האם המוסד מעורב בפרשת ילדי תימן

השבוע התכנסה ועדת השרים לענייני ארכיונים לדיון בנושא קיומו של חומר מסווג בנושא פרשת ילדי תימן בארכיוני המשטרה, צה"ל והמוסד. הישיבה התקיימה בעקבות פנייה של גוף הנקרא "פורום אחי" (לשעבר פורום משפחות החטופים), גוף אשר יש בקרב חבריו חפיפה גדולה לעמותת אחים וקיימים. לאחר הפגישה הוציא הפורום את ההודעה הבאה:

תמצית דברי עו"ד יוסי גמליאל מפורום אחי בוועדת השרים לארכיונים השבוע

תודה ליו"ר הוועדה, על היוזמה לכינוס הוועדה.

ב- 60 שניות על "פורום אחיי"

פורום פעילים שהוקם לפני כ- 3 שנים, קבוצה מורכבת פעילים ותיקה כמו שושי זייד וד"ר רפי שובלי.. ובעיקר צוות של כ- 12 עו"ד.

עוסקים בעבודת מחקר דסק : נבירה, חיפוש ואיתור חומרים ומסמכים מארכיון המדינה ובעיקר מדוחות ופרוטוקלים וועדות החקירה.

עיסוק עיקרי- בתחום המשפטי.. תחום שלא נגעו בו בכל מהלך קמפיין המחאה הארוך ביותר מאז קום המדינה.

מייצגים כיום כ- 80 משפחות בתביעות שונות, תביעות לפתיחת קברים * תביעות נזיקיות * תביעות לצו עשה, בקרוב תביעות בנושא אמוצים

הליכים המשפטיים הינם היעלים ביותר בהתמודדות מול הרשויות והמדינה זאת למרות משך הזמן הארוך,

סיפור תיק רפואי של יוחנן, שהתקבל לאחר פניות וחודשים רק לאחר שהוגשה תביעה לצו עשה בבית המשפט.

המוסד:

פעילות המוסד:

אין כל ספק כי המוסד היה מעורב בפרשת ילדי תימן הדברים עולים באופן ברור מתיק עדות ד"ר דב לויטן שהיה חסוי ונחשף לאחר שפורום אחיי ביקשו להסיר החיסיון.

העמוד הראשון בתיק מסכם את תוכן התיק במילים: "תיק המזכיר פעילות של המוסד אחר ילדים מאומצים בארה"ב".

בעמ' 9 לעדות ד"ר לויטן מספר האחרון על אופי הפעילות המוסד בארצות הברית, במהלך עדותו מציין כי מדובר בחומר חסוי וצריך אישור המוסד.

בנוסף קיימים מסמכים תומכים לחשד כי המוסד היה מעורב:

הוצגו שני מסמכי דווח של אלמונים שחקרו בארצות הברית בעניין ילדי תימן, מעיון במסמכים עולה כי מדובר בתכתובת ענפה יותר, הדרישה להציג את כל המסמכים ולפרט את שמות החוקרים ואל מי דווחו?

פניה של יו"ר הוועדה השופט יהודה כהן, ופניה של יועמ"ש לממשלה אליקים רובינשטיין, ודוח של עו"ד דרורה נחמני רוט אשר כולם דורשים לבצע חקירה בחו"ל בעניין ילדי תימן,

יש לזכור כי שנות ה- 90 לאחר פרשת פולארד והתקרית הדיפלומטית, כל פעילות בחו"ל ובעיקר ארה"ב נעשתה בתיאום ובידיעה של המוסד.

מסמכי המוסד:

עולה בבירור מתוך עדותו של ד"ר לויטן כי הוצגו מסמכים של המוסד, ד"ר לויטן מעביר – מוסר מסמכים של המוסד לחברי הוועדה ומספר להם כיצד השיג את המסמכים,

כמו כן מציין כי לקח את המסמכים מתוך קובץ מסמכים של המוסד שהיה בארכיון המדינה.

המוסד – טיפול במסמכים:

מתוך עדות ד"ר לויטן מספר האחרון כי המוסד הפקיד לפחות שני מסמכים בהם גזר שמות של אנשים.

אנו מבקשים לדעת האם מעבר לגורם מפקיד כמו המוסד שטיפל במסמכים ארכיון המדינה אף הוא "טיפל" במסמכים,

לאור החשד שעולה ממסך דוח ביניים של החוקרים גוט בן אשר דוח עם חללים המחשיד כי המסמך טופל, בימים אילו נערכת בדיקה מול המסמכים המקוריים.

המוסד – מיספור העדות:

לעדותו החסויה של ד"ר לויטן ניתן מיספור לא זהה למיספור ברצף שנעשה לכלל העדים והעדויות וגם לעדויות נוספות של ד"ר לויטן.

דרישה לקבל עדויות שמוספרו מחוץ לרצף.

מעורבות הצבא + צנזורה:

מתוך דוח של חוקר הוועדה עו"ד יוסי יוסיפוב עולה כי קיבל מסמכים מד"ר שפרה שוורץ שעסקה במינהל רפואי.

מהמסמכים עלה כי חיל הרפואה היה מעורב בטיפול בילדי תימן בשנים 50-51 אנו ביקשנו את המסמכים אך נאמר לנו כי אינם קיימים.

בשם ה' נעשה ונצליח …

בברכה

——————————————-

יוסי גמליאל, עו"ד ונוטריון

אז יוסי גמליאל טוען שהמוסד היה מעורב בפרשה, בואו נבדוק מה בדיוק הוא טוען ועל מה הוא מתבסס.  לגמליאל ועמותת אחים וקיימים ישנן שתי טענות לגבי מעורבות המוסד, האחת שהמוסד היה מעורב בעסקאות בילדים והשנייה שהמוסד היה מעורב בחקירה של אימוץ ילדים בארצות הברית.

את הטענה הראשונה הציגה עמותת אחים וקיימים לפני כשנה בסרטון שפרסמה העמותה

ויוסי גמליאל חזר על הטענה גם בכתבה של עידית בן שימול (חברה לשעבר בפורום משפחות החטופים) בתאגיד כאן שפורסמה לפני כחודשיים.

טענה זו הוא מבסס על משפט אחד שהופיע בדוח ביניים של משרד החקירות גוט בן אשר מיום 2.2.1998 (בתיק הזה עמוד 103):

עמוד מדוח ביניים

בסעיף ג' רשום:

 מפרוטוקול של ועדת וב"מ עולה כי מסמכים נוספים, שאותרו על ידי חוקרי הועדה, מעלים חשד כי המוסד מעורב "בעסקאות מסויימות בילדים ".

סעיף זה לבדו יכול ליצור את הרושם כי ארגון הריגול, המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים, אכן מעורב בעסקאות בילדים. אלא שהסעיף בא אחרי שני סעיפים שעוסקים באימוץ פרטי מויצ"ו ירושלים והוא בא בהמשך לדוח 18 (ראו התייחסות בפוסט שלי על מכירת ילדים לארצות הברית) שבו מוזכר שמו של גניקולוג בשם ד"ר שטרק כמי שתיווך באימוצים תמורת כסף. לא רק זאת בעמוד הבא בדו"ח תחת הכותרת סיכום נכתב :

 חומר שנמצא בין תיקי שלגי מצביע ומחזק ממצאים, שהובאו בפניכם בדו"ח 18, לפיהם רופאים גניקולוגים היו מעורבים, תוך ניצול ויצ"ו ירושלים, ב"עסקאות מסוייימות בילדים" בלשון וב"מ.

גוט בן אשר סיכום מדוח ביניים

ולא רק זאת, בהמשך הדו"ח, בעמוד 109 בתיק, מופיע צילום של אותו הפרוטוקול של וב"מ מתאריך 31.3.67 ובו כתוב:

 ג. בבדיקת הארכיון במוסד ויצ"ו בירושלים נתגלתה התכתבות בקשר לאימוץ ילדים. הדבר נותן מקום להנחה שיתכן ונעשו עסקות מסויימות בילדים

אותו פרוטוקול קיים באיכות טובה יותר בתיק פרוטוקולים של וב"מ:

פרוטוקול 5 של ובמ

מקריאת כל החומרים הללו ברור מאליו שהמוסד שעליו מדובר הוא מוסד ויצ"ו בירושלים ולא המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים. לו היה גמליאל עושה את המינימום הנדרש וקורא את הדו"ח של גוט בן אשר עד תומו הדבר היה ברור גם לו (או שחמור יותר, הוא כן קרא).

עכשיו נעבור לטענה השנייה לפיה המוסד ניהל חקירה בניסיון לאתר משפחות שעל פי החשד אימצו ילדים בארצות הברית. פה הטענות של גמליאל יושבות על בסיס מוצק יותר. הפעם הוא מסתמך על עדותו של ד"ר דב לויטן בפני ועדת החקירה הממלכתית שם העיד שברשותו מסמכים של מי שלטענתו היו אנשי מוסד שביצעו חקירה בארצות הברית. לויטן מסר את עדותו בשלושה חלקים ובמהלך החלק השני ב18.2.96 הוא מסר עדות בדלתיים סגורות על אותם אנשים שהוא חשב שהם סוכני מוסד. העדות של לויטן בכל החלקים כולל החסוי קיבלה את אותו מספר סידורי, 340/95, זה כתוב בצורה ברורה על התיק, אין לי מושג על מה יוסי גמליאל מתלונן.

במסמכים שלויטן הציג לועדה הופיעו בין היתר שמותיהם של אנשים שנחשד שאימצו ילדים וכן כינויים של מי שהוא האמין שהם אנשי מוסד. אני קורא להם "אנשים שהוא שאמין שהם אנשי מוסד" משום שאני הגעתי למסקנה אחרת ואני אסביר מדוע.

דבר ראשון כאשר לויטן נשאל על ידי חבר הועדה האלוף במיל. דוד מימון איפה כתוב שאלו מסמכים של המוסד הוא משיב:

אה, זה אם אתה קורא אותם, כן, אתה מבין את זה

כלומר הדבר לא נכתב שם במפורש ומדובר במסקנה של לויטן. בנוסף לויטן מספר בעמוד 9 כי הוא קיבל, לאחר מאבק, אישור משר המשטרה לפתוח את התיק ולצלם את מהמסמכים. המוסד כפוף לראש הממשלה ולשר המשטרה אין סמכות בנושא זה. כלומר לא מדובר בתיק של המוסד, אלא בתיק של ועדת וב"מ (שהייתה ועדה משטרתית). על פי תיאור המסמכים הנזכרים בעדות הצלחתי לאתר את התיק המדובר.

המסמך הראשון מוזכר על ידי דרורה נחמני-רוט (פרקליטת הועדה), בעמוד 22 בעדות, הוא רשימה של אנשים שנחשדו שמחזיקים בילדים מאומצים מה2.4.1967 ומדובר במסמך הבא:

d799d793d799d7a2d795d7aa-d7a2d79c-d799d79cd793d799d79d-d79ed790d79ed795d7a6d799d79d-d79ed7a6d795d7a0d796d7a8.jpg

מסמך אחר שמזכירה דרורה נחמני-רוט באותו עמוד הוא מסמך שממוספר ב1 ובו פרטים על מישהו מניו ג'רסי שאימץ ילד ואחר עלום שאימץ שתי ילדות. מדובר בזכרון הדברים מהפגישה בין חברי הועדה לשלום כהן מעיתון "העולם הזה" בנודע לפרטי האנשים ( שאימצו ילדים תימנים בארה"ב שהעיתון כתב עליהם (ושוב אני מפנה לפוסט על מכירת ילדים לארצות הברית).

d7a4d792d799d793d794-d791d7a2d795d79cd79d-d794d796d7941.jpg

כמו כן מוזכר שם (עמוד 29) מכתב מאת אדם מאוניברסיטת ירושלים שמדבר על מידע שהגיע על מכירת ילדים לארה"ב. מדובר במכתב הבא:

d79ed79bd7aad791-d79ed790d7aa-d799d7a2d7a7d791-d7a9d799d7a3-d790d7a8d795d7a0d7a1d795d79f.jpg

כל המסמכים הללו נמצאים בתיק של וב"מ שנקרא "ידיעות" ובו גם התכתבות לגבי חקירה אחר אימוץ ילדים תימנים בארצות הברית.  חלק מהמסמכים שהצגתי בפוסט שכתבתי על מכירת ילדים לארה"ב לקוחים מהתיק הזה. אז ציינתי שמדובר בהתכתבות בין מינקובסקי לנציג המשטרה בארה"ב אבל לא הסברתי איך אני יודע זאת. ובכן בתיק נמצא תזכיר מהמטה הארצי הממוען למינקובסקי ובו נמסר לו כי הגיעו שני מכתבים מנציג המשטרה בארצות הברית בנוגע לילדי תימן, כמו כן נכתב שהמכתבים נגנזו בתיק א/4. תיק א/4 הוא תיק איסוף בנוגע למשפחה שאימצה ילדה שחשבו שהיא תימנייה. לאחר התזכיר נמצאים העתקים של שני המכתבים.

d7aad796d79bd799d7a8-d7a2d79c-d79ed79bd7aad791d799d79d-d79cd79ed7a0d7a7d795d791d7a1d7a7d799.jpg

עוד העתק של מכתב שקיים הוא של מכתב בנוגע לאדם אמריקאי שפנה אל ויצ"ו בבקשה לאמץ ילד. והועדה ניסתה לברר עם אכן זה יצא לפועל. במכתב הפעם לא מצונזרים הכינויים של הכותבים, בזר וסייף.

d7aad79bd7aad795d791d7aa-25-d791d79ed790d799-1967.jpg

בתיק האיסוף העוסק באיש לא רק שקיים המקור של המכתב, אלא שקיים גם המסמך הבא ובו חתימה של סייף. תשוו אותה עם החתימה על זיכרון הדברים בפגישה בעולם הזה ותראו שזו החתימה של מינקובסקי. כלומר מינקובסקי הוא סייף ונציג המשטרה בארה"ב הוא בזר.

d79ed79bd7aad791-d7a2d79d-d797d7aad799d79ed794-d7a9d79c-d79ed799d7a0d7a7d795d791d7a1d7a7d799.jpg

באותו תיק מופיע שמו של האיש המכונה "הבלש" , שמו  John C. Leffler. וככל הנראה מדובר בחוקר פרטי אמריקאי. ראוי לציין כי בעדותו דב לויטן מסר כי ידע על קיומו של התיק, אך לא הצליח לצלם ממנו מסמכים כך שהפרטים הללו לא היו לו ברשותו בזמן מתן עדותו.

גם ועדת החקירה הממלכתית הגיעה למסקנה הזו ולראייה כעבור כמה חודשים, כאשר הם מזמנים את מינקובסקי לעדות הם שואלים אותו על ההתכתבות שלו עם נציג המשטרה בארצות הברית ומינקובסקי מאשר זאת. בהמשך מינקובסקי יעיד עוד פעמיים בנושא ההתכתבות ביולי ודצמבר 1996.  לבסוף בדו"ח הסופי שלהם הועדה כותבת כי הם בררו והמוסד והשב"כ לא עסקו בפרשה ואין להם חומר רלוונטי (עמוד 142). לפי פוסט של שרת המשפטים איילת שקד זה גם מה שהמוסד מסר לועדת השרים לענייני ארכיונים.

עכשיו נחזור להודעה של יוסי גמליאל מפתיחת הפוסט, הוא מציין שברשותו שני דו"חות של אלמונים שמקורם לא ברור. לשמחתי הדו"חות הללו צורפו כנספח ב' למצע לדיון בועדת השרים שהוציא משרד המשפטים. מדובר בחלק מהתכתובת של מינקובסקי ונציג המשטרה בארצות הברית שלא ברור לי בדיוק איך הצליחו למצוא רק אותם בלי האחרים. בכל מקרה אם מישהו מעוניין בכלל התכתובות היא נמצאת מפוזרת בתיקים הבאים: תיק וב"מ ידיעות, תיק איסוף הרב ברגמן, תיק איסוף משפחה מאמצת בארצות הברית, תיק איסוף משפחה מקנדה ותיק איסוף משפחה מניו-יורק  .

תמוהה עוד יותר היא העובדה כי גמליאל מזכיר בקשות של ועדת החקירה הממלכתית והיועץ המשפטי לממשלה לפתיחת חקירה בחו"ל כהוכחות למעורבות אפשרית של המוסד למרות שכל אלו עוסקים באפשרות של פתיחת על ידי המשטרה בלבד (נספחים ג' וד' למצע).

נקודה אחרונה נוגעת לכתבה של עידית בן שימול שהובאה למעלה. לאחר שידורה פנו כמה אנשים במכתב לתאגיד "כאן" והתלוננו על מספר דברים בכתבה שהיו לא נכונים ובכלל זה הטענה שהמוסד היה מעורב בעסקאות בילדים. בן שימול בתגובה טענה שהיא קורבן של ניסיון השתקה של הפרשה על ידי "מכחישנים" וטענה שהתלונה נגדה היא השקרית והיא זכתה לחיבוק חם של עמותת אחים וקיימים ופעילים אחרים. כעבור שלושה שבועות היא פרסמה תגובה שלא ענתה כלל על הטענות שהופנו כלפיה. כך למשל בנושא המוסד, במקום להתייחס לנושא העסקאות שנעשו כביכול בילדים, התשובה שלה התמקדה בטענות בדבר מעורבות של המוסד בחקירה בחו"ל שכלל לא היו חלק מהתלונה נגדה

לסיכום הדברים אין כל בסיס לטענה שהמוסד היה מעורב בפרשת ילדי תימן. אבל מה שכן נתגלתה היא הרדידות של רמת התחקיר של "פורום אחי". מתרברבים בצוות של פעילים וותיקים, 12 עורכי דין שעוסקים בעבודת נבירה בחומרי הוועדות. אבל הם לא הצליחו לגלות את החומרים שאני, אדם יחיד שמתעניין בנושא בשעות הפנאי שלו, גיליתי. במקום זאת הם פונים לכלי התקשורת בטענות על חסיון והסתרה ומכנסים ועדת שרים מיוחדת על מנת לחשוף מסמכים "חסויים" שהם בעצם גלויים ונגישים בארכיון המדינה.  במקרה של הטענה על עסקאות בילדים שהמוסד מעורב בהן, הם אפילו לא טרחו לקרוא את הדו"ח שהם מצטטים ממנו עד הסוף. למרבה האירוניה הסיסמא של עמותת אחים וקיימים היא "עד שיגידו לנו את האמת", אולם מאופן ההתנהלות שלהם במקרה זה נוצר הרושם כי הם לא מסוגלים לזהות את האמת ומעדיפים לברוח למחוזות פנטסטיים. .

מודעות פרסומת

החור בשיר לשלום – מיתוס מול מציאות

הסיפור על חור של קליע שפילח את הדף עם מילות השיר לשלום שהיה בכיסו של יצחק רבין זוכה למקום של כבוד בקרב תיאוריות הקונספירציה. לפי הסיפור רבין קיפל את השיר לארבעה חלקים והכניס אותו לכיס הקדמי בז'קט שלו. אם כך ,שואלים המאמינים בתיאוריית הקונספירציה, איך זה יכול להיות שקליע פילח אותו, הרי לפי הגרסה הרשמית רבין נורה בגבו משני קליעים אשר נמצאו בגופו, אז איזה קליע פגע בשיר לשלום? האם רבין נפגע מקליע נוסף מלפנים? ובכלל אם השיר היה מקופל לארבעה חלקים איך זה יכול שיש בו רק חור אחד? אלו הן שאלות טובות, אם הסיפור היה נכון.

זוהי התמונה של השיר לשלום מהיום שבו הוא הוצג לראשונה לעיני הציבור, ב6.11.95, יום הלווייתו של רבין שבה ספד לו איתן הבר עם השיר .

shir hashalom

בתמונה רואים את השיר לאור יום וברבע השמאלי התחתון שלו ישנו כתם עגלגל כהה הנחשב בטעות לחור. מכיוון שאפשר את הרצפה מסביב לדף ברור שהכתם הזה איננו חור שכן אם הוא היה חור היינו יכולים לראות דרכו את המרצפות הבהירות.

גם בתמונה של הדף מצידו השני, כאשר איתן הבר סופד לרבין, נראה כתם ולא חור.

Eitan haber with the peace song at rabins funeral

בהספד עצמו איתן הבר אומר:

אני רוצה עכשיו לקרוא כמה מילים מתוך הנייר הזה, אבל קשה לי. הדם שלך, יצחק , הדם שלך מכסה על המילים המודפסות. דנך על נייר שיר השלום. זה הדם שאזל מגופך ברגעים האחרונים לחייך וניגר על הנייר, בין השורות ובין המילים.

אבל הוא לא מזכיר במילה את קיומו של חור קליע בשיר למרות שאם היה כזה הרי שמדובר היה ברגע המושלם לציין זאת.

גם התקשורת שתיעדה את ההספד התייחסה לדף כאל השיר לשלום הספוג בדם. שום מילה על חור.

איתן הבר אוחז בשיר השלום מתוך ידיעות אחרונות

דיווחים ראשונים על השיר לשלום הופיעו הישראלית עוד בליל הרצח. בערוץ 2 גדי סוקניק והרב מאיר לאו, שראו את הדף, דברו על השיר הספוג בדם. אולם לא אמרו מילה על חור בשיר.

אז אם כך, אם לא היה חור בשיר וגם בתקשורת לא דיווחו כך, מאיפה נוצר המיתוס על חור בשיר השלום? ובכן למיתוס הזה יש מקור אחד ויחיד והוא שמעון פרס. פרס במהלך ישיבת הממשלה המיוחדת שנערכה בליל הרצח סיפר על כדור שפילח את השיר לשלום. הוא גם חזר על הסיפור בהזדמנויות אחרות. מלבד פרס אין מקור אחר. גם כאשר אנשי תיאוריות קונספירציה מדברים על החור הם מסתמכים על פרס . ופרס הוא לא מקור אמין, כפי שרביב דרוקר הראה בסדרה "הקברניטים" לפרס הייתה למציא או להוסיף לסיפורים כדי שישמעו "טובים" יותר וכך הוא יצר גם את המיתוס של החור בשיר השלום.

יש עוד נקודה אחרונה שקשורה לשיר לשלום והיא שבדף הנמצא כיום בגנזך המדינה הכתמים הכהים לא נמצאים בו (ובכלל הוא נראה בהיר ודהוי יותר). אני לא יודע מה הסיבה לכך, אני משער שזה קשור לטיפולים לשימור שהדף עבר, אבל אין לי הוכחה לכך. העניין הוא שמעבר לסקרנות כללית אני לא רואה את החשיבות של זה. אם היה מדובר בחור שנעלם הרי שהיה בזה משום זיוף ראיות כדי להסתיר ירי נוסף ברבין, אבל מכיוון שחור לא היה, מדובר רק בכתמים שנעלמו ולכך יכולים להיות הסברים פשוטים ואני לא מוצא בכך שום חשיבות לגבי השאלה מי רצח את רבין.

הבעייתיות של הזיכרונות או להאמין למשפחות – אבל מה קורה שהמשפחות סותרות את עצמן?

אחת האמירות המרכזיות שהפעילים למען הכרה בחטיפת ילדי תימן שבים וחוזרים עליה היא הצורך להאמין לסיפורי משפחות. עם האמירה הזאת ישנן שתי בעיות, הראשונה היא, שהיא רומזת שהסיבה לכך שהחטיפה לא זכתה להכרה על ידי הועדות היא משום שהן לא האמינו למשפחות וזה לא נכון. כל הועדות האמינו למשפחות, לפחות כנקודת מוצא, העדויות שלהן תמיד שימשו כבסיס לחקירה. העניין הוא שבעדויות המשפחות אין הוכחה לחטיפות, להבדיל מהעלמות. אם לדבר בהכללה, וכאשר עוסקים בלמעלה מאלף סיפורים אין ברירה אלא להכליל, הרי שהסיפור שמספרות המשפחות הוא בדרך כלל משהו כזה: הילד הגיע לבית חולים מסיבה כלשהי, בשלב מסוים נמסר לנו שהוא נפטר, אולם לא ראינו גופה ויש לנו ספקות אם הילד אכן מת. אין בעדויות המשפחות שום מידע לגבי מה קרה לילד לאחר שנלקח מהן. הועדות למעשה אמרו, בדקנו את הספור שלכם והגענו למסקנה שההודעה שנמסרה לכם אכן הייתה נכונה והילד מת. הועדות, ברוב המקרים, לא סתרו את עדויות המשפחות, אלא את תקוותיהן. הבעיה השנייה נעוצה במה הפעילים מתכוונים כשהם דורשים להאמין למשפחות.

אני מאמין למשפחות, ומה שאני מתכוון כשאני אומר זאת הוא שאני מאמין שהמשפחות מספרות את סיפוריהן כפי שזכור להן ולמיטב ידיעתן מתוך רצון כנה לדעת מה עלה בגורל יקיריהן. למעט יוצאי דופן בודדים הן לא משקרות או מנסות לסחוט פיצויים. מילות המפתח הן למיטב ידיעתן וכפי שזכור להן. רבים מהסיפורים מסופרים עשרות שנים לאחר האירועים, הזיכרון האנושי הוא לא מצלמת וידאו. עם הזמן אנשים שוכחים דברים, זיכרונות מתערבבים, זיכרונות גם מושפעים מדברים חיצוניים ולפעמים נוצרים זיכרונות שווא, אנשים נוטים לזכור דברים בצורה שבה הם יוצאים יותר טוב בסיפור. חלק מהסיפורים מסופרים על ידי בני הדור השני או השלישי שלא חיו באותן שנים ולא מכירים את כל הפרטים והעדות שלהם היא עדות שמיעה מכלי שני וכך נוצר לפעמים "טלפון שבור" בין הדורות. הנקודה היא שגם שהמשפחות מספרות את הסיפור בכנות גמורה אין זה אומר שהסיפור שלהן הוא אכן תיאור מדויק של מה שאירע.

אבל לא לכך מתכוונים הפעילים כאשר הם מדברים על להאמין למשפחות, מבחינתם להאמין למשפחות פירושו קבלה ללא עוררין של כל טענות המשפחות ללא שום ביקורת. היטיב לנסח זאת תום מהגר מפעילי עמותת עמר"ם בריאיון איתו הנושא את השם "המשפחות נושאות את האמת":

אנחנו לא רוצים לשעתק את הגישה של המשטר שאומרת ״הם לא אמינים״, ״הם הוזים הזיות״ וכו׳, אנחנו לא רוצים לחזור על הטעות הזאת ולא מעוניינים להיות במגננה, אלא פשוט להצהיר: העדות הזאת נכונה, זהו! זו האמת! אני דיברתי עם מישהי שסיפרה לי מה קרה לה בבית החולים ואני מאמין לה.

הגישה הזו אולי נתפסת בעיני הפעילים כדבר הנכון לעשות מבחינה מוסרית, תמיכה בקורבנות החלשים אל מול הממסד החזק, אולם  היא גישה שגויה לחוקר המנסה להגיע לאמת. זוהי גישה שמתאימה לארגון שמנסה לקדם נרטיב כמו עמותת עמר"ם ולא לגוף שמעוניין לחקור וזה ההבדל המרכזי בינם לבין ועדות החקירה השונות. בעוד שהעדויות מהוות את נקודת הסיום של העבודה של עמר"ם לוועדות הן היוו את נקודת הפתיחה להמשך החקירה.

אז איך בודקים את העדויות  וחוקרים את גורל הילדים? דרך אחת, שבה נקטו הוועדות בעיקר, היא מציאת מסמכים מקוריים מהתקופה הרלוונטית ממחנות עולים, בתי חולים, בתי קברות וכו'. המסמכים אינם סובלים מבעיות זיכרון כמו בני אדם ובאמצעותם הצליחו הוועדות להתחקות אחר גורלם של מרבית הילדים הנעדרים. הבעיה איתם היא שרוב הפעילים אינם מאמינים למסמכים וסבורים שהם מזויפים.

דרך שנייה היא מציאת עדי ראייה נוספים לאירועים, כמו שעשיתי בפוסט על ארבעים הילדים ש"נעלמו" מעתלית. אולם מכיוון שרוב המקרים נחקרו זמן רב לאחר התרחשותם קשה למצוא עדים נוספים מלבד בני המשפחה, במקרים רבים רק בן משפחה אחד היה עד ללקיחת הילד ומלבדו אין עדים נוספים.

דרך שלישית שקיימת היא בחינה כיצד עדויות המשפחות התפתחו במשך השנים. תלונות על העלמות של ילדים לגופים שונים (משטרה, אמצעי תקשורת, ועדות החקירה השונות) קיימות מאז שנות ה50 של המאה שעברה ועד לימינו אנו. ישנם מקרים לא מעטים של תלונות חוזרות מאותן משפחות. לפעמים המעיד הוא אותו אדם ולפעמים בני משפחה אחרים.  אולם הסיפורים שהמשפחות סיפרו לא תמיד נשארו זהים. מעקב אחר ההבדלים בסיפורים יכול ללמד אותנו איזה פרטים נעלמו לאורך השנים  ואילו נוספו ומאפשרת לנו להתקרב לאמת מתוך הנחה שככל שהסיפור סופר קרוב למועד התרחשות האירועים כך הוא יותר מדויק.

וזה מה שאני הולך לעשות הפעם, אני מתכוון להציג עשרה סיפורים של משפחות על העלמות ילדיהם ולהראות כיצד הם משתנים במשך הזמן או כאשר המספר הוא בן הדור השני שהיה צעיר מאוד או כלל לא נולד בעת ההעלמות. בנוסף אני אציג את ממצאי הוועדות לגבי המקרים כאשר יש כאלה. בדרך כלל ההשוואה תעשה בין עדויות משפחה לועדת בהלול- מינקובסקי (וב"מ) שפעלה בשנים 1967-8 לבין ועדת החקריה הממלכתית שפעלה בשנות ה90. בכל סיפור יהיו קישורים לעדויות ולתיקי החקירה הרלוונטיים על מנת שהקוראים יוכלו להחשף לסיפור השלם והמסמכים. בחרתי להציג עשרה סיפורים משום שרציתי להמחיש שמדובר בתופעה ולא במקרה בודד ומצד שני לא רציתי להאריך יותר מדי, אז בחרתי במספר עגול. יכולתי להוסיף עוד סיפורים. כתבתי על מקרה אחד כזה בפוסט על שתי האחיות שטענו שעשו בהן ניסויים ואולי אכתוב בעתיד על אחרים.

מה שמתברר כשעורכים את ההשוואה הוא שבאופן כללי ככל שהעדויות ניתנות מאוחר יותר וככל שהמעידים לא מעידים מכלי ראשון קיימת "החמרה" בעדויות. כלומר ילדים שבעדויות מוקדמות היו חולים בעדויות מאוחרות הם כבר בריאים, פרקי הזמן מתקצרים בין האירועים, המערכת יותר אטומה וכו'. מצד שני ככל העדויות יותר מוקדמות יש התאמה יותר טובה בינן לבין המסמכים שנמצאו דבר שמחזק את אמינות המסמכים ומראה שכאשר יש פער בין המסמכים לבין העדויות, במיוחד המאוחרות, הוא נובע בגלל חוסר דיוק בעדויות ולא בגלל אי-אמינות המסמכים.

בנוסף לכך בכל הסיפורים ישנו גרעין שנשמר וזה דבר חשוב, כי צריך לזכור, המשפחות לא בודות סיפורים מליבן ואני לא רוצה שזה הרושם שיתקבל, יש להן ילדים שהם תוהות על גורלם והן מספרות את סיפור היעלמותם לפי מיטב ידיעתן. בכל הסיפורים ישנו גרעין של אמת, רק שסביב הגרעין הזה נוספו לאורך השנים עוד אלמנטים וצריך להיות מודעים לכך.

דבר נוסף שצריך להיות מודעים אליו שלא כל הסיפורים של המשפחות סובלים משינויים כאלה, אם כי אלו בד"כ מכילים פחות פרטים "חשודים". אני אמנם מציג פה רק סיפורים עם שינויים כאלה, אבל ישנם מקרים שזה לא המצב ולא צריך לפסול אוטומטית כל עדות רק בגלל שהיא ניתנת זמן רב לאחר האירועים.

הנקודה שלי היא שכאשר נתקלים בעדויות מאוחרות יש להשוות אותן במידת האפשר עם עדויות מוקדמות ומסמכים. אם העדויות מתאימות מה טוב, אבל אם לא יש לדחות את המאוחרות. לא תמיד אפשר לעשות את ההשוואה הזאת ובמקרים כאלו יש לקחת בחשבון שהעדויות עלולות להיות לא מדויקות ולא להתייחס אליהן כאל אמת מוחלטת. נקודה אחרונה שכדאי לזכור היא שגם העדויות המוקדמות ניתנו בדרך כלל לוב"מ שפעלה קרוב לעשרים שנה לאחר האירועים ולכן גם הן עלולות לסבול מאי דיוקים.

למה זה חשוב, לא כי אני נהנה לספר להורים שהזיכרון האחרון מבנם או בתם הוא שגוי, אין בזה שום דבר מהנה.  אלא שכאמור בעדויות המשפחות אין מידע ממשי לגבי מה עלה בגורל הילד ולכן הרבה פעמים ה"הוכחות" לכך שהילד לא באמת נפטר הן כל מני פרטים בסיפור. כמו הילד היה בסדר גמור, התחננו ולא נתנו לראות גופה, עבר מעט מאוד זמן מאז שהילד נלקח ועד שנמסר לנו שנפטר וכו'.  לכן יש חשיבות רבה להערכת מהימנות העדויות על מנת להעריך את מהימנות טענות החטיפה. מכאן שהעובדה שבמקרים רבים הפרטים הללו הם תולדה של התפתחות מאוחרת בסיפור מחלישה מאוד את נרטיב החטיפות.

לפעמים כאשר מועלות תהיות לגבי מהימנות עדויות המשפחות, התוהה מואשם בגזענות ונטען מולו כי אינו למשפחות בגלל מוצאן. כך נתקלתי במקרים כאלה ברשתות החברתיות. כמובן שהדבר הזה אינו נכון, בעיות אמינות של עדויות, במיוחד בחלוף שנים רבות, קיימות אצל כל בני האדם ללא קשר למוצאם. כך למשל מי שהיה מנהל בית החולים של הדסה בראש העין, ג'ורג' מנדל, העיד בוועדה על שיעורי תמותה גדולים בשנה הראשונה לפעולת בית החולים, בכל יום בממוצע 2-3 פטירות. אבל הוא עומת עם רישומי בית החולים שהראו פחות ממאה פטירות באותה השנה.  אני לא חושב שהוא שיקר, אלא שפשוט היו באמת ימים, במיוחד בתחילת פעולת בית החולים, שבהם נפטרו מספר ילדים וכעבור עשרות שנים זה מה שנשאר אצלו חקוק בזיכרון. שוב פעם זה מדגיש את החשיבות של הצלבת העדויות עם מסמכים מהתקופה.

ועכשיו לטענה הבאה שעולה מדי פעם "מה לגבי ניצולי השואה, גם להם לא להאמין?". אותו הדבר נכון גם לגבי ניצולי השואה. גם ניצולי שואה הם בני אדם ומי שמצפה שכולם ידעו לתת תיאור מדויק ומושלם על מה שעבר עליהם לפני למעלה משבעים שנה טועה. אני לא קורא לא להאמין לניצולי שואה, בדיוק כמו שאני לא קורא לא להאמין למשפחות. אבל כן צריך להיות מודעים לכך שהעדויות יכולות להיות לא מהימנות וכאשר באים לעשות מחקר היסטורי או להעמיד אדם לדין צריך להצליב את העדויות עם חומרים בני התקופה. עובדה היא שגם אצלנו בית המשפט העליון זיכה את ג'ון דמיאניוק על בסיס מסמכים שיצרו ספק באשמתו על אף שאחד עשר ניצולי שואה (ואיש אס אס נוסף) העידו שהוא איוון האיום מטרבלינקה.

ועכשיו ללא הקדמות נוספות נעבור לסיפורים עצמם.

  1. זהרה בת עובדיה ומרים סעיד

בעדותם בועדת החקירה הממלכתית סיפרו הוריה של זהרה, מרים ועובדיה סעיד, כי בתם זהרה שהתה לפני העלייה לישראל בבית התינוקות במחנה המעבר בחאשד שבתימן כשהיא בריאה לחלוטין. כאשר הגיע זמן העלייה לארץ התנגדה האחות בבית הילדים שהמשפחה תיקח את הילדה איתה. לבסוף ניתן למשפחה לעלות עם הילדה, אולם יחד עם הילדה באה האחות שהחזיקה את הילדה משך כל הטיסה ולא נתנה לאם להניק אותה. לאחר הנחיתה בארץ האחות ירדה עם התינוקת מהמטוס למונית שחיכתה לה ומאז הילדה נעלמה וכל ניסיונותיהם לאתר אותה עלו בתוהו. ממש סיפור של חטיפה מובהקת.

בעדותו לוב"מ מסר האב סיפור דומה אבל עם כמה פרטים שונים. זהרה הייתה חולה ולכן הייתה בבית חולים החולים בחאשד והאחות בבית החולים אפשרה להם לעלות לארץ יחד עם הילדה בתנאי שהילדה תועבר מיד אחרי הנחיתה לבית חולים בארץ והם הסכימו לכך. עם הנחיתה הילדה הועברה לבית החולים בצריפין. במהלך השהות שלו במחנה העולים בראש העין האב לא ביקר את בתו משום שלא היה לו כסף והיו לו הרבה צרות, כדבריו. כעבור חודש בערך עבר כרוז במחנה והודיע שהבת נפטרה. רק לאחר שעבר למעברה הוא נסע לבית החולים בצריפין שם הראתה לו אחות את כרטיס החולה של זהרה ובו היה רשום שנפטרה. וב"מ מצאו את תיקה הרפואי בבית החולים בצריפין ובו נרשם כי היא הובאה ישירות משדה התעופה לוד לבית החולים ביום הגעת המשפחה ונפטרה כעבור שבועיים מדלקת ריאות. סך הכל התאמה מאוד טובה לסיפור האב.

סיפור ההעלמות של זהרה הוא דוגמא נהדרת לסיפור בעל גרעין אמת שמשתנה ומחמיר במשך השנים. הגרעין זהה, הילדה לא שהתה עם המשפחה בחאשד וכאשר עלתה עם המשפחה זה היה בליווי אחות שמהרה לקחת את הילדה לאחר הנחיתה. אבל ההבדל בין זה שהילדה הייתה בריאה לגמרי לבין זה שהיא הייתה חולה ולהורים נאמר במפורש שהיא תילקח מיד לבית חולים עם הנחיתה והם הסכימו לכך הוא עצום. חשיבות הסיפור חורגת רק מהמקרה הפרטי כיוון שהסיפור שימש כבסיס היחיד לטענות חטיפה שהוצגו בספרו של אברהם עובדיה "נתיבות תימן וציון" וכן כיכב בתוכנית עובדה ששודרה ב1996. וכך ישראלים רבים נחשפו לסיפור החטיפה המאוחר שהוצג בפניהם כאמת מוחלטת.

  1. ציון בן יחיא ולולווה (מרגלית) סאלם (פנחס)

בשנת 1996 התראיינה מרגלית פנחס (לולווה סאלם בשמה הקודם) לכתבה של העיתונאי יגאל משיח בעיתון הארץ. שם היא סיפרה כי היא התגוררה במחנה עין שמר ויום אחד הייתה התמוטטות של גג חדר האוכל במחנה. בעלה ושלושה אנשים נוספים נהרגו בהתמוטטות. היא ועוד כמה נשים הלכו לחפש את הבעלים ולזהות את הגופות. אחרי שמצאו וזיהו את הגופות הם החלו לצעוק ולבכות וכתוצאה מכך נעצרו על ידי שומרי המחנה למשך הלילה. מיד לאחר ששוחררה הלכה לבקר את בנה שהיה בבית התינוקות ונמסר לה שהוא מת "מה זה מת, אמרתי לה, ככה מתים ילדים? אתמול היה חי בידיים שלי" אמרה מרגלית. אבל עובדת ניקיון תימנית שהייתה שם סיפרה לה שהיא ראתה שלוקחים את בנה בחיים לפרדס חנה. מרגלית לא העידה בוועדת החקירה הממלכתית בגלל מצב בריאותה, אחייניתה, יונה משרקי, העידה במקומה וסיפרה בקווים כללים את אותו סיפור.

חקירת המשטרה בנוגע לציון החלה בשנת 1962 לאחר פנייה של העובדת הסוציאלית שטפלה במרגלית. כתוצאה מכך מסרה מרגלית בשנות ה60 מספר עדויות למשטרה ולוב"מ שבהם סיפרה כי היא ומשפחתה עלו לארץ בדצמבר 1949, ארבעה ימים לפני חנוכה. ציון הוכנס לבית התינוקות ומרגלית הייתה מבקרת אותו כל יום במשך כחודש, אז הוטל הסגר על בית התינוקות עקב מחלה. לאחר שמונה ימים הוסר ההסגר ומרגלית הלכה לראות את בנה, אולם אז גילתה כי בנה לא שם ונאמר לה שהוא מקיא חלב ולקחו אותו לבית חולים. ב3 בפברואר בעלה נהרג מקריסת הגג ולמחרת נמסר לה שציון מת. היא רצה לבית התינוקות ושם אחות בשם רות שבני הרגיעה אותה ואמרה שזה לא נכון.

חוקרי המשטרה מצאו ילד בשם ציון בן יחיא סאלם שאושפז בתל השומר וחשבו שהוא בנה של מרגלית, אולם שם נרשם כי הוא שוחרר בריא והם לא הצליחו לברר מה עלה בגורלו לאחר מכן. לכן בדו"ח וב"מ ציון היה אחד מ22 הילדים שלא הצליחו לברר את גורלם. חוקרי ועדת החקירה הממלכתית גילו שאותו ילד היה ציון בן יחיא סאלם אחר ולא בנה של מרגלית. ציון של מרגלית, כך גילו, אושפז באמצע חודש ינואר 1950 בבית החולים בבאר יעקב עד ה8 בפברואר. ראוי לציין כי מרגלית טעתה בתאריך התמוטטות חדר האוכל שהתרחשה ב6 בפברואר ולא ב3 בפברואר. ממצאי הועדה עולים בקנה אחד עם עדויותיה של מרגלית משנות ה60 על אשפוז בינואר וקבלת הודעה על מות הילד זמן קצר לאחר שהבעל נהרג. על סמך כך קבעה ועדת החקירה הממלכתית כי ציון נפטר בסבירות גבוהה.

פה אנחנו רואים תופעה של התקצרות זמנים והעלמות פרטים רבים בעדויות. ילד שבשנות ה60 היה מאושפז זמן רב לפני שהתקבלה הודעה על מותו הופך ל"אבל רק אתמול ראיתי אותו והוא היה בסדר גמור".  דבר נוסף שמופיע פה הוא נושא פועלי הניקיון. זהו מוטיב חוזר בעדויות מאוחרות רבות שהיחידים שעזרו למשפחות היו פועלי הניקיון או הערבים ולא אנשי הסגל במחנות או בתי החולים, מעין "ברית דפוקים" כביכול שנוצרה. אולם כמו שראינו אותה פועלת ניקיון בשנות ה90 הייתה אחות במחנה בשנות ה60.

  1. דניאל בן יחיא וזהרה וונה

שני אחיו של דניאל, שלום ודוד, סיפרו לוועדת החקירה הממלכתית כי אמם אושפזה בבית יולדות במחנה ראש העין וילדה שם ילד בינואר 1950. בגלל החורף הקשה הכניסו את הילד לבית התינוקות. האם הלכה להניק אותו שלוש פעמים ביום וכעבור כחודשיים כאשר הגיעה יום אחד להניק נמסר לפתע כי הילד מת. האם בכתה והשתוללה ודרשה לראות גופה. הפנו את המשפחה לבניין כלשהו שהאב והילדים הלכו אליו, אבל הוא היה נעול והם לא ראו את הגופה.

לוב"מ סיפרה האם כי הגיעה לראש העין בחודש חשוון וכעבור כחודשיים וחצי ילדה בן בצריף שבו הם גרו. הילד נשאר איתם שמונה ימים, לאחר ברית המילה שעשו לו בבית התינוקות נאמר להם להשאיר אותו כי הוא חולה וצריך להכניסו לבית חולים. האם ביקרה את הילד שלוש פעמים ביום על מנת להניקו, היא סיפרה שחוץ מזה לא נדרש ממנה לעשות כלום כי תמיד היא קיבלה את הילד רחוץ ולבוש. לאחר מספר ימים, כאשר הגיעה בבוקר להניק נאמר לה שהתינוק מת, היא ביקשה לראות את גופתו ולא ניתן לה. לאחר מכן היא בכתה קצת וסיפרה על כך לבעלה. האב הוסיף כי לאחר שאשתו סיפרה לו שנאמר לה שהתינוק מת הוא הלך לברר בבית התינוקות וזה מה שנאמר גם לו. הוא לא ראה את הגופה וגם לא דרש זאת שכן האמין להם.

וב"מ מצאו את תיקו של הילד מהדסה ראש העין וממנו עולה כי התינוק הובא אליהם ב16.1 בגיל משוער של שבועיים עם דלקת ריאות. דלקת הריאות חלפה אחרי טיפול, אבל הופיעו אצלו הקאות והוא נפטר כעבור 12 יום בשעה 6:45 בבוקר.

אנחנו רואים פה את ההבדלים בין דורות שונים, אפילו שהאחים היו בחיים בזמן האירועים הזיכרון שלהם שונה מאוד מתיאור ההורים בפרטים כמו מקום הלידה (צריף לעומת בית יולדות) משך הזמן שחלף (חודשיים לעומת סביבות השבועיים) והשאלה האם ההורים דרשו את הגופה או לא.  במקרה זה תיאור ההורים הרבה יותר קרוב למסמכים מאשר תיאור האחים.

  1. מנחם בן דוד וסעדה עוזרי

אחותו של מנחם, ציונה אביטל, סיפרה בועדת החקירה הממלכתית את הסיפור המזעזע הבא: המשפחה שלה עלתה לראש העין ב1949 לאחר שהשאירה את רכושה הרב בתימן באמונה שהוא יוחזר להם בארץ, אולם הם מעולם לא קיבלו אותו. כאשר הגיעו למחנה נאמר להם על ידי משפחות אחרות לשמור על הילדים כי לוקחים אותם. באמת כבר באותו יום הגיעו אחיות לקחת את הילד, אולם האבא התנגד ולא נתן להן. למחרת באו שתי אחיות בליווי רופא, אשר לדבריה כונה "מלאך המוות" בפי התימנים, ההורים ניסו להחביא את הילדים (מנחם ואחותו הגדולה נעמה), אולם מנחם החל לבכות והרופא גילה אותו. האם אחזה במנחם והרופא נתן לה שתי סטירות, ירק עליה ולקח לה את מנחם בכוח מהיד ומסר אותו לאחות.  לאחר מכן הרופא והאחיות ברחו החוצה. האם והאב רדפו אחריהם והרופא תפס את האם וגרר אותה בכוח בחזרה לאוהל. את הילד הם הכניסו לבית חולים מקומי.

האב והאם המשיכו לשמור כל הזמן על מנחם בבית החולים. האב בלילות היה משגיח דרך חלון מיוחד והאם הייתה מגיעה ומשגיחה ביום. יום אחד לאחר כשבועיים וחצי הגיעה האם להניק את מנחם, האב סיים את ה"משמרת" וראה שהילד בסדר. כאשר האם הגיעה הרופאים והאחיות בקשו ממנה להמתין מספר דקות, לאחר מכן הכניסו אות לביתן, אולם במקום מנחם במיטה שלו היא ראתה ילד אחר. היא החלה להשתולל ושאלה מה קרה לילד ואמרו לה שהוא מת. האם דרשה לראות גופה אם כך, אבל נאמר שהוא כבר נלקח ונקבר.

בעדותה לוב"מ מסרה האם את הפרטים הבאים: היא ובעלה ושני ילדיהם הגיעו למחנה ראש העין ב' ב2.11.49 בשעה 6 בערב, באותו זמן נלקח מנחם מידיה והועבר לבית התינוקות על ידי רופא. האם מספרת שהיא בכתה כל הלילה כי לא הסכימה לכך. למחרת באה לבית התינוקות להניק אותו שלוש פעמים ביום. וכך הדבר נמשך לדבריה חמישה חודשים עד שיום אחד בשעת ההנקה החל מנחם להקיא. כאשר היא הגיעה לשעת ההנקה הבאה מנחם לא היה במיטתו והאחות אמרה לה שמנחם הועבר לחדר מיוחד לילדים חולים והראתה לה אותו שם. כאשר באה בפעם הבאה נמסר לה שהוא הועבר לבית החולים במחנה. היא הלכה לבית החולים במחנה ושם לא נתנו לה להיכנס ולא רצו לדבר איתה. אם כי לדבריה היא לא ממש הבינה מה שהם אמרו והם כנראה לא הבינו אותה. מעבר לכך לא נמסר להם דבר לגבי מנחם, לא שהועבר לבית חולים אחר ולא שנפטר. וב"מ מצאו שמנחם התקבל לבית החולים דג'אני ביפו ב3.12 במצב קשה ונפטר שם כעבור שלושה ימים.

שוב פעם רואים תופעות של החמרה והיווצרות סימנים מחשידים. האם מספרת שבנה נלקח ממנה עם הגעתה בניגוד להסכמתה ושהיא בכתה אחרי זה, כך שיכול להיות שהוא נלקח בכוח והיא פשוט לא פרטה על זה. אצל הבת כבר הסתירו את הילד יום שלם ולקחו להם את הילד מהאוהל באלימות. האם מספרת שהיא הייתה באה שלוש פעמים ביום להניק את הילד וראתה אותו חולה, ואז העבירו לחדר מיוחד ואז לבית חולים. אצל הבת ההורים השגיחו 24 שעות על הילד והא היה בסדר גמור ורק לכמה דקות לא ראו אותו ומיד אמרו להם שהוא מת ונקבר. דבר שהוא לא סביר בעליל. מצד שני מעניין גם לראות שהאם מספרת שהניקה את מנחם חמישה חודשים למרות שהמסמכים מראים שמדובר בחודש אחד בלבד. להזכירנו שגם עדויות "מוקדמות" סובלות מאי דיוקים.

  1. אברהם בן סעיד וסעידה חדד

אחותו של אברהם, מזל דמארי, שהייתה בת 12 בערך בעת שנעלם סיפרה לוועדת החקירה הממלכתית כי משפחתה עלתה לישראל בסוף 1949 למחנה ראש העין ג'. כעבור שבוע בערך מאז הגעתם הגיעה לפתע אחות לאוהל שבו שהתה המשפחה עם אברהם ולקחה אותו בכוח מאמה בטענה שהילד חולה חרף טענות האם כי הילד בריא. יום למחרת הגיעה האם כפי שנאמר לה לבית החולים הדסה במחנה א' ושם נמסר כי הילד מת, אולם לא הראו לה גופה.

אביו של אברהם סיפר לחוקרי וב"מ כי הוא ומשפחתו עלו ב17.4.50 בראש חודש אייר ושוכנו במחנה ראש העין ג' והילד אברהם נשאר עמם. כעבור חודש לערך החל הילד לבכות והאם לקחה לבית החולים הדסה שבמחנה א'. כאשר חזרה לשם למחרת היום נמסר לה כי "אין ילד". האם הוסיפה במכתב כי לקחה את הילד למרפאה לאחר שלא הרגיש בטוב. נאמר לה לחזור למחרת וכאשר חזרה נאמר שהילד מת, אולם היא לא ראתה את גופתו. חוקרי וב"מ מצאו את תיקו הרפואי ממנו עלה כי הילד הובא לבית החולים הדסה בראש העין ב28.5 עם דלקת ריאות ודיסטרופיה ונפטר באותו הלילה.

שוב אנחנו רואים אותם תופעות של "החמרה", ילד חולה שהופך לבריא, הבאה של הילד על ידי ההורים שהופכת ללקיחה בכוח, טעויות בנוגע למועד העלייה ומשך הזמן מהעלייה לפטירה והתאמה טובה יותר בין התיאור המוקדם של ההורים למסמכים.

  1. מזל בת יחיא וידידה גמליאל

אמה של מזל העידה בוועדת החקירה הממלכתית כי ילדה את בתה באוהל במחנה ראש העין באותו היום שבו הגיעה לישראל. הילדה הייתה אצלה כשבוע ולאחריו גילו את הילדה ואמרו לה להכניס אותה לבית התינוקות. כעבור שבועיים נאמר לה שהילדה מתה למרות שלא הייתה חולה. אחיה הוסיף שהוא זוכר שנאמר להם שהילדה חולה ולקחו אותה לבית חולים בשדרות ירושלים ביפו. הוא והאבא הלכו לשם ולא נתנו להם להיכנס, רק אמרו להם שהיא מתה.

אביה של מזל מסר לוב"מ כי הם הגיעו באוקטובר 1949 למחנה ראש העין ובאותו ערב אשתו ילדה באוהל. למחרת סיור של עובדי המחנה שתפקידם היה לדאוג לבריאות העולים גילה את האם והילדה ולקח אותם לבית חולים שהיה בתל אביב ברחוב המלך ג'ורג' 37. לאחר שלושה ימים האם ומזל חזרו ומזל הוכנסה לבית התינוקות של המחנה. לאחר שלושה ימים הילדה שוב נלקחה לבית החולים ברחוב המלך ג'ורג' 37 וכעבור חודש ימים הם קיבלו הודעה כתובה שהילדה נפטרה. האב הלך לבית החולים ושם נמסר כי היא כבר נקברה.

וב"מ מצאו היא המשפחה עלתה ב27.10.49 וב28.10 אושפזו האם והתינוקת בבית החולים דג'אני ביפו וחזרו לראש העין ב1.11. ב3.11 התינוקת הועברה למוסד אם וילד של ויצ"ו בתל אביב ששכן ברחוב המלך ג'ורג' 37, סיבת ההעברה: היותה פגה במשקל 1.9 ק"ג ובמחנה העולים לא היו אמצעים לטיפול בה. היא חלתה במהלך שהותה בויצ"ו ונפטרה מדלקת ריאות ב30.12. מסמכי ויצ"ו מראים שהודעה נשלחה למחנה.

מה שמעניין פה שסיפור האב המוקדם מתאים בצורה כמעט מושלמת למסמכים, עד כדי כך שהאב זכר את כתובת המעון שממנו היא נעלמה.הוא רק טעה לגבי בית החולים הראשון שבו האם אושפזה. לעומת זאת הסיפור המאוחר של האם והאח מכיל הבדלים גדולים בינו למסמכים. זה עוד תימוכין לכך שפער בין המסמכים לעדויות נובע מבעיות בעדויות ולא במסמכים.

  1. מזל (גזל) בת חסן סעיד וחנה אפרים

אם הילדה שלחה לוועדת החקירה הממלכתית מכתב ובו כתבה כי בשנת 1950 היא הייתה במחנה עין שמר וביום שני בשבוע לקחה את בתה לטיפת חלב לאחר שנתבקשה וזאת למרות שהילדה הייתה בריאה לחלוטין. הילדה הוכנסה לבדיקות. בשעה 12 בצהריים אמרו לה שהיא יכולה לחזור לאוהל והם יטפלו בילדה. בשעה 2 בצהריים הגיע מברק ובו הודיעו לה שהילדה מתה. היא ביקשה לראות גופה ונאמר לה להגיע ביום רביעי למקום מסוים ושם הראו לה גופה של אדם מבוגר ואמרו לה שבארץ הגוויות גדלות.

לחוקרי וב"מ סיפרה האם כי עלתה ארצה ב8.3.50  יחד משפחתה ונשלחה למחנה עין שמר. כעבור חודש וחצי בערך מזל החלה לשלשל ולהקיא. באו מהרופא ולקחו אותה באמבולנס למקום לא ידוע לה. באותו היום אחר הצהריים הודיעו למשפחה שהילדה נפטרה. כעבור כמה ימים הם גם קיבלו מכתב בעברית שבו נכתב שהיא מתה. הם ישבו שבעה למרות שלא ראו גופה ולא היו בלוויה. במכתב נוסף היא הוסיפה כי הילדה הייתה מקיאה והיא לקחה אותה לרופא המחנה ושם מיד הפשיטו אותה ואמרו שלוקחים אותה לחיפה. היא התנגדה לכך אבל דחפו אותה ולקחו את הילדה בכוח. היא גם רשמה כי היא לא האמינה שהילדה מתה והתעקשה לראות גופה, אבל הראו לה רק גופה של מישהו אחר.

וב"מ מצאו כי הילדה התקבלה בבית החולים דג'אני ביפו ב7.5 עם חום גבוה (38.9 מעלות), דיסטרופיה ומצב קשה של התייבשות וחולשת שריר הלב. היא נפטרה שם למחרת היום ב8.5 שאכן היה יום שני בשבוע. שוב פעם אנחנו רואים סיטואציה של ילדה חולה ש"מבריאה" בחלוף השנים. סיפורה המוקדם של האם תואם בפרטים את ממצאי הועדה. התנהלות הרופאים כפי שהיא מתארת אותה במכתב אכן עולה בקנה אחד עם ילדה שמגיעה במצב קשה ויש לשלוח אותה בדחיפות לבית חולים והאם מתנגדת לכך.

  1. מזל בת יחיא וזהרה זקן

הסיפור של משפחת זקן הוא בהחלט יוצא דופן. אחיה של הילדה פנה במכתב ליגאל יוסף, חבר הועד הציבורי למען גילוי ילדי תימן הנעדרים וועדת שלגי,  ושם סיפר על "גניבת" אחותו. הילדה הייתה בבית התינוקות בעין שמר בריאה לחלוטין והאם הייתה מניקה אותה יום יום. עד שיום אחד לפתע נאמר לה שהתינוקת מתה, אבל גופה לא הראו. ועדת שלגי פנתה לאם כדי לקבל מידע נוסף ושם ציפתה להם הפתעה. מה פתאום אמרה האם, היא זכרה שהילדה חלתה והיא התעלפה כאשר החזיקה אותה בידיה, ניסו לעשות לה הנשמה אולם ללא הועיל. גם האם וגם הגיס ראו את הגופה והמשפחה ישבה שבעה על הילדה. לדבריה האח פנה לועדה בהשפעת אירועי יהוד ועוזי משולם.

הסיפור שוב פעם מדגיש את הפערים בין הדורות בדיווחים. במיוחד משום שועדת שלגי לא הצליחה למצוא מסמכים על גורל הילדה. אלמלא הייתה לנו עדות האם הילדה הייתה עדיין נחשבת כמקרה לא פתור, ייתכן שחטופה. החשיבות של זה מקבלת משנה תוקף שבשנים האחרונות עיקר הדיווחים מגיעים מבני הדור השני והשלישי ולא נותר לנו אלא רק לתהות כמה עוד מקרים דומים יש, רק שבהם ההורים לא העידו?

  1. תמניה בת יוסף ושמחה הברי

אחיה של תמניה , שלמה, שלח מכתב לועדת החקירה הממלכתית ובו כתב בין היתר:

זה קרה בראש העין כשהיינו באוהלים, באו עם טנדר שני אנשים ואחות וביקשו מהאמא שתצא החוצה עם הילדה. הילדה הייתה בת 4. איך שהגיעו לטנדר ניהלו שיחה עם האמא כ-דקה שתיים סטרו לאמא והכניסו את הילדה לטנדר וברחו.

המקרה נחקר גם על ידי ועדת שלגי שקדמה לוועדת החקירה הממלכתית בכמה שנים. לחוקרי הועדה אמרה האם כי היא התגוררה במחנה ראש העין א'. כשנה לאחר עלייתה הגיעו לאוהל שלה שתי אחיות שלא היו מוכרות לה ולקחו את תמניה, שהייתה ילידת 1947. האם והאחיות נסעו יחד לבית חולים שהאם לא זכרה את שמו ובהגיען לשם מסרו את הילדה לידי רופא. האם רצתה להיכנס לבית החולים יחד עם הילדה אולם נאמר לה שזה אסור. היא ניסתה להיכנס בכוח והרופא גרש אותה תוך שהוא סוטר לה ולאחר מכן היא חזרה אל מחנה העולים. היא ביקרה את הילדה בבית החולים פעם אחת נוספת בלבד. בפעמים האחרות שהגיע לבית החולים לא ניתן לה להיכנס ולא נמסרו פרטים על גורלה של הילדה.

גם וב"מ חקרו את המקרה. האם סיפרה להם כי עלתה מתימן בשנת 1949 לפני יום הכיפורים יחד עם בעלה ושש בנותיה, סלאמה בת ה25, נדרה בת ה20, זהרה בת ה18, תמניה בת ה5-6, בדרה בת ה5 ונעמה בת השנה. כשהגיעו למחנה ראש העין תמניה הייתה חולה ושילשלה הרבה, היא נבדקה על ידי רופא ולקחו אותה עם טנדר לבית חולים. הרופא ביקש גם מהאם שתתלווה אל הילדה, אולם היא סירבה כי פחדה. לאחר שלושה ימים ביקרה את הילדה בהסעה שאורגנה על ידי המחנה. בביקור הבא היא לא מצאה אותה ונאמר לה שאין ילדה. היא מציינת גם שלא בטוח ששמה של תמניה נרשם כשנלקחה.

גם האב נחקר וסיפר כי עלה עם אשתו ובנותיו, סלאמה בת ה14, נדרה בת ה13, שרה (זהרה) בת ה12, אורה (בדרה) בת ה10, תמניה בת ה8 ונעמה בת ה9. מועד העלייה היה קצת לפני ראש השנה. תמניה הייתה חולה בטיסה והיו לה כאבי בטן חזקים. לאחר הנחיתה האבא סיפר לאחות שהילדה חולה, רופא בדק אותה ולקחו אותה בטנדר למקום לא ידוע לאב. האב לא זכר אם זה קרה בשדה התעופה או לאחר ההגעה למחנה ראש העין. לאחר מכן הם ביקרו את הילדה שלוש פעמים בעזרת טנדר של המחנה, פעם בכל חודש לדבריו עד שהגיעו פעם אחת ונאמר להם שהילדה הועברה לבית חולים אחר ומאז הם לא יודעים עליה דבר מאז.

וב"מ חקרו את המקרה ומצאו רשימה של מחנה ראש העין שבה נרשם כי האם בת 30, סלאמה בת 25, נדרה בת 20, זהרה בת 17, תמניה בת 12, בדרה בת 7 ונעמה בת שנה. הם גם לקחו את האם למספר בתי חולים לראות אם היא מזהה את המקום והיא זיהתה את בית החולים הדסה תל אביב כבית החולים שבו תמניה הייתה מאושפזת. אבל הם לא הצליחו לגלות מה עלה בגורלה וכך גם ועדת שלגי. ועדת החקירה הממלכתית הפסיקה את החקירה באמצע לאחר שהתברר שגילה של תמניה היה מחוץ למנדט שניתן לועדת החקירה.

המקרה הזה מעניין גם בגלל שהוא מראה את התפתחות הסיפורים לאורך השנים ובמעבר בין הדורות. החל מ"הילדה הייתה חולה וקראנו לרופא שייקח אותה" וכלה ב"באו כמה אנשים, לקחו את הילדה ונעלמו".  כמו כן מעניין לראות את הסתירות בין העדויות המוקדמות של האב והאם, מכיוון ששניהם לא יכולים להיות צודקים בו זמנית הרי שזה מדגים את הבעייתיות בעדויות בני אדם ומזכיר לנו שאין להסתמך על אף עדות כאמת מוחלטת. נקודה חשובה נוספת היא נושא רישום הגילאים. האב, האם והרישומים, כל אחד מהם נוקב במספרים שונים לגבי גיל הילדים. למעלה מזאת, האם היא לכאורה בת 30 ובתה הבכורה בת 25 מה שכמובן אינו אפשרי. לכן או שהילדים קטנים ממה שנרשם ונאמר על ידי האם או שהיא מבוגרת הרבה יותר ממה שנרשם. אבל הדבר מדגים את הבעייתיות שהייתה בחלק מהמקרים ברישום הגילאים במהלך העלייה מתימן דבר שלפעמים גורם לסתירות בין המסמכים וסיפורי המשפחות.

  1. אמנה סאלח (דעוס)

סיפורה של אמנה סאלח הוא אחד מהסיפורים המעטים על נשים שנעלמו. בתה, מרים חוברה, סיפרה ב12.12.2017 בועדת הכנסת המיוחדת לנושא ילדי תימן ומזרח ובלקן את הסיפור הבא:

מרים חוברה:

קראו לה בארץ חנה סאלם. הגענו כרגיל עם כל המשפחה, כולם בריאים, כולם נפלאים. באו לאוהל ולקחו את אמא שלי. הצביעו עליה שהיא צריכה לעבור בדיקה. אני הייתי בת 11. ולקחו אותה.

בבית ליד ישנם צריפים כאלה. היה פעם מחנה בריטי. בצריפים האלה החלונות בגובה כזה, והם נמוכים, לא גבוהים. את היית שם? אז הלכתי עם אחותי למחרת, שמנו אבן, עלינו על האבן והשקפנו קדימה ואחורה. ראינו את אמא בערך במיטה השלישית מצד שמאל. אז אימי מצביעה לנו שהיא צמאה.

אני רצתי לאוהל – באלוהים – זה כאילו היום. הבאתי ספל אלומיניום עם מים ולמזלנו הטוב הדלת הייתה פתוחה, לא נעולה. נכנסנו. אחותי השיבה את אימי, אימי התחילה לשתות, באה אחות כושית מפחידה, עיר של שדים. יש עליה כזה כובע לבן של אחור ושיער מקורזל כזה. היא לקחה את הספל, זרקה אותו, רוח מין און, רוח מין און. ממש נבהלנו.

קריאה:

ערבייה.

מרים חוברה:

ברחנו, הלכנו לאוהל. אנחנו מספרים לכל המשפחה. באה המשפחה לבדוק מה הלך. אימי לא נמצאת. איננה. אין. אינה. לא דובים ולא יער. כאילו אמא שלי לא נולדה. אני נולדתי דרך האוויר. אז הייתי בוועדת שלגי. היו שם שלושה שופטים בדימוס, אולי בני 100. לא יודעת. אין טלוויזיה. אין רדיו. אין רישום. אין כלום. אני ודודי, אח של אימי ואחותי.

מרים אכן הייתה בועדת החקירה הממלכתית (לא בשלגי כמו שאמרה בטעות), אבל שם מי שהעיד על רוב הסיפור היה אחיה של אמנה, שלום צדוק. משום שלטענת מרים הוא הכיר את הסיפור יותר טוב. האח סיפר שהמשפחה הבחינה שאמנה הייתה חולה קשה, אז הם קראו לרופא המחנה והגיעו עם אמבולנס ופינו אותה לבית החולים בצריפין. כעבור יומיים שלושה נמסר להם שנפטרה, אבל הם לא ראו גופה או קבלו מסמך כלשהו. האח גם אמר כי מה שמרים כתבה במכתב ששלחה לוועדה, שהודיעו על מות האם כעבור שבועיים, אינו נכון.

ושוב אנחנו רואים את ההבדל בין הדורות, בין דור ראשון שחווה את האירועים כבוגרים לבין דור שני שחוו כילדים. שוב פעם האישה הופכת מחולה קשה לבריאה לחלוטין וסגל המחנה סתם לפתע מופיע במקום שיקרא על ידי המשפחה.  וועדת החקירה הממלכתית לא חקרה את המקרה משום שמדובר באשה בוגרת ולא ילדה והדבר היה מחוץ למנדט שלהם. יתרה מזאת, בתשובת הועדה למשפחה נרשם בטעות שגילה של אמנה היה 19 למרות שבמסמכי הועדה רשום שהיא הייתה בסביבות גיל 30.

אני ניסיתי לחפש מידע ומצאתי רישום ביומן קבלת חולים של אסף הרופא מ1949 על "אמנה צדק" ממחנה העולים בית ליד ז' שהייתה מאושפזת בין ה17.9 ל23.9. צדק יתכן שהוא שיבוש של צדוק שהיה עברות מקובל של השם סלאח (והוא גם שם משפחתו של האח). נרשם שהנ"ל ילידת 1900 דבר שלא מתאים לעדות המשפחה, אבל ייתכן שמדובר בטעות לאור הרישום  הבעייתי, כפי שראינו, של גיל העולים בעליה מתימן. לא רשום ביומן האם נפטרה או שוחררה בריאה .

מכירת ילדים תימנים לארצות הברית בעבור 5000 דולרים

כאשר עוסקים בגורלם של הילדים שלכאורה נחטפו  בפרשת ילדי תימן (ועדות אחרות) שבה וחוזרת הטענה שרוב הילדים נמכרו לארצות הברית. ולא רק זאת, הטוענים זאת אף יודעים לנקוב במחירם, 5000 דולר לכל ילד. מקורה של הטענה הוא בכתבה שפרסם העיתון "העולם הזה" ב1967 ואנו נבחן פה את מקורותיה, אמינותה, החקירות שבוצעו בעקבותיה ותוצאותיהן.

הכתבה פורסמה ב11.1.1967 בגיליון 1532 של "העולם הזה". בכתבה נטען שרוב הילדים החטופים  הוצאו לחו"ל, בעיקר לארצות הברית. האחראי לכך הינו עסקן דתי הנושא גם בתואר רב בעל אזרחות אמריקאית.  תודות לקשריו עם עסקנים דתיים בארץ, כך נטען, הייתה לו גישה ישירה למחנות העולים מהם לקח את הילדים. הוא עשה זאת תמורת תשלום של 5000 דולרים. כמו כן פורסמו פרטיהם של שלושה אנשים שנטען שאימצו ילדים תימנים. האחד פ.ט מניוארק שנטען שיש לו ילדה תימנייה שאומצה מישראל ב1949, השני ג.ש, איש עסקים מניו ג'רזי שנטען שיש לו בן מאומץ, והשלישי שכונה "המיליונר" מבולטימור נטען שאימץ שתי בנות. העיתון הבטיח למסור את הפרטים המלאים לרשויות המוסמכות אם יידרש לעשות כן.

והרשויות המוסמכות אכן פנו אליהם. הימים היו זמן קצר לאחר הקמת ועדת החקירה הראשונה, ועדת בהלול-מינקובסקי (וב"מ).  וב"מ פנו אל העיתון ונפגשו עם הכתב והעורך שלום כהן  ב5.2.  בעיתון סירבו למסור את המקור שלהם, אולם הם כן מסרו את שמו של הרב העסקן, יששכר דב ברגמן רב מוכר שהיה בין היתר נשיא תנועת המזרחי וכן שמותיהם המלאים של פ.ט וג.ש. והבטיחו למסור שמות נוספים לאחר שיחה עם המקור.

הועדה בקשה סיוע בחקירה מנציג המשטרה בארה"ב. נציג המשטרה השיב במכתב שבו מסר כי שוחח עם גורמים  שונים לגבי הרב ברגמן, הם ספרו רבות על פעילויות לא חוקיות להן היה קשור וכן שהוא וכנופייתו מסוגלים לעשות הכל תמורת כסף ורק קשריו עם ראשי השלטון הצילו אותו מהסתבכות בפלילים. אולם הם לא ידעו דבר לגבי אימוץ ילדים. כמו כן הוא הצליח לאתר את אחד מהמאמצים שחי בניוארק (כלומר פ.ט.) עליהם דיווח העולם הזה.

מכתב ראשון על ברגמן

הועדה בקשה מהנציג להמשיך לחקור  ואחרי מספר שבועות הוא חזר אליהם עם תשובה לפיה אותו אדם שאיתר (פ.ט.) התגרש מאשתו לפני מספר שנים והיא חיה בישראל  עם שני ילדים מאומצים. כמו כן הוא עדיין לא איתר את האדם השני (ג.ש.).

d79ed799d793d7a2-d7a9d79cd7a4d798-d799d7a9-d799d79cd793d799d79d-d791d799d7a9d7a8d790d79c-d79ed7a6d795d7a0d796d7a8.jpg

d79ed791d7a8d7a7-d7a9d794d799d79cd793d799d79d-d79ed790d795d79ed7a6d799d79d.jpgהועדה מאתרת את גרושתו וחוקרת אותה. בחקירתה האישה מספרת כי אימצה את בתה בברוקלין ב10 לאוגוסט 1948, אם הילדה לטענתה הייתה בת של רב והיא הכירה אותה. היא גם מראה את תעודת הלידה האמריקאית של הבת כהוכחה. כאן הקיץ הקץ על הסיפור שפ.ט. אימץ ילדה  תימנית מישראל. אלא שאז היא מספרת על בנה המאומץ. בנה הוא יליד ישראל, אף הוא מאוגוסט 1948, הוא אומץ בישראל באמצעות הוריה שהביאו אותו מאוחר יותר לארצות הברית אל משפחתה.

זה סיפור משונה מאוד, איך הורים בישראל מאמצים ילד בארץ בשביל בתם שחיה בחו"ל ואז מעבירים אותו אליה? לא ברור מה וב"מ עשתה עם המידע הזה, למרות שישנן ראיות שהם נהלו חקירה מסוימת  בנושא (ראו בהמשך). מינקובסקי עצמו ישאל על כך כעבור שנים רבות בעדות בועדת החקירה הממלכתית והוא לא יצליח לתת תשובה מספקת.

אם מאמצת חקירה

וב"מ לא התקדמו בחקירה מעבר לכך, במכתב  ששלחו לשר המשפטים ושר המשטרה (שמינו את הועדה) ב20.11.1967 בקשו בהלול ומינקובסקי לאפשר להם לצאת לחקירה בחו"ל. השרים לא אישרו זאת, לפי מינקובסקי, בעדותו בועדת החקירה הממלכתית, משום שלא היה להם קצה חוט ממשי. במסמך הם ציינו כי מ"העולם הזה" לא נמסרו להם פרטים נוספים מעבר למה שנמסר להם בפגישה הראשונה.  וב"מ גם הגישו מסקנה דומה בדו"ח הסופי שלהם, אולם גם אותה השרים לא אישרו. החקירה בחו"ל נמשכה עם זאת על ידי נציג המשטרה בארה"ב גם לאחר הגשת דו"ח הועדה. בדו"ח ביניים מינואר 1969 מתארת המשטרה את המאמצים השונים שנוקט נציג המשטרה בסיוע גורמים מקומיים לאתר את האנשים הנוספים המעורבים לכאורה באימוץ אולם ללא הצלחה.

דוח ביניים חקירה בחול מצונזר

לא ברור עד מתי נמשכה החקירה, אולם במסמך אחר מספטמבר 1970 מוסרת המשטרה כי לא נתגלו כל עקבות נוספים והחקירה הופסקה.

הרב ברגמן עצמו נחקר על ידי מינקובסקי כאשר הגיע לביקור בארץ בינואר 1969. הוא הכחיש כל קשר להעברת ילדים מישראל לארצות הברית.  בהעדר כל ראיות אחרות נגדו הוא שוחרר. כאן למעשה תעצר החקירה בנושא למשך שנים רבות.

ברגמן חקירה

החקירה בנושא תחודש על ידי ועדת החקירה הממלכתית בשנות ה90. לועדת החקירה הממלכתית היה יתרון גדול שלא היה לוב"מ: המקור של הידיעה חשף את עצמו.  שמו של המקור הוא הרב שמואל אבידור הכהן, בעדותו בוועדה הוא סיפר את הנסיבות שמהן צמח הסיפור בעולם הזה.  בספטמבר 1963 הוא ביקר בארצות הברית ובמפגש מסוים ראה זוג יהודים (הגבר אמריקאי והאישה ממוצא ישראלי) שלהם ילדה בת כ10-11 שנים שלא נראית בתם הביולוגית, הוא שאל אנשים שאמרו לו שמדובר בבת מאומצת ממוצא תימני וכן שישנן עוד משפחות שאמצו ילדים כאלו. כמו כן סיפרו לו "רכילות" (כהגדרתו) על כך שהמארגן של האימוצים הוא הרב ברגמן. אבידור הכהן לא ידע דבר על דרך הגעתם של הילדים לארצות הברית והאמין שהוריהם הביולוגים נתנו את הסכמתם לאימוץ. מה שהטריד אותו היה שתנועה שהיא ציונית מסייעת להורדת ילדים יהודים מישראל וכן החשש מפני גילוי עריות. לכן הוא פנה מספר פעמים לעיתונים שונים ללא הצלחה עד ש"העולם הזה" הסכים לפרסם את הסיפור.

עדותו של אבידור הכהן שומטת את הקרקע מתחת לכל הסיפור של מכירה סיטונית של ילדי תימן לארה"ב. לא היה לו שום מושג לגבי מקורם של הילדים ואופן הגעתם לארה"ב. למעשה חוץ משמועות ורכילות המידע היחיד שהוא ידע ממקור ראשון הוא שזוג מסוים אימץ ילדה שהוא חשב שהיא מישראל אולם התברר שהיא ילידת ארה"ב. כנראה שגם בתאריך אבידור הכהן טועה שכן בספטמבר 1963 בני הזוג כבר היו אמרים להיות גרושים והילדה הייתה בת 15. נראה שבה"עולם הזה" לקחו את הסיפור שסיפר להם אבידור הכהן, חיברו אותו אל הטענות על העלמות ילדי עולי תימן שהיו באותו תקופה בכותרות ויצרו מזה ברווז עיתונאי.

הועדה גם חקרה את סיפור האימוץ של פ.ט., הם חקרו את הילדה המאומצת שסיפרה את אותם פרטים שהיו כבר ידועים לגבי היותה ילידת ארה"ב ונסיבות אימוצה, לגבי אחיה לעומת זאת היא סיפרה כי היא יודעת שהוא יליד הארץ, אולם אינה יודעת כיצד אומץ.  היא הוסיפה כי אימו הרתה לחייל בריטי מחוץ לנישואים והיא הסכימה לוותר על הילד וכן שאחיה פגש כעבור שנים באימו הביולוגית. האח עצמו חי בארצות הברית בנתק מהמשפחה ולא הצליחו לאתר אותו. אחיה של האם, רב מוכר, גם נחקר בנושא (ההורים המאמצים לא היו בחיים), הוא מסר פרטים דומים למה שכבר סופר קודם והוסיף שהבן המאומץ הוא "בלונדיני מובהק". הפרטים הללו מראים שהילד הוא לא חטוף ולא תימני , אבל עדיין נשאלת השאלה כיצד אומץ. וכאן הגיע ועדת החקירה לממצאים מאוד מעניינים.

באחד מדו"חות הביניים שלהם מדווחים חוקרי הוועדה כי נתקלו בחומר מודיעיני של וב"מ העוסק במשפחה ובו תמצית תיקו של הילד מויצ"ו ירושלים ובו צויין כי רופא כלשהו היה מעורב באימוצו של הילד. החוקרים מפנים לחקירת משה אדלשטיין בדו"ח מספר 18 שלהם. זה מראה לנו שוב"מ כן ניהלה חקירה כלשהי במקרה הזה למרות שלא ברור עד לאן היא הגיעה.

עמוד מדוח ביניים

במאמר מוסגר נציין כי סעיף ג בדיווח הביא את עמותת אחים וקיימים למסקנה ההזויה כי ארגון הביון המוסד היה מעורב בעסקאות בילדים. לא רק שמההקשר ניתן להבין שמדובר על המוסד של ויצ"ו בירושלים, אלא שהדבר ברור מאליו כאשר רואים את הפרוטוקול המקורי (שההעתק שלו צורף לנספח בדו"ח הביניים).

d7a4d7a8d795d798d795d7a7d795d79c-5-d7a9d79c-d795d791d79e.jpg

בכל אופן בדו"ח 18 שלהם  חוקרים חוקרי הועדה את משה אדלשטיין שהיה המנהל של בית התינוקות של ויצ"ו מ1949. בין היתר הוא מספר על כך שבתקופת המנדט ובשנות המדינה הראשונות היה בירושלים גניקולוג בשם ד"ר שטרק שהיה ידוע כמי שנשים שנכנסו להריון לא רצוי היו יכולות לבוא אליו והוא היה מבצע הפלות (שהיו אז לא חוקיות) או מיילד אותן בחשאי, לוקח את הילד ומסדר אותו לאימוץ תמורת תשלום. לפי אדלשטיין, עד לאימוצם ד"ר שטרק היה "מאחסן" את הילדים במוסד ויצ"ו בשיתוף פעולה עם המנהל שהיה לפניו, אדלשטיין מספר גם כי לאחר שהוא נכנס לתפקיד הוא לא אפשר לד"ר שטרק לפעול כבעבר. ראוי לציין כי אימוצים פרטיים לא היו בלתי חוקיים, חוק האימוץ נחקק בישראל רק ב1960 ועד אז אם הייתה משפחה שלא רצתה או יכלה לגדל ילד, משפחה אחרת שרצתה לאמץ ילד ומתווך שסייע להפגיש ביניהם, גם אם תמורת תשלום, לא הייתה בכך עבירה על החוק.

חוקרי הועדה המשיכו לחקור את תיקי הילדים בבית התינוקות של ויצ"ו ובין היתר נתקלו שם בחמישה מקרים שבהם היה מעורב ד"ר שטרק.הם כתבו בדו"ח 26  בהרחבה על ארבעה מהם. כולם הם מקרים של ילדים שנולדו מחוץ למסגרת הנישואים, כולם אומצו, שניים באישור בית משפט ושניים לא. אחד מהם הוא הילד של פ.ט.. הילד, כך נתגלה, נולד בבית החולים שערי צדק (שמות ההורים ידועים אך מצונזרים) והוכנס למוסד ויצ"ו שם קיבל תעודת זהות שבה רשומים שמות ההורים המאמצים כהוריו הביולוגיים. מאוחר יותר הורי האם הוציאו את הילד לארצות הברית וכמה שנים מאוחר הוא חזר עם הוריו לארץ וקיבל מספר תעודת זהות חדש.

הרישום הזה התאפשר בשל מצב העניינים שבו התנהל מרשם התושבים בקום המדינה. עד מאי 1950 לא הייתה חובת דיווח של בתי החולים למרשם התושבים. כלומר ילד שהיה נולד, בית החולים היה רושם אותו אצלו, אבל הרישום לא היה עובר למרשם התושבים. ההורים היו אלה שהיו אחראים לרשום את הילד במרשם בתחנת רישום. לשם כך היו פרושות תחנות רישום בכל רחבי הארץ במוסדות שונים כולל ויצ"ו. הרישום עצמו התבצע, לפחות בשנים הראשונות , ללא צורך בהוכחות והפקידים הרושמים לא היו אנשי משרד הפנים. כך ויצ"ו יכלה לרשום את הילד כבן להורים המאמצים ללא הליך של אימוץ. גם אחרי מאי 1950 עדיין נשארה אפשרות לעשות רישום במוסדות הללו במה שנקרא "רישום מאוחר" שנערך כדי לרשום ילדים שלא נרשמו עם לידתם (למשל במקרה של לידה ביתית) , אם כי התחילו לדרוש יותר ויותר הוכחות ככל שחלף הזמן. למידע על המצב אפשר למצוא בפרוטוקול מפגש חברי הועדה עם ג'ורג' קליין.

האפשרות הזאת של הרישום פותחת למעשה פתח לאימוץ ילד במשפחה בלי הצורך לעבור דרך בתי משפט ובלי תיעוד. המקרה של הילד הנ"ל  מוכיח בצורה חד משמעית שזה נעשה במקרים מסוימים. לכאורה יש פה אפשרות תיאורטית לנצל את המנגנון לחטיפת ילדים. גם ועדת החקירה הממלכתית מתייחסת לנושא (עמוד 69 לדו"ח) והם מודים בקיומה של האפשרות התיאורטית, אבל שבפועל הם לא אתרו מקרה אחד כזה. כלומר שכל המאומצים שפנו אל הועדה או שהועדה קבלה עליהם מידע, התברר שהם אומצו דרך בית משפט. למיטב ידיעתי זה גם המצב היום. לעמותת עמר"ם יש מאומץ אחד שאין לו תיק אימוץ, אבל לשאר יש. ראוי לציין שגם אימוץ ברישום מאוחר אין משמעו חטיפה כי יכול להיות שהייתה הסכמה של ההורים הביולוגיים כמו במקרה שלנו.

ומה לגבי הרב ברגמן? ובכן קשריו המצוינים לא עזרו לו לאורך זמן, ב1976  הוא הורשע בהונאה בנוגע לניהול בתי האבות שלו, ישב כמה חודשים בכלא, שילם קנס כספי גדול ונפטר לבסוף ב1984. ועדת החקירה בחנה את חומרי החקירה של הרשויות בארצות הברית כנגדו ולא מצאה בהם שום הוכחה למעורבות שלו בסחר בילדים (עמוד 142 בדו"ח).

ראוי לציין כי בשנות ה40 וה50 היו קיימות רשתות שסחרו בילדים מקנדה עבור משפחות יהודיות. הרשויות האמריקאיות היו מודעות להן ואף פעלו כנגדן במידות שונות של הצלחה. בשום שלב הן לא גילו את קיומה של רשת הברחת אלפי ילדים מישראל לארה"ב. מידע על כך יש בספר שכתבה החוקרת קארן אנדראה באלקום שחקרה את הנושא.

בסיכומו של דבר כל סיפור מכירת התינוקות התימנים לחו"ל מקורו אך ורק בברווז עיתונאי של "העולם הזה" ואשר המקור היחיד של הכתבה לא אמר את מה שהכתבה טענה וגם מה שהוא כן אמר נמצא כלא מבוסס. למרות שמועות כאלה ואחרות שצצות מדי פעם ומעלות את הפרשה מהאוב עד היום לא נתגלה אף ילד מאומץ בחו"ל שנחטף מישראל. עם זאת תוך כדי החקירה בנושא נתגלתה קיומה של אפשרות לאמץ ילדים ללא תיעוד על כך באמצעות הרישום המאוחר ושהדבר אף נעשה בפועל, אם כי שימוש במנגנון לצורך חטיפת ילדים לא נתגלה.

.

המקרה של 40 ילדים ש"נעלמו" ממחנה עתלית

רוב הסיפורים העוסקים בהעלמות ילדי תימן הם אינדיווידואליים, כלומר כל משפחה מספרת על העלמות ילדה או ילדתה שלה. אולם קיים סיפור על כך שארבעים ילדים נעלמו לאחר שנלקחו באוטובוס ממחנה העולים בעתלית לירושלים לצורך קבלת חיסון. סיפור על העלמות של כל כך הרבה ילדים בבת אחת וכן הצורך לקחת אותם לירושלים הרחוקה רק בשביל חיסון מעלים מייד את החשד שיש פה משהו מסריח ולכן אין פלא שזהו אחד מסיפורי הדגל שפעילים העוסקים בפרשה השתמשו בו בהפגנת "יום המודעות לפרשה" השנתית שלהם:

הסיפור כפי שהוא מובא באתר עמותת עמר"ם הוא כלהלן:

בנם של יחיא ותימניה חבאני ז"ל, ציון נלקח מבית התינוקות במחנה עתלית ב- 1949 יחד עם עוד ארבעים ילדים. לאמהות נאמר שהילדים נלקחים לשם מתן חיסון בירושלים ויחזרו למחרת בבוקר, אך אף אחד מהם לא שב לחיק משפחתו. אחרי שבוע המשפחות שחיכו לילדיהן נשלחו מן המחנה ופוזרו ברחבי הארץ. אחרי חודש וחצי התקבל מכתב שהילד נפטר. האמהות האחרות ששלחו את ילדיהן ולא שבו- אף הן קיבלו מכתבי פטירה.

לסיפור מצורפת תמונה של כתבה מהעיתון "מקור ראשון" ממועד לא ידוע (כנראה מתישהו ב1996) ובו ראיון עם אמו של ציון, תמניה. תמניה מספרת בעצם את אותו הסיפור שהובא למעלה בתוספת פרטים נוספים, למשל שהילדים הוסעו באוטובוס מיוחד עם תאים לתינוקות ופירוט על איך בדיוק הודיעו להם על החיסון ערב לפני. תמניה ובעלה, יחיא, פנו גם לועדות החקירה השונות. בעדותה בפני ועדת החקירה הממלכתית מסרה תמניה את אותו הסיפור עם הבדלים קטנים ופירוט נוסף, אבל לא משהו משמעותי שונה.

בועדת בהלול-מינקובסקי (וב"מ בקיצור), ועדת החקירה הראשונה מ1967, היא סיפרה את הפרטים הבאים: היא עלתה לבדה עם בנה ציון בן השבוע ושוכנה במחנה העולים עתלית, לאחר 6 ימים היא ראתה לפתע שמעמיסים את הילדים על אוטובוס מיוחד יחד עם 80 ילדים נוספים ונאמר לה שהם נלקחים לירושלים לחיסון, לאחר יומיים היא עברה לכפר שלם. כאשר בעלה עלה לארץ, חודש לאחר מכן, היא ספרה לו על ציון, הם ביררו בעזרת קרוב משפחה של בעלה ונאמר להם שציון נפטר, הם האמינו לכך ולא התעניינו יותר בגורלו עד שקראו כתבה במעריב שעסקה בנושא ילדים מעולי תימן שנעלמו. מעבר להבדלים בנסיבות המדויקות או מספר הילדים שנלקחו, השוני המרכזי בעדות בוב"מ לעומת עדויות מאוחרות יותר הוא שתמניה לא טענה דבר לגבי הילדים האחרים שנלקחו יחד עם בנה.

וב"מ חקרה את המקרה ומצאה שתמניה עלתה ב7.2.1949. בנה הגיע לבית התינוקות של ויצ"ו בירושלים ב15.2 ואושפז ב17.2 בבית החולים ביקור חולים בירושלים ונפטר שם למחרת היום. הוא נקבר בבית הקברות בשיח באדר ב20.2.  בעלה של תמניה עלה לארץ ב15.3 והגיע לכפר שלם כעבור שלושה ימים. ציון נפטר ונקבר תחת השם ציון זכריה, השיבוש הזה מקורו בשיטת השמות שהייתה נהוגה בקרב עולי תימן שבמקום שימוש בשם פרטי ושם משפחה שמו המלא של אדם הורכב משם פרטי, שם אביו, שם סבו ושם החמולה. כך ששמו המלא של ציון היה צריך להיות ציון יחיא יצחק חבאני. בישראל לא כל כך ידעו איך "לאכול" את שיטת השמות ולכן בהרבה מקרים שם האב נרשם כשם המשפחה. בנוסף לכך זכריה היה עברות מקובל  של השם יחיא. כך ציון הפך להיות ציון זכריה.

למרות השיבוש בשם שאר הפרטים שמצאו וב"מ כולל התאריך, שם האם, גיל הילד, העובדה שנרשם שהגיע ממחנה העולים עתלית ומיקום הפטירה מתאימים לסיפורה של תמניה והזיהוי הוא ודאי (יש הבדלים שוליים אבל ניתן להסבירם בכך שחלפו 18 שנים בין ההעלמות לעדות).  ועדת החקירה הממלכתית חזרה על ממצאיה של וב"מ לגבי ציון, אולם למרבה הצער היא לא התייחסה בממצאיה לגורלם של שאר הילדים שלטענת תמניה נלקחו עם ציון (וב"מ לא התייחסה לכך שכן תמניה לא התלוננה בפניהם על כך).

אז יש לכאורה פתרון לשאלה מה עלה בגורלו של ציון, הפתרון הזה יכול היה להיות מספק אם הסיפור היה עוסק אך ורק בציון, אבל הטענה שעוד 39 ילדים אחרים נעלמו יחד איתו מעלה את החשד שאולי הרישומים הקשורים לציון אינם נכונים. אז עכשיו נשאר לברר מה עלה בגורל שאר הילדים. אולם כאן אנו נתקלים בבעיה, אין שום מידע לגבי הילדים הנוספים, בשום מקום לא מופיע שום פרט לגביהם, לא שמם ולא שם הוריהם. אין עדויות של הורים המתייצבים ומחזקים את ספורה של תמניה. תמניה היא המקור היחידי לספור ואף אחד מהמקורות השונים שמביאים את הסיפור לא טרח לנסות למצוא או לשאול את תמניה לגבי הילדים האחרים.  כאמור גם ועדת החקירה ממלכתית לא עשתה זאת ולדעתי זהו פספוס גדול שלה. תמניה בעדותה בועדת החקירה הממלכתית דווקא מציינת מיוזמתה שם של זוג הורים שלטענתה ילדם היה אף הוא באוטובוס ומת, אולם הם כבר לא היו בחיים בזמן מתן העדות והם גם לא התלוננו לועדות קודמות כך שלא ניתן לקבל את גרסתם. אז מה, זה אומר שהגענו למבוי סתום ואין עדויות נוספות או מסמכים לגבי המקרה? ובכן מסתבר שדווקא יש, אבל הסיפור שהם מספרים שונה מסיפורה של תמניה.

העדה הראשונה היא בדרה זכריה שהתלוננה על העלמות בתה כרמלה לוב"מ. בדרה מספרת שעלתה עם בתה בת החודש וללא בעלה ב30.1.1949 למחנה העולים בעתלית. לאחר זמן מה נאמר לה שרוצים לקחת את בתה לבית תינוקות בירושלים כיוון שהיא צעירה (בדרה הייתה אז בת 15-16 ) וכדי שתוכל ללמוד. בדרה התנגדה בתחילה, אבל הסכימה לאחר שנאמר לה שהיא תוכל לנסוע עם התינוקות לירושלים באוטובוס והיא נסעה איתם. היא מספרת שבאוטובוס היו 18 תינוקות כולל בתה. לאחר מכן בדרה בקרה את בתה מספר פעמים נוספות. בעלה של בדרה הגיע לארץ ב15.3 ולאחר מכן בקרה את בתה פעם נוספת ומספר ימים לאחר הביקור ההוא נמסר להם שהיא נפטרה. בכל הזמן הם נשארו במחנה העולים בעתלית ועזבו אותו רק בחודש מאי 1949.

וב"מ מצאו כי הבת הוכנסה לבית התינוקות של ויצ"ו בירושלים ב15.2 וכעבור שבועיים חלתה ואושפזה בבית החולים ביקור חולים שם נפטרה ב23.3 . ברישום בבית החולים נכתב כי האם בקרה את הילדה. שם הילדה שובש ונרשם ככרמלה שלום, שלום (סאלם) הוא שמו של אביה של בדרה. אבל בהצלבה עם שאר הפרטים למרות השיבוש הזיהוי ודאי.

העדות השנייה מגיעה משמעה רצון (רדא) וסיפור היעלמות בנה פלטיאל. הסיפור של פלטיאל הוא אחד מהסיפורים המורכבים, המרתקים והמתועדים ביותר בקרב ילדי תימן וכולל שלושה תיקים שבכל אחד מהם כ200 עמודים בארכיון הועדות. הסיפור ראוי להתייחסות מורחבת בפני עצמו, אבל במקרה שלנו אתמצת את עיקרי הדברים הרלוונטיים.

שמעה וארבעת ילדיה עלו ללא בעלה ב21.1.1949 ונשלחו למחנה עולים בעתלית. ב15.2 נשלח פלטיאל בן החודש לערך לבית התינוקות של ויצ"ו בירושלים תחת השם המשובש מרתיאל. בעלה עלה לארץ בשלב מאוחר אבל מכיוון שהיה חולה שחפת הוא אושפז בבית חולים לחולי שחפת שם נפטר כעבור שלושה חודשים (אין תאריכים מדויקים לגבי פרטים אלה). ב1.6 ילד אחר שלה, חיים, נשלח למוסד אחר של ויצ"ו בירושלים, כנראה בעקבות מות אביו. שמעה המשיכה לבקר את שני בניה בהסעות שארגן מחנה העולים עד נובמבר 1949, אז עזבה את מחנה העולים ועברה להתגורר בקדימה. בהיותה אלמנה המגדלת לבדה שני ילדים, במצב כלכלי לא קל ובארץ חדשה שעדיין לא הכירה אותה טוב, שמעה לא יכלה להמשיך לבקר את ילדיה.

רק ב1952 החלה בתה הבכורה, שמחה , לחפש את הילדים. היא מצאה לבסוף את חיים במוסד לילדים בבני ברק אליו הועבר מירושלים, אבל את פלטיאל לא איתרה. ב1954 התלוננה שמחה במשטרה. חקירת המשטרה גילתה כי פלטיאל  הועבר במרץ 1950 יחד עם ששה ילדים אחרים לבית התינוקות של מחנה ראש העין ג'. אולם בית התינוקות הזה נסגר יחד עם המחנה באוקטובר 1950 ומאז נעלמו עקבותיו של פלטיאל וגורלו לא נודע עד היום.

כמה חודשים לאחר התלונה במשטרה חלה תפנית בעלילה. שמחה מגלה כי בכפר אונו ישנו ילד מאומץ במשפחה אשכנזית בשם אורי וכטל. היא והמשפחה משתכנעים כי אורי הוא למעשה בנם האובד פלטיאל. הם מתלוננים במשטרה ופותחים במאבק משפטי לביטול האימוץ. חקירת המשטרה מעלה כי הילד אורי נולד בהדסה תל אביב ביוני 1949 בשם משה שרפי לאם בשם רחל אשר נטשה אותו שם ולכן נמסר לאימוץ. לאור זאת ההליך המשפטי נכשל. לימים הם גם יערכו בדיקת די.אן.איי שתוכיח סופית  שהוא אינו פלטיאל, לא שזה מפריע לכל מיני גורמים להמשיך להציג אותו ככזה.

 

כתוצאה מהחקירה המקיפה שהחלה שנים ספורות לאחר ההעלמות יש בתיקים שעוסקים בפלטיאל גם חומר על שליחתו שלו לויצ"ו ועל  שאר הילדים שנשלחו יחד איתו. כאמור עד עכשיו כל שלושת התינוקות שהוזכרו כולם הגיעו ב15.2 לבית התינוקות של ויצ"ו בירושלים. השאלות שנשאלות הן כמה ילדים עוד היו איתם ומה עלה בגורלם. ממסמך ראשון שמציג רשימה של הילדים שנשלחו לויצ"ו עולה שמספר הילדים שנשלחו הוא 16. קרוב למספר שבדרה זכריה זכרה ורחוק מזה שתמניה חבאני נקבה בו. הרשימה כוללת את פלטיאל (כמרתיאל), ציון וכרמלה. אבל היא לא כוללת את הילד מהמשפחה האחרת שתמניה הזכירה בעדותה (שם משפחה מרחום).

מסמך נוסף שנמצא בתיק אחר שקשור לחקירה מלמד מה עלה בגורלם. לפיו עולה שארבעה מהילדים נפטרו במהלך תקופת שהייתם ו12 הנוספים עזבו את המוסד בחיים. אמנם אין במסמך מידע מה קרה להם לאחר שעזבו את ויצ"ו, אולם פרט לפלטיאל אין תלונות לגבי ההעלמות של אף אחד מהילדים האחרים שעזבו את בית התינוקות וכן לגבי שני הילדים האחרים שנפטרו.

סימוני ה"וי" ליד ארבעה מהשמות מציינים ילדים מהקבוצה שנשלחה עם פלטיאל מבית התינוקות של ויצ"ו בירושלים לבית התינוקות במחנה ראש העין ג' ושמשרד הפנים הצליח לאתרם לבקשת עורך הדין של משפחת רדא. רשימת הילדים נמצאת במסמך אחר, אבל מקריאה בו אני בספק שהשלמה לוי שאיתרו הוא אכן השלמה לוי שנלקח עם פלטיאל שכן גילו שונה ורשום שהוא יליד הארץ.

וודאי שמתם לב שמשותף לכל המקרים הוא שהמשפחות עלו ללא הבעלים. הסיבה לכך היא שהם עלו מעדן שהייתה מושבת חסות בריטית והתקופה הייתה שלהי מלחמת העצמאות. הבריטים שהיו בעלי ברית של מצרים וירדן הטילו איסור על עלייה של גברים בגיל גיוס כדי שלא יהיה בכך סיוע לישראל במלחמה. רק אחרי שנחתם הסכם שביתת נשק עם מצרים בסוף חודש פברואר ונפתח משא ומתן לשביתת נשק עם ירדן ולבנון הבריטים ביטלו את האיסור.

עכשיו ניתן לעשות סיכום וההערכה של כל הידוע לנו. יש לנו מסמכים מקוריים וכן עדויותיהן של שלוש אימהות שונות. אין ספק ששלושת התינוקות נשלחו לבית התינוקות של ויצ"ו בירושלים ב15.2.1949 הדבר נתמך גם המסמכים וגם בכל העדויות. לגבי מספר הילדים המסמכים מלמדים ש16 ילדים נשלחו, בדרה זכריה שנסעה איתם באוטובוס לירושלים זכרה מספר קרוב מאוד – 18. שניהם עומדים בסתירה לטענתה של תמניה חבאני על 40 ילדים.

גם לגבי נסיבות שליחתם של הילדים סיפורה של תמניה נסתר על ידי האמהות האחרות, גם שמעה וגם בדרה מספרות שהילדים נשלחו לויצ"ו כדי לסייע למשפחות שהיו במצב סוציאלי קשה ולא לחיסון והדבר גם הגיוני יותר. מכאן גם שהילדים לא היו אמורים לחזור למחרת היום. כמו כן בניגוד לדבריה של תמניה שאר המשפחות לא פוזרו מיד לאחר שהילדים נשלחו לויצ"ו וכמו כן לא נמסר להן זמן קצר לאחר מכן שהילדים נפטרו. בדרה זכריה נשארה במחנה עתלית למעלה מחודש לאחר שנמסר לה על מות בתה בהודעה ברמקול ואילו שמעה רדא נשארה במחנה חודשים רבים לאחר שילדיה הועברו לירושלים ואף בקרה אותם פעמים רבות ולמעשה כלל לא נמסר לה גם לאחר מכן שנפטרו.

נוסיף את כל אלו לעובדה שאין אף עדות או מסמך שתומכת בטענות של תמניה והסיכום הוא שבבחינה אל מול מסמכים מקןריים ועדויות אמהות נוספות הסיפור של העלמות המונית של 40 ילדים פשוט לא מחזיק מעמד. ניתן לקבוע כי מספר הילדים שנשלחו היה 16,עדותה של בדרה מאמתת את המסמכים, והם נשלחו על מנת לסייע למשפחתם שהייתה במצב סוציאלי לא פשוט והם לא היו אמורים לחזור ביום שלמחרת וחלקם אותרו בחיים גם שנים לאחר מכן. כמה מהם אכן נפטרו ועקב הריחוק של ההורים הם לא זכו להיות נוכחים בקבורת ילדיהם ולכן נוצר (בקרב אלא שהתלוננו) חשד שאולי הם לא מתו.

אם יש משהו שהסיפור הזה מדגים זו הבעייתיות שבהסתמכות על עדות יחידה על מנת לקבוע מסמרות לגבי התרחשויות בעבר, במיוחד בחלוף שנים רבות, ומדגישה את הצורך בהצלבת העדות עם עדויות אחרות ומסמכים במידת האפשר. "להאמין לקורבנות" היא אולי אמירה שנשמעת נכונה מוסרית, אולם במציאות הקורבנות הם בני אדם והם עלולים לשגות ועובדה היא שבמקרה שלנו ישנן כמה "קורבנות" אשר סותרות אחת את השנייה לגבי פרטי האירוע. אני לא חושב שתמניה שיקרה בכוונה תחילה, אלא היא ספרה את הסיפור כפי שזכרה אותו, רק שזיכרונה לא היה מדויק.

אף אחד מאותם הארגונים וכלי התקשורת שקדמו את הסיפור לא טרח לעשות את המינימום של המחקר ולחפש את ההורים של הילדים האחרים באוטובוס ועובדה היא שאין הם יודעים דבר לגבי הילדים האחרים שלכאורה נעלמו יחד עם ציון. אולם הדבר לא הפריע להם להציג את הסיפור כעובדה מוגמרת. אמנם גם ועדת החקירה הממלכתית לא התייחסה לסיפור, אבל לפחות היא לא פרסמה אותו כאמת. למיטב ידיעתי רק אני עשיתי את ההצלבה עם סיפורי שתי האמהות האחרות והמסמכים, והסיפור הזה לא פוענח קודם לכן על ידי אחרים, ועל כך גאוותי.

למה נסגרו מסמכי ועדת החקירה לילדי תימן ל70 שנה

פרשת ילדי תימן החלה לחזור לתשומת הלב הציבורית בשנתיים האחרונות. הגורם המרכזי לכך הוא מאבק שהתנהל לפתיחת כל החומרים של הועדות שחקרו את הפרשה. מסתבר שחומרים רבים נאסרו לפרסום עד שנת 2071. מדוע, תהו רבים, אם אכן לא הייתה שום חטיפה מה כל כך סודי בפרשה שצריך לסגור את החומרים לכל כך הרבה זמן? ובכן הבא ונענה על כך.

לפי חוק ועדות חקירה לועדת חקירה ממלכתית קיימת הסמכות לקבוע האם לפרסם את הפרוטוקולים שלה ומה לפרסם מתוכם.  ועדת החקירה הממלכתית לנושא ילדי תימן הגישה את הדו"ח הסופי שלה בסוף שנת 2001, אולם בהמלצותיה הועדה לא נתנה הנחיות לגבי מה לעשות עם הפרוטוקולים שלה. לכן ההחלטה בנוגע לכך עברה לממשלה. ב21.4.2002 קבלה הממשלה החלטה של פתיחת כל הפרוטוקולים של הישיבות שנעשו בדלתיים פתוחות לציבור ומתן אפשרות לבני משפחה של ילדים שלגביהם הוגשו תלונות לעיין בחומר שאספה הועדה אודותיהם. בהתאם לחוק ההחלטה הובעה לאישור של ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות של הכנסת ב14.5.2002.

בישיבת הועדה השתתפו חברי כנסת, נציגי משרדי ממשלה ונציגי ארגוני משפחות, אבל לא נציגים של ועדת החקירה.  נציגי ארגוני המשפחות לא ממש התלהבו מההחלטה, יגאל יוסף למשל אמר כי אין להם עניין רב בפרוטוקולים, אלא חומרים אחרים של הועדה. רפי שובלי הסכים עמו והוסיף כי ממילא לפעילים בשטח יש את הפרוטוקולים. משה נחום הצהיר שמבחינתו כל הניירות של הועדה הם פיקטיביים. בסופה של הישיבה החליטה הועדה לא לאשר את החלטת הממשלה על מנת ללחוץ עליה לפתוח גם חומרים נוספים. לא הייתה לכך שום התנגדות גם לאחר שהוברר להם שהמשמעות היא שאף חומר לא יהיה פתוח לציבור. אולם הלחץ על הממשלה לא עזר (או לא היה חזק מספיק) וכעבור חמישה חודשים בישיבה אחרת אשרה הועדה את ההחלטה.

החלטת הממשלה פתחה לעיון הציבור את הפרוטוקולים של העדויות שינתנו בדלתיים פתוחות, שהיו הרוב המוחלט של העדויות, אולם היו עוד מעט עדויות שניתנו בדלתיים סגורות. רוב עדויות אלה היו של מאומצים או הורים למאומצים שאסור לחשוף את זהותם לפי חוק האימוץ. כמו כן היו שתי עדויות שנסגרו מחמת בטחון המדינה (עדותו של ראש השב"כ לשעבר עמוס מנור וחלק מעדותו של דב לויטן שעסקה בחיפוש של מי שהוא חשב שהם אנשי מוסד אחרי ילדים מאומצים בחו"ל). מלבדן היו עוד חמש עדויות (רות ברוך וארבע אחיות מתל השומר) שנסגרו לבקשתן כיוון שחשבו שפרסום שמן יוביל להטרדה שלהן על ידי אנשי משולם (שמיעת עדות בדלתות סגורות משמעה גם איסור פרסום על שם המעיד אלא אם נאמר אחרת).

מלבד העדויות בדלתיים סגורות היו עוד מסמכים פנימיים של ועדת החקירה הממלכתית שלא פורסמו. מסמכים אלו כללו בין היתר דו"חות חוקרים שחיפשו מאומצים, אספו מסמכים וחקרו אנשים ברחבי הארץ. פגישות עם אנשים שנעשו שלא במסגרת מתן עדויות וכמות עצומה של מסמכים שנאספו ממגוון גדול מאוד של מקורות.

הטיפול בכל החומר הנ"ל התבצע בכפוף לתקנות הארכיונים וחוקי המדינה והוא נסגר לפי ברירת המחדל שנקבעה בהם. במקרה של ילדי תימן היו שני סעיפים עיקריים שלפיהם נסגרו החומרים. הראשון הוא חומר כללי של ועדות חקירה (תחת הכותרת של כל גוף או רשות שיש להם סמכות חקירה לפי דין) שנסגר ל30 שנה. השני הוא חומר בענייני פרט של אדם שנסגר לפי התקנות ולפי החוק להגנת הפרטיות ל70 שנה. כל זה גם הוסבר על ידי גנז המדינה בישיבת ועדת חוקה חוק ומשפט מה21.6.2016 .

רצה הגורל ורבים מחומרי החקירה בנושא של ילדי תימן כוללים חומרים בעניינים פרטיים של אנשים כולל מסמכים רפואיים, נתונים של משרד הפנים, חומרים של הרווחה וכו' (כל זה לא כולל חומרים בנוגע לאימוץ שאסורים בפרסום בכלל מתוקף חוק האימוץ). דוגמא לכך היא הצילום הבא שמוצג באתרים רבים כאילו הוא מתייחס לפרוטוקול עדותה של יהודית היבנר (אחראית לשעבר על מנהל האוכלוסין) שניתנה בדלתיים פתוחות ולכאורה נסגרה ל70 שנה:

סגירת חומר נלווה ליהודית היבנר

בפועל הצילום הנ"ל מתייחס לתיק מסמכים (כפי שכתוב שם בסוג התיק) שנלווה אל עדותה של היבנר ובו מסמכים של משרד הפנים עם פרטים של אנשים שלגביהם נשאלה. מכיוון שהכיל פרטים אישיים של אנשים הוא נסגר ל70 שנה בכפוף לחוק.

כאמור הזמן שנקבע לסגירה הוא רק ברירת מחדל. מפקיד החומר (במקרה שלנו הממשלה) יכול להורות על פתיחה מוקדם יותר מן המועד הקבוע בחוק. זה מה שעשתה הממשלה כאשר אפשרה לבני משפחה מדרגה ראשונה לעיין החומר שנוגע לקרוביהם. למעשה בדיון בכנסת מה14.5.2002 אומרת נציגת המדינה במפורש שאלמלא ההחלטה הזו החומר היה נסגר ל70 שנה.

בשנת 2015 התחיל מאבק של ארגונים לפתיחת כל החומר של הועדה ותוך זמן קצר המאבק (שנתמך על ידי אמצעי התקשורת) נשא פירות.  תוך כמה חודשים החליטה הממשלה לחשוף את המסמכים ולהעלות את כולם לאתר האינטרנט של הארכיון הלאומי. ב28 לדצמבר 2016 החומרים הפכו לנגישים. החומר שנחשף כולל את כמעט כל החומר הקיים למעט מידע לגבי זהות מאומצים ומאמצים (שאסור לפרסום לפי חוק), מידע לגבי שכר והוצאות של חוקרים, מידע רפואי לגבי אנשים שייתכן שעדיין בחיים וחומר שאי אפשר היה לפרסם מטעמים של זכויות יוצרים (אבל ניתן לעיין בו באולם הארכיון).

.

ההיענות המהירה של המדינה ללא שום התנגדות משמעותית מראה שלא הייתה שום כוונה להסתיר חומר. גם בחומרים שנפתחו לא היו שום עדויות לחטיפה או הסתרה ממסדית. למעשה פרשת סגירת הפרוטוקולים  ופתיחתם מהווה מעין מקבילה לכל פרשת ילדי תימן, התחלה מתבססת על גרעין אמת וממנו קפיצה להשערות סנסציוניות כאשר בפועל ההסבר האמיתי הוא הרבה יותר אפור ומשעמם.

הניסויים בילדי תימן – הילדות שבתמונה

לפעילים בפרשת ילדי תימן האשמות רבות כנגד אנשי הצוותים הרפואיים שטפלו בעולים מתימן וארצות אחרות בשנים שמיד לאחר קום המדינה. ההאשמה העיקרית היא כמובן מעורבות ישירה בחטיפה של אלפי ילדים,  אולם האשמה נוספת היא שרופאים ביצעו ניסויים על ילדים מעולי תימן. האשמות אלו ראשיתן בעוזי משולם שהאשים את הממסד בכך שמכר את הילדים לניסויים רפואיים ב"סגנון מנגלה". פעילים בפרשה עדיין ממשיכים לטעון דברים דומים, כך למשל עמותת עמר"ם פרסמה פרק במסגרת סדרת הרשת שהפיקה "נביאים" אשר בו מופיעות שתי נשים אשר טוענות שהן קורבנות של ניסויים כאלה.

שתי הנשים הן אחיות, חנה חדד ומזל ורדה שמן. שתיהן עיוורות בעין שמאל, לטענתן הדבר נובע כתוצאה מניסויים שביצע בהן רופא.  בפרק הן מספרות את סיפורן שבו נעסוק, או ליתר דיוק בסיפוריהן.

ראשונה מתחילה מזל, מזל מספרת שהיא ואחותה היו בריאות לחלוטין ובלי שום סיבה הזריקו להם דברים לקרנית. הן הגיעו לארץ במטוס שנחת במסלול עפר. כאשר הן ירדו מהמטוס אבק נכנס להן לעיניים ואז לקחו והעמיסו ("זרקו כמו שלוקחים תפוחי אדמה" לדבריה) אותן על משאית יחד עם הרבה ילדים אחרים והסיעו אותן לבית החולים דג'אני ביפו. היא יודעת שמדובר בדג'אני כי נשאר להן החלוק מבית החולים. בבית החולים לקחו מהן את כל התכשיטים וגלחו את שערן. היא טוענת שהיא זוכרת את הצוות שדיבר באנגלית והיו הרבה אנשים מבוגרים שלקחו ילדים. היה שם מיון שילדים שנבחרו נלקחו למעבדות "במקום חולדות".

אביהן החל לחפש אחריהן, הוא נתקל בערבי אחד וסיפר לו שלקחו את הילדות כשהם ירדו מהמטוס והוא אינו יודע היכן הן. הערבי שמע זאת ואמר שהוא יודע איפה הן ולקח את האב לבית החולים. פתאום אחותה, חנה, שמעה את האב קורא להן. לאחר מכן הן שברו איזושהי זכוכית  ונמלטו מבית החולים והסתתרו בעזרת הערבי בשירותים שמחוצה לו. יום אחד הערבי ברר מתי מגיעות משאיות האספקה לבית החולים והוא הצליח להבריח אותן מתחת לברזנט של אחת המשאיות לישוב גורן בגליל המערבי יחד עם עוד ילד אחד ממשפחה אחרת שגם הוא היה עיוור בעין שמאל.

חנה לעומת זאת זוכרת הרבה פחות פרטים ומספרת את הסיפור הבא: היא זוכרת שהן היו במחנה והיו להן דלקות עיניים מאוד חזקות ולקחו אותן לבית חולים. היא זוכרת את הרופא כמעשן כבד. היא לא הבינה את האחיות שדברו עברית בעוד היא ידעה רק תימנית. חנה זוכרת רק שכשאביה ראה אותן הוא נתן צעקה נוראית בגלל העיניים שלהן. מאז כל פעם שהיו מגיעים רופאים למחנה לבדוק את הילדים הוא היה מסתיר אותן בשירותים. גם היא זוכרת את החולצה מבית החולים דג'אני שנשארה להן עד שזרקו אותה במועד מאוחר יותר.

לאחר מכן הן מספרות על טיפולי הגזזת שעברו. כאשר המראיין, שלומי חתוכה מעמותת עמר"ם, שומע שהן עברו גם את טיפולי הגזזת הוא מחייך לעצמו, ייתכן שמאושר מהמציאה של קורבנות מושלמים של מערכת הרפואה הגזענית כביכול. גם פה מזל היא זאת שמספרת את רוב הפרטים. היא זוכרת איך קשרו אותן כדי שלא יזוזו במהלך הטיפול וכן את השעווה שמרחו להן על הראש. היא זוכרת גם את הצרחות של הילדים, "כמו בגטו" לדבריה. "אף גוף ואף מקום לא מכירים בזה בכלל במדינה" טוענת מזל, "היינו שפן ניסיונות במקום חתולים שלא היו, הם למדו בגרמניה, עבדו עליהם והם עבדו עלינו. רק הם מקבלים פיצויים מגרמניה ואנחנו לא מקבלים פה פיצויים כי לא מגיע לנו, כי באנו מתימן, לא באנו מפולניה." היא ממשיכה.

הטענה האחרונה היא בעליל לא נכונה, משום שמדינת ישראל חוקקה את החוק לנפגעי גזזת ב1994 והקימה במשרד הבריאות  את המרכז הלאומי לפיצוי נפגעי גזזת. חתוכה יודע את זה והוא אף מדבר על כך בהמשך הפרק שלא בנוכחותן. אבל בפרק עצמו הוא לא מעמיד את מזל על טעותה. מדוע בכלל בחרו עורכי הפרק לכלול אמירות שהם ידעו שהן בעליל בלתי נכונות מבלי שהעמידו אותן על דיוקן באופן ישיר? האם זה מפני שהם רצו לכלול את דבריה של מזל שלמעשה אמרה שהרופאים התעללו בה כמו הנאצים?

כבר ממבט ראשון על הסיפורים שלהן אפשר לראות שהן סותרות אחת השנייה בכמה נקודות. הסתירה המהותית ביותר נעוצה בנסיבות הגעתן לבית החולים. מזל טוענת שהן נלקחו ישירות משדה התעופה בריאות לחלוטין בעוד שחנה טוענת שהן נלקחו מהמחנה עם דלקות חזקות בעיניים. זאת נקודה מאוד מהותית לגבי הטענה שהן עברו ניסויים בלתי הכרחיים מבחינה רפואית. הדבר הזה מעלה מיידית את השאלה מי מהן צודקת?

למעשה עיקר הטענות לגבי הניסויים שבוצעו בהן בבית החולים מגיעות ממזל ולא מחנה. סיפורה של מזל לא רק שנסתר על ידי חנה, אלא שאף לוקה בהגיונו הפנימי. למשל מזל טוענת שהיא זוכרת את המילים שהאחיות דברו באנגלית בעוד שהיא הייתה ילדה קטנה שרק ידעה תימנית.  העולים מתימן הגיעו לשדה התעופה בלוד שהיה שדה תעופה מוכשר עם מסלולים סלולים ולא מעפר. התיאור שלה של הירידה מהמטוס לא תואם תיאורים של אחרים באותה תקופה, (למשל: עלית תימנים מעדן 4.10.49 ). תיאורה סותר תיאורים של אחרים מאותה תקופה על קליטת העולים. גם הסיפור על הערבי שאיכשהו פגש יהודי תימני אקראי שאותו לא ראה מעולם, אבל ידע בדיוק איפה בנותיו ואף אחר כך הצליח להבריח אותן במשאיות מחוץ לבית החולים ישר ליישוב בגליל המערבי לאחר שהסתתרו פרק זמן לא ברור באותו תא שירותים הוא לא בדיוק הגיוני בכל רכיביו.

אבל איך בדיוק נברר את זה, אין לנו כמעט פרטים על האחיות, שמן מזל וחנה, שם משפחתן חדד ושם אביהן יחיא. אבל חסרים פרטים חשובים אחרים כמו השם התימני המלא, תאריך העלייה (רק 1949) ולאיזה מחנה הגיעו. בכתבה נוספת עליהן במאקו מצוין הגיל שלהן, חנה  75 ומזל 71. כלומר הן היו אמורות להיות בנות 4 ו8 באותו הזמן.

האחיות בפרק מציגות תמונה של ילדות אחרי טיפול בעיניהן הלקוחה מכתבה (לדבריהן נכתבה על ידי גבי גזית) בעיתון ידיעות אחרונות משנת 1985. לטענת האחיות הן הילדות שבתמונה ומכאן שם הפרק. וכתבה זו תהיה מקום טוב להתחיל לחקור. איתרתי את הכתבה הזו. ומסתבר שהיא נכתבה על ידי עשי וינשטיין ולא גבי גזית. ובכתבה רשום שמקור התמונה של שתי הילדות הוא ארכיון לשכת העיתונות  הממשלתית. למה זה חשוב? כי לשכת העיתונות הממשלתית העלתה את הארכיון שלה לאינטרנט. בואו נראה מה נמצא שם.

אכן התמונה נמצאת שם ולא רק זה, מסתבר שהיא חלק מסדרת תמונות של אותן שתי ילדות. באתר נמצא ליד כל תמונה תיאור קצר שלה. מקריאת התיאורים שליד התמונות עולה כי המצולמות הן שתי אחיות מלכה בת ה5 וחנה בת ה10 בנות סעיד יהודה כהן. הן הגיעו לארץ עיוורות ובוצע בהן ניתוח שאפשר להן לראות. מקום התצלום הוא בית החולים הממשלתי בחיפה (השם הקודם של רמב"ם) ומצוין שמה של אחת האחיות שמסירה מהן את התחבושות, א. ליסקין. לפי הפרטים הללו הילדות שבתמונה הן לא מזל וחנה חדד. אבל בכל זאת איך נדע שמה שכתוב הוא באמת נכון?

ובכן אם נתמקד באחת התמונות נוכל לראות שעל המצעים במיטות רשום מ.ב. חיפה ממצא המצביע על כך שהן אכן בחיפה

בנוסף בתמונה שלהן לפני הסרת התחבושות לילדה הקטנה יש תחבושת  על עין ימין בעוד שלמזל וחנה העין שבה טיפלו היא שמאל. גם כאן אפשר לראות על אחד החלוקים רשום מ.ב. חיפה.

והנה עוד נקודה למחשבה, מדוע ישנה סדרות תמונות של אותן בנות, האם מדובר היה באירוע מיוחד? התשובה היא כן, מדובר באירוע שהיה מיוחד בזמנו ואף הגיע לעיתונים, הוא אוזכר בדבר וזכה לכתבה במעריב.  במעריב ששמה של האחות הגדולה הוא חממה ולא חנה. גם בפנקס קבלת חולים של רמב"ם רשום כי ב31.10.49 הגיעו חממה ומלכה יהודה כהן לבית החולים ושהו בו עד ל29.11. רשום שם גם שהן חזרו בדצמבר, כנראה לטיפול בעין השנייה.

אז כל זה מוכיח שמזל וחנה חדד הן לא הילדות שבתמונה. אבל מי הן כן? למרות דלות הפרטים לגביהן הצלחתי למצוא את מה שהוא לדעתי רישום הכניסה של המשפחה שלהן למחנה ראש העין א'. מופיע שם שב22.9.1949 יחיא יעקב מחפוף חדד, אשתו רומיה וחמשת ילדיהם שביניהן חנה בת ה8 ומזל בת ה5, נושאי תעודת עולה 531490 (כנראה, הכתב שם לא כ"כ ברור) נכנסו למחנה. נולד להם ילד, ציון, במחנה ובעמודת ה"לאן יצאו"  רשום "לדיר אל כווב" שאני מאמין שזה שיבוש של "ביאדר אל כוואב", השם הערבי של היישוב גורן שאליו מזל אומרת שהם עברו. יש הבדל קל של שנה בגילה של מזל, אבל אני לא חושב שזה קריטי משום שגם הרישום של הגיל בתעודות העולה  לא היה תמיד מדויק וגם בדיווחים בתקשורת לא תמיד מדייקים בגילאים. מספיק שהיא הייתה בת ארבע וכמה חודשים כדי להסביר את ההבדל. למרות ששוב, בגלל מיעוט הפרטים אי אפשר להיות בטוחים במאה אחוזים שאלה אכן הן.

בבדיקה בפנקס קבלת חולים של דג'אני לא מופיעות שום חנה או מזל חדד ב22.9.49. בתאריך זה אושפזו שתי תינוקות בנות וילד אחד בלבד. למעשה אין שום רישום לאשפוז שתי האחיות בכלל.

אז מה, זה אומר שהן משקרות? אני לא חושב כך, אבל זה כן אומר שכנראה התיאור שלהן רחוק מלהיות מדויק. עובדה שאי אפשר להתעלם ממנה היא שלכל אחת מהן ישנה עין שבה היא אינה רואה הן אומרות שזה כתוצאה מטיפול רפואי וזוכרות את הטיפול כחוויה נוראית ואני בהחלט מאמין להן פה. הרי מדובר בשתי ילדות קטנות, שהגיעו מחברה שונה מאוד, לא מדברות את השפה ובוודאי שלא הבינו מה רצו מהן. הן נלקחו מהוריהן ועברו טיפולים כואבים ולא נעימים (אני מתאר לעצמי שגם עם כל הרצון הטוב של הצוות, באמצעי הרפואה של שנות ה40 הטיפול לא היה נעים). אין ספק שזו הייתה חוויה טראומתית בשבילן. אבל לצפות מהן שיוכלו לתת תיאור מדויק ומהימן של מה עשו להן ובאילו נסיבות לאחר 67 שנים זה נראה לי מוגזם.

האחיות אכן זוכרות שהייתה להן חולצה של בית החולים דג'אני. לפי מזל לאחר הישוב גורן הן עברו לתל עריף. העולים מתימן אכן עזבו את הישוב גורן זמן קצר לאחר שהתיישבו עקב התנאים הקשים במקום. לא מצאתי את הישוב תל עריף, אבל כן ישנו בית עריף, מושב שבו התיישבו עולים מתימן בתחילת שנות החמישים שכנראה אליו הכוונה. בהתחשב בעובדה שתוך זמן יחסית קצר הן חזרו למרכז הארץ בהחלט ייתכן שמקורה של אותה חולצה באשפוז מאוחר יותר בדג'אני שברבות השנים נשכח.

בסופו של דבר עיקר הטענה שמה שהן עברו היו ניסויים ללא הצדקה רפואית מגיע מסיפורה של מזל. אולם סיפור זה נסתר על ידי אחותה, מכיל טעויות עובדתיות, לוקה בהגיונו הפנימי ואינו נתמך (ואף נסתר לפעמים) על ידי מקורות חיצוניים. בהתחשב בעובדה שאנחנו מדברים על מי שהייתה אז ילדה בת 4-5 שנים שלא הבינה בכלל את השפה ומספרת את הסיפור קרוב ל70 שנה מאוחר יותר אינני רואה סיבה ליחס מהימנות רבה לפרטים שהיא מוסרת.