממסד הקולט מעידים שהיו, אבל תומכי נראטיב החטיפות מתכחשים להם.
אלא שדה מלאך בוחר להתמקד בהבדלים בין עדויות המשפחות לבין המסמכים ומצרף לשם כך כל מיני סטטיסטיקות שערך. הוא מסיים באמירה:
מכיוון שברוב ברור של המקרים מסמכי הפטירה סותרים את העדויות בעל פה באופן בוטה, אי אפשר לקבל את מה שכתוב במסמכים ללא שאלות
הנקודה שלו היא שהפערים בין העדויות למסמכים מעלים שאלות לגבי אמינות המסמכים, לעומת זאת בעדויות הוא אינו מטיל ספק. זאת למרות שהעדויות בפני ועדת כהן-קדמי נתנו למעלה מ-40 שנה לאחר האירועים (וגם אלו שנתנו לוב"מ 17-18 שנים אחרי). רק הזמן הרב שחלף והשפעתו על הזכרון יכול להסביר רבים מההבדלים. במיוחד שבחלק מהמקרים מדובר בהבדלים שוליים (מישהו העיד שהוא זוכר שהילד אושפז בצריפין אך בפועל הוא אושפז בתל השומר).
אכן, גם במסמכים עצמם עלולות להיות טעויות עקב אי הסדר (במיוחד הדבר נכון לגבי גילאי הילדים כפי שלמשל ד"ר יהל, ששימש כמנהל אגף בתי החולים במשרד הבריאות, כתב בעבר). וכן, יכולות להיות גם טעויות של הועדות בזיהוי הילדים, כלומר הם סוברים שמסמכים מסויימים עוסקים בילד אחד בעוד שבפועל הם עוסקים בילד אחר עם פרטים דומים. כל אלה לא מצביעים על זיוף של מסמכים כוזבים.
בנוסף חלק מהסתירות הן לא באמת סתירות. למשל דה מלאך מאשים שהועדה שהגיעה למסקנה שהילד חיים בהגלי נפטר בדג'אני התעלמה בכך מעדות אביו שנמסר לו שחיים לא הגיע לשם. רק שמסקנות הועדה היו שאושפז תחת שם מאוד משובש ולכן כאשר חפשו אותו ברשימות לא מצאו אותו.
הוא גם קובע שילדים שנפטרו תוך זמן קצר הוא דבר שאינו סביר מבחינה רפואית וזאת למרות שאינו רופא ומתבסס רק על עדויות ממרחק של שנים רבות. הטיעון הזה הזכיר את סיפורה של ד"ר ווביט וורקו מנגיסטו על התקופה שהייתה במחנה פליטים בסודן במהלך העלייה שלה מאתיופיה לישראל (שבעלת קווי דמיון רבים לעליית יהודי תימן):
אחרי כמה ימים במעבר הגבול הם הובלו למחנות הפליטים, ובראשם אום ראקובה, וודהילו וטווטוואה, שם שוכנו לצד פליטים שאינם יהודים. עד מהרה גילו כי תלאות המסע הרגלי היו רק ההקדמה. "התנאים במחנה היו נוראיים. המזון היה בלתי ראוי לאכילה וגרם לקלקולי קיבה. כמעט ולא אכלתי. בשביל חצי ג'ריקן מים היה צריך לחכות במשך שעות בתור. אנשים סביבנו התחילו למות: מקלקולי קיבה, ממלריה, מחוסר תזונה. ואני לא מדברת רק על מבוגרים או ילדים קטנים, אלא גם על צעירים. בן דוד שלי, למשל, היה בן 18 כשנפטר. היה לי בן דוד אחר ששני הילדים שלו מתו במחנה, אבל הם היו תינוקות כך שזה לא היה בלתי צפוי. היינו פוגשים קרובי משפחה, הם נראו לנו בריאים וחזקים, ואחרי כמה שעות או ימים הם מתו. שאלנו את עצמנו: 'בשביל זה באנו לפה? בשביל למות?' הייתי בטוחה שגם אני אמות בקרוב".
בכוונה בחרתי עדות לא מתוך הפרשה, אלא מאירוע אחר בעל מאפיינים דומים. זאת על מנת להראות שתופעה של פטירה מהירה יחסית גם של מישהו שלכאורה נראה בריא יכולה להתרחש (במיוחד בתנאים של רעב, תשישות, והעדר תנאים סניטריים) ואינה יחודית לפרשת ילדי תימן.
יש לזכור, העובדה שישנם שיבושים וטעויות אין משמעה שאי-אפשר להבין שום דבר לגבי גורל הילדים. ניתן עדיין במרבית המקרים, חרף הטעויות, להבין במי המסמכים עוסקים ולתת תשובה בנוגע לגורל הילדים. ניקח לדוגמא את המקרה של שמעה זבטני שאותו דה מלאך מביא כדוגמא למקרה שבו הפערים בגילאים בין המסמכים לעדות המשפחה הינו גדול מאוד.
לפי רשימות העלייה של הג'וינט, שמעה הייתה בת 8:
בפנקס רישום העולים של מחנה ראש העין א עמ' 3-4. ניתן לראות שברישום במחנה העולים נהיה בלגן בגילאי הילדים ושמעה נרשמה כבת 12:
בתיק החקירה בוב"מ ישנו רישום (כנראה על פי עדות המשפחה) שהייתה בת 11 לפני העלייה.
בתיק החקירה של ועדת שלגי ישנו רישום של משרד הפנים לפיה היא ילידת 1941 וכן טופס תלונה של המשפחה שבו רשום שהיא הייתה בת 6. שלגי הגיעו למסקנה שהגיל הנכון היה 8. בעדות שלו בועדת כהן-קדמי האחיין שלה טען שהייתה בת 8 בהתבסס על המסמכים. בתיק הרפואי שלה נרשם שהייתה בת 14 והרישום הזה המשיך איתה הלאה למסמכי האשפוז, הפטירה והקבורה.
אז הגיל שלה כפי שהוא משתקף בעדויות ובמסמכים אינו אחיד, אפילו דה מלאך נופל כאן כאשר בטיוטה הוא כותב שהייתה בת 6 ואילו במאמר בארץ היא בת 8.
אבל בתיק החקירה בוב"מ קיימת עדות דודה, שאימץ אותה לאחר מות אביה, לפיה שמעה חלתה באוהל המשפחה ושכנים הזעיקו את רופא המחנה שהורה לשלוח אותה באמבולנס לבית החולים פרדס-כץ. בתיק החקירה נמצאת ההפנייה חתומה על ידי הרופא. רשומים בה שמה המלא, שמעה חיים צאלח זבטני, תאריך העלייה ומספר הכרטיס של המשפחה שלה (שהוא מספור פנימי של מחנה העולים). כל אלה יוצרים זיהוי וודאי שלה.
אז כן, איפשהו נפלה טעות בגיל שלה, הדבר לא מפתיע עקב אי-סדר ברישומים כפי שניתן לראות, אבל הזיהוי ודאי. ועדת כהן-קדמי שגתה כשלא התייחסה לטעות בגיל במסמך המסכם שלה, אבל זה ענין מינורי.
מהצד השני מה ההגיון בזיוף? אנו יודעים כי שמעה זבטני פונתה לבית החולים, מדוע נדרש לזייף את ההפנייה? ואם היה זיוף, ברור שלמזייף הייתה גישה למסמכיה האישיים, למה שירשום גיל שגוי? ובכלל שמעה זבטני לא הייתה תינוקת אלא בת מספר שנים והייתה חולה, לכן היא איננה מועמדת טובה לחטיפה.
גם הבדלים במין הילד יכולים לנבוע מטעויות, כך עולה ממסמך בנוגע לילד שאושפז בהדסה ראש העין שאינו בין הילדים שמשפחתם התלוננה על העלמותם:
(לקוח מתוך תיק מסמכים שהוכן לקראת עדותו של ג'ורג" מנדל, מנהל בית החולים הדסה ראש העין, עמ' 92)
אני לא רוצה להכנס לעומק לבחינת יתר המקרים שהוא מזכיר פה גם מפאת קוצר היריעה וגם מפני שאני סבור שזהו אינו הטיעון המרכזי של דה מלאך. בנוסף הדבר נעשה על ידי אחרים. בעבר כתבתי פוסט על התפתחות העדויות והראיתי שהבדלים בין המסמכים לעדויות מצטמצמים ככל שהעדויות קרובות יותר לאירועים. דנה מור בחנה מספר מקרים מתוך הרשימה שדה מלאך הזכיר והגיעה למסקנות דומות (ראו קישורים בתחילת הפוסט). אינני רואה עוד צורך להתעמק בכך.
- התיעוד הרפואי
דה מלאך ממשיך בהתמקדות ספציפית באמינות התיעוד הרפואי. הוא פותח בטיעון שהתיעוד הרפואי מוגבל שכן הודעות הפטירה, שהם לטענתו "המסמך האמין והמקובל לקביעת מוות" "נעלמו" למעט מקרה אחד. הטענה הזו היא דוגמא לבלבול שלו בין בירוקרטיה למהות. הודעת הפטירה היא מסמך מנהלי שנועד להודיע לרשויות שאדם נפטר כדי שיעדכנו את הרישום. לכן מוגדר בתקנות ונהלים איזה טופס למלא, עם אילו פרטים בכמה עותקים ולאן לשלוח. רק בגלל שזהו הנוהל אין פירושו שתיעוד אחר הוא פחות אמין.
אפשר לטעון שהאמינות של תעודת הפטירה נובעת מזה שצריכה להיות עליה חתימת הרופא שקבע את הפטירה. אבל חתימה כזו גם נמצאת בתיקים הרפואיים של הילדים, מדוע אם כן התיקים הללו אינם מספקים ואף נחשדים כמזוייפים? האם הדבר נובע מכך שבניגוד להודעות הפטירה תיקים כאלה נמצאו במספרים גדולים?
כמו כן, דה מלאך מציע קנונייה רחבה לזיוף מסמכים, כזו שיכולה בקלות לזייף הודעות פטירה לו חפצו בכך מארגניה. כך שממילא מציאת הודעות פטירה לא תשכנע אותו והדיון על האמינות של המסמכים השונים מיותר.
מדוע לא נמצאו הרבה הודעות פטירה מהתקופה הרלוונטית? משום שתקנות הארכיונים מגדירות כי ניתן לבער הודעות פטירה 15 שנים לאחר הפטירה. ועדת החקירה הראשונה (וב"מ) הוקמה 17 שנים לאחר הפטירות של הילדים לכן לא נמצאו כמעט הודעות פטירה. לעומתן נמצאו מסמכים רבים אחרים כמו תיקים רפואיים (ביעור לאחר 20-25 שנה) וספרי פטירה (100 שנה). לכן וב"מ גם מצאה הרבה תיקים רפואיים של ילדים בעוד שהועדות שקמו מאוחר יותר כמעט ולא מצאו והסתפקו בדרך כלל בספרי הפטירה או מסמכים אחרים. ואם מישהו ישאל מה לגבי רישיונות קבורה שניתן לבער אותם לאחר עשר שנים, מדוע כן נשתמרו רשיונות קבורה מהשנים הרלוונטיות?
אז באמת לשכות הבריאות ביערו אותם, מה שנמצא אלו הם הרשיונות שחברות הקדישא שמרו אצלם (ראו כאן עמ' 131).
הטענה השנייה של דה מלאך עוסקת במספר מקרים בהם הועדה רשמה שילד כלשהו "נפטר במחנה ראש העין" ולא "נפטר בבית החולים במחנה ראש העין". ההיגיון של הטיעון הוא ככה: רשום "נפטר במחנה" ולא "נפטר בבית החולים במחנה ראש העין" ← הילד בטוח לא נפטר בבית החולים ← הילד בטוח נפטר בבית התינוקות במחנה ← אהובה גולדפרב, שהייתה המפקחת הראשית על בתי התינוקות במחנות העולים, טענה ב1966 שלא זכור לה מקרה אחד של פטירה בבית התינוקות ← שח-מט.
רק שכל אחד מהשלבים האלה לקוי. למשל לילד צדוק חתוקה יש תיק רפואי מלא מבית החולים הדסה ועדיין נרשם שנפטר במחנה. לילדה שמחה בת אהרון יצחק ומרים עווד ולילד סלם חג'בי אמנם לא נמצאו מסמכים מהדסה ראש העין, אבל ברישומי המחנה נרשם שנפטרו בבית החולים שבמחנה. עצם זה שרשום רק "נפטר במחנה" לא בהכרח סותר שהפטירה הייתה בבית החולים של המחנה.
גם אם ילד לא נפטר בבית החולים של המחנה אין זה בהכרח אומר שנפטר בבית התינוקות. חלקם היו גדולים מדי כמו חנה רצבי שהייתה בת כארבע עד שש או זהרה מרחום בת השלוש. גם סלם חג'בי שהוזכר קודם היה בן שנתיים-שלוש ולפי עדות אמו לא היה בבית התינוקות, אלא נלקח ישירות מהאוהל לבית החולים. היו גם מקרים שילדים קטנים נפטרו באוהלים, כך עולה למשל מרישומי התמותה במחנה (ראו כאן עמ' 8).
ולבסוף, 15 שנים אחרי סגירת המחנות אהובה גולדפרב לא זכרה מקרה של פטירה בבית התינוקות, האם זה אומר שלא היו בכלל? הנה מקרה מעניין, אמה של מזל זקן העידה כי בתה נפטרה בבית התינוקות בעין-שמר בנוכחותה. למי דה מלאך יאמין, לאם או לאהובה גולדפרב?
היעד הבא של דה מלאך הוא מסמכי בית החולים הדסה ראש העין. לטענתו ישנם 37 מקרים של ילדים שלגביהם הוגשה תלונה בגין העלמותם ושנמצאו מסמכים שלהם מבית החולים. מתוכם ב 22 מקרים, לטענתו, ישנן "אי התאמות בוטות" בין התיקים הרפואיים למפקד היומי (שדה מלאך קורא לו בטעות יומן אשפוז), אך הוא לא מפרט באילו מקרים כך שלא ניתן לבדוק אותם. מניסיוני אי התאמות אכן קיימות. לדעתי הן נובעות מהניהול האדמיניסטרטיבי הבעייתי של בית החולים שהוקם במהלך חירום ללא הרבה משאבים.
דה מלאך טוען ש"בדיקה מעמיקה" חושפת שלל בעיות המצביעות על זיוף. ה"בעיות" הן:
א. כתב היד בגיליון החולה שבו נרשם שם הילד שונה מזה של הרופא שרשם את האבחנות הרפואיות.
זו לא תהיה הפעם היחידה בפוסט הזה שדה מלאך הופך עצמו למומחה להשוואת כתבי יד. בכל מקרה זו "בעיה" רק למי שמבחינתו האפשרות שכאשר ילד הגיע לבית החולים מנהלן מילא את פרטיו האישיים על גיליון חדש ולאחר מכן העביר אותו לרופא שמילא את האבחנות נחשבת למופרכת.
ב. חלק מהגליונות עברו עריכה זמן רב לאחר שהחולה עזב את בית החולים.
מה שדה מלאך מתכוון אליו מופיע במסמך הנ"ל (שעקב איכות הצילום קשה בקריאה), אך רשום בו כי ד"ר מנדל לקח אליו כ650 גליונות חולים וכרטיסיות כדי למלא את הגליון הסופי:
(מקור: כאן עמוד 21)
מילוי הגיליון הסופי של החולה הוא סיכום של כל ההליך הרפואי, מטבע הדברים הוא נעשה רק לאחר סיום האשפוז. רצוי כמובן שהסיכום יערך קרוב ככל האפשר לסיום האשפוז, אבל כאשר ישנו עומס רב (כפי שהיה בהדסה ראש העין) הדבר נדחה. זה אכן לא אידאלי, אבל האם הוא מעיד על זיוף?
דה מלאך לא מציג שום ראיה שמצביעה על כך שבמילוי גיליון המחלה נוספו פרטים חדשים או שהפרטים המקוריים עברו שינוי או שגיליון המחלה עבר שינוי דרסטי והחולה, שנרשם בתחילה כי עזב את בית החולים בריא, נרשם לפתע כחולה שנפטר.
הכמות הגדולה של הגליונות (למעלה מ-650) מהווה הוכחה שלא כך הדבר. הרי הכמות הזו גדולה מספר מונים מ-37 הנעלמים שדה מלאך מזכיר וכן ממספר הנפטרים מהדסה ראש העין בכל תקופת קיומו (ראו בהמשך הפוסט). כך שברור שהעריכה המאוחרת לא נועדה להסתיר חטיפות וזיוף מותם של ילדים.
ג. הגליונות של הדסה ראש העין נעלמו ונמצאו מחדש "באופן מסתורי" לאחר סגירת בית החולים בסוף 1951
פה נדרשת צלילה לעומק שכן דה מלאך כבר עושה כאן בלגן שלם בין מספר דברים שונים. בהקשר שהוא מדבר עליו הגליונות הם גליונות המחלה של הילדים. לטענתו המשטרה עשתה בהם שימוש כדי לקבוע פטירה. הוא מזכיר שני מקרים שבהם לכאורה המשטרה קבעה פטירה על סמך הגיליונות שנמצאו, רחל כהן מ-1955 ולאה שרעבי מ-1958, אולם עיון בהם מראה שאין כך הדבר.
במקרה של רחל כהן התקבלה תשובה מהדסה שבבדיקה בספר החולים של הדסה ראש העין לא נמצא רישום שהיא אושפזה שם. מסקנת החקירה הייתה שהיא בכלל אושפזה ונפטרה בבית החולים דג'אני ביפו והיא מבוססת על התיק האישי שלה שנמצא שם. במקרה של לאה שרעבי התקבל מכתב מהדסה שהיא נפטרה, המכתב עצמו לא נמצא בתיק ובמסמכים שקיימים לא מפורט על סמך מה הדסה הודיעו שהיא נפטרה. עם זאת ככל הנראה מדובר גם כאן בעיון בספר החולים של הדסה ראש העין. המשטרה עצמה לא מצאה שום גיליון.
(ראו תיק רחל כהן עמ' 31)
(תיק לאה שרעבי עמ' 19)
כלומר מבין שני המקרים שהוא מציין כדוגמא לקביעת מוות על בסיס גליונות מחלה מהדסה ראש העין, אחת כלל לא נפטרה בהדסה ראש העין ואין שום גליון אשפוז שלה משם ולשנייה גם לא נמצא גליון אשפוז ומסקנות החקירה נעשו על סמך קבלת החולים.
טוב אז תגידו גיליונות או ספר קבלת חולים, מה זה משנה, העיקר שהיו מסמכים שנעלמו ונמצאו באופן מסתורי. לא?
אז זהו, שלא.
למשל המקרה של הילדה סלמה דחבש שאותו דה מלאך מזכיר כדוגמא למקרה שבו המסמכים נעלמו. ההורים פנו למשטרה במאי 1952 בגין העלמות בתם ב1950. מכיוון שהדסה ראש העין נסגר באוקטובר 1951, המשטרה פנתה עם שאלות בנושא להדסה תל-אביב (שזו הייתה טעות שכן הדסה ראש העין הייתה שלוחה של הדסה ירושלים). הדסה תל-אביב פנו להנהלת הדסה שם חיפשו את שמה בספר קבלת החולים. הם לא אתרו אותה מכיוון שהיא נרשמה תחת שם משובש כפי שיסתבר לאחר שנים כאשר תיק המחלה המקורי ימצא.
(המכתב הנ"ל נשלח מאת הנהלת הדסה ליהודה בן ישר ששימש כמנהל האדמינסטרטיבי של הדסה ראש העין ולאחר שנסגר עבר ל"אסף הרופא". למסמכים ראו בתיק הזה עמ' 95-94 ו-77 וכן בתיק החקירה של סלמה דחבש עמ' 30)
גם המקרה השני שמזכיר דה מלאך, של הילדה חממה חג'בי, דומה במהותו. עוד בשנת 1952 הנהלת הדסה איתרה את השם שלה בעקבות פנייה של המשפחה.
(ראו כאן עמ' 78-79)
בשנת 1960 בעקבות פנייה נוספת של המשפחה נעשה חיפוש, הפעם רק על השם חממה חג'בי שלא הניב תוצאה (שכן היא הייתה רשומה כחממה בת סולימן יוסף).
(ראו בתיק הזה עמ' 155-159)
בכלל נראה שעד להקמת ועדת בהלול-מינקובסקי בשנת 1967 המשטרה לא איתרה ולא חיפשה כלל מסמכים מהדסה ראש העין והסתפקה רק בפניות להנהלת הדסה בבקשות לאיתור מידע על ילדים (אם בכלל). הנהלת ראש העין עשתה בדיקות אצלה והחזירה למשטרה תשובה. בנוסף, נראה שלפעמים במשטרה היו סבורים שהארכיון של הדסה ראש העין הושמד. החומר הקיים מעיד שעבודת המשטרה לפני וב"מ בחיפוש אחר הילדים הייתה לוקה בחסר, ולא על העלמות מסתורית של מסמכים מהדסה ראש העין.
ארכיון הדסה ראש העין שכלל את ספרי קבלת החולים (שאבדו וכבר לא זמינים לנו יותר), דפי מפקד יומי, ותיקים אישיים של חולים (פירוט נמצא כאן עמ' 18) נמצא על ידי וב"מ ב1967, שימש את הועדה לחקירת מקרים והוחזר להדסה בירושלים בסוף עבודתה. החומר אותר מחדש על ידי ועדת שלגי ב1993 לאחר שחוקר הועדה עמי חובב איתר גמלאית של הדסה שהפנתה אותו אליו (מקור עמ' 4). דה מלאך מנסה לייצר נופך של תמיהה ומיסתורין למהלך העניינים השגרתי הזה באמצעות כלים רטוריים כמו לטעון שהתיקים נמצאו "לפתע".
דה מלאך טוען כי החומר שמצא חובב שימש ל"פתרון" (המרכאות במקור) מקרים רבים שנראו קודם חסרי מוצא. הרמיזה על כך שהתיקים זוייפו לצורך סגירת המקרים ברורה. אלא שבדיקה של שני התיקים אליהם מפנה דה מלאך מראה שמדובר במקרים שבהם לא נמצא חומר לגבי הילדים בתיקים מהדסה ראש העין ופתרונם הגיע ממקורות אחרים ( שמואל קורש, יחיאל בשארי). גם אם אכן שמשו התיקים לפתירת מקרים שלא היה לגביהם מידע במקור אחר אין בכך שום דבר פסול או חשוד.
(דה מלאך גם משום מה מפנה את הקוראים לפרוטוקול של ועדת שלגי מה-15.11.1988, עיון בפרוטוקל (כאן עמ' 179) אינו מעלה שום חומר רלוונטי לעניין.)
ד. בדפי המפקד היומי של הדסה ראש העין ישנם מספר מקרים שבהם ילדים נרשמו תחילה כ"יוצאים" ובהמשך מישהו סימן קו על הרישום ורשם אותם כמתים.
דה מלאך משוכנע שאין פה תיקון של טעות, אלא זיוף מכוון "כמעט בוודאות" לדבריו. אלא שטענת הזיוף נתקלת בלא מעט בעיות שאליהן דה מלאך לא מתייחס.
קודם כל שיטת הזיוף לכאורה, מחיקה באמצעות קו, היא מאוד רשלנית וברורה לכל. האם סביר שאותם אנשים ניהלו מבצע זיוף רחב היקף של אלפי מסמכים בצורה מוצלחת התרשלו פתאום כאן? למה לא לזייף מסמך חדש מאפס ולהעלים את המקורי?
בואו נדבר במספרים, דה מלאך מציין שישנם 14 מקרים כאלו מקרב הילדים שלגביהם הוגשה תלונה לועדה. אלא שאני ספרתי 55 מקרים כאלו עד סוף 1950. כלומר ישנם 41 מקרים שלכאורה "מזויפים", שלגביהם לא הוגשה תלונה לאף ועדה. האם סביר להניח שרק כרבע מהחטופים פנו לועדות במשך עשרות שנים? או שמדובר על מקרים שבהם גם המשפחות בטוחות בפטירת הילדים ואין להן חשד שהם נחטפו?
מבין אותם 55 מקרים 53 אושפזו בין החודשים אוקטובר לדצמבר 1949 (ועוד שניים בפברואר 1950). בסך הכל באותם חודשים רשומים 60 נפטרים. אם אכן הילדים לא נפטרו הרי משמעות שרק 7 ילדים נפטרו מתוך כ-230 שאושפזו בחודשים אלו, שיעור פטירה נמוך של כ3%. רק לשם השוואה בתקופת המנדט לפני העלייה הגדולה שיעור הפטירה של ילדים בבית החולים העמק עמד על 4.5% (נתון לקוח מתוך מאמרו של יחיאל בר-אילן). המספרים הללו נמוכים יותר הן במספר הנפטרים המוחלט בחודשים הבאים (19 בינואר ו-16 בפברואר 1950) והן בשיעור הנפטרים. תוצאה זו עומדת בסתירה לכל הידוע על מגמות הפטירה של ילדי העולים מתימן כולל מקורות שאפילו דה מלאך עצמו מחשיב כאמינים (בהמשך הפוסט אעסוק בנושא זה בהרחבה).
בחלוקה לחודשים מתקבלת התמונה הבאה: באוקטובר (כשבית החולים רק התחיל לפעול במהלכו) ישנן שלוש פטירות, כולן עם מחיקות. בנובמבר 39 פטירות כש-38 מהן עם מחיקות והשאר בדצמבר. האם הגיוני שבחודשים אוקטובר ונובמבר בהם נכנסו לבית החולים 160 ילדים הייתה רק פטירה אחת ? לדעתי לא.
מקרי הפטירה בנובמבר מביאים אותנו לנקודה אחרת. זוכרים את טענות הניסויים בילדי תימן? (אם לא תמצאו אותן בכתבה הזאת), אחת מהן מתבססת על מכתב ששלח ד"ר קלמן מן (סגן מנהל הדסה באותה עת) ב21.11.49 (המסמך המקורי נמצא כאן בעמוד 44 ) שבו כתב:
"לפני ימים אחדים ביקרתי בבית החולים שלנו בראש העין, ומצאתי כי באותו בוקר מתו שם ארבעה תינוקות שקיבלו טיפול אקטיבי."
התיאור הזה מתאים לרשום ב-16.11.49 במפקד היומי (עמוד 31). אלא ששם על כל השמות יש את אותן מחיקות בסעיף יוצאים ורישום חדש שמתים. אז או שהם לא מתו ואז הטענות על הניסויים שהרגו ילדים הם שקריות (אבל אם כך למה בכלל שד"ר מן ירשום כזה דבר) או שהילדים באמת נפטרו ואז פירוש הדבר שהרישום הזה אינו זיוף. כאמור בכל החודש ישנה רק פטירה אחת ללא המחיקה.
ברישומי המפקד היומי ישנן גם בעיות נוספות שדה מלאך לא מזכיר, כך למשל באותו קובץ של מפקד יומי לשנת 1949 ישנם החל מעמוד 75 דפים שנקראים "תנועת החולים היומית". מבחינת התאריכים הם חופפים לאלו של המפקד היומי, אולם מבחינת התוכן יש הבדלים בפרטים: מי נכנס, יצא ונפטר. לו היה מישהו מזייף מסמכים במכוון לא סביר שהיה משאיר סתירות כאלו במכוון.
אינני יודע מה הסיבות שבגללן נוצרו הבעיות הללו ברישומים. קשה לפעמים להבין למה דברים התנהלו בצורה מסויימת ממרחק של עשרות שנים, אבל האפשרות שהילדים באמת לא נפטרו ומדובר בזיוף מכוון נראית לי לא סבירה מהסיבות שציינתי. אני יודע שהרישום בהדסה ראש העין כנראה היה בעייתי בחודשים הראשונים לפעולת המקום, כך למשל עולה ממסמכים שעד פברואר 1950 לא הייתה שם הנהלת ספרים דבר שגרם לטעויות (ראו כאן עמוד 102).
אפשר למצוא לכך רמז גם בתשובה לגבי חממה חג'בי מ1952 שהובאה לעיל. רשומה שם ההערה שפרט לכך הילדה שהתה בבית החולים עד ה-10.11.49 לא רשום שום ציון אחר לגביה. הניסוח הזהיר הזה לדעתי מלמד על כך שהאנשים שעבדו והכירו את הבעיתיות של רישומים הבינו שגם אם לא נרשם במפורש בספר קבלת החולים שהילדה נפטרה זה לא אומר שזה לא קרה כי הרישומים היו חלקיים.
- רישומי הסוכנות
אחרי העיסוק בתיעוד הרפואי עובר דה מלאך לעסוק בפנקסים ומחברות של הסוכנות היהודית שבהם נרשמו השינויים באוכלוסיית מחנות העולים כולל לידות ופטירות. רוב הפנקסים שנשארו הם מראש העין אך יש אחד מעין שמר ושניים מפרדס חנה ולפי וב"מ היו גם מפרדסיה אלא שהם אבדו בשנים שלאחר סיום עבודת הועדה.
דה מלאך מעלה את הטענה שהפנקסים הללו אינם אותנטיים ושועדת החקירה הממלכתית ידעה והסתירה זאת. הוא טוען כי הועדה:
לא ניסתה להסביר מדוע התעורר צורך לנהל במחנה רישום תמותה משלים/ חלופי לזה של המדינה
אני חייב לציין שהשאלה הזאת מדהימה אותי. קודם כל משום שנראה שדה מלאך חושב שיש משהו חשוד בזה שמחנות העולים, שבפועל היו הרשות המקומית, ניהלו מעקב אחרי מצב האוכלוסיה המתגוררת במחנה. מדובר בדבר כל כך בסיסי של מנהל תקין שלא היה שום צורך להסביר אותו. מלבד תיעוד בסיסי רישום האוכלוסייה שימש גם לצרכים אחרים למשל הקצבת מזון, בתקופת הצנע כל משפחה קבלה תלושי מזון לפי גודלה. ההערה לגבי רישום חלופי לזה של הלמדינה היא מצחיקה שכן הרישום של המדינה היו מספר מחברות בלשכות הבריאות האזוריות שלסוכנות כמובן לא הייתה גישה אליהן. במקרים של המחנות האחרים שמהם לא נשאר כמעט תיעוד שואלים מקדמי טענות החטיפה איך הוא נעלם, והנה במקום שיש הרבה חומר אז פתאום שואלים למה בכלל תיעדו.
"בעיות" נוספות, כביכול, שהוא מוצא בפנקסים הן שישנן כפילויות ברשימות ושהסדר של הפנקסים הוא לא ברור. הכפילויות נובעות משום שבעידן שלפני המחשב היה צורך לנהל מספר רישומים שונים לצורך חיפוש. יש מחברות כלליות של מעקב אחר האוכלוסייה ורישומים מרוכזים של פטירות, יש רישומים לפי תאריך ורישומים לפי א-ב, היו רישומים בהנהלות של תתי המחנות ובהנהלה של המחנה הראשי. לגבי הסדר אני סבור שהוא מתכוון לכך שעל הפנקסים ישנו מספור שרירותי. הפנקסים עברו במשך השנים בין ועדות ומחסנים שונים ומתישהו קבלו את המספור. זה לא אומר כלום.
ראוי לציין שעל הפנקסים ישנם חותמות של הסוכנות היהודית עם תאריך המתאים לדוחות התפיסה של וב"מ.
(מקור, עמ' 83)
עוד נקודה כנגד אותנטיות הרישומים שדה מלאך טוען היא שהממונים על המחנות לא ידעו על קיום הפנקסים. גם כאן הוא מאשים את ועדת החקירה הממלכתית בהסתרה וטוען לגביה ש:
היא גם לא הזכירה בדוח את העובדה שממונים מטעם הסוכנות על המחנה, חיים צדוק ונתן פיש, העידו כי לא ידעו על רישום פטירות כלשהו שהתנהל בו.
הייתכן שרישום התמותה בפנקסים בא לחפות על ההתפתחויות אחרות?
אלא שטענה זו כלל אינה נכונה.
לפי עדותו(חלק א, חלק ב') של חיים צדוק מי שהיה ממונה על המחנות היה אברהם ציגל, צדוק היה ראש האגף לעולי תימן בסוכנות שאמנם פעל במחנות בסיוע לעולים, אבל לא היה אחראי על הניהול שלהם. כך שאי הידיעה שלו (45 שנה אחרי) אינה אומרת דבר.
נתן פיש שהיה מנהל מחנה ראש העין א' העיד בוב"מ ושם אמר את ההפך הגמור, הוא ציין במפורש שהיה רישום.
(ראו כאן עמ' 30)
מעניין איך אדם בעל הגישה החשדנית של דה מלאך היה מתייחס לטעות כזאת?
יותר מזה, יצחק בנסקי שהיה מנהל מחנה ג' העיד בוב"מ אף הוא כי היה רישום ואף זיהה את הפנקסים שאצל וב"מ (הפנקסים בהם אנו עוסקים) כפנקסים שהם ניהלו (כאן עמ' 18).
לאחר העיסוק בשאלת עצם קיומם של הרישומים עובר דה מלאך לתקוף את האמינות שלהם מכיוון אחר – הוא טוען שהתוכן שלהם אינו הגיוני ובמיוחד שמספר הנפטרים מנופח.
לפי דה מלאך בפנקסים רשומים 410 נפטרים עד גיל שנתיים וישנם עוד 45 נפטרים שלא נרשמו בהם. לא ספרתי, אני מקבל לצורך הטיעון את המספרים האלה. מול הנתון הזה דה מלאך מעלה שלושה טיעונים: מספר הלידות, מספר הנפטרים בבית החולים הדסה ראש העין ושיעור תמותה מתוך דיווח של ד"ר יוסף מאיר,שהיה מנכ"ל משרד הבריאות.
לטענת דה מלאך היו במחנה כ400 לידות. הכיצד העובדה שהיו 400 לידות סותרת את מספר הנפטרים? היא לא. כן היחס בין המספרים הוא גבוה, אבל זו התוצאה של תנאי העלייה. כאמור עולי תימן צעדו ימים ושבועות במדבר עד שהגיעו למחנה חאשד שלא היה מסוגל התמודד עם אלפי העולים וכאשר הועלו במבצע חירום נקלטו במחנות עולים ללא תנאים נאותים. השילוב של הגורמים הללו: תשישות, רעב, מחלות העדר פרטיות ואשפוז רבים רבים מהעולים עם הגעתם לארץ גרמו גם למספר רב של נפטרים בקרב הילדים הרכים והן לירידה במספר הלידות. אין סתירה בין הנתונים, הם משלימים אחד את השני.
דה מלאך מציין שבשנת 1950 מספר הפטירות בבית החולים הדסה ראש העין עמד על 98. קודם כל מדובר בהשוואה שגוייה. מחנה ראש העין התקיים מספטמבר 1949 עד תחילת ספטמבר 1950, לעומת זאת המספר 98 נפטרים מהדסה ראש עין מתיחחס לתקופה של ינואר 1950 עד דצמבר 1950. לכן הוא משמיט את נתוני הפטירה מהתקופה של סוף 1949, שהייתה התקופה בעלת שיעור הפטירה הגדול ביותר. כאמור לפי המעקב היומי של בית החולים בין פתיחת בית החולים באוקטובר 1949 לסוף דצמבר 1949 נפטרו בו 60 ילדים. סך הכל בין אוקטובר 1949 לסוף אוגוסט 1950 נפטרו בו 136 ילדים, מתוכם 96 עד סוף פברואר 1950. וזה רק בבית חולים אחד. ילדים רבים נשלחו גם לבתי החולים בתל השומר, צריפין, דג'אני, פרדס כץ, באר יעקב ובמספרים קטנים גם לבתי חולים אחרים של הדסה או שנפטרו שלא בבית חולים אלא במחנה. בסופו של דבר אין פה סתירה.
(מספר פטירות בהדסה ראש העין בשנת 1950 מקור: כאן עמ' 96)
דה מלאך טוען ש:
השיעור הכללי של פטירת תינוקות יוצאי תימן עד גיל שנה הגיע לפי הסטטיסטיקה הרשמית בשיאו, בראשית השנה שנחקרה, ל-23 אחוז, וירד במהירות לשיעור המקובל אז בארץ, 3%.
אך המקור שהוא מביא לטענה זו אינו רשמי כלל. מדובר בפרסום עצמאי של ד"ר יוסף מאיר שמסכם את תקופתו כמנכ"ל משרד הבריאות. ניתן לקרוא את הפרסום כאן (התיק לא זמין, נקרא "15 חודשי שירות במשרד הבריאות"). מאיר אכן נוקב במספרים הללו. עם זאת, כלל לא ברור כיצד השיעורים הללו חושבו ואילו נתונים עומדים בבסיסם ואיזה פרק זמן מדובר. כל ניתוח סטטיסטי מחייב איסוף נתונים, עיבודים וניתוחם. בכל אחד מהשלבים הללו יכולות להיווצר טעויות שישפיעו על התוצאות.
למשל האם כל מקרי הפטירה הגיעו לידיעת הצוות שערך את הסטטיסטיקה, שכן ידוע שהיו ליקויים בדיווח. לחלק מהתינוקות שעלו והגיל שלהם לא היה בדיוק ידוע נרשם בתעודת העולה שגילם "1". כתוצאה מזאת יכול להיות שהם לא נספרו בסטטיסטיקה של נפטרים עד גיל שנה. יש גם שאלה של ביחס למה חושבה הסטטיסטיקה, בתקופת העלייה הגדולה, בגלל שהגיעו מספר רב של ילדים לפעמים הכניסו תיקון והתחשבו לא רק במספר הלידות, אלא במספר הילדים מתחת לגיל שנה שהיו בארץ באותו זמן.
נתונים של סטטיסטיקה רשמית ניתן למצוא בדוחות החוקרים של ועדת החקירה (כאן עמ' 36-37 וכאן עמ' 53-75). הבא נתבונן בהם:
הנתונים פה מציגים מגמה ברורה, החל מאוקטובר 1949 ועד פברואר 1950 חלה עלייה חדה בשיעור פטירת התינוקות בישראל ולאחריה ירידה. עלייה זו מיוחסת לעלייה התימנית ומקבילה אליה מבחינת זמנים. לכן מעידה על שיעורי פטירה גבוהים בקרב עולי תימן. היא גם תואמת את המגמה במספרי הפטירות בהדסה ראש העין שהוצגו לעיל. בפנקס ילודה ותמותה בראש בעין ישנה רשימה (כנראה חלקית) של נפטרים מכל הגילאים החל מאוקטובר 1949. מהם 150 נפטרים עד סוף פברואר 1950 ו-196 עד סוף אוגוסט 1950. בפנקס אחר (שייתכן שיש ביניהם חפיפה מסויימת) שמתחיל מסוף דצמבר 1949 ספרתי עד סוף אוגוסט 1950 כ-240 פטירות מכל הגילאים מתוכן כ-130 עד סוף פברואר. במחברת שמכילה רישומי פטירה רק מ1949 רשומים 189 נפטרים. לכן גם בסקירה ראשונית לפחות רשימות הנפטרים תואמת את המגמה.
בטבלה למעלה החישוב בוצע בצורה פשטנית, מספר הפטירות של תינוקות מתחת לגיל שנה חולק במספר הלידות כפי שנרשמו בלשכת הבריאות האיזורית. כלומר עבור נפת פתח תקווה (שכללה את ראש העין) לקחו את כל מספר התינוקות שנפטרו בנפה וחלקו במספר התינוקות שנולדו בה. החישוב הזה לא כולל לידות ופטירות של תושבי מחנה ראש העין שהתרחשו בבתי חולים מחוץ לנפת פתח תקווה וכולל ילדים שלא שייכים לעולי תימן. למרות זאת ניתן לראות ששיעור הפטירות בנפת פתח תקווה הוא גבוה בצורה ניכרת משאר האיזורים בארץ באותה תקופה. זו התוצאה של שיעורי הפטירה הגבוהים של ילדי תימן.
בצורות חישוב שונות ניתן לקבל מספרים שונים. מכיוון שאיננו יודעים כיצד השיעורים יוסף מאיר הללו חושבו כלל לא ברור שיש כאן סתירה בין הנתונים שהוא מציג ומסקנות ועדות החקירה.
- ספרי הפטירה של משרד הבריאות
בתקופת המנדט הבריטי, על פי פקודת בריאות העם משרד הבריאות היה אחראי על ריכוז כל הרישומים של לידות ופטירות בארץ ישראל. הלידות והפטירות נרשמו בספרים שנוהלו על ידי הלשכות האיזוריות של משרד הבריאות, בהסתמך על הודעות לידה ופטירה שנשלחו על ידי רופאים, מיילדות, בני משפחה ומוכתרי כפרים. על סמך הרישום הזה הנפיק משרד הבריאות תעודות לידה ופטירה. לאחר הקמת המדינה המשיך משרד הבריאות לנהל את הרישומים הללו, אולם במקביל הוקם משרד הפנים ובו מרשם האוכלוסין שגם בו נרשם סטטוס האוכלוסיה. לפי נהלי העבודה על משרד הבריאות היה להעביר את הודעות הלידה והפטירה שקיבל לאחר רישומם למשרד הפנים ובאמצעותם מרשם האוכלוסין היה אמור להתעדכן. הרישום הכפול הזה נמשך עד מאי 1955 אז משרד הבריאות חדל מניהול הרישומים והאחריות עליהם הועברה למשרד הפנים ויחד איתה גם ספרי הפטירה וסמכות של הוצאת תעודות לידה ופטירה.
ספרי הפטירה המוחזקים במשרד הפנים הם הספרים המקוריים ומכילים את התיעוד על פטירתם של מרבית הילדים בפרשת ילדי תימן. הם ההוכחה שתיעוד הפטירה הזה נרשם בזמן אמת ואינו זיוף מאוחר. מה הטענה של דה מלאך לגביהם? ובכן בתיעוד הפטירה של הילדים לא רשום מספר תעודת הזהות שלהם וזה חשוד כי… אמממ… לא ברור למה.
דה מלאך מנסה לבסס את טענתו על סמך תכתובת בין משרד הפנים ללשכת הבריאות בפתח תקווה שעל פיו הוא טוען שבמשרד הפנים ציפו שירשמו את תעודות הזהות וטוען שאי-רישום שכזה התרחש רק בנסיבות מיוחדות. המסמכים הרלוונטים נמצאים בתיק הזה (לא זמין, תיק ג – 170/8 "הודעות לידה ומוות, הוראות" של משרד הבריאות) עמודים 677-679. המסמך הראשון הוא פנייה ממשרד הפנים ללשכת הבריאות בפתח תקווה עם תלונה על כך שרק לעיתים רחוקות הם שולחים הודעות פטירה עם מספר זהות ובקשה שיתנו שתחייב את הרישום.
השני הוא התשובה של לשכת הבריאות בפתח תקווה:
בתשובה הם פשוט עונים שאין חוק שמחייב רישום מספר תעודת זהות בהודעת פטירה. הם מוסיפים שכאשר קרובי משפחה באים לבקש רשיון קבורה מנסים להשלים מהם את הפרטים, אבל אם לא יודעים אי אפשר למנוע את הוצאת הרשיון.
מספר דברים ניתן ללמוד ממסמכים אלו. הראשון הוא שהם עוסקים בהודעות הפטירה שנשלחו למשרד הפנים ולא לרישום בספרי הפטירה. למשרד הפנים "לא היה אכפת" מה משרד הבריאות רושם בספרים שלו. דבר נוסף הוא שראוי לשים לב למה שלא נכתב, למרות הבקשה של משרד הפנים משרד הבריאות לא הוציא שום הנחייה לגבי רישום מספר הזהות בהודעות פטירה, אלא רק השיב שהרופאים לא מחוייבים לכך. מכאן שלא היה שום נוהל מחייב לכך. השלישי הוא שמשרד הפנים ציין שרישום מספר זהות בהודעות פטירה היה דבר נדיר, מכאן ברור שלא היה מדובר במקרים מיוחדים כפי שטוען דה מלאך, אלא במצב שכיח.
בנוסף לכך בתיקי ועדת החקירה הממלכתית ישנם צילומים רבים של דפים מתוך ספרי הפטירות של משרד הבריאות. מהם ניתן ללמוד כי למעט בירושלים כמעט ולא נרשמו מספרי תעודות זהות בספרים הללו ולא רק במקרים של עולי תימן. כך למשל תיק מסמכים שצורף לעדותה של דורה שוורץ מכיל מספר דוגמאות כאלו, הנה דף מתוך ספר הפטירות של פתח תקווה משנת 1949 (עמ' 20 בתיק):
ניתן לראות שבשורה הראשונה לצד שמה של הנפטרת שורץ דבורה מופיע מספר שהוא כנראה מספר תעודת הזהות שלה. מספר דומה מופיע בכתובת שבשורה השישית (יצחק פרנקו). נראה שלא היו כללים מסודרים איך לרשום את מספר הזהות בספרים באותה תקופה. בנוסף לכך בעמוד 11 בתיק ישנו צילום מספר הפטירות של פתח תקווה מ-1953 וגם שם רק במקרה אחד מופיע מספר זהות. כמו כן ישנו צילום מחדרה מסוף 1949-תחילת 1950 (עמ' 21) ושני צילומים מספר הפטירות של ירושלים, אחד מינואר 1950 ללא מספרי זהות (עמ' 19) ושני מאוקטובר 1950 שבו למרבית הנפטרים נרשם בשוליים מספר זהות (עמ' 22).
מדוע כמעט ולא נרשמו מספרי זהות בספרי הפטירות? ובכן צריך לזכור שמספרי הזהות היו דבר חדש באותה תקופה. מפקד האוכלוסין הראשון בארץ נערך ב8 בנובמבר 1948. במפקד התושבים מלאו טפסים ובהם מספרי זהות רצים שעל פיהם הם קיבלו כעבור מספר שבועות את תעודות הזהות הראשונות וזאת כהכנה לבחירות לאסיפה המכוננת שהתקיימו בינואר 1949.
משרד הבריאות ניהל את הרישום בספרי הפטירות בימי המנדט ללא תעודות זהות. היו להם נהלים משלהם והם המשיכו לעבוד לפיהם ללא הקפדה על רישום מספרי זהות (וכאמור ממילא לא הייתה אז חובה חוקית לכך). גוף נוסף שהייתה לו שיטת רישום משלו היה הסוכנות היהודית שהנפיקה תעודות עולה. לעולים הייתה בעיה נוספת שכן הם מלאו טפסי רישום עם ההגעה לארץ ובהם מספרי זהות, אולם את תעודות הזהות הם קיבלו מאוחר יותר, לעיתים חודשים לאחר העלייה. לאחר הרישום העולים קיבלו ספחים מהטפסים בהם רשום מספר הזהות שלהם, אולם אלה נטו להאבד במקרים רבים. מוסדות הסוכנות שטיפלו בעולים (ובכלל זה מחנות העולים) עשו שימוש בתעודת העולה ולא בתעודת הזהות. משום כך מספר שנים מאוחר יותר המליצה ועדה בינמשרדית שמספרי הזהות ירשמו בתעודת העולה. (ראו כאן עמ' 23 – התיק לא זמין , סימול תיק גל – 9495/10 – "המנהל לשלטון מקומי – המלצות הועדה הבינמשרדית לבחינת תהליכי מרדם התושבים")
עכשיו ניתן להבין מדוע מספרי הזהות של העולים לא נרשמו בספרי הפטירה. מלכתחילה העולים לא קיבלו תעודות זהות ומחנות העולים כלל לא השתמשו בתעודות הזהות, אלא בתעודת העולה. לכן כאשר ילד נשלח לבית החולים בפרטיו האישיים לא נכתב מספר תעודת הזהות וממילא בית החולים לא הקפיד על הרישום שלהם בתעודות הפטירה. מכיוון שההורים לא היו מסוגלים להגיע ללשכת הבריאות על מנת להוציא רישון קבורה הרי שללשכת הבריאות לא הייתה דרך ללמוד מה מספר הזהות שלהם.
טענה נוספת של דה מלאך היא שמשרד הפנים אינו מכיר ברישומים בספרי הפטירות. זהו לא נכון. משרד הפנים מכיר בהם ועושה בהם שימוש עד היום להנפקת תעודות פטירה. ייתכן שדה מלאך התכוון לכך שמרשם התושבים לא מעודכן על פי ספרי הפטירות, אבל זה דבר שלא נעשה גם בשנות ה-50. זו עוד דוגמא להתעסקות של דה מלאך בבירוקרטיה על חשבון מהות. (לקבלת מושג מסויים על עבודת משרד הפנים אפשר לעיין בפרוטוקולים של ועדת קורן בישיבות שעסקו ב: איתור ונגישות למסמכי נעלמים, הצעה להקמת צוות בין-משרדי לשם איתור מידע, מעקב אחר השלמת פרסום חומרי הוועדות וביקור גנזך ההורדות)
ולסיום בנושא זה אתמקד במשפט הזה של דה מלאך:
אם המדינה, שהמידע הרשמי שבידיה עשיר פי כמה מזה שלנגד עינינו, דוחה את המידע שבפנקסים, מדוע בחרה הוועדה לתת בהם אמון
כאמור, המדינה לא "דוחה את המידע שבפנקסים". אבל מעניינת הטענה של דה מלאך שלמדינה יש מידע רב שאינו בידינו על גורל הילדים והיא דוחה את הטענה שנפטרו. בעצם הוא טוען שלמדינה יש מידע נסתר על גורל לילדים ושהם לא נפטרו. כמובן שזהו קשקוש קונספירטיבי, ועדות החקירה היו אלו שחיפשו וריכזו את כל המידע הנגיש על גורלם של הילדים כי ל"מדינה" לא היה מושג. אבל מעבר לטיעון הקונספירטיבי ראוי לשים לב לחוסר ההגיון הפנימי של הטענה. מחד טוען דה מלאך שהמדינה ניהלה זיוף נרחב של מסמכים לגבי מותם של הילדים על מנת להסתיר את חטיפתם, אבל באותה נשימה הוא טוען שהיא מסרבת לרשום שהם מתים כי היא יודעת שהם נחטפו.
- יומן הקבורה של סגולה
היעד האחרון של דה מלאך הוא יומן הקבורה של בית הקברות סגולה בפתח-תקוה שבו נקברו מרבית הנפטרים ממחנה ראש העין. יש לציין שמלבד יומן בית הקברות ישנם מסמכים נוספים – כמו רשיונות הקבורה והפניות לקבורה מהנהלת המחנה – המעידים על פטירת הילדים. אבל דה מלאך מזכיר אותם בקצרה ולאחר מכן מתעלם מקיומם. ההסבר שהוא נותן לכך הוא שלפי הועדה רק היומן הוא מקור ראשוני (כלומר כזה שנכתב על ידי מישהו שטיפל בגופה). דה מלאך מנסה לטעון שהיומן לא מקורי וכוזב.
צריך לציין, בעדותו של מנהל בית הקברות בסגולה הרב הרמן בפני הועדה הוא ציין שיש להם מספר ספרים (על פי מפתח אחר) ומשום שלפעמים הנייר מתבלה ונקרע הם מעתיקים את הרישום מחדש. אבל כאשר שואל השופט יהודה כהן איך יודעים שלא נפלו טעויות במהלך ההעתקה אומר המנהל כי יש להם ספר שמסודר לפי תאריך ומספר סידורי והוא לא הועתק. זהו היומן המדובר שלפי מנהל בית הקברות הוא מקורי.
לדה מלאך יש ארבעה טיעונים כנגד היומן. הראשון הוא שנראה לו שכולו רשום בכתב יד זהה. רק שהדבר לא נכון כפי שהדגימה נונה דולברג בפוסט שלה בנושא. בעקבות זאת דה מלאך חזר בו והודה בטעות. כך שאין לנו מה לעסוק יותר בכך.
הטענה השנייה היא שביומנים "אין כלל מחיקות ושינויים". רק שגם זה לא נכון. הנה לדוגמא מחיקות ושינויים ש"לא קיימים" מתוך יומן הקבורה של 1948-1950:
עמ' 66
עמ' 68
עמ' 80
הטענה השלישית היא שועדות החקירה הקודמות לא הזכירו את היומן. זו טענה שטכנית נכונה, אבל לא אומרת כלום. ועדת שלגי פשוט ציינה שהסתמכה על רשימות קבורה של פתח תקווה (עמ' 28 בדו"ח).
ברשימת מקורות בדו"ח וב"מ (עמ' 205) אמנם צויין שנלקחו מחברה קדישא בפתח תקווה רק רשיונות קבורה, אולם בתיקי החקירה יש אישורי קבורה עם מיקום הקבורה בסגולה. כפי הנראה על מנת שלא לפגוע בתפקוד בית הקברות, הם לא לקחו את היומנים שלו, אלא רק את רשיונות הקבורה וכאשר אתרו ילד פנו לחברה קדישא כדי לקבל את מקום הקבורה.
אולם מקור נוסף שיש לנו הוא רשימות שאספה חברת שח"פ (שירות חקירות פרטי) של עמי חובב בתחילת 1967. שח"פ נשכרה על ידי הוועד לגילוי ילדי תימן (ארגון המשפחות הראשון שפעל למען חקירת הפרשה ומציאת הילדים) ופעלה מטעמו ולא מטעם המדינה. שח"פ הצליחה לאתר רישומים פטירתם של חלק מהילדים במקורות שונים. הרישומים הללו כוללים את רישומי חברה קדישא פתח תקווה ומלבד שם גיל ומקום קבורה יש בהם גם את המספר הסידורי של הנפטרים. בנוסף חלקם גם מכילים את מספר העמוד שבו נמצא הרישום. המספר הסידורי והעמוד תואמים את אלו שביומן הקבורה ומראים שהוא היה קיים בזמן פעולת שלוש הוועדות.
דוגמא מתוך הרשימות של שח"פ.
הטענה החמישית והאחרונה שלו היא שישנם חמישה מקרים שבהם שמות שהיו בעבר חסרים ביומן הופיעו בו פתאום. למרות שהוא טוען לחמישה מקרים בהערה שלו מוזכרים רק ארבעה. באחד מאותם ארבעה רשום רק שם המשפחה ללא פרטים נוספים שמאפשרים זיהוי של המקרה. נשארנו עם שלושה, אבל בדיקה שלהם מגלה שהם לא אומרים את מה שדה מלאך טוען.
המקרה הראשון עוסק בילד יהודה בן משה תנעמי (תיק וב"מ, תיק כהן-קדמי, עדות בכהן קדמי). לפי דה מלאך המשפחה בררה בזמן אמת ואמרו להם שאין רישום של הילד. זה נכון, רק שהבירור נעשה מול עובדי מחנה העולים, לא מול בית הקברות בפתח תקווה. ייתכן בהחלט שהרישומים במחנה באותו זמן לא היו מעודכנים. אבל אין שום אינדיקציה שמישהו בדק ברישומים של בית הקברות.
המקרה השני הוא של יונה בת שלמה ושושנה סרי (תיק וב"מ, תיק שלגי (1,2), עדות בכהן קדמי (תיק החקירה סגור לבקשת המשפחה)). מדובר במקרה שבו המשפחה התלוננה עוד לוב"מ ב-1967 ואחר כך לשלגי בשנות ה-80 ובשני המקרים קבלה תשובה עם מיקום הקבר. האמא מספרת בועדת כהן-קדמי שיום לפני העדות (כלומר ביולי 1995) היא נגשה לסגולה ושם פקיד כלשהו אמר לה שלא רושמים ילדים בני פחות מחודש. זה לא מקרה שבו שם של ילד שלא היה ברשימה פתאום הופיע בו, אלא ההפך הגמור, מקרה שבו שם שהיה ברשימה פתאום "נעלם" כביכול. כמובן שהשם שלה לא באמת היה חסר. האמא עצמה שואלת בעדות: הרי יש מצבה, איך ידעו איפה להקים אותה אם היא לא הייתה רשומה?
נראה שהייתה פה אי הבנה של הפקיד או של האם שנבעה מכך שילד שנפטר בגיל של פחות מחודש נקרא נפל ולפי ההלכה לא צריך להקים לו מצבה. משום כך בדרך כלל (אבל לא תמיד ויונה סרי היא מקרה כזה) נפלים נקברו בחלקות ללא ציון קבר וללא רישום מיקום הקבורה, אך עצם הקבורה עצמה נרשם (לפחות בסגולה, זה השתנה בין חברות קדישא שונות).
המקרה השלישי הוא של חממה בת שלמה חג'בי (תיק וב"מ, תיק כהן-קדמי, עדות בכהן-קדמי). דה מלאך כותב כי לא ידעו כלום על הקבורה שלה בשנים 1954 ו- 1957 (וכפי הנראה לעיל הייתה גם פנייה ב-1952 שהם לא הזכירו). ובכן לפי עדות המשפחה והמסמכים שספקו הם פנו ב-1954 למחלקה לטיפול בנוער ובילד במשרד הסעד שענו שאין להם ידיעות על הילדה והפנו אותם לסוכנות היהודית. ב-1959 הם פנו למחלקה לחיפוש קרובים בסוכנות היהודית שמסרו שאין להם אפשרות אובייקטיבית לחפש אחרי הילדה. אין שום בסיס לכך שמישהו מהגופים הללו חיפש את השם שלה ברישומי חברה קדישא בפתח תקווה. לעומת זאת ב-1960 הם פנו למשטרה וזו הצליחה לאתר את רישום הפטירה שלה. שוב לא מדובר במקרה שבו שם שלא היה מקודם הופיע פתאום מאוחר יותר. כבר בפעם הראשונה שחפשו בסגולה מצאו את הפרטים. יש לציין שאחד האחים מספר שבשנת 1965-66 הוא חיפש בסגולה רישום של קבורה ולא מצא. כמובן אי אפשר להבין ממרחק השנים למה הוא לא הצליח, אבל בכל מקרה מדובר באירוע שקרה אחרי שרישום הקבורה נמצא על ידי המשטרה ולא ההפך.
ישנה עוד נקודה שדה מלאך מפספס. רשימות הקבורה מצביעות על משהו פיסי – הקברים. כל החלקות הרשומות ביומן קיימות. בין קברי ילדי תימן ישנם קברים של ילדים נוספים עם מצבות שהקימו משפחתם. דבר המצביע על כך שגם בזמנו היה תיעוד היכן ניתן לקבור והיכן קבורים אחרים. בפתיחות קברים מדגמיות שנעשו נמצאו שלדים מתחת לקברים. אף אחד מהילדים המתים לא נמצא בחיים. אין שום ראיה ישירה לזיוף מסמכים.
כך שאפילו אם יתברר למשל שמנהל בית הקברות הטעה את הועדה (ואותי) ויומן הקבורה אינו מקורי או שיהיו עוד מקרים שמשפחות לא אתרו מסיבה כלשהי את שם הילד ביומן הקבורה אין זה אומר דבר.
- הבדלים בין מסקנות של ועדות קודמות
בהמשך מעלה דה מלאך טענות (שגויות) נוספות כנגד אמינות המסמכים, למשל שעמי חובב זייף תעודות פטירה. אבשלום בן-צבי כבר ענה על כך ואיני רואה צורך להרחיב מעבר לכך פרט לכך שבכל מקרה הועדות לא קבעו שום פטירה על סמך התעודות הללו.
דה מלאך גם טוען שעצם העובדה שועדת החקירה הממלכתית חלקה במספר מקרים על מסקנות של ועדות קודמות מהווה הודאה שקטה בכך שהמסמכים לא אמינים. מדובר בטענה שגוייה, השינויים נבעו מכך שועדת החקירה הממלכתית הגיעה למסקנה שועדות קודמות טעו במסקנותיהן לגבי ילדים ספציפיים. בדרך כלל הטעות האלו נבעו מכך שהועדות סברו שמסמכים מסויימים מתייחסים לילד מסויים בעוד שבפועל הם התייחסו לילד אחר. זה לא אומר שהמסמכים כוזבים, רק שהם שייכים לילד אחר. מספר דוגמאות להמחשה:
א. צביה מינס – ועדת שלגי הגיעה למסקנה כי צביה נפטרה במחנה בית-ליד. קביעה זו התבססה על רישום פטירה ממחנה בית-ליד על שם צביה בת יחיה בת 8 חודשים בתאריך שהתאים לתלונה, מידע שגוי שנמסר מקרובי משפחתה לגבי גילה של צביה (גיל שנה במקום 2-3 חודשים) ומקום העלמה (בית-ליד במקום עתלית) וחקירה לא טובה של הועדה (הם התעלמו מפרטים שמסרה האם). בועדת החקירה הממלכתית אמה של צביה הבהירה שהפרטים שגויים. חקירת הועדה העלתה סיפור מורכב שבסופו צביה מינס ככל הנראה אומצה. במקרה הזה מידע שגוי מהמשפחה וחוסר תשומת לב הטעו את ועדת שלגי.
ב. חיים בהגלי – וב"מ הגיעה למסקנה שהוא נפטר בראש העין תחת השם חיים סלם. חוקרי ועדת החקירה הממלכתית גילו שהרישום הזה מתייחס לילד אחר בשם המלא חיים סלם רד'א. גם כאן הרישום שעליו התבססו וב"מ היה אותנטי, רק שהתייחס לילד אחר.
ג. ציון בן יחיא סאלם – חקירת משטרה משנת 1960 הגיעה למסקנה כי הילד נשלח לבית החולים תל השומר משם הבריא ושוחרר חזרה למחנה עין שמר ב' ומאוחר יותר נשלח שוב לרמב"ם משם גם שוחרר ועקבותיו נעלמו לאחר מכן, גם וב"ם הגיעה לאותה מסקנה ובעקבות זאת הילד הוגדר עלום. ועדת כהן קדמי גלתה שמספר תעודת העולה של הילד שהופיעה במסמכי האשפוז של הילד, שונה מתעודת העולה של אותו ציון בן יחיא סאלם שלגביו הוגשה תלונה (לוב"מ לא הייתה תעודת העולה של המשפחה). למעשה היה מדובר בילד אחר בעל שם מאוד דומה שחזר למשפחתו לאחר שהבריא. חוקרי ועדת כהן קדמי אתרו מסמכים נוספים שלא היו בפני וב"מ ובעזרתם הגיעו למסקנה כי הוא נפטר בבית החולים בבאר יעקב. האם משהו חושב שהממסד זייף מסמכים שהילד שוחרר בריא ואז נעלם?
סיכום
דה מלאך טוען כי הממצאים שלו מחזקים את הסברה לפיה חלק ניכר ממסמכי הפטירה והקבורה נוצרו כחלק מפרויקט רחב של הטעיה שמטרתו להסתיר מהמשפחות ומהציבור את הנסיבות האמיתיות להיעלמות הילדים. הוא אף מאשים את ועדת החקירה בהונאת הציבור בכך שהסתירה את הבעיות לכאורה בתיעוד הארכיוני.
בפועל, כפי שהראיתי, הממצאים שלו מהווים הוכחה לטענות הללו בערך כמו שנצנוץ לא ברור בשמיים מהווה הוכחה לקיומם של חיים מחוץ לכדור הארץ. בשני המקרים הראיות חלשות מאוד, וקיים פער רב בין מה שטוענים שהן מראות לבין מה שהן מראות בפועל. במקביל קיימים הסברים אחרים פשוטים יותר ופחות פנטסטיים ולכן גם סבירים יותר.
לטעמי יש פה גם סוג מסויים של עצלנות אינטלקטואלית-במקום לנסות לברר תופעה מורכבת קופצים ישר להסבר פנטסטי. למשל במקרה של עב"מים במקום להתעמק בתופעות שונות שקשורות לאופטיקה, מזג האוויר, איך החושים שלנו תופסים דברים וכו', קופצים ישר ליצורים מהחלל החיצון. במקרה של ילדי תימן במקום להתעמק בשאלות כמו מדוע לא נרשמו מספרי תעודת זהות קופצים ישר למסקנה של קנונייה אדירה לזיוף מסמכים. נכון, לא לכל השאלות יש תשובות (כמו לנושא הרישומים במפקד היומי בראש העין), אבל עדיין אין בכך הוכחה לקנונייה, בדיוק כמו שאם לא הצלחתי להבין מה גרם לתופעה שראיתי בשמיים אין פירושו של דבר שמקורה בחייזרים. וכן, כמו עם חייזרים, גם אם יום אחד יתגלה מקרה אמיתי אחד זה עדיין לא ישנה את כל המקרים שבהם אין מדובר בכך.
דה מלאך מסיים באמירה שמחקרו לא מתיימר לקבוע שום דבר בנוגע לגורל הילדים, אלא רק שממצאי ועדת החקירה אינם נכונים. לאחר מכן הוא מזכיר את ספרו של נתן שיפריס "ילדי הלך לאן" ומציין כי שיפריס הראה כי מסלול ההיעלמות של ילדי תימן הוביל בבירור מהמחנות והמוסדות הרפואיים למוסדות הרווחה של ויצ"ו וארגון אימהות עובדות. מקוצר היריעה אציין רק כי איני מסכים עם קביעה זו מבלי להכנס לפירוט ואפנה לביקורת שפרסמו אבשלום בן-צבי ואבי פיקאר עליו.
באופן אירוני, המאמר הנוכחי של דה מלאך מהווה נקודה נוספת נגד טענתו של שיפריס. אחרי הכל, לו שיפריס היה באמת מראה שהילדים הגיעו למוסדות הרווחה, ניתן היה פשוט לקחת מקרה של ילד שהועדה קבעה שנפטר ולהראות שהוא עזב את בית החולים בחיים והגיע למוסד של ויצ"ו במקום כל הניתוחים הסטטיסטיים שנעשו פה. הסיבה שדה מלאך נזקק להם היא כי אין לו מקרה כזה.
ספרו של שיפריס פורסם ב-2019, אם דה מלאך השתכנע ממנו כבר אז שהילדים לא נפטרו כפי שהמסמכים הראו, הרי שהדבר מעלה את האפשרות שהוא ניגש למחקר על המאמר הנוכחי עם הטייה, שאולי שהייתה לא מודעת, שהשפיעה על האופן שבו הוא בחן את המסמכים וגיבש את מסקנותיו.
נסיים עם נקודה חיובית, עצם זה שדה מלאך הגיע למסקנה שהתנהל פרוייקט הטעייה רחב היא הודאה בעובדה ,שאותה מגלה כל מי שמתעמק בנושא, שהיקף התיעוד לפטירתם של הילדים הוא עצום ורק קנוניית ענק יכולה להסביר זאת. בסופו של דבר אדם שמתעמק בנושא מגיע לצומת שממנה יש שתי אפשרויות עיקריות, או לקבל את עיקרי מסקנות ועדות החקירה שמרבית הילדים נפטרו או לצלול למחילת הארנב של הקונספירציות.
א.א. קונספירציות 
