תגובה לחשיפה בהארץ לגבי מסמך של משרד הבריאות בנושא פרשת ילדי תימן

הערה: תוך כדי כתיבת הפוסט הודלפה הטיוטה המלאה של המסמך לאינטרנט, אני אשתדל להגיב עליה במהירות האפשרית

ביום רביעי האחרון התפרסמה בעיתון הארץ כתבה מאת תמר קפלנסקי העוסקת במסמך שהכין משרד הבריאות לגבי מעורבות אנשי רפואה בפרשת ילדי תימן. לפי הפרסום המסמך מפרט את מעורבות הצוותים הרפואיים בניתוק הילדים מהוריהם ובהעברתם לאימוץ לא חוקי. העובדה שמסמך כזה קיים הייתה ידועה מזה כמה חודשים  אולם מלבד תיאור כללי שלו לא פורסם דבר מפורט לגבי תוכנו, המקורות שלו ושיטת  העבודה שבבסיסו. כך שלא היה ניתן היה להתייחס אליו. בכתבה של קפלנסקי יש בפעם הראשונה פירוט חלקי של הדברים הללו דבר המאפשר התייחסות ראשונית אליו.

נפתח בשורה התחתונה, ממה שעולה מהכתבה ניתן להסיק שהמסמך לא מתבסס על חומרים חדשים ומתייחס לדברים שהם שוליים בפרשה או כאלה שהקשר שלהם אליה מוטל בספק והם מקושרים אחד לשני בצורה של "חבר את הנקודות" כאשר יש פער ניכר בין הממצאים המוצגים למסקנות.

הנקודה הראשונה היא "ניתוק הילדים" או "ניתוק בכפייה" כפי שלפעמים היא מכונה על פעילי העמותות השונות. מדובר בעובדה שבמחנות העולים שבהם נקלטו עולי תימן שעלו בשנים 1949-50, בשל התנאים הקשים ששררו במחנות כל הילדים הקטנים שוכנו בבתי תינוקות במחנות והאמהות הגיעו להניק אותם מספר פעמים ביום, אולם מלבד זאת הטיפול בילדים במשך שאר שעות היממה היה נתון בידי סגל בית התינוקות בלבד. העברת הילדים לבית התינוקות הייתה חובה ולפעמים נעשתה בניגוד לרצון ההורים.

כאשר ילד חלה ההחלטה האם לאשפז אותו בבתי חולים מחוץ למחנה נעשתה על ידי סגל בית התינוקות ללא מעורבות של ההורים שלמדו על כך בדיעבד. כתוצאה מכך ההורים התקשו לעקוב אחר מצב ילדיהם ונוצר הניתוק ביניהם.

דו"ח וב"ם (ועדת בהלול-מינקובסקי) שפורסם ב1968 ציין את ההפרדת הילדים מהוריהם כאחד הגורמים להעלמות. וועדת החקירה הממלכתית עסקה בהרחבה בנושא. מדוע אם כך הועדות הללו מכונות "ועדות טיוח" על ידי הפעילים  אשר מעלים על נס את המסמך של משרד הבריאות?
משום שהנושא מלכתחילה לא היה במחלוקת. השאלה העיקרית הייתה מה עלה בגורלם של הילדים לאחר שנשלחו לבתי חולים.

ועדות החקירה הגיעו למסקנה כי הילדים נפטרו ממחלות וכי עקב ניתוק הילדים בשילוב בעיות בתקשורת, תחבורה ומינהל של אותה תקופה גרמו לכך שהודעת הפטירה לא הגיעה להורים בזמן (ולפעמים לא בכלל) ולכן ניתנה להם האפשרות לראות את הגופה או לנכוח בקבורה.

לעומת זאת משפחות רבות ופעילים שונים מאמינים שהילדים לא נפטרו, אלא נמסרו לאימוץ וזאת הסיבה שלהורים לא הראו גופה. לפחות על פי הכתבה ישנו רושם כי המסמך החדש של משרד הבריאות מגלה סימפטיה לטענות המסירה לאימוץ ולכן הם ממהרים לקבל אותו. העיסוק סביב הניתוק כמשהו חדש או מהפכני הוא לא יותר מספין תקשורתי.

שאלת המניע

בכתבה נטען שבקרב אנשי הבריאות באותה עת רווחו תפיסות גזעניות לגבי העולים וזאת על סמך "מחקרים אקדמיים", אך לא כתוב על אילו מחקרים מדובר. לפי הכתבה מחברי המסמך סוברים כי התפיסות הללו שימשו קרקע להצדקה ניתוק ההורים מהילדים. טענה זו משמעותה שהניתוק שנוצר היה מכוון ולא תוצאה לא מכוונת של התנאים הבריאותיים התקשורתיים והמנהלתיים של התקופה. טענה זו היא האשמה חריפה ועומדת בניגוד למסקנות החקירות שנעשו עד כה. על מנת לתמוך בה יש להביא ראיות חזקות בהתאם, אולם כאלה לא נמצאות בכתבה.
למרות שבכתבה עצמה לא מפורטים המחקרים עליהם מסתמך הדו"ח ניתן לאתר חלק מהם על בסיס הציטוטים שמופיעם בכתבה. הציטוט הטוען שראו בעולים כ"אנטיתזה של האדם ההיגייני" לקוח ככל הנראה ממחקרה של דפנה הירש "באנו הנה להביא את המערב" (עמוד 158). המחקר עוסק ביישוב היהודי בתקופת המנדט ולא בתקופת העלייה כך שלא ניתן להסיק ממנו דבר לגבי ההחלטות שהתקבלו בתקופת העלייה שלאחר קום המדינה.

הציטוט השני לפיו:

היתה בעיה של תת-תזונה מאחר שהיה צנע וקיבלו תלושים, ורוב הגברים המירו את זה לערק ולא היה מספיק אוכל בבית.

לקוח ממחקרה של שחלב סטולר-ליס "הדרכה וקידום בריאות בחברות רב תרבותיות: המקרה של העלייה הגדולה לישראל 1949-1956 (עמוד 153). מעניין לציין שבעוד בכתבה הציטוט מיוחס לרופא אצל סטולר-ליס הוא מיוחס לאחות. מחקרה של סטולר-ליס כשמו כן הוא עסק בתקופת בעלייה הגדולת, אך המסקנות שאליהן מגיעה סטולר-ליס מציגות תמונה מורכבת ושונה מזו שמוצגת בכתבה. כך למשל סטולר ליס טוענת שלא מצאה חיזוק לטענה שהצוותים הרפואיים ייחסו את התופעות השליליות לעולים ממוצא מזרחי והעדיפו עולים ממוצא אשכנזי וש:

למרות שלפרקים היו תכונות שליליות כמו "בכיינים": שתוייגו עדתית הרי התבטאויות לגבי היגיינה נמוכה, טיפול לקוי בילדים והזנחה אפיינו את בני כל העדות

(עמוד 150)

במחקר אף מובא ציטוט מפי דברים שכתב ב1953 אריך נסאו (מנהל מחלקת הילדים בבית החולםי העמק בעפולה ואחד מבכירי רופאי הילדים בישראל באותה תקופה) שבו נכתב בין היתר (עמ' 151):

האם התימנייה היא החומר האידאלי לחינוך ולימוד. אמהות אלו ממהרות להסתגל לדרישות הטיפול וההזנה התכליתיים. הן מוכנות תמיד בכל לב להקשיב להוראות ולקיימן

לא בדיוק תפיסה של אמהות מזניחות.

מעבר למסמכים סטולר-ליס ראיינה במחקרה עובדי רפואה רבים שעבדו בעבר עם העולים במחנות, במעברות ובתי חולים. הם אכן מעלים טענות על בערות חוסר היגיינה והרגלים נחשלים של העולים. אולם הגישה שלהן להתמודד עם תופעות אלו הייתה חינוך, לא ניתוק הילדים מההורים והעברתם לאימוץ במשפחות אחרות. למעשה סטולר-ליס כתבה שכאשר עלה נושא פרשת ילדי תימן בראיונות שלה המרואיינים הגיבו בכעס ועלבון על עצם החשד בהם שהם מסרו ילדים לאימוץ. (עמ' 131).

בכל מקרה גם במחקרה של סטולר-ליס אין שום חיזוק לטענה שצוותי הרפואה רצו להוציא ילדים מחזקת הורים ממוצא מזרחי משם שסברו שהם הורים מזניחים ולהעבירם לאימוץ.

אני רוצה להדגיש שאין כאן ניסיון לטעון שלא הייתה גזענות כנגד עולים ממוצא מזרחי, זוהי עובדה שאין עליה עוררין. אלא רק שאין במחקרים הללו בסיס לכך שתפיסות גזעניות הובילו לכך שצוותי הרפואה יצרו ניתוק מכוון סיטוני של ילדים מהוריהם.

סוגיית האימוץ

השאלה העיקרית בפרשה היא כאמור מה עלה בגורל הילדים, לכן הטענה שעל פי המסמך הילדים נמסרו לאימוץ היא זו שיוצרת את העניין הרב ביותר. אולם בחינת המידע שמובא בכתבה מגלה שגם כאן ישנו פער רב בין המידע הקיים לבין המסקנות שמנסים לבסס באמצעותו.

לפי הכתבה המסמך מתבסס ברובו על דו"ח בדיקה שהכינה הפרקליטה דרורה נחמני רוט עבור ועדת החקירה הממלכתית על בסיס פרוטוקולים של ישיבות שערכו גורמים רשמיים שונים בנושא אימוצים ותכתובות רשמיות מאותה התקופה, וצורפו כנספחים.  הדו"ח המדובר נמצא בתיק הזה החל מעמוד 14 והפרוטוקולים והמסמכים אחריו. כבר ממבט ראשון ישנה בעיה שכן בסיכום שלה כותבת נחמני רוט במפורש כי:

מהזכ"דים של ישיבות אלה עולה, כי בכל התקופה הארוכה של יותר מעשור – בין 1949 ל-1960 עולה לכאורה כי לא היתה תופעה של אימוץ ילדים מבין עולי תימן, לא ברמה העקרונית ואף לא במקרים ספציפיים שהובאו לדיון במהלך הישיבות בתוך תקופה זו. ההנחה היא, שאם אכן הייתה תופעה של אימוץ ילדים מבין ילדי תימן היה נושא זה מובא בדרך זו או אחרת לאחת הישיבות הרבות של פורום גורמי האמוץ – כפי שהובאו בפניו בעיות סבוכות רבות אחרות – מה שלא כן.

[ההדגשה במקור]

איך אפשר לקחת דו"ח שאומר במפורש שלא מצאו תופעה של אימוצים של ילדים של עולי תימן ולנסות להציג אותו כאילו הוא כן תומך בכך?

אפשר לבוא בטענות על ההתמקדות בעולי תימן בלבד, אבל צריך לזכור שזו הקבוצה העיקרית ממנה הגיעו התלונות (כשני שליש מהתלונות שהוגשו לועדה הגיעו מעולי תימן) כך שההנחה היא שאם אכן הייתה מדיניות של אימוצים המונים מכוונים זה היה צריך להתבטא באימוץ של ילדים מעולי תימן. בכל מקרה בועדה היו מודעים לתלונות מעדות אחרות ואם היו בממסכים אינדיקציה למדיניות אימוץ כזו גם בעדות אחרות היו מציינים זאת.

גם הדוגמאות מתוך המסמכים שמופיעות בכתבה לא תומכות בכך שילדי תימן נמסרו לאימוץ. הראשונות עוסקות בכך שרופאים היו מעורבים באימוצים פרטיים. כדי להבין את המצב החוקי מבחינת אימוצים באותן שנים יש צורך לציין (מה שלא מופיע בכתבה) שחוק האימוץ נחקק רק ב-1960. עד אז לא היה חוק בארץ שהסדיר את נושא האימוצים ולא הייתה חובה חוקית שהאימוצים יעברו דרך רשויות הסעד. לכן גם אנשים פרטיים וביניהם גם רופאים שמשו כמתווכים באימוצים. הדבר לא חדש, אני בעבר כתבתי כל המקרה של ד"ר שטרק (שמוזכר אף הוא בכתבה) שהיה מתווך באימוצים פרטיים במקרים של נשים ונערות שנכנסו להריון מחוץ לנישואין. מקרי האימוצים של ד"ר שטרק נחקרו על ידי וועדת החקירה הממלכתית ולא נמצא שמדובר בילדים הקשורים לפרשה או בחטיפות כלל.

וזאת הנקודה העיקרית, אימוץ פרטי אין פירושו שהוא נעשה ללא הסכמת המשפחה הביולוגית, או שמדובר בילדי עולים או מזרחים או כל דבר אחר הקשור לפרשה. העובדה שהיו אימוצים פרטיים שרופאים נטלו בהם חלק לא אומרת דבר. גם נחמני רוט כותבת בדו"ח שלה ש:

המידע של האמוצים הפרטיים לא נקשר לנושא של אמוץ מי מבין ילדי תימן.

בנוסף לכך במסמכים נוספים בתיק מדובר על כך שהאימוצים שהרופאים תיווכו בהם הם מקרים של לידה מחוץ לנישואים או מקרים בהם הרופאים הכירו את האם הביולוגית לפני הלידה. (עמ' 166-167)

לאחר מכן נכתב בכתבה כי:


על פי דו"ח הבדיקה של נחמני, בין השנים 1954-1948 פעלו בישראל מוסדות פרטיים רבים שבהם הוחזקו תינוקות, בין השאר למטרות אימוץ, בצורה לא מפוקחת. "בחיפה החזיק רופא ממחלקת הילדים בבית החולים רמב"ם, מעין מוסד כזה", נכתב בדו"ח.

זוהי טענה משונה שכן בדו"ח של נחמני רוט הדברים הללו כלל לא מופיעים. דברים דומים כן קיימים בדו"ח ועדת החקירה הממלכתית בעמודים 63-64, רק ששם מצויין שהמוסדות פעלו בתיאום עם מוסדות הסעד וגורמי האימוץ שהיו אז ולא שהיו בלתי מפוקחים.

לאחר מכן מופיעים שני ציטוטים נוספים מתוך המסמכים שנחמני רוט בדקה. הראשון מתייחס למקרה מ-1959 שבו מיילדת פרטית פונה לפקידה אחראית על האימוצים בירושלים ומספרת לה  שהיא מטפלת בנערה בת 16 העומדת ללדת ומשפחתה והיא רוצה למסור את התינוק לאימוץ מבלי למסור את פרטי המשפחה הביולוגית. היא גם מציינת שהיא יכולה לדאוג לאימוץ שלא דרך המוסדות ושייתכן שהיא תגיד לנערה שהתינוק מת בלידה. המקרה הועלה לדיון על מנת להתייעץ מה לעשות בו (עמ' 76 בתיק).

אמנם ההערה על כך שהמיילדת תמסור לאם שהילדה שהתינוק מת דומה לטענות שהועלו בפרשת ילדי תימן, אולם כל שאר פרטי המקרה שונים. לפי הפרטים המופיעים נראה שמדובר בנערה שנכנסה להריון מחוץ לנישואין והחשאיות והאימוץ נובעות מסיבות של "כבוד המשפחה".  המקרה מתרחש ב-1959 כמעט עשור לאחר תקופת העלייה הגדולה. אין שום אינדיקציה שמדובר בילדי עולים או מזרחים. בקיצור אין סיבה להניח שהוא קשור לפרשה.

הציטוט השני הוא מ-1956 ובו נאמר ש "בבתי חולים שונים לא מראים ליולדת את התינוק אם חושבים שעל האם לוותר". מסיבה כלשהי המשך המשפט "נחוץ ללחום כנגד שיטה זו" לא מוזכר (עמ' 59 בתיק).

כאן מדובר כפי הנראה בסיטואציה של יולדת אשר מסיבה כלשהי מנסים לשכנע אותה למסור את הילד לאימוץ ולא מראים לה אותו כדי שלא תקשר אליו. סביר להניח שמדובר באישה שהייתה מוכרת לרשויות עוד לפני הלידה. אין ספק שזה דבר פסול והמסמך מראה שכך חשבו גם הרשויות. אבל האם זה קשור לפרשה?

אין כאן שום אזכור לכך שהילד נלקח במרמה ללא ויתור. אין שום אזכור על אילו בתי חולים מדובר, בכמה מקרים מדובר, מי היו היולדות. זה רחוק מאוד מהוכחה כלשהי.

אבל כדאי לשים לב גם לסעיף יג) באותו עמוד שאומר: "ילדים ממשפחות מרובות ילדים – לא לקבל ויתור!". והרי בכתבה מנסים לשכנע אותנו שהורות של הורים מזרחיים נחשבה לקויה בין היתר בשל ריבוי הילדים ולכן ניתקו אותם מהם. ואילו פה שחור על גבי לבן במסמך רשמי של רשויות האימוץ אמירה ברורה, ריבוי ילדים אינו סיבה להוציא ילד ממשפחתו, אפילו אם המשפחה מעוניינת למסור ילד לאימוץ אין לקבל זאת.

דברים נוספים

עוד כמה הערות על דברים שעלו בכתבה:

  1. כאשר מוצגות מסקנות ועדות החקירה נכתב כי חמישה ילדים נתגלו על ידי המשפחות, זה לא נכון. מתוך החמש (כולן בנות) אחת לא נעלמה (המשפחה התלוננה על ניסיון חטיפה). אחת אומצה בהסכמת האב ואחיה פנו לחפש אותה. אחת נתגלתה על ידי המשטרה ב-1963 במשפחת אומנה לאחר שהמשפחה שנטשה אותה בהיותה תינוקת פנתה למשטרה לחפש אחריה, המשפחה פנתה שוב לוב"ם מסיבה כלשהי. שתי ילדות נמצאו מאומצות על ידי ועדות החקירה (אחת על ידי וב"ם ואחת על ידי וועדת החקירה הממלכתית. פרטים נוספים כאן.
  2. נכתב כי: "…הוארך החיסיון על חומרים ארכיונים אחרים שלא עלו במסגרת הוועדות ועשויים לשפוך אור על הפרשה."
    הכוונה להארכת חיסיון על חומרים בטחוניים רגישים (חומרים של גופי מודיעין, חומרים של הוועדה לאנרגיה אטומית, המכון הביולוגי) שנכנסה לתוקף ב2019 (ראו תקנות הארכיונים).
    מה הקשר לפרשה? לא ברור. אבל לא נכתב שהם קשורים, אלא רק שהם עשויים להיות. זו דוגמא לכתיבה של דבר שהוא נכון ובמבט ראשון נראה מחשיד, אבל בפועל חסר משמעות.
  3. בכתבה מובא קטע מתוך עדותה של יהודית דוראני שהייתה מטפלת במחנה עין שמר שאמורה ללמד על התנגדות ההורים ללקיחת הילדים לבית התינוקות. אולם לא מצוטט החלק הראשון בתיאורה שבו היא אומרת:

יש הורים שיש להם 10, 8 ילדים. לא כל כך התנגדו. ובאו לשאול אותי, אמרתי להם אל תדאגו, יש אוכל פה חם, ואנחנו שומרים. הרגעתי אותם בתימנית, ולא ראיתי שהרבה התנגדו, רק נערות שיש להם אחד ילד."

(עדות יהודית דוראני עמ' 13-14)

לסיכום בחומרים שפורסמו בכתבה אין דבר חדש וודאי שאינם מצביעים על חטיפה או מפריכים את מסקנות ועדות החקירה. כאמור הם מוצגים פה בצורה של "חבר את הנקודות", לוקחים שלושה דברים שהם ידועים:

  • ילדים נלקחו לטיפול  ונמסר להוריהם שנפטרו מבלי שראו גופה או נכחו בקבורה.
  • היו רופאים שהיו מעורבים באימוצים.
  • לחלק מצוותי הרפואה היו תפיסות גזעניות בנוגע לעולים.

ומנסים לקשור אותם לידי פרשה אחת, אולם מבלי להראות בפועל את הקשר ביניהם, אין פה שום ראייה שהילדים שנמסרו לאימוץ הם אותם ילדים שהמשפחות התלוננו לגביהם.

לעומת זאת ועדות החקירה בדקו באופן פרטני מה עלה בגורלו של כל ילד שהתקבלה לגביו תלונה. הם עברו על כל מסמכי בתי החולים ובתי הקברות שהיו זמינים , בדקו את כל תיקי האימוצים ואף חקרו את זהותם של מאומצים "חשודים". התוצאה של החקירות היא מידע ספציפי לגבי כל ילד שמראה שהרוב המכריע נפטר, רק שתיים נתגלו מאומצות ללא ידיעת המשפחה (והסיפור שלהן מורכב) ואחוז קטן שלא הצליחו לגלות מה עלה בגורלם וייתכן שחלקם בחיים.

אין בחומרים שהוצגו פה שום דבר שמשנה את המסקנות הללו

לבסוף עלי לומר שמהחומר שעולה בכתבה, לדעתי אופן כתיבת המסמך הוא לקוי ביותר והחלטת משרד הבריאות להפנות אותו לביקורת של היסטוריונית היא נכונה.

אתר חדש על פרשת ילדי תימן

הקוראים העוקבים אחרי יודעים שבשנים האחרונות הנושא שבו אני מרבה לעסוק בבלוג הוא פרשת ילדי תימן. יחד איתי פועלת ברשת קבוצה של חוקרים אקדמאיים ועצמאיים אשר מנסה להפוך את השיח בנושא לכזה שמבוסס עובדות ולא האשמות קונספירטביות.
היום מושק "מרכז המידע לפרשת ילדי תימן" אתר אינטרנט חדש, מקיף ועשיר במידע.
האתר מציג המון מידע היסטורי מקורי ומחקרי, ממוסמך ואמין. מטרתו היא לספק מענה לשאלות של סקרנים בנושא, וכאמור בעיקר לכוון את השיח הציבורי בנושא כך שיהיה מבוסס מידע עובדתי ולא תאוריות קונספירציה . כל מי שהנושא חושב לו מוזמן/ת לבקר, להתרשם, ללמוד וכמובן גם ליצור קשר, לשאול שאלות ולהעיר הערות.

www.ycic.org.il

תחקיר המקור – היום שאחרי

ביום חמישי האחרון שודרה תוכנית של המקור על פרשת ילדי תימן. זו הייתה תוכנית שונה משאר התוכניות שהתרגלנו לראות בשנים האחרונות שעסקו בנושא. במקום לבלוע ללא שום ביקורת את טענות הפעילים והפוליטקאים רביב דרוקר ואיתי רום העמידו אותן למבחן העובדות ובאופן לא מפתיע למי שעוקב אחרי הבלוג הן קרסו. דרוקר אף העניק לפעילים את השם "שרלטני תימן". חלק גדול מהתחקיר מבוסס על ממצאים שלי ושל דנה מור, אבשלום בן צבי ונונה דולברג. זה בהחלט מספק לראות שהבלוג מסוגל להשפיע על השיח הציבורי. דרוקר ורום גילו אומץ ויושרה מקצועית, זה בוודאי לא פשוט לצאת נגד רבים מעמיתיהם למקצוע ששדרו את טענות הפעילים ללא כל ביקורת, כפי שגל גבאי אמרה לדרוקר בריאיון ביומן הצהריים של גלי צה"ל (כאן החל מדקה 37) , מדובר בכתב אישום כנגד העיתונות במדינה. אני מקווה שהתכנית הזו תהיה רק ההתחלה והיא תביא לשינוי השיח בנושא, טענות הארגונים כבר לא יתקבלו אוטומטית, אלא יבחנו בעין ביקורתית.  רק כך ניתן יהיה לרדת לחקר האמת בפרשה, שהיא הדרך היחידה לצדק וריפוי.

בפוסט זה אעסוק בכמה הערות לדברים שעלו בתכנית, בעיקר הרחבות לדברים שכנראה מקוצר זמן לא שודרו, וכן בתגובת הפעילים לתכנית.

הערות על התכנית:
יהודה קנטור – בתכנית מוצגת ליהודה קנטור כתבה אשר נכתבה יומיים לאחר לידתו על מציאת תינוק  נטוש בשירותים ולאחר מכן כתבה אחרת על משפט שנעשה לאם ולסבתא. מי שלא בקיא בפרשה עלול לסבור בטעות שרק התאריך מעיד שאכן מדובר ביהודה קנטור. אולם כפי שעולה מעדותו בפני ועדת החקירה הממלכתית קנטור פתח את תיק האימוץ שלו ובו היה כתב ויתור חתום בטביעת אצבע ושם האם זהרה בת יצחק וחמאמה מדאי. שזהו שמה של האם הנוטשת מהכתבה. כנראה שלקנטור היו ספקות האם כתב הויתור הוא אותנטי והכתבות על מציאת הילד והמשפט שכנעו אותו שאכן כך.

אורי וכטל – בנוגע לבדיקת ה די אן איי שבוצעה עו"ד צוברי טוען שאינו יודע עליה כלל. עם זאת ראוי לשים לב כי בדיון בועדת החקירה (שחלקים ממנו מצוטטים בתחקיר) שבו נכח ודיבר עו"ד צוברי עלה נושא בדיקת הדי אן איי (עמ' 42), כך שצוברי היה מוכרח לדעת עליה. כמו כן מוזכרת שם הכתבה במעריב שהובאה בתחקיר:

d790d795d7a8d799-d795d79bd798d79c-d793d7a0d7901-e1530132252447.jpg

בנוסף לבדיקת הדי אן איי גם תיק האימוץ מוכיח בבירור כי אורי וכטל אינו פלטיאל רדא שכן הוא נולד כמשה שרפי לאם שברחה מבית החולים הדסה תל אביב ביוני 1949. באותו הזמן פלטיאל רדא היה במעון ויצ"ו בירושלים ואימו בקרה אותו מדי שבוע, רק בנובמבר 1949  האם שעברה לישוב קבע ממחנה העולים הפסיקה לבקר אותו (משום שלא היה באפשרותה, בהעדר הסעה מסודרת). במרץ 1950 פלטיאל הועבר לבית התינוקות במחנה העולים ראש העין וגם שם אימו לא בקרה אותו (כאמור בעדר יכולת). בפסטמבר 1950 נסגר מחנה ראש העין וגורלו של פלטיאל לא נודע עד היום. זהו אכן כפי שנאמר בתוכנית מקרה חמור ביותר.

ורדה פוקס – בתוכנית מוזכר שמקרה ורדה פוקס הגיע לניו יורק טיימס, אבל ראוי לציין כיצד הוא מובא שם. בכתבה נאמר כי האם יוכבד הספיקה להניק את הבת רק פעם אחת לפני שהאחיות מסרו שהיא נפטרה יוכבד ובעלה (!) התעקשו לראות את התינוקת אבל ללא הצלחה.  כל זאת בעוד שכאמור הסיפור האמיתי הוא שהאם יוכבד נכנסה להריון מחוץ לנישואין , ילדה את הבת תחת שם בדוי וברחה מבית החולים . זוהי עוד דוגמא לאיך סיפורים מתפתחים ומופצים בתקשורת ללא ביקורת. אגב, על פי ספר קבלת החולים של הדסה תל אביב לחודש יולי 1950 (עמ' 19) התינוקת נשארה בבית החולים כ-40 יום לפני שהועברה לרשויות הרווחה.

המכתב של ד"ר ליכטיג –  בתכנית מוצג לאבשלום בן צבי ואבי פיקאר מכתב של ד"ר ליכטיג שבו הוא מודיע שהיו מקרים שילדים לא חזרו להוריהם והוא מכנה את ההורים שאבדו את הילדים "שכולים". השימוש במילה שכולים גורם לאיתי רום לתהות שמא נמסר להורים האמיתיים שהילדים מתו. התשובה שזה לא נכון משום שאנו יודעים באילו ילדים מדובר ומעדויות ההורים לא נמסר להם שהילדים מתו. עסקתי במכתב הזה בהרחבה בפוסט על הילדים שאומצו על ידי תימנים, כך שאני לא ארחיב פה בנושא, אלא רק אצרף תצלום של המכתב המלא (שלא היה לי אז) וכן רשימה ממשטרת פתח תקווה של ילדים שלא הוחזרו למשפחתם והוגדרו כנעדרים, ללמדנו שההורים פנו למשטרה והילדים לא הוגדרו כמתים. מתוך השמונה ארבעה מקרים פוענחו על ידי ועדות החקירה וארבעה (סעדה קוממי, אמן בת יחיא לוי, שאול בן סלימן וציונה סעיר) עדיין עלומים.
מניעת אימוצים 1מניעת אימוצים 2רשימת נעדרים ראשונה ממשטרת פתח תקווה 1950

אימוץ תמורת תשלום –  בכתבה (וגם בדיון שאחרי התכנית) מוזכר שהיו מקרים שמאמצים שילמו כסף תמורת האימוץ. ראוי לזכור שחוק האימוץ נחקק רק ב1960, עד אז גם אנשים פרטיים יכלו לתווך לאימוץ והם לא עשו זאת בחינם. ההתמקדות בכסף היא הסחת דעת, השאלה החשובה היא האם ההורים הביולוגיים הסכימו לאימוץ, אם כן זו אינה חטיפה.

   "מסמכי המוסד" – בתחקיר מרואיינת עו"ד יעל נגר מ"פורום אחי" ונשאלת על מעורבות המוסד ומציגה  בהוכחה דוח של משרד החקירות גוט בן-אשר שעבד עבור ועדת החקירה שמדבר על מסמך אחר שבו נכתב ש"המוסד מעורב עסקאות מסויימות בילדים" התחקירן איתי רום מפנה לכך שהשורה הזאת באה לאחר איזכור של ויצ"ו ירושלים וייתכן שזה המוסד המודבר ולא ארגון הביון. נגר אומרת שהיא שמעה את האפשרות הזאת אבל היא לא יכולה לדעת בלי שיחשפו בפניה מסמכים. ובכן יש לי חדשות (טוב ישנות) לעו"ד נגר, המסמכים הרלוונטים חשופים. איפה המסמכים נמצאים, ובכן הם מצורפים כנספחים לאותו דו"ח ממנו היא מצטטת (בתיק הזה, העמוד עם הציטוט הוא 103 והצילום של המסמך אליו הכוונה בעמוד 109)! לו עו"ד נגר הייתה עושה את המאמץ המינימלי וקוראת את הדוח הזה עד תומו כל שאלותיה היו נענות. וזה לא חדש, אני את הכל כתבתי בפוסט על מעורבות המוסד בפרשת ילדי תימן לפני למעלה משנה. עצם העובדה שהם עדיין מתעקשים על אותה  טוענה מראה איזו תת רמה של עבודת מחקר הם מבצעים.

מרים שוקר – בחלק העוסק במרים שוקר מראיין דרוקר את עו"ד זרח רוזנבלום שעזר לאחד בין מרים שוקר למשפחתה ומעמת אותו עם המסמכים שאני חשפתי בפוסט שלי על מרים שוקר (בעיקר המכתב מאחיה חיים שבו הוא מודה לוועדת בהלול מינקובסקי על מציאת הילדה). לקראת סוף לאחר שנחשף למסמכים שואל רוזנבלום האם אפשר להיות בטוחים שמרים שרעבי היא מרים שוקר ודרוקר אומר שבאמת אי אפשר לדעת בוודאות. לפי החומרים שאני חשפתי ונמצאים בפוסט ברור לחלוטין שמרים שרעבי היא הילדה שוועדת בהלול מינקובסקי הגיעה למסקנה שהיא מרים שוקר. אני חושב שהם צדקו ושהיה להם בסיס חזק לקביעה זו. אבל זה נכון שאי אפשר לדעת בוודאות כי בדיקות די. אן. איי לא היו קיימות בשנות השישים. אבל אם אכן מרים שרעבי היא לא מרים שוקר המשמעות היא שעו"ד רוזנבלום איחד את הילדה הלא נכונה למשפחה.

תגובת חתוכה –  בפאנל דיון שבסוף התוכנית השתתף שלומי חתוכה מעמותת עמר"ם ובין היתר הוא אמר כי לאחרונה חשף שרופא הודה שלקח ילד מבית חולים ומסר אותו לאימוץ למשפחה מחו"ל. חתוכה התכוון לפוסט שלו בפייסבוק שבו הוא חשף חלק מדו"ח משנת 2004 של חוקרים פרטים, אשר נשלחו על ידי הילד המאומץ (הכוונה כנראה למקרה הזה) לאתר את משפחתו הביולוגית. החוקרים הגיעו לרופא שנכח במסירה בשם עזריאל רבינוביץ'. בניגוד לדברי חתוכה רבינוביץ' לא הודה ש"לקח" ילד, אלא שהוא נכח במעמד האימוץ ושהאם הביולוגית נכחה במעמד והייתה מרוצה ממנו וייתכן שאף שולם לה כסף. מכיוון שישנה הסכמה של האם אין מדובר בחטיפה.

עזריאל רבינוביץ - עד למסירת ילד לאימוץ מדגאני

חטיפה מול ניתוק כפוי – נקודה אחרונה אבל חשובה ביותר שבתחקיר כנראה מחוסר זמן לא התעמקו בה. במהלך התכנית מוצגים קטעים מראיון עם נעמה קטיעי שמהם יכול להיווצר הרושם לפיו הפערים בין הצדדים הם קטנים והם עניין של סמנטיקה והגדרה בין חטיפה לניתוק כפוי, אולם זה ממש לא ככה. מוסכם על כולם שבמהלך השהות במחנות העולים (שמהם עיקר התלונות) הילדים הקטנים של עולי תימן נלקחו לבתי תינוקות שהגישה אליהם למשפחות הייתה מוגבלת לשעות מוגדרות ביום ומבתי התינוקות הללו ילדים נשלחו לבתי חולים ומוסדות הבראה ללא שיתוף ההורים. אין גם מחלוקת שכתוצאה מהפרקטיקה הזאת נוצר נתק בין ההורים לילדים, אבל כאן נגמרת ההסכמה. הטענה שלנו ושל ועדות החקירה שהילדים ברובם המכריע היו חולים ונפטרו בבתי החולים ונקברו ללא שיתוף ההורים בקבורה. בודדים אכן לא הצליחו לאתר משפחתם ונמסרו לאימוץ וישנם כמה עשרות מקרים שגורלם לא ברור עד היום עקב קשיי תיעוד. את המסקנות הללו אנו מבססים על שפע של תיעוד ועדויות ממחנות העולים, בתי החולים, בתי קברות, משרד הסעד, מוסדות של ארגוני נשים ומקורות נוספים. לעומת הפעילים מאמינים שלמעשה הילדים כלל לא היו חולים ונפטרו, אלא נמסרו לאימוץ במהלך מתוכנן היטב וכל התיעוד הקיים הוא למעשה זיוף (הספר של שיפריס הוא ניסיון לתקף את התזה הזאת). מדובר בפערים תהומיים לגבי מה באמת היה.

תגובת הפעילים לתחקיר:

עוד טרם שידור התחקיר מלאו הרשתות בתגובות נגד התכנית מקרב פעילים שונים שהלכו לאחר השידור. קצרה היריעה מלהגיב לכולם, לכן אני אתייחס לכמה נקודות עיקריות שעולות בתגובות

שואה, שואה –  השטיק הקבוע של הפעילים הוא להשוות את הביקורת מולם להכחשת שואה, צעד שכמובן את בורותם הרבה לגבי השואה. הנה לדוגמא תום מהגר כותב:

אם כבר מכחישנים- אבשלום בן צבי אומר את המשפט המדהים "מנגנון של חטיפות היה חייב להשאיר שובל של ארכיונים". לפי ההיגיון הזה, מנגנון של השמדת עם, שואה, היה אמור להשאיר שובל עבה וארוך הרבה יותר של ארכיונים. אבל לא שובל ולא מסמכים.

זוהי שטות ממדרגה ראשונה ובורות תהומית, לשואה יש שובל מסמכים עצום מאחוריה, לפעולות האייזנצגרופן, למשלוחים למחנות הריכוז, לשימוש בגז ועוד להרבה דברים אחרים. אני פשוט אפנה את הקורא לאתר holocaust denial on trial  שמרכז את החומרים ממשפט הדיבה של מכחיש השואה דיוויד אירווינג נגד דבורה ליפשטט ויש שם שפע של חומרים על איך אנחנו שהייתה שואה וזה הרבה, הרבה יותר מעדויות של כמה אשכנזים.

התוכניח עסקה רק במקרי דגל מועטים זה לא מעיד על הכלל – ובכן כמובן שבתוכנית של 45 דקות אין זמו להציג נושא נרחב כמו פרשת ילדי תימן בצורה מקיפה ולכן הגיוני שיתמקדו רק במקרי דגל, אבל אין אומר שזה כל שהם בדקו או שכל השאר בסדר. מלבד זאת מקרי הדגל הללו הם משמעותיים. כאמור יש שפע של תיעוד שהילדים נפטרו ואילו הפעילים טוענים שהכל זיוף. אז כמובן שמתעוררת השאלה "איך אתם יודעים שהילדים לא באמת מתו, אלא נחטפו?" ולשאלה זו התשובה של הפעילים היא " הנה זה חטוף והנה עוד חטוף שגילינו ועוד אחד". עכשיו כאשר מסתבר שאלו לא באמת חטופים התשובה הזו נעלמת והם נשארים עם " כי ככה אנחנו מאמינים".

רק כמה טעויות  –  עוד נקודה שמועלת היא שבסך הכל מדובר בכמה טעויות שיכולות לקרות לכל אחד, או שמדובר בכמה נושאים פרובוקטיביים ולא מבוססים על ידי נעמה קטיעי, מהגר ויעל נגר (אם לציין כמה). אולם אין מדובר רק בכמה טעויות שוליות, מדובר בטעויות שמצביעות על הגישה הבעייתית של הפעילים (ושל הפוליטיקאים והעיתונאים המאמצים אותן) שהם קופצים למסקנות סנסציוניות ללא בסיס ראוי ומציגים אותן כעובדה מוחלטת. הגישה הזאת היא חלק בלתי נפרד מהמאבק שלהם.

רבות מהטענות הפרובקטיביות מקורן בעוזי משולם אשר הפעילים רואים אביו הרוחני של המאבק וקוראים לטיהור שמו. סיפור מכירת הילדים לארצות הברית מקורו עוד בשנות השישים בעיתונות גרועה. למעשה גם טענות החטיפה הן כאלה שכן הפעילים טוענים ללא בסיס של ממש שמאות ילדים שיש להם תיעוד מוצק שנפטרו הם למעשה חיים ונמסרו למשפחה אחרת.

אני יכול לתת הרבה דוגמאות להמחשה, אבל אני אתמקד באחת מרכזית, פרשת עידית בן-שימול. ביולי שנה שעברה במסגרת כתבה על יום המודעות לחטיפת ילדי תימן שארגנו הפעילים פרסמה כתבת "כאן" עידית בן שימול (חברה לשעבר בארגון אחים וקיימים שממנו התפצל פורום אחי) כתבה ובה העלתה בין היתר את הטענות על מעורבות המוסד ומכירת ילדים לארצות הברית בספינות של "צים". קטעים מהכתבה שודרו גם בתחקיר המקור. אבשלום בן צבי פרסם אז פוסט נגד הכתבה וחשף את ההטעיות שבה. כמה אנשים שלחו מכתב תלונה להנהלת "כאן" בנוגע להטעיות והסילופים שבכתבה, לאחר כמה שבועות בן שימול הגיבה בתגובה בעייתית שבחלק המקרים כלל לא ענתה לטענות שהופנו מולה. הנהלת "כאן" גיבתה את בן שימול (בניגוד לטענותיה של קטיעי שעם הטעות הראשונה הם יבוטלו כלאחר יד) והעניין עבר למועצת העיתונות.  מי שרוצה לקרוא עוד מוזמן לקרוא את הפוסטים של אבשלום בן צבי בנושא (1,2,3).

קודם יש לשים לב שאותם "נרטיבים קיצוניים" כפי שיעל נגר קראה להם קודמו בתקשורת על הארגון שלה ומקורבים לו, כך שהיא מתלוננת על העיסוק בהם היא בעצם מתלוננת על עצמה. אבל יותר חשוב מכך היא מה הייתה תגובת הפעילים לביקורת. הייתה התייצבות חד משמעית לטובת עידית בן שימול מלווה בשבחים על התחקיר שלה והתעלמות מהממצאים של אבשלום בן צבי מלווה בכינוי מכחישנים גזענים כלפיו וכלפי אחרים. אז עכשיו שקלונם נחשף ב"המקור" פתאום בכלל מדובר בנרטיביים קיצוניים, מקרים פרובוקטיביים שלא מייצגים וטעויות שקורות.

זו לא טעות, זו מדיניות.

מסמוס העוול –  עוד טענה שקטיעי העלתה היא שבעצם כולם מסכימים שנעשה עוול ושהפעילים צודקים, אז צריך להכיר בזה. ההתמקדות בשאלת קיומו של עוול ערטילאי כלשהו נועדה להרחיק את הדיון מעובדות המקרה. אין ספק שנעשה עוול, השאלה מה הוא. האם העוול הוא שהילדים נפטרו מבלי שלהורים ניתן להשתתף בקבורה או שהם בעצם ונמסרו לאימוץ ומשקרים למשפחות כל השנים. יש הבדל תהומי שתי העוולות הללו והדרך לתקן אותן .

המשפחות – טענה מרכזית היא שהתחקיר יוצא כנגד עדויות המשפחות. אז לא. התחקיר יצא כנגד טענות של פעילים, פוליטיקאים ועיתונאים. בעדויות המשפחות אין שום דבר שמעיד על מעורבות המוסד, אוניות של צים, מספר חטופים שעולים בהרבה על מספר התלונות, ניסויים רפואיים, מכירת ילדים לחו"ל, סגירת ארכיונים ל90 שנה וכו'. כל אלה הינן טענות של פעילים ועיתונאים שמשתמשים במשפחות כדי להתחמק מביקורת על שיטות העבודה שלהם.

למעשה אפילו על מסירת הילדים לאימוץ המשפחות לא מעידות, הרי המשפחות לא יודעות בעצם מה קרה לילד לאחר שנלקח מהן. נכון שהרבה משפחות מאמינות בכך שהילדים נמסרו לאימוץ, אבל מידע עובדתי על כך אין להן. לכן אין למעשה סתירה עקרונית בין להאמין למשפחות לבין דחיית טענת החטיפות.

עד כאן תגובתי לכמה מהטענות הבולטות. ישנם עוד דברים שלא נגעתי בהם וייתכן שארחיב בהמשך.

תגובה למוטי קידר

לפני שלושה התקיימה בפ"ת הפגנת תמיכה בראש הממשלה בינימין נתניהו. במהלך ההפגנה עלה לבמה המזרחן ד"ר מוטי קידר ונשא את הדברים הבאים:

בקצרה הוא טען שיש ספק האם יגאל עמיר רצח את רבין, שחקירת הרצח מסווגת כ"סודית ביותר" משום שיש מי שרוצה להפליל את הימין ברצח רבין. שיגאל עמיר מוחזק בבידוד כדי שלא יגיד את האמת שהוא לא הרוצח, הוא טען שהרוצח האמיתי של רבין הוא אדם שראשי התיבות של שמו הן י.ר ( בבירור הוא התכוון ליורם רובין, המאבטח של רבין) ושהרצח אורגן על ידי פוליטיקאי מוביל (באופן מפתיע הוא לא טען שראשי התיבות של שמו הן ש.פ ) כי רבין רצה לצאת מהסכמי אוסלו. במהלך הנאום הוא נופף במסמך "סודי ביותר" (שהגיע אליו בדרך חוקית להפליא) שלטענתו מעלה את הספק האם יגאל עמיר הוא הרוצח. אם כי הוא לא אמר מהו המסמך הזה ומה בדיוק יש בו שמעלה את הספק.

אז נתחיל מלהזכיר לד"ר קידר שיגאל עמיר הודה ברצח ואף שחזר אותו ומעולם לא חזר בו, כך שלא צריך להשתיק אותו. לגבי כך שרבין רצה לצאת מהסכמי אוסלו כדאי להזכיר שרק חודש לפני הרצחו רבין העביר בכנסת את הסכם אוסלו ב', הסכם שהעביר לשליטת הראשות הפלסטינית את מרבית האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון (עד אז הרשות שלטה רק ברצועת עזה ויריחו). ההצבעה בכנסת הייתה הצבעת אי-אמון,  אם ההסכם לא היה עובר הממשלה הייתה נופלת, כלומר רבין סיכן את עתיד ממשלתו ועתידו הפוליטי על מנת להעביר את את ההסכם (לפרוטוקול הדיון). העיר הראשונה שהועברה לשליטת הפלסטינים, ג'נין, הועברה פחות משבועיים לאחר הרצח, כלומר ההכנות להעברתה היו בעיצומן בזמן הרצח. כך שאי אפשר לטעון שרבין רצה לצאת מההסכם כאשר בפועל באותו הזמן הוא עמל על יישומו והרחבתו.

ומה לגבי המסמך ה"סודי ביותר"? הנה הפצצה, גם אני מחזיק במסמכים "סודיים ביותר" שהגיעו אלי בדרך חוקית להפליא ואני גם אלמד אתכם איך אתם יכולים לקבל אותם. זה המסמך שד"ר קידר נופף בו, איכות הוידאו לא מספיק טובה כדי לקרוא את הכותרת שלו, אבל אפשר לראות את שלושת הריבועים הגדולים בפינה:

הריבועים האלה הם הסמל של החברה שהדפיסה את הפרוטוקולים של דיוני ועדת שמגר:

dscn2968-scaled-2560-e1572619300755-scaled-2560-e1572619956506-scaled-2560-e1572620004690-scaled-2560.jpg

על חלק מהפרוטוקלים ישנה חותמת של סודי ביותר שניתנה להם מסיבה לא ברורה שכן אין שם באמת משהו סודי ובטח לא הוכחה שיגאל עמיר לא רצח את רבין. הנה לדוגמא קטע מתוך עדותו של ראש עריית תל אביב בנוגע לארגון העצרת שאין בו שום דבר סודי עם החותמת של הסודי ביותר:

20141006_130223.jpg

איך הגעתי אליהם? פשוט פניתי לארכיון המדינה, ביקשתי לעיין בהם ואחרי כמה ימים קיבלתי תשובה שהתיקים מוכנים ואני מוזמן לבוא לעיין בהם (זה היה בתקופה לפני הדיגיטציה ולכן הייתי צריך לצלם כל דף בנפרד, היום זה צריך להיות עוד יותר פשוט). הסתרה? ממש לא. המסמכים אולי היו פעם סודיים ביותר (וגם זה לא בטוח כי דיוני ועדות חקירה הם בדרך כלל בדלתיים פתוחות), אבל הם נחשפו לציבור לפני שנים. אולי בגלל זה קידר לא פירט מהו המסמך המדובר שכן אם היה מספר כיצד הגיע אליו חלק גדול מהקסם של המסמך ה"סודי ביותר" היה פג.

 קיימת קבוצה של מסמכים מתוך הדיונים של שמגר שהם עדיין חסויים, מדובר בעדויות אנשי השב"כ שנסגרו מסיבות בטחוניות (לא להסגיר מקורות, שיטות עבודה ושמות אנשי שב"כ). היום אני מאמין שאפשר כבר לפתוח את רובם כי האנשים פרשו והשיטות השתנו ובהחלט אשמח עם זה יקרה  (ובכל מקרה אחרי 30 שנה החיסיון פג).

אתם יודעים מי אחראי על חשיפת מסמכים סודיים? ממשלת ישראל והעומד בראשה, בנימין נתניהו. בדיוק כמו שהם ידעו להקדים את חשיפת ממסמכי ועדת החקירה לגבי ילדי תימן, ובדיוק כמו שהם ידעו לפתוח לעיון את הנספח הסודי של ועדת שמגר בנוגע להפעלת אבישי רביב כי חשבו שיש לזה חשיבות ציבורית, כך הם גם יכולים לפתוח את המסמכים הללו. אם הם לא עשו זאת עד היום (ולהזכירכם במשך 24 השנים שמאז הרצח רוב הממשלות היו ממשלות ליכוד ובנימין נתניהו הוא ראש הממשלה במשך קרוב ל14 שנים) הרי אין המשמעות היא שלשיטתו של קידר גם הם אחראים פעילים להסתרה ונוטלים חלק פעיל ב"הפללת הימין"?

אני כמובן לא חושב שנתניהו או מישהו אחר מסתיר את האמת סביב רצח רבין (נתניהו עצמו קרא לדבריו של קידר הבלים ובצדק). אני פשוט חושב שזה אירוני שקידר נשא את הדברים בהפגנה למען נתניהו כאשר בפועל אם הוא היה צודק הרי שנתניהו היה אשם מרכזי באותה הסתרה ו"הפללת הימין" שהוא מדבר עליה.

ניסויים רפואיים בילדי תימן – עוזי משולם והטענות על שימוש בילדי תימן לניסויים בסגנון מנגלה

השאלה העיקרית אשר הפעילים והמשפחות העוסקים בפרשת ילדי תימן היא "איפה הילדים?". הטענה הנפוצה היא שהילדים נמכרו לאימוץ למשפחות אחרות, בארץ ובחו"ל. אולם קיימת טענה נוספת, לפיה אותם ילדים כלל אינם בחיים משום שהם נשלחו לניסויים רפואיים בסגנון גרמניה הנאצית. טענה זו היא אמנם יחסית עדיין בשוליים, מופצת בעיקר ברשתות החברתיות ובפורומים ועדיין לא טענה רשמית של ארגוני הפעילים, אבל בשנים האחרונות היא החלה תופסת תאוצה וזאת על רקע העובדה שלמרות מאמצים רבים וארוכי שנים לא נתגלו ולא קמצוץ מאותם אלפי ילדים שנטען שנחטפו.

במקור תכננתי לכתוב פוסט אחד ארוך שיסקור את כל הטענות השונות לגבי ניסויים שבוצעו בילדי תימן. אולם היקף החומר והעבודה היה גדול מאוד והכתיבה לוקחת זמן רב. לכן החלטתי לשנות גישה ולכתוב פוסטים קצרים יותר על טענות ספציפיות. הפוסט הזה יעסוק במקור לגלגול המודרני של הטענה על כך שהילדים נשלחו לניסויים בסגנון מנגלה.

טענת הניסויים הרצחניים הינה טענה חדשה יחסית, ראשיתה של הטענה היא באמצע שנות ה90 ומקורה מיוחס לעוזי משולם (למשל על ידי בנו). עד אז הטענה היחידה של הפעילים והמשפחות בעשרות השנים שקדמו לכך הייתה שהילדים נמסרו לאימוץ. אני לא הצלחתי למצוא אף אמירה או פרסום של משולם עצמו שבו הוא מתייחס לניסויים בילדים. בפוסט שכתבתי על משולם יש מספר גדול של מנשרים וראיונות שלו ושל ופעילים בכירים בעמותה שלו שנערכו עד מעצרו במאי 1994 ובאף אחד מהם לא מוזכרת טענת הניסויים.

את האזכור המוקדם ביותר של טענה לניסויים שבוצעו בילדים מצאתי בעתירה לבג"ץ שהוגשה באוגוסט 1995 (ראו בתיק הזה בעמוד 11) [זה כבר לא נכון, ראו עדכון פסקה למטה]. כמקור העתירה מציינת כתבה של אחד בשם ד"ר יואב שרעבי בעיתון המקומי של ראש העין מתאריך ה-4.8.95. אני מצאתי מאמר של אותו ד"ר שרעבי באותו הנושא, תאריך פרסומו והמקור שבו פורסם אינם ידועים לי, אולם מתוכנו סביר להניח שזה המאמר שאליו מתייחסת העתירה או גרסא מאוחרת שלו. במאמר טוען ד"ר שרעבי כי על ילדי תימן נערכו ניסויים "ע"י דוקטורי מנגלה תוצרת כחול-לבן". וכן שחלק מהילדים הועבר לארה"ב לצורך ניסויים בקרינה רדיואקטיבית כמעין תשלום לממשל האמריקאי על כך שאפשר את מסירת מרבית הילדים החטופים לאימוצים בארה"ב. כמקור לכך ד"ר שרעבי מציין את עוזי משולם ועמותת משכן אוהלים. כמו כן הוא מזכיר מאמר של רופא בשם ד"ר רותם עליו נעמוד במשך.

עדכון 20.5.19: רק יום אחד אחרי שפרסמתי את את הפוסט נונה דולברג פרסמה פוסט משלה על נתן שיפריס (ומי שלא מכיר אותה ומתעניין בפרשת ילדי תימן רצוי שיעקב אחריה) . לפוסט דולברג נונה דולברג צרפה מנשר של נתן שיפריס שאותו הוא כתב בכלאו. במנשר שיפריס מעלה את אותן טענות שד"ר שרעבי העלה במאמר שלו, שחלק מהילדים נשלחו לניסויים בסגנון מנגל בבתי חולים בישראל ושמכסה קבועה של ילדים נשלחו לארצות הברית לניסויים כ"שכר". הדימיון בטענות ובניסוח הוא כזה שדי ברור ששיפריס הוא המקור לטענות של שרעבי. שיפריס במנשר שלו לא מפרט מה המקורות שלו לטענות הללו שהתגלו לו, כך נראה, בין כתלי הכלא ומעשה מלבד טענותיו אין שום הוכחה לכך.

המנשר לא נושא תאריך, אבל מתוכנו ניתן להבין שהוא נכתב בין סוף אוקטובר – אמצע נובמבר 1994. שיפריס כותב שהוא יושב בכלא כחצי שנה והוא נעצר במאי 1994, ועדת שלגי עדיין פועלת לפי המנשר והיא תגיש את הדו"ח שלה בסוף נובמבר 1994, שיפריס עוקץ את רבין במנשר על קבלת פרס נובל לשלום, ההכרזה על כך הייתה ב14 לאוקטובר 1994 .

עם כן אפשר להגיע למסקנה שטענת הניסויים החלה מתישהו בין מאי  לאוגוסט 1995 לנובמבר 1994, ככל הנראה על ידי נתן שיפריס בסביבות נובמבר 1994. הטענה לא צמחה בחלל ריק, באותה בתקופה במקביל עלתה פרשת הטיפול בהקרנות בגזזת לכותרות עקב תביעות של מטופלים וחקיקת החוק לפיצוי נפגעי גזזת. גם על הקרנות אלו נטען שהן חלק מניסוי רפואי בקרינה בשיתוף ארה"ב. בארה"ב באותה התקופה התקיימה ועדת חקירה שהוקמה בהוראת הנשיא קלינטון שחשפה ניסויים בקרינה שבוצעו באוכלוסייה האמריקאית כחלק מפרויקט הגרעין של ארצות הברית. גם שיפריס במנשר שלו מזכיר שנחשפו ניסויים רפואיים בבני אדם בארצות הברית למרות שהוא לא מפרט לאילו ניסויים הוא מתכוון.

הפרסומים על הגילויים בארצות הברית הם בסבירות גבוהה מקור ההשראה לטענות של ניסויים בקרינה בילדי תימן ובפרשת הגזזת. לא ברור לי, אם הטענות הללו צמחו במקביל באופן בלתי תלוי בשתי הפרשות או שאחת מהן קבלה השראה מהשנייה.

התפתחות נוספת בטענה חלה בתחילת שנות ה-2000 על ידי בארי חמיש. חמיש מוכר בציבור בעיקר כאבי תיאוריות הקונספירציה סביב רצח רבין, אבל הוא היה הרבה יותר מזה.  חמיש החל את דרכו בעולם הקונספירציות בתחילת שנות ה90 ככתב בנושא חייזרים עב"מים, אולם משם התפתח והפך למאמין בתיאוריית ה"סדר העולמי החדש", שלפיה קבוצה (ולמעשה מספר קבוצות יריבות) של "אליטות" שואפת להקים ממשלה עולמית, להשמיד את רוב אוכלוסיית העולם, ולשעבד את השאר. כחלק מהקונספירציה הגדולה ישנן הרבה קונספירציות קטנות יותר שנועדו להוביל ליעד של ממשלה עולמית אחת.

רצח רבין מבחינתו היה חלק מהקונספירציות הללו,  רבין, כך הוא טוען, היה נציג של אחת הקבוצות (המועצה ליחסי חוץ) ורצה לשים קץ לתהליך אוסלו (גם הוא חלק מהקונספירציה העולמית) ולכן פרס שהיה נציג של קבוצה אחרת (בילדברג) ארגן את רציחתו. מי שרוצה לקרוא עוד על תפיסת עולמו מוזמן לקרוא את הראיון שערך איתו אלי אשד (שלמרות שגם הוא משתמש בראשי התיבות א.א. אין ביננו קשר), להאזין לריאיון הבא באתר אמת אחרת,  או לעיין בארכיון האתר שלו.

חמיש טען כי ב1996 עוזי משולם הזמין אותו לביקור בכלאו. בביקור שאל אותו חמיש מדוע הוא לא איחד משפחות עם ילדיהן החטופים. לדברי חמיש, משולם ענה כי לא היה לו לב לספר למשפחות כי רוב הילדים מתו לאחר שנשלחו לארה"ב בכלובים כדי שישמשו כשפני ניסוי בתוכנית הגרעין האמריקאית. ומי האחראי לתוכנית הזדונית הזאת? שמעון פרס מתוקף תפקידו כאבי תוכנית הגרעין של ישראל.

חמיש כמובן לא מסיים שם, לדבריו הסיבה שבגללה שמשולם רצה להיפגש איתו הייתה כדי להציע לו להיות הדובר של תנועת משכן אוהלים במקום אורה שיפריס. חמיש טען שמשולם אמר לו שמשפחת שיפריס הינם סוכני שב"כ שחדרו לתנועה כדי לפורר אותה מבפנים. חמיש לא נהיה הדובר של עמותת משכן אוהלים, לדבריו בשל התנגדותה של אורה שיפריס, אבל הוא כן טוען שאורה שיפריס הראתה לו תמונות של הילדים בכלובים בהם נשלחו לארה"ב וכן גופות חרוכות של ילדים תימנים בהם בוצעו ניסויים במכון הביולוגי בנס ציונה.

וגם עפרה חזה מעורבת פה, לפי חמיש עפרה חזה הייתה מאהבת של פרס, אבל בשלב מסוים היא החלה להתעניין בפרשת ילדי תימן ואף ככבה בסרט עלילתי בשם "צדק מוחלט" שעסק בפרשה. לפי חמיש זה היה השלב שבו פרס החליט לחסל אותה. בעלה של עפרה חזה, דורון אשכנזי, פעל בשירותו של פרס ( הוא נשלח על ידי פרס כדי להתחתן אותה ואז לרצוח אותה). הוא הדביק אותה באיידס בסיוע הרופא שלה שהיה חברו. גם מותו של אשכנזי, כשנה מאוחר יותר, היה למעשה רצח בהוראתו של פרס. וגם הרוצחים שלו נרצחו אחר כך בהוראת פרס.

אני מניח שאתם מזהים פה מוטיב חוזר, מבחינתו של חמיש שמעון פרס הוא סוג של  ארכי-נבל אשר אחראי לקונספירציות רבות  ולכמעט כל מה שחמיש לא אוהב. חמיש הוא זה שאחראי לשרבוב שמו של שמעון פרס לפרשת ילדי תימן. באותן שנים  פרס עבד בכלל במשרד הביטחון ולא היה לו שום קשר לטיפול בעולים, למעשה בשנים 1949-1952 (השנים שמהן מגיעות עיקר התלונות) פרס בכלל לא היה בארץ, אלא שהה בארצות הברית כראש המשלחת של משרד הביטחון. לכן הניסיון לקשור אותו לפרשה על ידי טענה של מכירת ילדים לממשלת ארצות הברית לניסויים הקשורים לנשק גרעיני (יש לציין בנוסף כי הקמת הכור בדימונה שעליו היה אחראי פרס כמנכ"ל משרד הבטחון נעשתה בשיתוף פעולה עם צרפת בכלל, והחלה רק אחרי מבצע קדש בסוף שנות החמישים).

מעניין לראות איך הסיפור התפתח מד"ר שרעבי ונתן שיפריס לבארי חמיש. אצל שרעבי ושיפריס עניין מסירת הילדים לניסויים היה שולי ו"שכר" על כך שממשלת ארה"ב העלימה עין מהברחת רוב הילדים לאימוץ. אצל חמיש רוב הילדים נשלחו לניסויים ומתו בהם.

ראוי לציין כי טענותיהם של שרעבי וחמיש אינן מבוססות על ידע שלהם, אלא רק על "ככה עוזי משולם אמר" בלי שום הסבר על מה עוזי משולם מסתמך (שיפריס מציין שזה גילוי של המחקר שלו, אבל לא מפרט על מה הוא מתבסס במחקר). במקרה של חמיש ישנה גם שיחה לכאורה עם אורה שיפריס ותמונות שהראתה (אותם קיבלה ממשולם). אצל חמיש בכלל מדובר בשיטה, כל מיני אנשים לכאורה פנו אליו וסיפרו לו סיפורים מדהימים או הראו לו חומרים, אלא שאין לכך כל אישור פרט לסיפור של חמיש.  כך למשל הטענה ששמעון פרס ניצח בבחירות 1996, אלא שנתניהו סחט אותו עם חומרים מפלילים לגבי רצח רבין וכך הוא נהיה ראש ממשלה (בריאיון באתר אמת אחרת החל מדקה 18 בערך) או רופאים שסיפרו לו שלאה רבין נרצחה (אותו ראיון דקה 28 לערך) או אדם שניגש אליו באחת ההרצאות וסיפר לו שהוא הבעלים של האקדח ששויך לחגי עמיר ובליל רצח רבין השב"כ פשט לו על הבית ולקח לו את הנשק כדי להפליל את חגי עמיר, וכן הטענה שיואב קוריאל (בחור שהתאבד שבתיאוריות קונספירציה סביב רצח רבין נטען שהוא היה מאבטח של רבין שנרצח) נפגע משבעה קליעים (הספר מי רצח את יצחק רבין בעמוד 90). גם הקונספירציה על עפרה חזה מבוססת על מקור כזה.

אני מניח שהקורא יכול להבחין מבין השורות שאני לא רוכש אמון רב לבארי חמיש, וזו כמובן לשון המעטה. הרושם שלי ממנו ומספרו " מי רצח את יצחק רבין" הוא שאי אפשר לבטוח באף מילה שהוא אומר ללא אימות נוסף. גם בקהילת מקדמי הקונספירציה של רצח רבין מתייחסים לחמיש בספקנות, אריה זריצקי למשל הגדיר חלק מטענותיו כ" ספקולציות מרחיקות לכת".

אני מדגיש את נושא האמינות שלו משום שמלבד דבריו של חמיש אין לטענות שלו שום ביסוס נוסף. למעשה כל הבסיס לטענת הילדים נחטפו לניסויים בארצות הברית מבוסס על אנשים שטוענים ש"ככה עוזי משולם אמר" בלי שישנה (או לפחות לא הצלחתי לאתר) אמירה ישירה של משולם עצמו. החשיבות של האמינות שלו מקבלת משנה תוקף שכן בשנים האחרונות הטענות של חמיש מופצות באתרים שונים (למשל: כאן, כאן, וכאן) והופכות להיות הגרסא הנפוצה של טענת החטיפה לצורך ניסויים.

גם לו הייתה אמירה כזאת של משולם הרי שנשאלת השאלה על סמך מה הוא מבסס את דבריו. גם לו אני לא רוכש אמון רב ובפוסט שכתבתי עליו ציינתי שאת טענותיו ניתן לחלק לשתי קבוצות עיקריות, אלו שאפשר להוכיח שהן לא נכונות ואלו שאי אפשר להוכיח שהן נכונות. טענת הניסויים בארצות הברית שייכת לקבוצה השנייה. בנוסף עצם העובדה שאם אכן אמר זאת הרי שמדובר בהתפתחות מאוחרת בטענותיו שהיא כשלעצמה מחשידה.

ומה לגבי אותו מאמר של ד"ר רותם אשר יואב שרעבי הזכיר ? ובכן מדובר במאמר שכתב ד"ר יעקב רותם והתפרסם בשנת 1966 בשם אופנות ברפואה. במאמר יצא ד"ר רותם נגד אופנות שונות שהיו נהוגות ברפואת ילדים ורפואה בכלל , אחת מהאופנות הללו הייתה מתן דגש רב למחקר על פני הטיפול הרפואי והתייחסות לחולה כאל מושא מחקר. בין היתר כתב שם כי היו רופאים אשר ביצעו ניקורים מותניים בתינוקות בני יומם כדי למדוד את ערך הזרחן בנוזל השדרה. (המאמר נגיש לקיראה בתיק הזה).

ד"ר רותם העיד בועדת החקירה בשני כובעים, האחד כמנהל מחלקות ילדים בבתי החולים פרדס כץ ותל השומר, והשני ככותב המאמר שעד אז כבר התפרסם בתקשורת בהקשר של ילדי תימן. ד"ר רותם סיפר כי מדובר היה בשמועה שהייתה בזמנו וכי אין לו מידע מוצק לגבי הניקורים הללו. ראוי לציין כי המאמר התפרסם בשנת 1966, ולא נאמר בו מתי התרחשו הניקורים, כך שייתכן שמדובר בדבר שהתרחש זמן רב לאחר תקופת הפרשה. כמו כן לא נטען שם דבר לגבי מוצא הילדים. לבסוף ניקור מותני הינה בדיקה פשוטה ולא מסוכנת, כך שאפילו אם נעשו ניקורים כפי שתוארו במאמר (דבר חמור כשלעצמו) הרי שאין בכך הסבר להעלמותם של הילדים.

בארצות הברית, ועדת החקירה שהייתה בנוגע לניסויים בבני אדם במסגרת תוכנית הגרעין לא מצאה שום דבר לגבי ניסויים על ילדים מישראל או קשר כלשהו לגזזת.

בסיכומו של דבר כל טענות החטיפה לניסויים בארצות הברית מקורן בשמועות ללא בסיס, אין שום הוכחה להתרחשותן. לא מסמך, לא תמונות, לא עדות של מעורבים, פשוט כלום . (תוספת 20.5.2019) נתן שיפריס, שהוא כנראה המקור של טענות הניסויים, בעצמו כבר ירד מטענת הניסויים בסגנון מנגלה ובספר החדש שהוא מוציא לאור הוא מדבר רק על חטיפת ילדים לאימוץ מתוך מחשבה שזה מה שיהיה הכי טוב להם. כך שאם המקור כבר לא מאמין לזה אני לא חושב שמישהו אחר צריך.

רבין והפגיעה בעמוד השדרה

יום השנה ה-23 לרצח רבין מתקרב (התאריך העברי חלף, אבל הלועזי עוד לפנינו) וזה זמן טוב לפרסם פוסט נוסף בנושא. הפעם אעסוק בשאלה האם רבין נפגע בעמוד השדרה כפי שתומכי תיאוריית הקונספירציה טוענים, בהתבסס על מסמכי הטיפול הרפואי של רבין והתבטאויות של רופאים בליל הרצח.

 מדוע טענה זו היא חלק מתיאוריית הקונספירציה?

משום שבדו"ח הנתיחה לאחר המוות שנערכה לרבין נכתב כי בעמוד השדרה אין שברים. בנוסף, לטענת תומכי הקונספירציה, התנהגותו של רבין כפי שנראה בסרטון הרצח שצילם רוני קמפלר אינה עולה בקנה אחד עם המצופה מאדם שנפגע בעמוד השדרה באותה החומרה שהם טוענים שרבין נפגע. לטענתם אחת מחוליות עמוד השדרה של רבין רוסקה וחוט השדרה שלו נקטע, פגיעה כזאת גוררת שיתוק מיידי ולכן רבין היה חייב להתמוטט מייד לאחר הירי ואילו בסרטון הוא ממשיך לעמוד לאחר הירי ואף מסובב את גבו.

עכשיו ישאל עצמו הקורא הנבון "רגע אחד, מצד אחד ישנם דו"חות הטיפול של הרופאים שאומרים שרבין נפגע בעמוד השדרה ומצד שני ישנו דו"ח הנתיחה לאחר המוות שאומר שאין הדבר נכון. לכן אני צריך איזושהי ראיה נוספת כדי לנסות להכריע בשאלה אילו מהמסמכים מתארים נכונה את הפציעות של רבין. מכיוון שקיים גם סרט הרצח שמראה, גם לטענת תומכי הקונספירציה שרבין, לא נפגע בעמוד השדרה האם אין פירושו של דבר שדו"ח הנתיחה שלאחר המוות הוא הצודק? היכן הבעיה?"

אכן שאלה טובה. התשובה לטענת תומכי הקונספירציה היא שהממצאים שמופיעים במסמכי הטיפול ומצביעים על כך שרבין נפגע בעמוד השדרה הם כל כך ברורים וחד משמעיים שלא יכול להיות שהרופאים יטעו בהם. מכאן נגזרת המסקנה הבאה, אם רבין לא נפגע בעמוד השדרה כפי שנראה בסרט הרצח, אבל הגיע עם פציעה בעמוד השדרה לבית החולים הרי שמישהו נוסף ירה בו בפרק הזמן שחלף בין הירי של יגאל עמיר להגעתו של רבין לבית החולים. דו"ח הנתיחה לאחר המוות הוא שקרי והוא חלק מהניסיונות לטייח את ה"עובדה" הזו.

בפוסט זה אבחן את טענות תומכי הקונספירציה כדי לראות האם באמת אין דרך אחרת להסביר את הממצאים פרט לכך שאדם נוסף מלבד יגאל עמיר ירה ברבין.

  1.  המסמכים הרפואיים המלמדים על פגיעה בעמוד השדרה

אין מחלוקת על כך שבמסמכי הטיפול הרפואי נרשם כי הייתה פגיעה בעמוד השדרה. המסמך המפורסם מכולם הוא ככל הנראה העמוד האחרון במסמך הראשון שכתב ד"ר מוטי גוטמן. המסמך הוא אוסף של נקודות מרכזיות מהטיפול שנרשמו כהכנה לקראת כתיבת דו"חות מסודרים יותר. במסמך נכתב:

פציעת פצע יריה עם חור באונה עליונה  2.5-3 ס"מ פצע ביציאה לכיוון D5-6 עם ריסוק של החוליה

כדאי להבין באיזה הקשר נכתב המשפט הנ"ל. רבין הגיע לחדר ההלם במיון של איכילוב כשהוא מחוסר הכרה, בקושי נושם וללא דופק. במיון בוצעו פעולות החייאה ראשוניות, הוכנס נקז לחזה כדי לשחרר את האוויר שהצטבר שם (עוד על זה במשך), הוזרק לו אדרנלין ובוצע עיסוי לב. פעולות אלו הצליחו להחזיר לרבין את הדופק.

בבדיקה במיון נתגלו שני פצעי ירי בגב, אחד בחלק הימני של הגב ואחד במותן שמאל ממנו נבע דם רב וכן שהריאה הימנית נפגעה. הוחלט להוריד את רבין לחדר הניתוח ובעדיפות לטפל בדימום שנבע ממותן שמאל. לכן הרופאים החלו בפתיחת צד שמאל של הבטן , הם מצאו שהטחול רוטש וכרתו אותו, הם ראו שאין פגיעות נוספות בחלל הבטן ושמסלול הקליע ממשיך לכיוון בית החזה השמאלי לכן הם פתחו את צד שמאל של בית החזה וניסו לאתר שם מקורות דימום נוספים. הם לא מצאו שם מקורות דימום משמעותיים.

מכיוון שמצבו של רבין עדיין לא השתפר הם החליטו לבדוק עם ישנו דימום לא מאותר גם בבית החזה הימני היכן שהקליע האחר פגע. הם פתחו את הריאה הימנית בגובה של צלעות 5 ו6 ושם מצאו פצע ירי משמעותי עם רסיסי עצם שהם סברו שמקורם בחוליה מעמוד השדרה והצלעות. פתיחת הריאה הימנית הייתה אחד השלבים האחרונים בטיפול ולמרות המשך מאמצי ההחייאה רבין נפטר.

הפגיעה בעמוד השדרה מתוארת כאמור במסמכים נוספים. בגיליון הניתוח נכתב כי:

הקרע בריאה מוביל לאזור ע"ש [עמוד שדרה] תורקלי [החלק בעמוד השדרה שנמצא בחזה וממנו יוצאות הצלעות] (D5-6 לערך) שם נימוש ריסוק עצם

בסיכום המהלך הקליני נכתב :

בחשד  לדמם לא מאותר בבית החזה מימין, או מהכלים התת-בריחיים נפתח גם בית החזה מימין ברווח הבין הצלעי החמישי. הריאה היתה מפושטת. נמצא קרע גדול (בקוטר של כ-3 ס"מ) בציר אחורי קדמי באונה העליונה. קרישי דם בחלק האחורי של הפלאורה שם נמצאו גם שברי צלע וחוליה בגובה משוער של D5.

גם בדוח הנתיחה שלאחר המוות מוזכרת הפגיעה באונה העליונה של הריאה הימנית (עמוד 3). עוד מצוין כי מסלול הקליע עובר דרך רווח בין צלעי 5 תוך שהוא גורם לשברים בחלק התחתון של צלע 5 והחלק העליון של צלע 6.  ההבדל עם כן בין הנתיחה לאחר המוות ובין מסמכי הטיפול ברבין הוא בשאלה האם רסיסי העצם שנמצאו בריאה הימני מקורם רק בצלעות או גם מאחת מחוליות עמוד השדרה.

קיים הבדל משמעותי בין הנתיחה שלאחר המוות לבין הטיפול הרפואי. אף אחד מהרופאים או המסמכים לא טוען שבמהלך הטיפול נבדק עמוד השדרה של רבין בצורה ישירה. זאת בניגוד למה שנעשה במהלך הנתיחה לאחר המוות. בגיליון הניתוח אף נכתב שהזיהוי של שברים באזור עמוד השדרה נעשה על סמך מישוש בלבד. משום כך קיים פתח לטעות באבחנת הרופאים המטפלים לגבי הפגיעה בעמוד השדרה .

  1. פריאפיזם.

במסמך הראשון שכתב ד"ר גוטמן נרשם שרבין הגיע למיון עם פריאפיזם שלטענת תומכי הקונספירציה הינו ממצא אבחנתי לקטיעת חוט השדרה. מה זה פריאפיזם? ובכן פריפאיזם (Priapism) זהו מצב של זקפה ממושכת והוא אכן מהווה אינדיקציה במקרים מסוימים לקטיעה של חוט השדרה. בהתבטאויות פומביות של הרופאים שטיפלו ברבין אין אזכור מפורש לפריאפיזם. מסיבות מובנות הם לא ששים לדבר בפומבי על הזקפה של רבין. במקום זה הם מדברים ברמיזות על "סימנים מסוימים" לפגיעה נוירולוגית או "היו סימנים, ואני לא רוצה להיכנס לפירוט".

מה הקשר בין זקפה לפגיעה בחוט השדרה? הקשר הוא תופעה שנקראת שוק נוירוגני, מדובר במצב שנגרם כתוצאה מכך שכלי הדם לא מקבלים את האות ממערכת העצבים שמורה להם לשמור על מתח. אובדן האות גורם להרפיית כלי הדם לכן הם מתרחבים ונוצרת הצטברות של דם בחלק התחתון של הגוף. הסיבה הנפוצה ביותר לאובדן האות היא אכן פגיעה בעמוד השדרה, אבל היא לא הסיבה היחידה :

Neurigenic shock 1

Neurigenic shock 2

לקוח מתוך Accident & Emergency – Theory into practice עמ' 118-119

כפי שניתן לקרוא מלבד קטיעה של עמוד השדרה שוק נוירוגני יכול להיגרם גם בשל מחסור בחמצן או בשל פגיעה מוחית. רבין סבל משני הסיבוכים הללו. הקליע הראשון שירה יגאל עמיר פגע בריאה הימנית וגרם לחזה אוויר בלחץ. זהו שנוצר כאשר אוויר דולף מתוך הריאות לבית החזה ומצטבר בו וכתוצאה מכך נוצר בבית החזה לחץ אשר דוחס את הריאה ולא מאפשר לנשום. בנוסף לכך לפי בדיקת הCT  לרבין היה תסחיף אוויר במוח.

כך העיד מנהל בית החולים איכילוב, פרופסור גבי ברבש בועדת שמגר:

הייתה פגיעה בשתי הריאות וזה לא פגיעה אחת, והיתה פגיעה שגרמה לחזה אוויר בלחץ, שגרם עוד לדחיסה של הריאות כלפי פנים, ולהסטה של הלב. כך שהוא הגיע אלינו הוא הגיע עם קנה מוסט שמאלה, זאת אומרת שכל המערכת שמתחת לקנה היתה מוסטת שמאלה כתוצאה מחזה אוויר, ובאותו רגע שהכניסו את הנקז לחזה, יצא אוויר בלחץ גדול מאוד עם מעט דמם, לא הרבה דם, אבל הרבה מאוד אוויר. ובאותו רגע חזר הדופק.

ההערכה שלנו היא, שזה כבר בשלב הזה היה בלתי הפיך, כיוון שהוא הגיע עם סימנים נוירולוגיים, אני לא רוצה כרגע להיכנס לפירוט, שהצביעו על פגיעה מוחית, שהיא לא פגיעה מוחית כללית, אלא פגיעה מוחית ממוקדת על רקע של קרוב לוודאי הפרעה בהספקת החמצן למוח, על הזמן שהוא נסע ללא נשימה אפקטיבית, או ללא הנשמה אפקטיבית.

….
השילוב של קרע של רקמת ריאה וכלי דם הוא בסיס להתפתחות של סיבוך נוסף, של תסחיפי אוויר.
זאת אומרת מה שקורה במקרים כאלה, מה שיכול לקרות במקרים כאלה, וכשזה קורה זה פטלי, זה שנכנס אוויר מהאזור הפצוע למערכת העורקים, ואז הלב במקום שלוח דם שולח אוויר.
בסי.טי שעשינו לו אחרי הפטירה, היתה תמונה של כלי הדם במוח עם אוויר בצורה מסיבית אפילו.

שימו לב לאזכור של סימנים נוירולוגיים שהוא לא רוצה להיכנס לפירוט שלהם ומצביעים על פגיעה מוחית ממוקדת.

הרופא המטפל ד"ר מוטי גוטמן אמר בראיון אחר:

ההערכה הראשונית בבדיקה הגופנית המהירה שעשינו גילתה שני סימנים שהצביעו על פגיעה נוירולוגית. האחד זה חוסר ההכרה העמוק וסטיית המבט שהצביעו על פגיעה במוח. והיה גם חשד לפגיעה בעמוד השדרה, חשד שהתבסס על ממצאים מסוימים בבדיקה הגופנית. בדיעבד התברר כי באמת היתה פגיעה במוח מתסחיף אוויר. ולא היתה פגיעה במוח השדרה. אבל שוב, זה לא שינה בשום אופן את סדר הפעולות.

הניסוח של ד"ר גוטמן לגבי סימן מסוים שנתגלה בבדיקה הגופנית מלבד סטיית המבט וחוסר ההכרה הוא בבירור התייחסות לפריאפיזם.

המסקנה הנובעת מכך היא שקיים הסבר לפריאפיזם מלבד פגיעה בחוט השדרה. הסבר זה עולה בקנה אחד עם הממצאים הרפואיים והפציעות מהם סבל רבין. גם הרופאים שטיפלו ברבין, ושבתחילה חשבו שאכן הייתה פגיעה בעמוד השדרה, מקבלים את ההסבר הזה.

  1. צילום הרנטגן

כחלק מההכנות לנתיחה של אחר המוות בוצעו לגופתו של רבין צילומי רנטגן ובדיקת CT של הראש (כדי להימנע מפתיחתו). אחד מצילומי הרנטגן הוצג לציבור לראשונה בסרט "תיק לא סגור" של נפתלי גליקסברג בשנת 2005 ומאז הוא מהווה חלק מתיאוריית הקונספירציה. בצילום נראה לכאורה קליע שננעץ בעמוד השדרה של רבין.

אלא שכפי שכתב פרופסור ליבסון, מנהל מכון הרנטגן של הדסה, בחוות דעת על הצילום, לא ניתן ללמוד ממנו על מיקומו המדויק של הקליע. הסיבה לכך היא אופיו הדו-מימדי של צילום הרנטגן, לא ניתן להסיק ממנו האם הקליע באמת פגע בעמוד השדרה או שהוא פשוט נמצא מולו.

  1. עדויות של רופאים

תומכי הקונספירציה מציינים כי:

עוד בליל ההתנקשות הודיעו 3 רופאים בכירים, ח"כ ד"ר יורם לס, שר הבריאות ד"ר אפרים סנה, ומנהל בי"ח איכילוב פרופ' גבי ברבש (כל אחד לחוד!) על פגיעה בעמוד השדרה !

זה אמנם נכון, אבל המשמעות של הודעות אלו הרבה פחות דרמטית מכפי שהם טוענים. אף אחד מהרופאים הללו לא טיפל ברבין או בדק את גופתו. אפרים סנה ויורם לס הסתמכו על דברי גבי ברבש והרופאים שטיפלו ברבין. גבי ברבש, בהיותו מנהל בית החולים, אכן נכח לפרקי זמן קצרים בחדר הניתוח במהלך הטיפול ברבין על מנת להתעדכן במצבו. אבל גם הוא לא באמת בדק את הגופה, אלא הסתמך על דברי הרופאים המטפלים. כך שאין מדובר בוידוא עצמאי שעמוד השדרה של רבין נפגע על ידי שלושה רופאים שונים, אלא בחזרה על העובדה שידועה לנו שהרופאים שטיפלו ברבין סברו בתחילה שעמוד השדרה שלו נפגע.

לוידאו שבו אפרים סנה מספר שלא בדק את הגופה והתבסס על דברי גבי ברבש לחצו כאן

אך בתוך ההודעה של פרופסור ברבש לתקשורת מסתתר משפט מפתח. פרופסור ברבש מתחיל לתאר את הפציעה של רבין בעמוד בשדרה כאשר עיתונאית חסרת סבלנות קוטעת אותו ושואלת כמה כדורים פגעו ברבין. ברבש עונה שהוא חושב ששניים, ומוסיף:

אבל האחד שפגע באזור הלב פגע בעמוד השדרה

מדוע המשפט הזה הוא משפט מפתח? ובכן יגאל עמיר ירה שלושה קליעים, שניים (הראשון והשלישי) פגעו ברבין ואחד (השני) פגע במאבטח יורם רובין. הראשון הקליע הראשון פגע ברבין כאשר הוא עמד זקוף. הקליע פגע בחלקו הימני של הגב בניצב לו, פגע בצלעות, חדר לריאה הימנית, גרם לחזה אוויר בלחץ ולבסוף נעצר בקדמת בית החזה הימני. זהו הקליע הימני בצילום ברנטגן.

הקליע השני שפגע ברבין פגע במותן שמאל מאחור בזווית של 45 מעלות לערך, כיוון שרבין כבר היה במהלך נפילה. הוא חדר לבטן, ריטש את טחול, המשיך דרך הסרעפת לחלקה התחתון של הריאה השמאלית, עבר סמוך לכלי הדם הסמוכים ללב ולבסוף נעצר בשער הריאה השמאלית. זהו הכדור שנראה מול עמוד השדרה בצילום הרנטגן. זהו גם הקליע שלדברי פרופסור ברבש פגע בעמוד השדרה. בניגוד לדבריו הוא לא פגע בכלי הדם שליד הלב, גם לא לפי מסמכי הטיפול הרפואי.

מדוע העובדה שפרופסור ברבש מציין שהקליע השני הוא זה שפגע בעמוד השדרה של רבין היא חשובה?

משום שבסרטון הרצח מייד לאחר הירייה הראשונה קמפלר, הצלם, מטה את המצלמה לשתי שניות בערך, בפרק הזמן הזה נשמעות הירייה השנייה והשלישית כאשר רבין אינו נראה במצלמה. כאשר הצלם חוזר להתמקד על זירת הירי רבין אינו נראה יותר משום שהוא כבר הופל על המדרכה (ראו את הקטע הלא ערוך החל מדקה 8:22).

הטענה של תומכי הקונספירציה היא הרי שרבין בסרטון לא מתנהג כמי שעמוד השדרה שלו רוסק ולכן הם מסיקים שמישהו אחר ירה בו לאחר מכן. אך למעשה בסרטון רואים את רבין מסובב את גבו לפני הירייה שלטענת הרופאים היא זו שפגעה בעמוד השדרה. הירייה עצמה כלל לא נראית בסרטון. אין שום סתירה בין התנהגותו של רבין בסרטון לבין טענות הרופאים לפגיעה בעמוד השדרה. לכן הקונספירציה נופלת פה.

לאור כל המידע שיש לנו ניתן להבין מדוע הרופאים סברו בתחילה שרבין נפגע בעמוד השדרה. רבין הגיע עם פריאפיזם שהוא אינדיקציה לפגיעה בעמוד השדרה, כאשר הרופאים ניתחו את רבין הם זיהו קליע שפגע במותן שמאל והממשיך במסלול ימינה ולמעלה לכיוון מרכז הגוף ועמוד השדרה. באונה העליונה של הריאה הימנית הם מזהים שברי עצם ובמישוש נדמה להם שמקורם בעמוד השדרה, המיקום של השברים הוא בהמשך התיאורטי של המסלול של הקליע שפגע במותן שמאל. הם חיברו את כל הפרטים האלה יחד והגיעו למסקנה שאותו קליע פגע בעמוד השדרה, ריסק אותו וגרם לשברי העצם והפריאפיזם. בדיעבד, אחרי שנעשתה נתיחה שלאחר המוות ובדיקת CT לראש התברר שהקליע לא פגע בעמוד השדרה ושלרבין היה נזק מוחי שגרם לפריאפיזם.

ישנה נקודה אחרונה לדיון. בעדויות מאוחרות יותר טענו הרופאים כי הקליע הראשון כן גרם לפגיעה בעמוד השדרה והקליע השני לא. כך למשל באותו ראיון שבו ד"ר גוטמן אמר כי חוט השדרה של רבין לא נפגע הוא אומר כי הקליע הימני פצע חלקית את אחת מהחוליות, אך במידה פחותה מכפי שהם סברו בתחילה.

פרופסור ברבש אמר לועדת שמגר :

…כדור אחד פגע בו בשכמה מימין, קרוב לעמוד השדרה, למעשה אזור החדירה היה בממשק שבין הצלעות לבין עמוד השדרה, עם פגיעה בחוליה, והבחנו גם פגיעה איזושהי, שאנחנו לא יכולים להעריך אותה, בעמוד השדרה עצמו, בחוט השדרה עצמו…

גם טענות אלו הם בסתירה לדו"ח הנתיחה שלאחר המוות, אולם סתירה זו אינה קריטית לדעתי. גם ד"ר גוטמן וגם פרופסור ברבש מדברים על פגיעה קלה בחולייה ללא נזק לחוט השדרה או לכל היותר על פגיעה בו שאי אפשר להעריך אותה. הם לא מדברים על ריסוק עמוד השדרה וקטיעת חוט השדרה, כפי שתומכי הקונספירציה טוענים, שאם אכן היו מתרחשות הן היו גורמות לשיתוק של החלק התחתון של הגוף. כך שגם במקרה זה אין סתירה עם הנראה בסרטון של קמפלר ולכן גם לא בסיס לקונספירציה.

אני מעדיף את הכתוב בדו"ח הנתיחה שלאחר המוות משום שבו נעשתה בדיקה יסודית ללא לחץ של זמן, אבל גם אם הדו"ח טעה בנקודה הזאת ואכן הייתה איזושהי פגיעה קלה באחת החוליות אין בכך משום הוכחה שמישהו אחר פרט ליגאל עמיר ירה ברבין.

מאזן הראיות בפרשת חטיפת ילדי תימן וכיצד העדויות החדשות משפיעות עליו

ביום שישי הקודם התפרסמה במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות כתבה של תמר קפלנסקי ובה ראיון עם שושנה שחם, מטפלת שהייתה בראש העין, אשר מספרת כי הייתה עדה לחטיפת ילדים תימנים בראש העין. הכתבה הזאת היא מעין המשך לכתבה אחרת של אותה כתבת משנה שעברה שבה היא ראיינה מטפלת אחרת ממוסד אחר, שולמית מליק, שהעלתה טענות דומות. השאלה הנשאלת, עם כך, היא כיצד קיומן של אותן עדויות, שלכאורה חושפות את האמת מתוך הממסד, משפיעות על ההבנה שלא התרחשה חטיפה המונית ממוסדת של ילדי תימן ועדות אחרות?

ובכן עצם קיומן של העדויות כשלעצמו לא ממש משפיע. הסיבה לכך היא שאין כמעט תיאוריית קונספירציה, וחטיפת ילדי תימן היא תיאוריית קונספירציה לכל דבר, שלמצדדים בה אין עדויות או מסמכים אשר תומכים בטענותיהם.

למשל הידעתם ששר התחבורה האמריקאי נורמן מינטה העיד בועדת החקירה של אירועי ה11 בספטמבר כי הוא היה בבונקר מתחת לבית הלבן עם סגן הנשיא דאז דיק צ'ייני, והם קיבלו התרעות על התקרבות  המטוס שפגע בפנטגון, "לפי הגרסא הרשמית", מבעוד מועד וזה בניגוד לטענת הצבא האמריקאי. כאשר ההשלכות לכך הן שהצבא שהאמריקאי לא עשה דבר כדי למנוע את הפגיעה בפנטגון למרות שהיה יכול.

 או שקבוצת "חוקרים" מצאו 13 אנשים שהעידו שהם ראו שהמטוס שפגע בפנטגון הגיע במסלול אחר שלא מתאים ל"גרסא הרשמית" ושממנו הוא לא היה מסוגל לפגוע בפנטגון ולגרום לנזק כפי שהוא נגרם.

בישראל ישנה עדת הראייה מירי אורן שהייתה בטוחה שרבין לא נפגע.  ישנם גם אנשים שמשוכנעים שמלחמת יום הכיפורים התחילה למעשה לפני ה6 באוקטובר 1973 ושמדינת ישראל (ומצרים) מטייחת את כל תחילת המלחמה. יש להם גם עדויות,   אנשים היו שם וככה הם זוכרים.

אז מה קוראים יקרים, אולי גם להם מגיעה כתבת שער בידיעות אחרונות משולבת בדרישה שמדינת ישראל תפסיק את הטיוח, תחשוף את כל הארכיונים הקשורים למלחמה, תכיר רשמית שהמלחמה התחילה כמה ימים לפני ה"מועד הרשמי" ותשכתב את כל ספרי ההיסטוריה?

הדוגמאות הללו הובאו כדי להמחיש שקיומן של עדויות תומכות שסותרות לכאורה את "הגרסא הרשמית" הוא לא דבר חריג בתיאוריות קונספירציה.  אז מה אנחנו צריכים לקבל כל תיאוריית קונספירציה פשוט משום שיש עדויות שתומכות בה? כמובן שלא.

בכל חקירה של אירוע או תופעה, בין אם היסטורית, פלילית או אחרת תמיד יהיו עדויות סותרות וקצוות לא סגורים. במיוחד כאשר חוקרים תופעות או אירועים בסדרי גודל גדולים אשר אנשים רבים מעורבים בהם. פרשת ילדי תימן היא מקרה כזה משום שהיא מערבת מוסדות רבים על פני מספר שנים. עדויות סותרות כאלו נובעות מהאופי האנושי, ישנם אנשים שקרנים, כאלו שאינם יציבים בנפשם וכן כאלו שחושיהם או זיכרונם מתעתעים בהם. ככל שמספר האנשים המעורבים באירועים גדול יותר ומשך שחלף מהם ארוך יותר כך הסיכוי שנתקל בעדויות כאלה גדול יותר. למען הסר ספק אני חושב שעדויות המטפלות במקרה של פרשת ילדי תימן (וכן בדוגמאות שהבאתי) שייכות לקטגוריה האחרונה.

התפקיד של החוקר הבא לברר את האמת לגבי מה שקרה, הוא לקחת את כל הראיות הקיימות, עדויות מסמכים, תמונות, הקלטות וכל חומר אחר, ולשקול אותן. כלומר לנתח את נקודות החוזק והחולשה של כל ראייה ולהצליב בין החומרים עד שמתקבלת הבנה טובה של מה שהתרחש. אפשר לדמות לזאת לתהליך שבו לכל ראייה ניתן משקל לפי הערך שלה ולאחר מכן שוקלים את כל הראיות על מאזניים דמיוניים ורואים לאיזה כיוון כף המאזניים נוטה.

כאשר עושים את המאזן הזה עבור במקרה של פרשת ילדי הרי שהוא נוטה בבירור כנגד טענת החטיפה הממסדית. במישור הפרטני יש לנו תיעוד לגבי גורלם של מרבית הילדים שלגביהם הוגשה תלונה וממנו עולה כי הם נפטרו. במישור הכללי יש לנו הבנה טובה משפע של מקורות ועדויות מה היו התנאים בארץ באותן שנים בצורה שמסבירה את תופעת ההעלמות.

אנחנו יודעים שמדינת ישראל בשנותיה הראשונות הייתה מדינה אחרי מלחמה ארוכה ובמצב כלכלי קשה שהוביל לתקופת צנע וקיצוב. בארבע השנים הראשונות לקיום המדינה אוכלוסייתה הוכפלה עקב עלייה המונית. עקב המצב הקשה של המדינה העולים נקלטו במחנות ובמעברות בתנאים מחפירים, מרבית העולים התגוררו במחנות באוהלי ענק שבכל אחד מהם גרו כמה משפחות. לא היו תנאים סניטריים הולמים, המזון היה דל ואיכותו נמוכה ומערכת הבריאות התקשתה להתמודד עם העומס.

מצבם של העולים מתימן היה הקשה מכולם. ראשית מפני שהמצב הבריאותי בארץ המוצא שלהם מלכתחילה לא היה מזהיר ושנית משום שעל מנת להגיע למחנה המעבר בחאשד שממנו עלו לארץ יצאו העולים למסע במדבריות תימן שנמשך שבועיים או שלושה, לרוב רגלי או על גבי בהמות, בתנאים קשים כולל מעבר באזורים נגועי מלריה. זרם העולים עלה בהרבה על מה שמחנה חאשד היה מסוגל להתמודד איתו. במחנה שהיה מיועד לאלף איש לכל היותר הצטופפו בשיאו יותר מ- 12,000 בני אדם. צפיפות כזאת, בתנאים קשים ללא מזון איכותי ותנאים סניטרים מתאימים הם כר פורה להתפרצות מחלות ותמותה, במיוחד אצל ילדים קטנים וזקנים. וכך אכן היה.

 מדינת ישראל החלה במבצע חירום להטסת העולים לארץ, כאמור המצב בארץ לא היה קל, אבל היה יותר טוב מחאשד.  כאשר הגיעו העולים לארץ הילדים הקטנים נלקחו, לפעמים כנגד רצון ההורים, לבתי תינוקות שהיו מבני קבע שבהם היו תנאים יותר טובים לילדים מאשר באוהלים. ילדים רבים (ומבוגרים) שהיו חולים נשלחו לבתי חולים ובתי הבראה בכל רחבי הארץ, לפעמים במרחק רב מהמחנות בהם שהו העולים. ההחלטה האם לשלוח ילד לבית החולים נעשתה על ידי צוות בית התינוקות ללא שיתוף ההורים. רבים מהעולים סבלו מתת תזונה קשה ומחלות ולכן שיעור התמותה שלהם היה גבוה. עקב מצב התחבורה אז בארץ ועקב מצבם הכלכלי של ההורים וקשיי השפה והקליטה הורים רבים התקשו לעקוב אחרי מה שקורה עם ילדיהם ולבקר אותם.

קצב העלייה המהיר של העולים למחנות חדשים שהוקמו בהליך חירום במיוחד בשבילם גרם לתקלות מנהלתיות רבות. בנוסף לכך שיטת השמות בתימן הייתה שונה מהמקובל בארץ. במקום שם פרטי ושם משפחה שמו של כל ילד הורכב מארבעה שמות: שם פרטי, שם אביו, שם סבו ושם החמולה שלו. השמות היו שמות ערביים כאשר בחלק מהמקרים נעשה שימוש בשמות מקבילים עבריים. כתוצאה מכך נוצרו שיבושים בשמות המאושפזים. גורמים אלו הקשו עוד יותר לעקוב על מצבם של המאושפזים והם הסיבה מדוע משפחות רבות קיבלו באיחור את הידיעות על מות קרוביהם וחלקם לא קבלו אותם כלל ואף הרשויות לא תמיד הצליחו לעלות על עקבותיהם באותה תקופה. זהו גם ההסבר מדוע משפחות אחרות קבלו הודעות שווא על מות ילדיהם.

באותה תקופה היה נהוג לקבור את המתים בבתי הקברות הסמוכים לבתי החולים שבהם נפטרו. חלק מבתי החולים הללו היו רחוקים מהמחנות ובבתי החולים הארעיים שהוקמו במחנות לא היו תנאים נאותים לשימור גופות ולכן קבורה התבצעה בדרך כלל תוך כמה שעות מרגע הפטירה. השילוב של קשיי התחבורה והתקשורת של אותה תקופה, יחד עם הבלגן במחנות ושיבושי השמות מנע מהורים להיות נוכחים בעת קבורות ילדיהם.

משרד הפנים היה צריך להתמודד עם עומס של מאות אלפי תיקים אישיים חדשים של עולים אשר מקום מגוריהם השתנה במהלך התקופה ולפעמים יותר אחת מפעם. מרשם האוכלוסין מתנהל בלשכות אזוריות, כאשר אדם שינה מקום מגורים היה צורך להעביר את תיקו האישי ללשכה אחרת. הקושי למצוא את התיקים כתוצאה מהעברות יחד עם שיבושי השמות של הנפטרים גרמו לכך שלהרבה מאוד אנשים לא עודכנה הפטירה. חלקם נשארו רשומים כחיים ולימים קבלו צווי גיוס והודעות אחרות. אחרים שלא נפקדו במפקדי אוכלוסין או שלא הייתה פעילות בתיקיהם זמן רב, תיקיהם האישיים נגנזו. לצורך הגניזה התיקים קיבלו סימולים טכניים של "חדל להיות תושב" או נפטר בתאריכים לא הגיוניים.

מן הצד השני לטענות החטיפה אין בסיס של ממש. מאמיני החטיפה אמנם אוהבים לומר שישנן עדויות רבות של הורים, אבל מרבית העדויות הם על כך שהודיעו שהילד נפטר ,אולם ההורים לא ראו גופה ולפעמים קבלו צווי גיוס או שלא רשום שהילד נפטר במשרד הפנים. כל אלה הוסברו קודם לכן. ישנם מספר קטן של מאומצים שטענו שהם עשויים להיות חטופים. אולם בבדיקה של תיקיהם עולה שהם בדרך כלל ילדים שנמסרו לאימוץ על ידי משפחותיהם ממגוון סיבות, העיקרית היא לידה מחוץ למסגרת הנישואים. פה ושם אולי היה מקרה חריג, אבל לא מדובר בתופעה. בסופו של דבר נשארות מספר קטן עדויות שניתנות לאחר עשרות שנים מצד הורים וגם מצד מספר קטן של אנשי צוות זוטרים בבתי התינוקות שלכאורה מצביעות על מעשים לא כשרים. על הבעייתיות והאמינות של עדויות מאוחרות עמדתי בעבר.

כך שאם לחזור לדימוי של המאזניים, הכף במקרה שלנו נוטה בבירור כנגד טענת החטיפה הממסדית. כאן נכנס לתמונה ההבדל בתפיסה בין החוקר המחפש את האמת לבין המאמין בתיאוריות קונספירציה. מי שמניח שהייתה קונספירציה על ידי ממסד חזק מניח שאותו ממסד מסוגל להעלים את הראיות לקונספירציה ולזייף את כל הראיות הסותרות לה. כתוצאה מכך הוא מייחס משקל אפסי לראיות כנגד הקונספירציה ואינו מורתע מהעדר ראיות לקונספירציה. לכן אצלו במאזניים הדמיוניים הכף נוטה לטובת הקונספירציה. אבל יש פה כשל לוגי, הוא מניח מראש שהייתה קונספירציה לכן הוא מבטל את כל הראיות שלא הייתה קונספירציה ולכן מגיע למסקנה שהייתה קונספירציה.

כך הדבר גם במקרה של חטיפת ילדי תימן. הרי מי שמאמין שמאות ילדים נחטפו ונמסרו לאימוץ מכל רחבי הארץ בעוד שהרישומים מבתי החולים ובתי הקברות מראים שהם מתו חייב לטעון שמדובר בזיוף אחד גדול. לא רק בתי החולים ובתי הקברות, אלא גם שירותי הרווחה שזייפו לכאורה תיקי אימוץ, ארגוני הנשים שאל מוסדותיהן נשלחו הילדים ומהם לכאורה אומצו, חברת צים שלטענתם העבירה ילדים לחו"ל, המשטרה, התקשורת ,מערכת המשפט והאקדמיה שטייחו חקירות לטענתם. לכל אלה ולאחרים היה חלק במנגנון החטיפה וההסתרה שלהזכירכם המשיך לפעול לפחות במשך 50 שנים שכן ועדת החקירה הממלכתית, המכונה על ידם ועדת טיוח, הגישה את ממצאיה בשנת 2001. כמובן שכל זה לא יכול היה להתבצע בלי ידיעתם והנחייתן של ממשלות ישראל. הם אומרים זאת בפירוש , כל המדינה השתתפה. זוהי תיאוריית קונספירציה לכל דבר.

כל ההקדמה הארוכה הזאת נועדה כדי להראות שכאשר אנחנו נדרשים לסוגיית העדויות החדשות אנחנו לא עושים זאת מנקודת מוצא של "דף חלק", אלא מכך שברור לנו במידה גדולה של ודאות שלא התרחשה חטיפה. והשאלה היא האם בעדויות החדשות יש די משקל כדי להפוך את הקערה על פיה ולהטות את כף המאזניים לכיוון השני.

העדות הראשונה היא של שולמית מליק. מליק הייתה מטפלת בבית תינוקות במעברת קדימה בחורף של 1951-52. היא טוענת שמבית תינוקות נחטפו תינוקות ונמסרו לאימוץ. העדות שלה מתוארת בכתבה כ:

זו פעם ראשונה שקמה מישהי וביוזמתה מעידה שנכחה במסירות של ילדים כשידוע שלילדים יש הורים, ולהורים נאמר שהילד חולה

 אולם פה קיימת בעיה שכן אין שום תלונה על ההעלמות של ילדים מבית התינוקות בקדימה. הכתבה אף מודה בזה. כלומר לסיפורה של שולמית אין גיבוי. והאם אין זה משונה שהעדות הראשונה והיחידה מסוגה בפרשת חטיפה שלכאורה מקיפה אלפי ילדים ממוסדות רבים מגיעה דווקא ממקום שבו אין שום תלונות על חטיפה כזאת?

מליק זוכרת במיוחד שני מקרים שעליהם סיפרה. הראשון הוא ילד בשם ציון שהיא הייתה מאוד קשורה אליו. יום אחד מליק הגיעה למעון וציון לא היה שם, אמרו לה שהוא היה חולה ולקחו אותו. זהו. במקרה השני אם של ילדה הגיעה באחד הימים למעון ולא מצאה שם את בתה. מליק אומרת שהיא לא ראתה שלקחו את הילדה, אבל אמרו לה להודיע לאם שהילדה בבית חולים. מליק לא דיברה עם האם כי לא הייתה להן שפה משותפת ועובדת אחרת דיברה איתה. היא לא ראתה איך הסיפור הזה נגמר כי הייתה צריכה ללכת. אבל למחרת סיפרו לה שהמנהלת של המעון התקשרה למקום כלשהו ולאחר מכן הילדה חזרה.

מה שמעניין במקרים הללו הוא שאפילו אם התיאור שלהם מדויק (ואני בספק) אין בהם הוכחה לחטיפה. זה נרמז שציון נמסר לאימוץ, אבל שום הוכחה לא מוצגת. אולי הוא באמת חלה. הכתבה טוענת שהילדה הייתה גם היא בדרך לאימוץ, אבל אין שום הוכחה. מליק עצמה לא יודעת לאן הילדה נשלחה ועם מי המנהלת דיברה. בהחלט יכול להיות שהילדה נשלחה לבדיקות כי חשבו שהיא אולי חולה, אחרי שהאם הגיעה המנהלת התקשרה למרפאה או לבית החולים כדי לברר מה קורה עם הילדה ואחרי שהתברר שהילדה בריאה שלחו אותה חזרה.

מליק גם מזכירה משלחות של תורמים יהודים מחו"ל שביקרו בבית התינוקות . ושוב פעם נרמז שיש קשר בין המשלחות להעלמות תינוקות, ושוב פעם אף הוכחה לא מוצגת. ביקורים של תורמים מחו"ל זה לא דבר חריג.

מליק מציינת כי בתור מטפלת פשוטה היא לא ממש ידעה מה קורה עם הילדים. אמרו לה שילד מסוים חולה והיא מסרה את זה למשפחה. אמרו לה להכין ילד לנסיעה והיא הכינה, אבל היא לא יודעת לאן הוא נשלח. לדבריה לא הייתה לה שפה משותפת עם ההורים והיא לא דברה איתם, היא לא יודעת מה ההורים ידעו ומה לא. היא מציינת שהיו ילדים שיום אחד לא היו במעון, אבל היא אומרת שהיא לא יודעת למה ויכול להיות שההורים לקחו אותם. למעשה אין לה שום ידיעה על מסירה לאימוצים, אלא רק הסקת מסקנות בדיעבד כעבור עשרות שנים.

לעומת זאת ידוע ומתועד שבאותה תקופה (חורף 51-52) היה חורף קשה ביותר, כדי לעזור לעולים שגרו באוהלים נערך מבצע "קורת גג" שבמהלכו סודרו למשך החורף אלפי ילדי עולים במוסדות של ארגוני נשים, בסיסי צה"ל ותושבים פרטיים.  באחת הכתבות מהתקופה העוסקת במוסדות הילדים של מועצת הפועלות (הארגון שמליק עבדה בו) יש תיאור של הפעילות הזאת כולל אזכור של בית התינוקות בקדימה שבו עבדה מליק. עוד כתוב שם שבגלל קיצוצי תקציב הם היו צריכים להיעזר בתרומות מחו"ל. אלו הם הדברים שכנראה מליק ראתה. ילדים שהוחזרו לבתיהם לאחר בסוף החורף ומשלחות של תורמים. ורק לאחר שלאחר עשרות שנים הזיכרון שלה כבר לא לגמרי מדויק והיא מפרשת את זיכרונותיה לאור טענותיו של עוזי משולם (אותו היא מזכירה במפורש).

זאת לא הפעם הראשונה שמליק פונה כדי לפרסם את סיפורה. בשנת 1998 היא פנתה לעו"ד רמי צוברי, פעיל מוכר בפרשה, עם סיפורה. צוברי שלח מכתב לועדת החקירה לגביה ולגבי מספר מאומצים שפנו אליו. בהערות שהועדה רשמה על המכתב נרשם שהטיפול במקרה הופנה למשרד החקירות גוט בן-אשר שעבד עם הועדה. לא מצאתי שום רישום שהם דיברו איתה וגם היא טוענת שלא יצרו איתה קשר. איני יודע באיזה שלב זה נעצר ומדוע. צוברי עצמו לא התרשם כנראה מהעדות שלה משום שבספר שפרסם כעבור מספר שנים היא מוזכרת באופן שולי ביותר.

מכתב של רמי צוברי לגבי שולמית מליק

העדות השנייה והחדשה של שושנה שחם היא עוד יותר בעייתית. שחם הייתה בראש העין והיא מספרת ששם היא טיפלה בילדים חולים, היא זוכרת שנלקחו משם ילדים בריאים על ידי אנשים בעלי מראה מערבי, ונאמר לה שזה נועד כדי לשפר את מצבם. היא גם זוכרת הורים שבאו לחפש את ילדיהם ונאמר להם שהם נפטרו, היא טוענת שמדובר בהורים לאותם ילדים שנלקחו. אולם מעבר לטענות הכלליות הללו לכך אין פרטים של ממש בכתבה.

שחם לא הייתה מטפלת, אלא חניכה בקורס מטפלות שנשלחה למשך זמן לא ידוע להתנסות במוסד לא ידוע בראש העין. בכתבה לא רשום מתי זה היה (רק תחילת שנות ה50). היא גם לא מוסרת שום פרט לגבי תלמידות אחרות בקורס איתה כך שלא ניתן להצליב מידע עם עדויות אחרות. בארכיון המדינה יש ריכוז של כרטיסיות של חניכות קורסי מטפלות בויצ"ו,  אולם הכרטיס של שחם לא ביניהם. אני לא מציין זאת כדי לרמוז שהיא משקרת, אלא רק כדי לציין שגם כיוון החקירה הזה לא הניב תוצאות.

הכתבת, תמר קפלנסקי, מנסה לטעון ששחם עבדה בבית התינוקות של ויצ"ו בראש העין תוך שהיא עושה בלגן בפרטים ומראה שהיא אינה בקיאה בהיסטוריה של המקום. ראש העין הוקמה בספטמבר 1949 כמחנה עולים. מחנות העולים נוהלו על ידי הסוכנות היהודית, במחנות העולים כל הילדים הקטנים שוכנו בבתי התינוקות, גם כנגד רצון ההורים. ראש העין הפכה באוגוסט 1950 ממחנה עולים למחנה עבודה, שהיה סוג של יישוב שקיבל את שירותיו מממשלת ישראל. כתוצאה מכך נסגרו עד תחילת ספטמבר 1950 כל בתי התינוקות של הסוכנות והילדים שהיו בהם הוחזרו למשפחתם. ויצ"ו פתחה את בית התינוקות שלה בראש העין לכל המוקדם בדצמבר 1950. הוא שימש כמעון יום וכן למקרים סוציאליים בלבד. לפי עדותה של עליזה בן יעקב שניהלה אותו הוא פעל במשך 13 חודשים בלבד. אני לא הצלחתי למצוא שום תלונה על ההעלמות  או דיווח על אימוץ ממנו.

אלא שאין שום סיבה לחשוב ששושנה עבדה בבית תינוקות כלשהו. בתי תינוקות נועדו לילדים בריאים ואילו היא מספרת שהיא טיפלה בילדים חולים. שושנה מספרת שהיא טיפלה בילדים בתוך אוהל גדול. בית החולים לילדים שהיה בראש העין היה בתוך מבנה. אני לא מכיר שום מסמך או עדות אחרת, של אנשי צוות או הורים, לגבי קיומו של אוהל כזה כפי שהיא מתארת.

ההשערה שלי היא נשלחה ככוח עזר לבית החולים הדסה בראש העין. בבית החולים אכן היו פטירות של ילדים ואכן הגיעו לשם הורים לחפש את ילדיהם וחלקם התבשרו שהם נפטרו. כמו כן  יצאו ילדים להבראה במוסדות של ארגוני הנשים. הבראה הייתה שליחתם של ילדים שהבריאו ממחלה, אבל עדיין היו חלשים וסבלו מתת תזונה, למוסדות שבהם היו תנאים יותר טובים ממחנות העולים כדי שיתחזקו. מדובר בדבר מתועד היטב. זהו כנראה ההסבר למה ששושנה שחם ראתה. אם שחם הייתה נותנת יותר פרטים אפשר היה לעשות הצלבות יותר טובות עם חומרים כיוון שמהדסה ראש העין יש הרבה חומר ששרד.

אז כאשר אני בא להעריך את העדויות הללו אני רואה שמדובר בעדויות מלפני יותר מ65 שנים, כאשר בעבר הראיתי שזיכרונות יכולים להשתנות בצורה דרמטית במשך השנים ושעצם זה שאדם זוכר משהו בצורה מסוימת אין פירושו של דבר שזהו תיאור מדויק של מה שהיה. בנוסף אין לעדויות הללו תימוכין חיצוניים, במקרה של שולמית מליק אין שום דיווח על ההעלמות מבית התינוקות שבו עבדה ובעדות של שושנה שחם אין שום פרטים שניתן להצליב אותם חוץ מאוהל ענק שגם לו אין שום מקור אחר. מצד שני ניתן להסביר את העדויות הללו כרסיסי זיכרונות ישנים של דברים שאינם חטיפה ואשר מפורשים, עשרות שנים לאחר מכן, כחטיפה על רקע השיח התקשורתי הקיים. לאור כל אלו אני לא נותן לעדויות הללו משקל רב ולדעתי הן אינן מטות את כף המאזניים לכיוון של חטיפה ממסדית.

הילדים שאומרים עליהם שהם חטופים חלק א: מרים שוקר (ושאר הילדים שוב"מ גילתה)

אני מתחיל בסדרת פוסטים חדשה אשר, כפי שניתן להסיק משמה, תעסוק בבחינת סיפוריהם של אנשים אשר מוצגים לציבור על ידי ארגוני פעילים ואמצעי התקשרות כילדים אשר נחטפו בילדותם ממשפחתם וכך הם משמשים כהוכחה שאכן התרחשה חטיפת ילדים ממוסדת.

צריך להבהיר גם למה אני מתכוון שאני כשאני אומר חטופים. הכוונה בחטופים היא לילדים שנמסרו לאימוץ במרמה ללא הסכמת משפחתם ויש להבדיל זאת ממאומצים באופן כללי.  במהלך השנים הראשונות למדינה היו כמה מאות ילדים, רבים ממוצע מזרחי, שאומצו על ידי משפחות שרובן היו אשכנזיות וזאת ממגוון סיבות לגיטימיות. רוב המקרים היו של ילדים שנולדו לנשים ונערות מחוץ לנישואים אבל היו גם יתומים, ילדים שנמסרו עקב בעיות כלכליות או סוציאליות במשפחתם, וכן כאלה שננטשו והוריהם לא נודעו. נתקלתי בלא מעט מקרים שפעילים ועיתונאים העוסקים בפרשה לא מבחינים בהבדל הזה ומציגים כל מקרה של ילד מזרחי שגדל במשפחה אשכנזית מאמצת כחטוף. מבחינתי לעומת זאת חטופים הם מאומצים שמזוהים, מסיבה כזו או אחרת, כילדים ספציפיים שלגביהם הוגשה תלונה על חטיפה או שישנן ראיות אחרות שהם אומצו במרמה.

ראוי לציין שהקביעה האם אדם חטוף או לא אינה קשורה לשאלה האם האימוץ היה חוקי או לא. אימוץ חוקי נחשב כל אימוץ שקיבל אישור מבית משפט, אבל באותן שנים נושא האימוץ לא היה מוסדר בחוק וללא נהלים ברורים ולכן ייתכן שצווי אימוץ ניתנו ללא בירור מעמיק. במצב דברים זה ייתכן היה ששופט ייתן צו אימוץ על סמך מידע כוזב ויאשר אימוץ של ילד חטוף. מצד שני, שוב בגלל שנושא האימוץ לא היה מוסדר, היו גם מקרים של הורים שבחרו למסור את ילדיהם לאימוץ שלא דרך הרשויות, אלא באופן פרטי, לפעמים תמורת תשלום. במקרה כזה אין מדובר בחטיפה שכן ההורים הסכימו לאימוץ וזה למרות שהוא אינו חוקי כי לא עבר דרך הרשויות.

המקרה שבו אפתח את הסדרה הוא אחד המקרים המפורסמים ביותר. מדובר במקרה של מרים שוקר, ילדה שאביה התלונן לועדת בהלול-מינקובסקי על היעלמותה.  הועדה גילתה את הילדה חיה ומאומצת אולם, כך לפחות נטען, היא לא ספרה על כך למשפחה, שגילתה זאת רק כעבור עשרים שנה לאחר מאבק משפטי שבסופו נפגשה עם הבת. הסיפור התפרסם בשנות התשעים בתקופה שבה נושא ילדי תימן היה בכותרות לאחר אירועי יהוד ותחילת עבודתה של ועדת החקירה הממלכתית ונתן רוח גבית לטענות של חטיפה וטיוח ממסדיים.

נתחיל בסקירה קצרה של פעילות ועדת בהלול- מינקובסקי. ועדת בהלול-מינקובקי (וב"מ בקיצור) הוקמה בינואר 1967 בתגובה ללחץ ציבורי עקב מאות תלונות על העלמות של ילדים מקרב עולי תימן במבצע "על כנפי נשרים" (1949-1950). התלונות הובאו על ידי גוף שנקרא "הועדה לגילוי ילדי עולי תימן הנעלמים" . זו הייתה הפעם הראשונה שבה נודע שהיקף ההעלמות הוא כל כך גדול, עד אז היה ידוע רק על מספר קטן יחסית של ילדים נעדרים מהעלייה הזו.  הועדה נקראה על שם שני האנשים שעמדו בראשה, פרקליט מחוז צפון עו"ד יוסף בהלול ורב פקד ראובן מינקובסקי מהמשטרה. לוב"מ היה צוות חוקרים שמנה 14 שוטרים וכן צורפו אליה כמשקיפים מטעם הועדה לגילוי ילדי עולי תימן הנעלמים עו"ד חיים קהאן והחוקר הפרטי עמי חובב. הועדה הגישה את מסקנותיה במרץ 1968.

לוב"מ הוגשו תלונות לגבי 363 בני אדם שנעלמו בתקופה הרלוונטית למנדט החקירה שלה. רובם היו תימנים, אבל 23 היו בני עדות אחרות. רובם היו ילדים, אבל היו גם כמה אמהות שנעלמו וכן גבר אחד. מתוך ה363 17 נעלמו במחנה המעבר בחאשד שבתימן, הועדה לא הצליחה למצוא מסמכים בנוגע למחנה בחאשד ולכן לא חקרה מה עלה בגורלם. מתוך ה346 שנעלמו בארץ וב"מ מצאה ש320 נפטרו, 22 לא הצליחה לגלות מה עלה בגורלם ו4 בנות בחיים מתוכן אחת כלל לא נעלמה, אלא משפחתה התלוננה על ניסיון העלמה, אחת במשפחת אמנה ושתיים מאומצות.

כמעט תמיד נכתב במקורות שונים על פעילות הועדה שהיא חקרה העלמות של 342 ילדים וש316 מתוכם נפטרו. מדובר בטעות שנובעת מכך שהועדה פתחה 342 תיקי חקירה שב316 מהם נקבע שהנעדרים נפטרו. בדרך כלל כל תיק התייחס לנעדר אחד, אבל היו שני תיקים של שלישיות שנפטרו בלידתן ומכאן ההפרש.

מרים שוקר היא אחת משתי מהילדות שנמצאו מאומצות ובה כאמור אני אתמקד. אבל קודם לכן אני אפרט קצת על שלוש הבנות האחרות שנמצאו בחיים מכיוון שאין עליהן כמעט מידע ובמיוחד על המאומצת השנייה. דבר זה נובע בין היתר משום שהתיקים שלהן לא נמצאים בארכיון המדינה. אין הכוונה שהם חסויים ולכן לא ניתנים לקריאה, אלא שהם לא נמצאים כלל בארכיון המדינה כי הועברו לגניזה במשרד הסעד. לכן לצורך החקירה שלי נאלצתי בהעתקים של מסמכים העוסקים בילדות שנמצאו בתיקים אחרים.

d79ed79bd7aad791-d7a2d79d-d79ed799d793d7a2-d79cd792d791d799-d792d795d7a8d79cd79d-d7a9d79c-d794d7aad799d7a7d799d79d-d7a9d79c-d794d799d79c.jpg

המקרה הראשון הוא של חממה (יונה) כהן, הילדה שאמה טענה התלוננה על ניסיון חטיפה. לפי התלונה שהאם מסרה המשפחה עלתה והגיעה למחנה העולים בית ליד. הילדה חממה חלתה בשיתוק ילדים והועברה בין בתי חולים כאשר במקרה אחד נאמר לאם שהילדה מתה, אולם לאחר מכן נמסר לה שהיא חיה ונמצאת בבית חולים בחיפה. האם בקרה את הילדה ברמב"ם מספר פעמים, אבל הפסיקה לבקרה בשלב מסוים. לאחר מספר חודשים בערב יום הכיפורים, אחרי שכבר יצאו ממחנה העולים לשיכון, החליטה לשוב לבית החולים ולחפש את הילדה. בתחילה נמסר שהיא מתה ולאחר שהיא התעקשה ובכתה לקחו אותה למשרד בדקו וראו שהילדה חיה ונמצאת במקום אחר ולקחו אותה לשם והיא קבלה את הילדה מסורקת ועם חבילת בגדים חדשים.

חקירת וב"מ איששה את רוב טענות האם לגבי אשפוזיה של הילדה. מסתבר שהילדה אכן סבלה משיתוק ילדים והאשפוז האחרון שלה היה ברמב"ם לפיזיותרפיה. האשפוז נגמר בתחילת מאי 1950 ומאז עד שאמה לקחה אותה היא הייתה במוסד הבראה כלשהו (לא הצליחו לזהות את המוסד). ההורים לא התעניינו בילדה במשך לפחות חמישה חודשים. מעדות האם והמסמכים שמצאו על הטיפולים הרפואיים שעברה, וב"מ הגיעו למסקנה כי לא היה ניסיון של מסירת הילדה למשפחה אחרת ומשערים שההעברות הדחופות של הילדה בין בתי חולים יצרו לאם תחושה שמנסים להעלים את בתה. בסיכום החקירה הם מציינים גם כי לאור העובדה המשיכה לסבול משיתוק חלקי ברגליה אין זה סביר שמישהו היה רוצה לחטוף דווקא תינוקת חולנית כזו.

המקרה השני הוא של חנה חלי, הילדה שנמצאה במשפחת אמנה. ראשיתו של המקרה בשנת 1963 אז פונה משפחת חלי למשטרה ולעיתונות עם סיפורם על הבת שנעלמה. מסיפור ההורים עולה כי הבת הייתה חולה בעת עלייתם בשנת 1950 ונלקחה לבית חולים.  כאשר רצו להשיב להם את בתם מצב המשפחה היה קשה (הצריף שלהם נשרף, האב היה חולה) והם סרבו לקבלה מתוך מחשבה שבית התינוקות במחנה שער העלייה הוא המקום הטוב בשבילה ומאז הם אבדו קשר עם הילדה. חקירת המשטרה הביאה לגילוי הילדה (ראו כתבות של מעריב, דבר, הבקר, על המשמר ולמרחב). הסתבר שבמשך הזמן אבד שם משפחתה של הילדה ולאחר כשנתיים שלא באו לקחת אותה היא הועברה למשפחת אמנה. המשפחה הופגשה עם הילדה שהייתה כבר בת 13, אולם היא סירבה לחזור אליהם. למרות שהילדה כבר נתגלתה פנתה המשפחה מסיבה לא ברורה גם לוב"מ שחזרה על אותן מסקנות .

המקרה השלישי הוא של הילדה המאומצת אשר כמעט ולא מוזכרת, רחל סעדי. מסיכום החקירה של וב"מ עולה כי הילדה עלתה בגיל 3 יחד עם אביה בן ה60 אמה ואחותה. האם חלתה ונפטרה כעבור שנה והאב לא היה מסוגל לטפל בילדיו והבת הועברה למוסד של ויצ"ו בירושלים. בהמשך האב התחתן שנית אולם לא רצה לגדל את הילדה ולכן פנה מיוזמתו ללשכת הסעד בבקשה למסור את הילדה לאימוץ. הוא גם הצהיר על כך בפני בית המשפט ואף הציב תנאי שהילדה תאומץ במשפחה דתית. מסתבר שאחיה ואחותה של רחל פנו לוב"מ וטענו שהאב לא הסכים לאימוץ, לפי החשד של הועדה הם עשו זאת מתוך רצון לקבל פיצויים מהמדינה. מדיון בכנסת משנת 1966 עולה כי לא היה מדובר בפנייה הראשונה של המשפחה לרשויות. הם פנו בעבר  למשרד הסעד וכבר אז קבלו את התשובה כי הילדה אומצה כחוק ולמרות זאת פנו לוב"מ.לימים, כך עולה מדו"ח שלגי, הילדה תפתח את תיק האימוץ ותפגוש את משפחתה הביולוגית.

עכשיו נעבור למקרה המרכזי שלנו, מרים שוקר. סיפור ההעלמות של מרים שוקר מתפרסם לראשונה ב1963 בכתבה שנקראת "דוד שוקור מחפש את בתו". בכתבה מספר אביה של מרים, דוד, שבתו נולדה באוהל במחנה ראש בעין והועברה לבית התינוקות. כמה שבועות מאוחר יותר המשפחה עברה לגדרה, אבל מרים נשארה בראש העין בהנחיית מנהל המחנה. אחרי שהתבסס בגדרה הלך דוד לראש העין לקחת את מרים ונאמר לו שהיא חולה ובבית חולים, הוא הופנה לבתי חולים בבית ליד ואיתנים אבל לא מצא את הילדה. גם פניות שלו למוסדות הקליטה לא נשאו תוצאות. לאחר פרסום הכתבה שכר דוד עורך דין ופנה לבית החולים איתנים, אולם ללא תוצאות (ראו כאן עמודים 81-84). עם הקמת וב"מ הוא פנה גם אליה .

 וב"מ חקרה ואתרה את הילדה. סיכום החקירה של וב"מ בנוגע לילדה מובא למטה. בסיכום החקירה מופיעה ההיסטוריה הרפואית שלה מלידתה עד אשפוזה בבית החולים הדסה ראש העין באוגוסט 1950.  מסתבר הילדה שהתה בבית החולים במשך שנה ולבסוף לאחר שלא הוצאה מבית החולים על ידי  הוריה הועברה לטיפול משרד הסעד ולבסוף אומצה ב1953. בסיכום נכתב כי הסיבה לאבדן עקבות הילדה היא רישום שם משפחתה לא כשוקר, אלא שם אחר על ידי אמה ולאחר שהאם התגרשה מהאב היא לא התעניינה יותר בילדה.

d7a1d799d79bd795d79d-d797d7a7d799d7a8d794-d7a075-d79ed7a8d799d79d-d7a9d795d7a7d7a8.jpg

d7a1d799d79bd795d79d-d797d7a7d799d7a8d794-d7a075-d79ed7a8d799d79d-d7a9d795d7a7d7a8-_1.jpg

בסיכום החקירה צונזרו על ידי ארכיון המדינה פרטים שונים וביניהם השם שבו נרשמה מרים. אולם חלקם מופיעים בטיוטה בכתב יד של דו"ח וב"מ. השם שבו נרשמה הילדה היה מרים שרעבי. כמו כן מופיעים שם פרטים נוספים לגבי מועד עלייתה ומספר תעודת העולה של משפחת שוקר שאפשרו לי לאתר את רישום בפנקס עולים של מחנה ראש העין א'.

טיוטת דוח מרים שוקר

כניסת משפחת שוקר לראש העין

 פרטים אלו מאפשרים להשלים את התמונה לגבי נסיבות העלמות הילדה. היא נולדה ב23.1.50 והוכנסה כעבור מספר ימים לבית התינוקות במחנה א' תחת השם מרים שרעבי שהיה שם החמולה של המשפחה (ולפי מקור אחר שם המשפחה של האם). האם מתגרשת מהאב ועוזבת לפרדסיה ב22.6, בשלב זה הילדה מאושפזת בבית חולים והיא חוזרת מהאשפוז ב30.6.  באוגוסט מגיע תורם של דוד והילדים לעזוב את מחנה העולים לשיכון בגדרה. דוד ובנו חיים עוברים לגדרה, אולם מרים נשארת בבית התינוקות במחנה בהמלצת מנהל המחנה בדיחי. כנראה אמרו לאב שמכיוון הוא מגיע למקום חדש עם תנאים לא קלים, הורה יחיד עם שני ילדים קטנים, עדיף שישאיר את התינוקת הקטנה בבית התינוקות עד שהוא יתבסס במקום החדש. ב24 באוגוסט הילדה נשלחת לבית החולים הדסה ראש העין בפעם השנייה. כעבור זמן כלשהו בספטמבר 1950 האב מגיע לראש העין לבקר את מרים, אבל אז נאמר לו שהיא חולה ומתחילים לטרטר אותו לבתי חולים שונים, אולם הוא לא מוצא אותה.

באותה תקופה, סוף אוגוסט וספטמבר 1950, מתנהל במקביל חיסול מחנה ראש העין והפיכתו ממחנה עולים בניהול הסוכנות למעברה בניהול הממשלה. כחלק מהמהלך מתחלפת ההנהלה במקום ובתי התינוקות נסגרים. בית התינוקות של מחנה א' נסגר ב3.9. תהליך סגירת המחנה היה רצוף בבלגן ואי סדר, אחד מדו"חות חוקרי ועדת החקירה הממלכתית מתאר זאת בצורה מפורטת. במהלך הסגירה נתגלו בבתי התינוקות 15 תינוקות שהוריהם לא היו ידועים, הם הועברו למוסדות אחרים. מהמסמכים הקיימים ידועים שמות של עשרה מהם, לגבי חלקם ידוע שהוחזרו להוריהם לאחר חיפושים ולגבי האחרים לא נמצא רישום מה עלה בגורלם, אבל לא הוגשה לגביהם תלונה על העלמות לועדות.

ככל הנראה המצב בראש העין באותה עת הוא הגורם העיקרי לאיבוד הקשר בין מרים ומשפחתה. אביה כנראה הגיע לראש העין לאחר סגירת בית התינוקות, ההנהלה של המחנה כבר לא ממש תפקדה, בנוסף לכך היא נרשמה כמרים שרעבי ולכן לא זיהו שהיא נמצאת בבית החולים בראש בעין והפנו אותו למקומות אחרים. כנראה שאם היא לא הייתה חולה ונשלחת לבית החולים, אלא נשארת בבית התינוקות היא הייתה מוחזרת למשפחתה כמו הילדים האחרים שנמצאו שם והוריהם לא היו ידועים בתחילה.

מרים נשארה כאמור בבית החולים בראש העין גם לאחר שהבריאה במשך שנה. ממסמכים של בית החולים אנו למדים שהם פנו למשטרה ועשו מאמצים לאתר את משפחת הילדה, אולם ללא הצלחה. הם גם פנו במשך כחצי שנה למשרד הסעד כדי שזה ייקח אותה תחת טיפולו, אולם למרות הבטחות זה לא נעשה. לבסוף באוגוסט 1951 , כאשר בית החולים בראש העין כבר התקרב למועד סגירתו, פנתה הנהלת בית החולים לשירות הרפואי סוציאלי של הדסה, שם יצרו קשר עם משרד הסעד וכן פנו למדור לחיפוש קרובים של הסוכנות כדי לפרסם הודעה על הילדה בתקשורת.

פניית הדסה ראש העין בנוגע למרים שרעבי

פנייה לשירות הסוציאלי בהדסה בנוגע למרים שרעבי

פעולות שבוצעו בנוגע למרים שרעבי

מעניין שפה הם מציינים שמרים הגיעה מבית התינוקות ב'. ייתכן שבשלב מסוים היא הועברה מבית התינוקות א' לב' וייתכן שמדובר בטעות.

ואכן זמן קצר לאחר מכן משרד הסעד החל לפעול. ממפקד יומי של הדסה ראש עין לחודשים אוגוסט וספטמבר 1951 אנו למדים כי ב26.8 עזבה מרים את הדסה ראש העין אל משרד הסעד בקריה, אולם היא חזרה למחרת היום. היא נשארה בראש העין עד ה28.9 ואז נכתב שיצאה "הביתה". ההודעה לגבי מרים פורסמה בעיתונות במדור לחיפוש קרובים ב23.10.

את צידו האחר של הסיפור, הצד של המשפחה המאמצת, תספר לימים אמה המאמצת של מרים שוקר, מרים אליהו, לועדת החקירה הממלכתית. ההורים המאמצים לא הצליחו להביא ילדים לעולם, מכרה שלהם ספרה להם כי שמעה מרופא ילדים שאותו הכירה בשם ד"ר רחמימוב שעבד בהדסה ראש העין על ילדה ללא הורים שנמצאת בבית החולים. בהמלצת הד"ר הם נסעו לבית החולים ולקחו משם את הילדה, בתחילה כמשפחת אומנה וכעבור שנתיים בוצע מלא באישור בית המשפט.

הודעה בעיתונות על אימוץ מרים שוקר

וב"מ פרסמה את הדו"ח שלה במרץ 1968, בפסקאות הנוגעות לשתי הילדות המאומצות נכתב רק כי הן אומצו כחוק ללא פירוט נוסף לגבי נסיבות אימוצן וזאת בכפוף לחוק האימוץ. הועדה גם הוסיפה כי אביה של מרים שוקר אינו יודע על עובדת אימוצה. לעומת זאת על רחל סעדי לא נרשם משפט דומה משום שהמשפחה הייתה מודעת לכך שהיא אומצה. זה מעניין לגלות איזה הבדל גדול מסתתר מאחורי משפט קטן. הועדה אף המליצה להודיע בכתב למשפחות הילדות שאומצו כי הן אומצו בלי פרטים נוספים.

וכאן יטענו פעילים העוסקים בנושא נגמר הסיפור, הועדה לא תודיע לאב ויעברו עוד 20 שנה עד אשר דבר אימוץ בתו ייוודע לו. אבל זה לא נכון, במכתב שנשלח בתאריך 2.8.68 הודיעה וב"מ למשפחה על כך שמרים אומצה. הודעה דומה נשלחה גם למשפחת סעדי.

d794d795d793d7a2d794-d79ed795d791d79e-d79cd79ed7a9d7a4d797d7aa-d7a9d795d7a7d7a8.jpg

והמשפחה קבלה את ההודעה בוודאות מכיוון שכעבור 11 יום התקבל במשטרה מכתב תודה נרגש מאת המשפחה:

 לכבוד המטה הארצי אגף החקירות מז"פ
שלום רב!
אנו רוצים להודות לכם על טיפולכם המסור ועל המאמצים הקשים שהשקעתם והחקירות שנתנו את תוצאותיהם לגלוי בתנו…
תודתנו העמוקה מקרב לב נתונה אליכם חזקו ואמצו והמשיכו בחקירותיכם ותקוותינו שתמצאו את כל שאר האובדים.

לאחר מכן מבקשת המשפחה פרטים נוספים על מרים.

d79ed79bd7aad791-d7aad795d793d794-d79ed79ed7a9d7a4d797d7aa-d7a9d795d7a7d7a8.jpg

d79ed79bd7aad791-d7aad795d793d794-d79ed79ed7a9d7a4d797d7aa-d7a9d795d7a7d7a8_1.jpg

כעבור חודש הופיע אחיה של מרים אצל מפקח אברהם בן שלום וביקש פרטים על אחותו. בן שלום הפנה אותו אל יוסף בהלול ולמיטב ידיעתי כאן נגמר הסיפור למשך קרוב לעשרים שנה.

זכרון דברים פגישה בין חיים שוקר לבן שלום

למי שתוהה מכתב תודה דומה לא התקבל ממשפחת סעדי.

ההתפתחות הבאה חלה בשנת 1986. בשנות השמונים חלה התעוררות מחודשת בקרב העדה התימנית  בנושא ילדי תימן והועד לגילוי ילדי תימן מוקם מחדש ומתחיל לפעול  למען העלאת המודעות לפרשה בציבור והקמת ועדת חקירה חדשה לחקר הפרשה. המאמצים האלה יישאו פרי בדמות ועדת שלגי שתקום בשנת 1988. אל כמה מישיבות הקבוצה הזאת נלווה גם עורך דין בשם זרח רוזנבלום כמעין יועץ משפטי. הוא מעלה באחת הישיבות את הרעיון של לאתר ילד אחד חי ועם זה ללכת לתקשורת כדי ליצור פרסום לפרשה. לדבריו לא ממש התלהבו מהרעיון ולאחר מכן לא בקשו ממנו להגיע לישיבות נוספות.

אבל דוד וחיים שוקר שומעים את ההצעה של רוזנבלום ופונים אליו שיעזור להם לאתר את מרים. לדבריו של רוזנבלום הם לא ידעו כלל שמרים מאומצת והוא זה שגילה להם זאת כאשר מצא את דו"ח וב"מ. לימים המשפחה תטען גם בפני התקשורת כי לא הודיעו להם על האימוץ, אני לא יודע איך להסביר את התנהגות המשפחה, ייתכן שהם פשוט שכחו שקבלו את ההודעה.

בכל מקרה בעזרת עו"ד רוזנבלום הם מתחילים במאבק מול שירותי הרווחה כדי ליצור קשר עם מרים. זה לא פשוט כי לפי חוק האימוץ רק המאומץ הוא זה שרשאי לפתוח את תיק האימוץ ולאתר את המשפחה הביולוגית שלו. אבל אחרי שנתיים של מאבק כולל איום של פנייה לבג"ץ הם מצליחים לפנים משורת הדין לגרום לשירות למען הילד לפנות למרים, ששמה הוא כעת עדינה, ולהעביר אליה מכתב שכתב חיים. ולבסוף, בסוף 1988 היא מסכימה להיפגש איתם.

דבר המפגש ויצירת הקשר בין עדינה לבין משפחתה הביולוגית נשמר בסוד במשך שנים, עדינה לא רצתה שמשפחתה המאמצת תדע זאת. עד כדי כך הדבר נשמר בסוד שבדו"ח ועדת שלגי שפורסם בדצמבר 1994 הועדה בטוחה שהאב לא יודע שמרים אומצה וממליצה להודיע לו את זה משום ש"הצער של אי ודאות קשה מן הצער של הידיעה כי הבת חיה מחוץ למשפחה". לעומת זאת לגבי רחל סעדי הם יודעים כי היא פתחה את תיק האימוץ ונפגשה עם אחיה.

רק ב1995 בתקופה שבה פרשת ילדי תימן עולה לכותרות בעקבות אירועי יהוד והקמת ועדת החקירה הממלכתית עדינה מסכימה לפרסם את סיפורה, בתחילה בעילום שם ועם קול מעוות ובהמשך היא מסכימה להיחשף. הסיפור זוכה כמובן לפרסום רב ומוצג בתקשורת בלא מעט פרסומים, למשל בתוכנית עובדה של אילנה דיין, כסיפור של העלמה מכוונת של מרים וכן עם ביקורת קשה על המדינה שידעה שהיא אומצה ולכאורה לא הודיעה על כך למשפחתה.

באותם פרסומים נכנסת לתמונה בפעם הראשונה אמה הביולוגית של מרים. עד אז מי שניהלו את החיפושים אחר מרים, את הפניות לועדות, והמאבק המשפטי היו האב דוד והאח חיים. והאם לא הייתה מעורבת בשום דבר. לפי סיפורה של האם נאמר לה באחת הפעמים שהגיעה לבית התינוקות כי מרים מתה. בהתחשב בכך שלפי כל שאר המידע הקיים האם התגרשה מבעלה ועזבה את המשפחה לפני שמרים נעלמה אני מוצא את הסיפור הזה תמוה.

כמה מסקנות לסיום. הראשונה היא שלמרות שנטען שוב"מ גילו ארבע ילדות בחיים בפועל הם גילו רק אחת. חממה כהן לא נעלמה כלל ואילו לגבי חנה חלי ורחל סעדי משפחותיהן כבר ידעו מה עלה בגורלן כאשר פנו לוועדה. מרים שוקר הייתה הילדה היחידה שמשפחתה לא ידעה מה עלה בגורלה כאשר פנתה לוב"מ.

מרים היא למעשה המקרה היחיד שוב"מ גילתה של ילדה שאומצה ללא ידיעת והסכמת משפחתה. לימים ועדת החקירה הממלכתית תגלה מקרה נוסף, צביה מינס, אבל שם המקרה מורכב יותר (האם הייתה רק בת 13 והאב האמין שהיא בגדה בו והתינוקת לא שלו והתעלל בה, בשלב מסוים האם ברחה מבעלה למשפחתה תוך שהיא משאירה את הילדה שהייתה מאושפזת בבית חולים, האבא כנראה נטש את הילדה כי לא האמין שהיא שלו וסיפר לאם מאוחר יותר שהיא מתה, ישנן עדויות שהוא גם חתם מאוחר יותר על הסכמה לאימוץ תוך שהוא מביא איתו מישהי שהתחזתה לאם, אבל לא כל הפרטים ברורים בגלל שחלק מהמעורבים לא היו בחיים וחלוף הזמן) .

לגבי נסיבות האימוץ ניתן לומר, לדעתי, שהגורמים המרכזיים לאובדן הקשר בין מרים למשפחתה הם העובדה שנרשמה בשם מרים שרעבי וכן הבלגן ששרר במחנה ראש העין בעת סגירתו. גם לאחר מכן כשלו הרשויות בטיפול במקרה, בית החולים הדסה ראש העין התחנן חודשים שהרשויות יתערבו אולם ללא הועיל, בית החולים פנה למשטרה וכן פנה למדור לחיפוש קרובים שיפרסמו הודעה, אולם המדור נועד לניצולי שואה שמחפשים את קרוביהם ודי ברור שיוצאי תימן לא קראו בו. קשה לי לבוא בטענות להדסה שחיפוש המשפחה לא היה תפקידם והם נאלצו לאלתר, אבל אני בהחלט סבור שמשרד הסעד כשל פה בצורה קשה. ייתכן שהתערבות מוקדמת שלו הייתה מצליחה לגלות את המשפחה שכן אביה חיפש אותה במקביל. ייתכן שאם אמה של מרים שידעה שנרשמה בתור שרעבי הייתה בקשר עם האב ניתן היה לאתר את הילדה, אבל עיקר האחריות רובצת על הרשויות.

עדות נוספת לכך ניתן למצוא בהמלצה שנכתבה בסיכום החקירה שלא להחזיר את מרים למשפחתה הביולוגית. שקראתי זאת לראשונה זה הרגיז אותי, "מי שם את אותו מפקח בן שלום להמליץ כזה דבר" חשבתי. אני עדיין לא חושב שההמלצה הייתה במקום, אבל אני כן חושב שיש בה משום הודאה של הוועדה שאובדן הקשר עם הילדה לא היה באשמת המשפחה ושיש לכאורה עילה לביטול צו האימוץ. זה בהשוואה למה שנכתב בסיכומי החקירה של הילדות האחרות שבהם מזכירים את הטיפול של המוסדות בילדים כמעין ביקורת על התנהלות ההורים (במקרה של רחל סעדי זה ברור מאוד).

נקודה נוספת נוגעת לקלות האימוץ, לפעמים עולה הטענה לפיה הכרזת ילדים כנטושים ומסירתם לאימוץ נעשתה בקלות דעת על ידי הרשויות, ייתכן שאפילו בכוונת מכוון. המקרים הללו מראים שלא היה זה המצב, מרים שוקר וחנה חלי היו שתיהן פרקי זמן ארוכים במוסדות ללא ביקורים ומבלי שלרשויות יש מידע מי הם הוריהן, רק לאחר מכן הן הועברו למשפחת אמנה ובמקרה של מרים שוקר כעבור שנתיים נוספות לאימוץ. לעומת זאת חממה כהן שמשפחתה לא בקרה אותה חמישה חודשים לא הועברה למשפחה אחרת וגם הילדים שנמצאו ללא הורים במחנה ראש העין לא הועברו למשפחות אחרות ונעשו מאמצים שנשאו פרי למצוא את הוריהם. אמנם הרשויות יכלו לעשות יותר בנוגע למציאת ההורים (ואין ספק שכשלו במקרה של מרים שוקר), אבל הכרזה על ילדים כנטושים ומסירתם לאימוץ לא נעשתה בקלות ראש.

נקודה אחרונה נוגעת להודעה של וב"מ למשפחה, בכתבות בתקשורת ובפרסומים של פעילים תמיד הם אמרו שלא הודיעו שמרים אומצה. גם ועדת שלגי סברה כך. באופן טבעי זה הוביל לביקורת קשה כנגד הועדה. אני למיטב ידיעתי הראשון שמצא את ההודעה למשפחה ואת מכתב התודה שלהם שמהווים הוכחות חותכות לכך שוב"מ אכן הודיעו למשפחה והמשפחה קבלה את ההודעה.

 תוספת מאוחרת 1.10.18: בעקבות דיון ער שהתפתח בתגובות בנוגע לאמינות גרסת האב התברר לי שבית החולים שבדיר עמר ליד ירושלים, שלימים יקרא איתנים, נפתח לקבלת חולים רק באוקטובר 1950. בנוסף לכך בחומרים של לויטן  קיימת עדות בעמ' 81 של אחד מעובדי איתנים שזוכר שביקור האב באיתנים היה במרץ 1953. אני בעבר סברתי שהוא טועה ומבלבל בין שני אירועים שונים, אבל אחרי קריאה חוזרת אני לא בטוח בכך.
שתי עובדות אלו מחלישות את טענות האב לפיה החל לחפש אחר מרים בספטמבר 1950 ומחזקות את האפשרות שהוא לא התעניין בה במשך זמן רב. עם זאת עדיין אין לי מספיק בטחון כדי לטעון זאת כעובדה. הקוראים מוזמנים להסיק את מסקנותיהם.

 

 

 

 

 

האם המוסד מעורב בפרשת ילדי תימן

השבוע התכנסה ועדת השרים לענייני ארכיונים לדיון בנושא קיומו של חומר מסווג בנושא פרשת ילדי תימן בארכיוני המשטרה, צה"ל והמוסד. הישיבה התקיימה בעקבות פנייה של גוף הנקרא "פורום אחי" (לשעבר פורום משפחות החטופים), גוף אשר יש בקרב חבריו חפיפה גדולה לעמותת אחים וקיימים. לאחר הפגישה הוציא הפורום את ההודעה הבאה:

תמצית דברי עו"ד יוסי גמליאל מפורום אחי בוועדת השרים לארכיונים השבוע

תודה ליו"ר הוועדה, על היוזמה לכינוס הוועדה.

ב- 60 שניות על "פורום אחיי"

פורום פעילים שהוקם לפני כ- 3 שנים, קבוצה מורכבת פעילים ותיקה כמו שושי זייד וד"ר רפי שובלי.. ובעיקר צוות של כ- 12 עו"ד.

עוסקים בעבודת מחקר דסק : נבירה, חיפוש ואיתור חומרים ומסמכים מארכיון המדינה ובעיקר מדוחות ופרוטוקלים וועדות החקירה.

עיסוק עיקרי- בתחום המשפטי.. תחום שלא נגעו בו בכל מהלך קמפיין המחאה הארוך ביותר מאז קום המדינה.

מייצגים כיום כ- 80 משפחות בתביעות שונות, תביעות לפתיחת קברים * תביעות נזיקיות * תביעות לצו עשה, בקרוב תביעות בנושא אמוצים

הליכים המשפטיים הינם היעלים ביותר בהתמודדות מול הרשויות והמדינה זאת למרות משך הזמן הארוך,

סיפור תיק רפואי של יוחנן, שהתקבל לאחר פניות וחודשים רק לאחר שהוגשה תביעה לצו עשה בבית המשפט.

המוסד:

פעילות המוסד:

אין כל ספק כי המוסד היה מעורב בפרשת ילדי תימן הדברים עולים באופן ברור מתיק עדות ד"ר דב לויטן שהיה חסוי ונחשף לאחר שפורום אחיי ביקשו להסיר החיסיון.

העמוד הראשון בתיק מסכם את תוכן התיק במילים: "תיק המזכיר פעילות של המוסד אחר ילדים מאומצים בארה"ב".

בעמ' 9 לעדות ד"ר לויטן מספר האחרון על אופי הפעילות המוסד בארצות הברית, במהלך עדותו מציין כי מדובר בחומר חסוי וצריך אישור המוסד.

בנוסף קיימים מסמכים תומכים לחשד כי המוסד היה מעורב:

הוצגו שני מסמכי דווח של אלמונים שחקרו בארצות הברית בעניין ילדי תימן, מעיון במסמכים עולה כי מדובר בתכתובת ענפה יותר, הדרישה להציג את כל המסמכים ולפרט את שמות החוקרים ואל מי דווחו?

פניה של יו"ר הוועדה השופט יהודה כהן, ופניה של יועמ"ש לממשלה אליקים רובינשטיין, ודוח של עו"ד דרורה נחמני רוט אשר כולם דורשים לבצע חקירה בחו"ל בעניין ילדי תימן,

יש לזכור כי שנות ה- 90 לאחר פרשת פולארד והתקרית הדיפלומטית, כל פעילות בחו"ל ובעיקר ארה"ב נעשתה בתיאום ובידיעה של המוסד.

מסמכי המוסד:

עולה בבירור מתוך עדותו של ד"ר לויטן כי הוצגו מסמכים של המוסד, ד"ר לויטן מעביר – מוסר מסמכים של המוסד לחברי הוועדה ומספר להם כיצד השיג את המסמכים,

כמו כן מציין כי לקח את המסמכים מתוך קובץ מסמכים של המוסד שהיה בארכיון המדינה.

המוסד – טיפול במסמכים:

מתוך עדות ד"ר לויטן מספר האחרון כי המוסד הפקיד לפחות שני מסמכים בהם גזר שמות של אנשים.

אנו מבקשים לדעת האם מעבר לגורם מפקיד כמו המוסד שטיפל במסמכים ארכיון המדינה אף הוא "טיפל" במסמכים,

לאור החשד שעולה ממסך דוח ביניים של החוקרים גוט בן אשר דוח עם חללים המחשיד כי המסמך טופל, בימים אילו נערכת בדיקה מול המסמכים המקוריים.

המוסד – מיספור העדות:

לעדותו החסויה של ד"ר לויטן ניתן מיספור לא זהה למיספור ברצף שנעשה לכלל העדים והעדויות וגם לעדויות נוספות של ד"ר לויטן.

דרישה לקבל עדויות שמוספרו מחוץ לרצף.

מעורבות הצבא + צנזורה:

מתוך דוח של חוקר הוועדה עו"ד יוסי יוסיפוב עולה כי קיבל מסמכים מד"ר שפרה שוורץ שעסקה במינהל רפואי.

מהמסמכים עלה כי חיל הרפואה היה מעורב בטיפול בילדי תימן בשנים 50-51 אנו ביקשנו את המסמכים אך נאמר לנו כי אינם קיימים.

בשם ה' נעשה ונצליח …

בברכה

——————————————-

יוסי גמליאל, עו"ד ונוטריון

אז יוסי גמליאל טוען שהמוסד היה מעורב בפרשה, בואו נבדוק מה בדיוק הוא טוען ועל מה הוא מתבסס.  לגמליאל ועמותת אחים וקיימים ישנן שתי טענות לגבי מעורבות המוסד, האחת שהמוסד היה מעורב בעסקאות בילדים והשנייה שהמוסד היה מעורב בחקירה של אימוץ ילדים בארצות הברית.

את הטענה הראשונה הציגה עמותת אחים וקיימים לפני כשנה בסרטון שפרסמה העמותה

ויוסי גמליאל חזר על הטענה גם בכתבה של עידית בן שימול (חברה לשעבר בפורום משפחות החטופים) בתאגיד כאן שפורסמה לפני כחודשיים.

טענה זו הוא מבסס על משפט אחד שהופיע בדוח ביניים של משרד החקירות גוט בן אשר מיום 2.2.1998 (בתיק הזה עמוד 103):

עמוד מדוח ביניים

בסעיף ג' רשום:

 מפרוטוקול של ועדת וב"מ עולה כי מסמכים נוספים, שאותרו על ידי חוקרי הועדה, מעלים חשד כי המוסד מעורב "בעסקאות מסויימות בילדים ".

סעיף זה לבדו יכול ליצור את הרושם כי ארגון הריגול, המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים, אכן מעורב בעסקאות בילדים. אלא שהסעיף בא אחרי שני סעיפים שעוסקים באימוץ פרטי מויצ"ו ירושלים והוא בא בהמשך לדוח 18 (ראו התייחסות בפוסט שלי על מכירת ילדים לארצות הברית) שבו מוזכר שמו של גניקולוג בשם ד"ר שטרק כמי שתיווך באימוצים תמורת כסף. לא רק זאת בעמוד הבא בדו"ח תחת הכותרת סיכום נכתב :

 חומר שנמצא בין תיקי שלגי מצביע ומחזק ממצאים, שהובאו בפניכם בדו"ח 18, לפיהם רופאים גניקולוגים היו מעורבים, תוך ניצול ויצ"ו ירושלים, ב"עסקאות מסוייימות בילדים" בלשון וב"מ.

גוט בן אשר סיכום מדוח ביניים

ולא רק זאת, בהמשך הדו"ח, בעמוד 109 בתיק, מופיע צילום של אותו הפרוטוקול של וב"מ מתאריך 31.3.67 ובו כתוב:

 ג. בבדיקת הארכיון במוסד ויצ"ו בירושלים נתגלתה התכתבות בקשר לאימוץ ילדים. הדבר נותן מקום להנחה שיתכן ונעשו עסקות מסויימות בילדים

אותו פרוטוקול קיים באיכות טובה יותר בתיק פרוטוקולים של וב"מ:

פרוטוקול 5 של ובמ

מקריאת כל החומרים הללו ברור מאליו שהמוסד שעליו מדובר הוא מוסד ויצ"ו בירושלים ולא המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים. לו היה גמליאל עושה את המינימום הנדרש וקורא את הדו"ח של גוט בן אשר עד תומו הדבר היה ברור גם לו (או שחמור יותר, הוא כן קרא).

עכשיו נעבור לטענה השנייה לפיה המוסד ניהל חקירה בניסיון לאתר משפחות שעל פי החשד אימצו ילדים בארצות הברית. פה הטענות של גמליאל יושבות על בסיס מוצק יותר. הפעם הוא מסתמך על עדותו של ד"ר דב לויטן בפני ועדת החקירה הממלכתית שם העיד שברשותו מסמכים של מי שלטענתו היו אנשי מוסד שביצעו חקירה בארצות הברית. לויטן מסר את עדותו בשלושה חלקים ובמהלך החלק השני ב18.2.96 הוא מסר עדות בדלתיים סגורות על אותם אנשים שהוא חשב שהם סוכני מוסד. העדות של לויטן בכל החלקים כולל החסוי קיבלה את אותו מספר סידורי, 340/95, זה כתוב בצורה ברורה על התיק, אין לי מושג על מה יוסי גמליאל מתלונן.

במסמכים שלויטן הציג לועדה הופיעו בין היתר שמותיהם של אנשים שנחשד שאימצו ילדים וכן כינויים של מי שהוא האמין שהם אנשי מוסד. אני קורא להם "אנשים שהוא שאמין שהם אנשי מוסד" משום שאני הגעתי למסקנה אחרת ואני אסביר מדוע.

דבר ראשון כאשר לויטן נשאל על ידי חבר הועדה האלוף במיל. דוד מימון איפה כתוב שאלו מסמכים של המוסד הוא משיב:

אה, זה אם אתה קורא אותם, כן, אתה מבין את זה

כלומר הדבר לא נכתב שם במפורש ומדובר במסקנה של לויטן. בנוסף לויטן מספר בעמוד 9 כי הוא קיבל, לאחר מאבק, אישור משר המשטרה לפתוח את התיק ולצלם את מהמסמכים. המוסד כפוף לראש הממשלה ולשר המשטרה אין סמכות בנושא זה. כלומר לא מדובר בתיק של המוסד, אלא בתיק של ועדת וב"מ (שהייתה ועדה משטרתית). על פי תיאור המסמכים הנזכרים בעדות הצלחתי לאתר את התיק המדובר.

המסמך הראשון מוזכר על ידי דרורה נחמני-רוט (פרקליטת הועדה), בעמוד 22 בעדות, הוא רשימה של אנשים שנחשדו שמחזיקים בילדים מאומצים מה2.4.1967 ומדובר במסמך הבא:

d799d793d799d7a2d795d7aa-d7a2d79c-d799d79cd793d799d79d-d79ed790d79ed795d7a6d799d79d-d79ed7a6d795d7a0d796d7a8.jpg

מסמך אחר שמזכירה דרורה נחמני-רוט באותו עמוד הוא מסמך שממוספר ב1 ובו פרטים על מישהו מניו ג'רסי שאימץ ילד ואחר עלום שאימץ שתי ילדות. מדובר בזכרון הדברים מהפגישה בין חברי הועדה לשלום כהן מעיתון "העולם הזה" בנודע לפרטי האנשים ( שאימצו ילדים תימנים בארה"ב שהעיתון כתב עליהם (ושוב אני מפנה לפוסט על מכירת ילדים לארצות הברית).

d7a4d792d799d793d794-d791d7a2d795d79cd79d-d794d796d7941.jpg

כמו כן מוזכר שם (עמוד 29) מכתב מאת אדם מאוניברסיטת ירושלים שמדבר על מידע שהגיע על מכירת ילדים לארה"ב. מדובר במכתב הבא:

d79ed79bd7aad791-d79ed790d7aa-d799d7a2d7a7d791-d7a9d799d7a3-d790d7a8d795d7a0d7a1d795d79f.jpg

כל המסמכים הללו נמצאים בתיק של וב"מ שנקרא "ידיעות" ובו גם התכתבות לגבי חקירה אחר אימוץ ילדים תימנים בארצות הברית.  חלק מהמסמכים שהצגתי בפוסט שכתבתי על מכירת ילדים לארה"ב לקוחים מהתיק הזה. אז ציינתי שמדובר בהתכתבות בין מינקובסקי לנציג המשטרה בארה"ב אבל לא הסברתי איך אני יודע זאת. ובכן בתיק נמצא תזכיר מהמטה הארצי הממוען למינקובסקי ובו נמסר לו כי הגיעו שני מכתבים מנציג המשטרה בארצות הברית בנוגע לילדי תימן, כמו כן נכתב שהמכתבים נגנזו בתיק א/4. תיק א/4 הוא תיק איסוף בנוגע למשפחה שאימצה ילדה שחשבו שהיא תימנייה. לאחר התזכיר נמצאים העתקים של שני המכתבים.

d7aad796d79bd799d7a8-d7a2d79c-d79ed79bd7aad791d799d79d-d79cd79ed7a0d7a7d795d791d7a1d7a7d799.jpg

עוד העתק של מכתב שקיים הוא של מכתב בנוגע לאדם אמריקאי שפנה אל ויצ"ו בבקשה לאמץ ילד. והועדה ניסתה לברר עם אכן זה יצא לפועל. במכתב הפעם לא מצונזרים הכינויים של הכותבים, בזר וסייף.

d7aad79bd7aad795d791d7aa-25-d791d79ed790d799-1967.jpg

בתיק האיסוף העוסק באיש לא רק שקיים המקור של המכתב, אלא שקיים גם המסמך הבא ובו חתימה של סייף. תשוו אותה עם החתימה על זיכרון הדברים בפגישה בעולם הזה ותראו שזו החתימה של מינקובסקי. כלומר מינקובסקי הוא סייף ונציג המשטרה בארה"ב הוא בזר.

d79ed79bd7aad791-d7a2d79d-d797d7aad799d79ed794-d7a9d79c-d79ed799d7a0d7a7d795d791d7a1d7a7d799.jpg

באותו תיק מופיע שמו של האיש המכונה "הבלש" , שמו  John C. Leffler. וככל הנראה מדובר בחוקר פרטי אמריקאי. ראוי לציין כי בעדותו דב לויטן מסר כי ידע על קיומו של התיק, אך לא הצליח לצלם ממנו מסמכים כך שהפרטים הללו לא היו לו ברשותו בזמן מתן עדותו.

גם ועדת החקירה הממלכתית הגיעה למסקנה הזו ולראייה כעבור כמה חודשים, כאשר הם מזמנים את מינקובסקי לעדות הם שואלים אותו על ההתכתבות שלו עם נציג המשטרה בארצות הברית ומינקובסקי מאשר זאת. בהמשך מינקובסקי יעיד עוד פעמיים בנושא ההתכתבות ביולי ודצמבר 1996.  לבסוף בדו"ח הסופי שלהם הועדה כותבת כי הם בררו והמוסד והשב"כ לא עסקו בפרשה ואין להם חומר רלוונטי (עמוד 142). לפי פוסט של שרת המשפטים איילת שקד זה גם מה שהמוסד מסר לועדת השרים לענייני ארכיונים.

עכשיו נחזור להודעה של יוסי גמליאל מפתיחת הפוסט, הוא מציין שברשותו שני דו"חות של אלמונים שמקורם לא ברור. לשמחתי הדו"חות הללו צורפו כנספח ב' למצע לדיון בועדת השרים שהוציא משרד המשפטים. מדובר בחלק מהתכתובת של מינקובסקי ונציג המשטרה בארצות הברית שלא ברור לי בדיוק איך הצליחו למצוא רק אותם בלי האחרים. בכל מקרה אם מישהו מעוניין בכלל התכתובות היא נמצאת מפוזרת בתיקים הבאים: תיק וב"מ ידיעות, תיק איסוף הרב ברגמן, תיק איסוף משפחה מאמצת בארצות הברית, תיק איסוף משפחה מקנדה ותיק איסוף משפחה מניו-יורק  .

תמוהה עוד יותר היא העובדה כי גמליאל מזכיר בקשות של ועדת החקירה הממלכתית והיועץ המשפטי לממשלה לפתיחת חקירה בחו"ל כהוכחות למעורבות אפשרית של המוסד למרות שכל אלו עוסקים באפשרות של פתיחת על ידי המשטרה בלבד (נספחים ג' וד' למצע).

נקודה אחרונה נוגעת לכתבה של עידית בן שימול שהובאה למעלה. לאחר שידורה פנו כמה אנשים במכתב לתאגיד "כאן" והתלוננו על מספר דברים בכתבה שהיו לא נכונים ובכלל זה הטענה שהמוסד היה מעורב בעסקאות בילדים. בן שימול בתגובה טענה שהיא קורבן של ניסיון השתקה של הפרשה על ידי "מכחישנים" וטענה שהתלונה נגדה היא השקרית והיא זכתה לחיבוק חם של עמותת אחים וקיימים ופעילים אחרים. כעבור שלושה שבועות היא פרסמה תגובה שלא ענתה כלל על הטענות שהופנו כלפיה. כך למשל בנושא המוסד, במקום להתייחס לנושא העסקאות שנעשו כביכול בילדים, התשובה שלה התמקדה בטענות בדבר מעורבות של המוסד בחקירה בחו"ל שכלל לא היו חלק מהתלונה נגדה

לסיכום הדברים אין כל בסיס לטענה שהמוסד היה מעורב בפרשת ילדי תימן. אבל מה שכן נתגלתה היא הרדידות של רמת התחקיר של "פורום אחי". מתרברבים בצוות של פעילים וותיקים, 12 עורכי דין שעוסקים בעבודת נבירה בחומרי הוועדות. אבל הם לא הצליחו לגלות את החומרים שאני, אדם יחיד שמתעניין בנושא בשעות הפנאי שלו, גיליתי. במקום זאת הם פונים לכלי התקשורת בטענות על חסיון והסתרה ומכנסים ועדת שרים מיוחדת על מנת לחשוף מסמכים "חסויים" שהם בעצם גלויים ונגישים בארכיון המדינה.  במקרה של הטענה על עסקאות בילדים שהמוסד מעורב בהן, הם אפילו לא טרחו לקרוא את הדו"ח שהם מצטטים ממנו עד הסוף. למרבה האירוניה הסיסמא של עמותת אחים וקיימים היא "עד שיגידו לנו את האמת", אולם מאופן ההתנהלות שלהם במקרה זה נוצר הרושם כי הם לא מסוגלים לזהות את האמת ומעדיפים לברוח למחוזות פנטסטיים. .

החור בשיר לשלום – מיתוס מול מציאות

הסיפור על חור של קליע שפילח את הדף עם מילות השיר לשלום שהיה בכיסו של יצחק רבין זוכה למקום של כבוד בקרב תיאוריות הקונספירציה. לפי הסיפור רבין קיפל את השיר לארבעה חלקים והכניס אותו לכיס הקדמי בז'קט שלו. אם כך ,שואלים המאמינים בתיאוריית הקונספירציה, איך זה יכול להיות שקליע פילח אותו, הרי לפי הגרסה הרשמית רבין נורה בגבו משני קליעים אשר נמצאו בגופו, אז איזה קליע פגע בשיר לשלום? האם רבין נפגע מקליע נוסף מלפנים? ובכלל אם השיר היה מקופל לארבעה חלקים איך זה יכול שיש בו רק חור אחד? אלו הן שאלות טובות, אם הסיפור היה נכון.

זוהי התמונה של השיר לשלום מהיום שבו הוא הוצג לראשונה לעיני הציבור, ב6.11.95, יום הלווייתו של רבין שבה ספד לו איתן הבר עם השיר .

shir hashalom

בתמונה רואים את השיר לאור יום וברבע השמאלי התחתון שלו ישנו כתם עגלגל כהה הנחשב בטעות לחור. מכיוון שאפשר את הרצפה מסביב לדף ברור שהכתם הזה איננו חור שכן אם הוא היה חור היינו יכולים לראות דרכו את המרצפות הבהירות.

גם בתמונה של הדף מצידו השני, כאשר איתן הבר סופד לרבין, נראה כתם ולא חור.

Eitan haber with the peace song at rabins funeral

בהספד עצמו איתן הבר אומר:

אני רוצה עכשיו לקרוא כמה מילים מתוך הנייר הזה, אבל קשה לי. הדם שלך, יצחק , הדם שלך מכסה על המילים המודפסות. דנך על נייר שיר השלום. זה הדם שאזל מגופך ברגעים האחרונים לחייך וניגר על הנייר, בין השורות ובין המילים.

אבל הוא לא מזכיר במילה את קיומו של חור קליע בשיר למרות שאם היה כזה הרי שמדובר היה ברגע המושלם לציין זאת.

גם התקשורת שתיעדה את ההספד התייחסה לדף כאל השיר לשלום הספוג בדם. שום מילה על חור.

איתן הבר אוחז בשיר השלום מתוך ידיעות אחרונות

דיווחים ראשונים על השיר לשלום הופיעו הישראלית עוד בליל הרצח. בערוץ 2 גדי סוקניק והרב מאיר לאו, שראו את הדף, דברו על השיר הספוג בדם. אולם לא אמרו מילה על חור בשיר.

אז אם כך, אם לא היה חור בשיר וגם בתקשורת לא דיווחו כך, מאיפה נוצר המיתוס על חור בשיר השלום? ובכן למיתוס הזה יש מקור אחד ויחיד והוא שמעון פרס. פרס במהלך ישיבת הממשלה המיוחדת שנערכה בליל הרצח סיפר על כדור שפילח את השיר לשלום. הוא גם חזר על הסיפור בהזדמנויות אחרות. מלבד פרס אין מקור אחר. גם כאשר אנשי תיאוריות קונספירציה מדברים על החור הם מסתמכים על פרס . ופרס הוא לא מקור אמין, כפי שרביב דרוקר הראה בסדרה "הקברניטים" לפרס הייתה נטייה להמציא או להוסיף לסיפורים כדי שישמעו "טובים" יותר וכך הוא יצר גם את המיתוס של החור בשיר השלום.

יש עוד נקודה אחרונה שקשורה לשיר לשלום והיא שבדף הנמצא כיום בגנזך המדינה הכתמים הכהים לא נמצאים בו (ובכלל הוא נראה בהיר ודהוי יותר). אני לא יודע מה הסיבה לכך, אני משער שזה קשור לטיפולים לשימור שהדף עבר, אבל אין לי הוכחה לכך. העניין הוא שמעבר לסקרנות כללית אני לא רואה את החשיבות של זה. אם היה מדובר בחור שנעלם הרי שהיה בזה משום זיוף ראיות כדי להסתיר ירי נוסף ברבין, אבל מכיוון שחור לא היה, מדובר רק בכתמים שנעלמו ולכך יכולים להיות הסברים פשוטים ואני לא מוצא בכך שום חשיבות לגבי השאלה מי רצח את רבין.