הבעייתיות של הזיכרונות או להאמין למשפחות – אבל מה קורה שהמשפחות סותרות את עצמן?

אחת האמירות המרכזיות שהפעילים למען הכרה בחטיפת ילדי תימן שבים וחוזרים עליה היא הצורך להאמין לסיפורי משפחות. עם האמירה הזאת ישנן שתי בעיות, הראשונה היא, שהיא רומזת שהסיבה לכך שהחטיפה לא זכתה להכרה על ידי הועדות היא משום שהן לא האמינו למשפחות וזה לא נכון. כל הועדות האמינו למשפחות, לפחות כנקודת מוצא, העדויות שלהן תמיד שימשו כבסיס לחקירה. העניין הוא שבעדויות המשפחות אין הוכחה לחטיפות, להבדיל מהעלמות. אם לדבר בהכללה, וכאשר עוסקים בלמעלה מאלף סיפורים אין ברירה אלא להכליל, הרי שהסיפור שמספרות המשפחות הוא בדרך כלל משהו כזה: הילד הגיע לבית חולים מסיבה כלשהי, בשלב מסוים נמסר לנו שהוא נפטר, אולם לא ראינו גופה ויש לנו ספקות אם הילד אכן מת. אין בעדויות המשפחות שום מידע לגבי מה קרה לילד לאחר שנלקח מהן. הועדות למעשה אמרו, בדקנו את הספור שלכם והגענו למסקנה שההודעה שנמסרה לכם אכן הייתה נכונה והילד מת. הועדות, ברוב המקרים, לא סתרו את עדויות המשפחות, אלא את תקוותיהן. הבעיה השנייה נעוצה במה הפעילים מתכוונים כשהם דורשים להאמין למשפחות.

אני מאמין למשפחות, ומה שאני מתכוון כשאני אומר זאת הוא שאני מאמין שהמשפחות מספרות את סיפוריהן כפי שזכור להן ולמיטב ידיעתן מתוך רצון כנה לדעת מה עלה בגורל יקיריהן. למעט יוצאי דופן בודדים הן לא משקרות או מנסות לסחוט פיצויים. מילות המפתח הן למיטב ידיעתן וכפי שזכור להן. רבים מהסיפורים מסופרים עשרות שנים לאחר האירועים, הזיכרון האנושי הוא לא מצלמת וידאו. עם הזמן אנשים שוכחים דברים, זיכרונות מתערבבים, זיכרונות גם מושפעים מדברים חיצוניים ולפעמים נוצרים זיכרונות שווא, אנשים נוטים לזכור דברים בצורה שבה הם יוצאים יותר טוב בסיפור. חלק מהסיפורים מסופרים על ידי בני הדור השני או השלישי שלא חיו באותן שנים ולא מכירים את כל הפרטים והעדות שלהם היא עדות שמיעה מכלי שני וכך נוצר לפעמים "טלפון שבור" בין הדורות. הנקודה היא שגם שהמשפחות מספרות את הסיפור בכנות גמורה אין זה אומר שהסיפור שלהן הוא אכן תיאור מדויק של מה שאירע.

אבל לא לכך מתכוונים הפעילים כאשר הם מדברים על להאמין למשפחות, מבחינתם להאמין למשפחות פירושו קבלה ללא עוררין של כל טענות המשפחות ללא שום ביקורת. היטיב לנסח זאת תום מהגר מפעילי עמותת עמר"ם בריאיון איתו הנושא את השם "המשפחות נושאות את האמת":

אנחנו לא רוצים לשעתק את הגישה של המשטר שאומרת ״הם לא אמינים״, ״הם הוזים הזיות״ וכו׳, אנחנו לא רוצים לחזור על הטעות הזאת ולא מעוניינים להיות במגננה, אלא פשוט להצהיר: העדות הזאת נכונה, זהו! זו האמת! אני דיברתי עם מישהי שסיפרה לי מה קרה לה בבית החולים ואני מאמין לה.

הגישה הזו אולי נתפסת בעיני הפעילים כדבר הנכון לעשות מבחינה מוסרית, תמיכה בקורבנות החלשים אל מול הממסד החזק, אולם  היא גישה שגויה לחוקר המנסה להגיע לאמת. זוהי גישה שמתאימה לארגון שמנסה לקדם נרטיב כמו עמותת עמר"ם ולא לגוף שמעוניין לחקור וזה ההבדל המרכזי בינם לבין ועדות החקירה השונות. בעוד שהעדויות מהוות את נקודת הסיום של העבודה של עמר"ם לוועדות הן היוו את נקודת הפתיחה להמשך החקירה.

אז איך בודקים את העדויות  וחוקרים את גורל הילדים? דרך אחת, שבה נקטו הוועדות בעיקר, היא מציאת מסמכים מקוריים מהתקופה הרלוונטית ממחנות עולים, בתי חולים, בתי קברות וכו'. המסמכים אינם סובלים מבעיות זיכרון כמו בני אדם ובאמצעותם הצליחו הוועדות להתחקות אחר גורלם של מרבית הילדים הנעדרים. הבעיה איתם היא שרוב הפעילים אינם מאמינים למסמכים וסבורים שהם מזויפים.

דרך שנייה היא מציאת עדי ראייה נוספים לאירועים, כמו שעשיתי בפוסט על ארבעים הילדים ש"נעלמו" מעתלית. אולם מכיוון שרוב המקרים נחקרו זמן רב לאחר התרחשותם קשה למצוא עדים נוספים מלבד בני המשפחה, במקרים רבים רק בן משפחה אחד היה עד ללקיחת הילד ומלבדו אין עדים נוספים.

דרך שלישית שקיימת היא בחינה כיצד עדויות המשפחות התפתחו במשך השנים. תלונות על העלמות של ילדים לגופים שונים (משטרה, אמצעי תקשורת, ועדות החקירה השונות) קיימות מאז שנות ה50 של המאה שעברה ועד לימינו אנו. ישנם מקרים לא מעטים של תלונות חוזרות מאותן משפחות. לפעמים המעיד הוא אותו אדם ולפעמים בני משפחה אחרים.  אולם הסיפורים שהמשפחות סיפרו לא תמיד נשארו זהים. מעקב אחר ההבדלים בסיפורים יכול ללמד אותנו איזה פרטים נעלמו לאורך השנים  ואילו נוספו ומאפשרת לנו להתקרב לאמת מתוך הנחה שככל שהסיפור סופר קרוב למועד התרחשות האירועים כך הוא יותר מדויק.

וזה מה שאני הולך לעשות הפעם, אני מתכוון להציג עשרה סיפורים של משפחות על העלמות ילדיהם ולהראות כיצד הם משתנים במשך הזמן או כאשר המספר הוא בן הדור השני שהיה צעיר מאוד או כלל לא נולד בעת ההעלמות. בנוסף אני אציג את ממצאי הוועדות לגבי המקרים כאשר יש כאלה. בדרך כלל ההשוואה תעשה בין עדויות משפחה לועדת בהלול- מינקובסקי (וב"מ) שפעלה בשנים 1967-8 לבין ועדת החקריה הממלכתית שפעלה בשנות ה90. בכל סיפור יהיו קישורים לעדויות ולתיקי החקירה הרלוונטיים על מנת שהקוראים יוכלו להחשף לסיפור השלם והמסמכים. בחרתי להציג עשרה סיפורים משום שרציתי להמחיש שמדובר בתופעה ולא במקרה בודד ומצד שני לא רציתי להאריך יותר מדי, אז בחרתי במספר עגול. יכולתי להוסיף עוד סיפורים. כתבתי על מקרה אחד כזה בפוסט על שתי האחיות שטענו שעשו בהן ניסויים ואולי אכתוב בעתיד על אחרים.

מה שמתברר כשעורכים את ההשוואה הוא שבאופן כללי ככל שהעדויות ניתנות מאוחר יותר וככל שהמעידים לא מעידים מכלי ראשון קיימת "החמרה" בעדויות. כלומר ילדים שבעדויות מוקדמות היו חולים בעדויות מאוחרות הם כבר בריאים, פרקי הזמן מתקצרים בין האירועים, המערכת יותר אטומה וכו'. מצד שני ככל העדויות יותר מוקדמות יש התאמה יותר טובה בינן לבין המסמכים שנמצאו דבר שמחזק את אמינות המסמכים ומראה שכאשר יש פער בין המסמכים לבין העדויות, במיוחד המאוחרות, הוא נובע בגלל חוסר דיוק בעדויות ולא בגלל אי-אמינות המסמכים.

בנוסף לכך בכל הסיפורים ישנו גרעין שנשמר וזה דבר חשוב, כי צריך לזכור, המשפחות לא בודות סיפורים מליבן ואני לא רוצה שזה הרושם שיתקבל, יש להן ילדים שהם תוהות על גורלם והן מספרות את סיפור היעלמותם לפי מיטב ידיעתן. בכל הסיפורים ישנו גרעין של אמת, רק שסביב הגרעין הזה נוספו לאורך השנים עוד אלמנטים וצריך להיות מודעים לכך.

דבר נוסף שצריך להיות מודעים אליו שלא כל הסיפורים של המשפחות סובלים משינויים כאלה, אם כי אלו בד"כ מכילים פחות פרטים "חשודים". אני אמנם מציג פה רק סיפורים עם שינויים כאלה, אבל ישנם מקרים שזה לא המצב ולא צריך לפסול אוטומטית כל עדות רק בגלל שהיא ניתנת זמן רב לאחר האירועים.

הנקודה שלי היא שכאשר נתקלים בעדויות מאוחרות יש להשוות אותן במידת האפשר עם עדויות מוקדמות ומסמכים. אם העדויות מתאימות מה טוב, אבל אם לא יש לדחות את המאוחרות. לא תמיד אפשר לעשות את ההשוואה הזאת ובמקרים כאלו יש לקחת בחשבון שהעדויות עלולות להיות לא מדויקות ולא להתייחס אליהן כאל אמת מוחלטת. נקודה אחרונה שכדאי לזכור היא שגם העדויות המוקדמות ניתנו בדרך כלל לוב"מ שפעלה קרוב לעשרים שנה לאחר האירועים ולכן גם הן עלולות לסבול מאי דיוקים.

למה זה חשוב, לא כי אני נהנה לספר להורים שהזיכרון האחרון מבנם או בתם הוא שגוי, אין בזה שום דבר מהנה.  אלא שכאמור בעדויות המשפחות אין מידע ממשי לגבי מה עלה בגורל הילד ולכן הרבה פעמים ה"הוכחות" לכך שהילד לא באמת נפטר הן כל מני פרטים בסיפור. כמו הילד היה בסדר גמור, התחננו ולא נתנו לראות גופה, עבר מעט מאוד זמן מאז שהילד נלקח ועד שנמסר לנו שנפטר וכו'.  לכן יש חשיבות רבה להערכת מהימנות העדויות על מנת להעריך את מהימנות טענות החטיפה. מכאן שהעובדה שבמקרים רבים הפרטים הללו הם תולדה של התפתחות מאוחרת בסיפור מחלישה מאוד את נרטיב החטיפות.

לפעמים כאשר מועלות תהיות לגבי מהימנות עדויות המשפחות, התוהה מואשם בגזענות ונטען מולו כי אינו למשפחות בגלל מוצאן. כך נתקלתי במקרים כאלה ברשתות החברתיות. כמובן שהדבר הזה אינו נכון, בעיות אמינות של עדויות, במיוחד בחלוף שנים רבות, קיימות אצל כל בני האדם ללא קשר למוצאם. כך למשל מי שהיה מנהל בית החולים של הדסה בראש העין, ג'ורג' מנדל, העיד בוועדה על שיעורי תמותה גדולים בשנה הראשונה לפעולת בית החולים, בכל יום בממוצע 2-3 פטירות. אבל הוא עומת עם רישומי בית החולים שהראו פחות ממאה פטירות באותה השנה.  אני לא חושב שהוא שיקר, אלא שפשוט היו באמת ימים, במיוחד בתחילת פעולת בית החולים, שבהם נפטרו מספר ילדים וכעבור עשרות שנים זה מה שנשאר אצלו חקוק בזיכרון. שוב פעם זה מדגיש את החשיבות של הצלבת העדויות עם מסמכים מהתקופה.

ועכשיו לטענה הבאה שעולה מדי פעם "מה לגבי ניצולי השואה, גם להם לא להאמין?". אותו הדבר נכון גם לגבי ניצולי השואה. גם ניצולי שואה הם בני אדם ומי שמצפה שכולם ידעו לתת תיאור מדויק ומושלם על מה שעבר עליהם לפני למעלה משבעים שנה טועה. אני לא קורא לא להאמין לניצולי שואה, בדיוק כמו שאני לא קורא לא להאמין למשפחות. אבל כן צריך להיות מודעים לכך שהעדויות יכולות להיות לא מהימנות וכאשר באים לעשות מחקר היסטורי או להעמיד אדם לדין צריך להצליב את העדויות עם חומרים בני התקופה. עובדה היא שגם אצלנו בית המשפט העליון זיכה את ג'ון דמיאניוק על בסיס מסמכים שיצרו ספק באשמתו על אף שאחד עשר ניצולי שואה (ואיש אס אס נוסף) העידו שהוא איוון האיום מטרבלינקה.

ועכשיו ללא הקדמות נוספות נעבור לסיפורים עצמם.

1. זהרה בת עובדיה ומרים סעיד

בעדותם בועדת החקירה הממלכתית סיפרו הוריה של זהרה, מרים ועובדיה סעיד, כי בתם זהרה שהתה לפני העלייה לישראל בבית התינוקות במחנה המעבר בחאשד שבתימן כשהיא בריאה לחלוטין. כאשר הגיע זמן העלייה לארץ התנגדה האחות בבית הילדים שהמשפחה תיקח את הילדה איתה. לבסוף ניתן למשפחה לעלות עם הילדה, אולם יחד עם הילדה באה האחות שהחזיקה את הילדה משך כל הטיסה ולא נתנה לאם להניק אותה. לאחר הנחיתה בארץ האחות ירדה עם התינוקת מהמטוס למונית שחיכתה לה ומאז הילדה נעלמה וכל ניסיונותיהם לאתר אותה עלו בתוהו. ממש סיפור של חטיפה מובהקת.

בעדותו לוב"מ מסר האב סיפור דומה אבל עם כמה פרטים שונים. זהרה הייתה חולה ולכן הייתה בבית חולים החולים בחאשד והאחות בבית החולים אפשרה להם לעלות לארץ יחד עם הילדה בתנאי שהילדה תועבר מיד אחרי הנחיתה לבית חולים בארץ והם הסכימו לכך. עם הנחיתה הילדה הועברה לבית החולים בצריפין. במהלך השהות שלו במחנה העולים בראש העין האב לא ביקר את בתו משום שלא היה לו כסף והיו לו הרבה צרות, כדבריו. כעבור חודש בערך עבר כרוז במחנה והודיע שהבת נפטרה. רק לאחר שעבר למעברה הוא נסע לבית החולים בצריפין שם הראתה לו אחות את כרטיס החולה של זהרה ובו היה רשום שנפטרה. וב"מ מצאו את תיקה הרפואי בבית החולים בצריפין ובו נרשם כי היא הובאה ישירות משדה התעופה לוד לבית החולים ביום הגעת המשפחה ונפטרה כעבור שבועיים מדלקת ריאות. סך הכל התאמה מאוד טובה לסיפור האב.

סיפור ההעלמות של זהרה הוא דוגמא נהדרת לסיפור בעל גרעין אמת שמשתנה ומחמיר במשך השנים. הגרעין זהה, הילדה לא שהתה עם המשפחה בחאשד וכאשר עלתה עם המשפחה זה היה בליווי אחות שמהרה לקחת את הילדה לאחר הנחיתה. אבל ההבדל בין זה שהילדה הייתה בריאה לגמרי לבין זה שהיא הייתה חולה ולהורים נאמר במפורש שהיא תילקח מיד לבית חולים עם הנחיתה והם הסכימו לכך הוא עצום. חשיבות הסיפור חורגת רק מהמקרה הפרטי כיוון שהסיפור שימש כבסיס היחיד לטענות חטיפה שהוצגו בספרו של אברהם עובדיה "נתיבות תימן וציון" וכן כיכב בתוכנית עובדה ששודרה ב1996. וכך ישראלים רבים נחשפו לסיפור החטיפה המאוחר שהוצג בפניהם כאמת מוחלטת.

2. ציון בן יחיא ולולווה (מרגלית) סאלם (פנחס)

בשנת 1996 התראיינה מרגלית פנחס (לולווה סאלם בשמה הקודם) לכתבה של העיתונאי יגאל משיח בעיתון הארץ. שם היא סיפרה כי היא התגוררה במחנה עין שמר ויום אחד הייתה התמוטטות של גג חדר האוכל במחנה. בעלה ושלושה אנשים נוספים נהרגו בהתמוטטות. היא ועוד כמה נשים הלכו לחפש את הבעלים ולזהות את הגופות. אחרי שמצאו וזיהו את הגופות הם החלו לצעוק ולבכות וכתוצאה מכך נעצרו על ידי שומרי המחנה למשך הלילה. מיד לאחר ששוחררה הלכה לבקר את בנה שהיה בבית התינוקות ונמסר לה שהוא מת "מה זה מת, אמרתי לה, ככה מתים ילדים? אתמול היה חי בידיים שלי" אמרה מרגלית. אבל עובדת ניקיון תימנית שהייתה שם סיפרה לה שהיא ראתה שלוקחים את בנה בחיים לפרדס חנה. מרגלית לא העידה בוועדת החקירה הממלכתית בגלל מצב בריאותה, אחייניתה, יונה משרקי, העידה במקומה וסיפרה בקווים כללים את אותו סיפור.

חקירת המשטרה בנוגע לציון החלה בשנת 1962 לאחר פנייה של העובדת הסוציאלית שטפלה במרגלית. כתוצאה מכך מסרה מרגלית בשנות ה60 מספר עדויות למשטרה ולוב"מ שבהם סיפרה כי היא ומשפחתה עלו לארץ בדצמבר 1949, ארבעה ימים לפני חנוכה. ציון הוכנס לבית התינוקות ומרגלית הייתה מבקרת אותו כל יום במשך כחודש, אז הוטל הסגר על בית התינוקות עקב מחלה. לאחר שמונה ימים הוסר ההסגר ומרגלית הלכה לראות את בנה, אולם אז גילתה כי בנה לא שם ונאמר לה שהוא מקיא חלב ולקחו אותו לבית חולים. ב3 בפברואר בעלה נהרג מקריסת הגג ולמחרת נמסר לה שציון מת. היא רצה לבית התינוקות ושם אחות בשם רות שבני הרגיעה אותה ואמרה שזה לא נכון.

חוקרי המשטרה מצאו ילד בשם ציון בן יחיא סאלם שאושפז בתל השומר וחשבו שהוא בנה של מרגלית, אולם שם נרשם כי הוא שוחרר בריא והם לא הצליחו לברר מה עלה בגורלו לאחר מכן. לכן בדו"ח וב"מ ציון היה אחד מ22 הילדים שלא הצליחו לברר את גורלם. חוקרי ועדת החקירה הממלכתית גילו שאותו ילד היה ציון בן יחיא סאלם אחר ולא בנה של מרגלית. ציון של מרגלית, כך גילו, אושפז באמצע חודש ינואר 1950 בבית החולים בבאר יעקב עד ה8 בפברואר. ראוי לציין כי מרגלית טעתה בתאריך התמוטטות חדר האוכל שהתרחשה ב6 בפברואר ולא ב3 בפברואר. ממצאי הועדה עולים בקנה אחד עם עדויותיה של מרגלית משנות ה60 על אשפוז בינואר וקבלת הודעה על מות הילד זמן קצר לאחר שהבעל נהרג. על סמך כך קבעה ועדת החקירה הממלכתית כי ציון נפטר בסבירות גבוהה.

פה אנחנו רואים תופעה של התקצרות זמנים והעלמות פרטים רבים בעדויות. ילד שבשנות ה60 היה מאושפז זמן רב לפני שהתקבלה הודעה על מותו הופך ל"אבל רק אתמול ראיתי אותו והוא היה בסדר גמור".  דבר נוסף שמופיע פה הוא נושא פועלי הניקיון. זהו מוטיב חוזר בעדויות מאוחרות רבות שהיחידים שעזרו למשפחות היו פועלי הניקיון או הערבים ולא אנשי הסגל במחנות או בתי החולים, מעין "ברית דפוקים" כביכול שנוצרה. אולם כמו שראינו אותה פועלת ניקיון בשנות ה90 הייתה אחות במחנה בשנות ה60.

3. דניאל בן יחיא וזהרה וונה

שני אחיו של דניאל, שלום ודוד, סיפרו לוועדת החקירה הממלכתית כי אמם אושפזה בבית יולדות במחנה ראש העין וילדה שם ילד בינואר 1950. בגלל החורף הקשה הכניסו את הילד לבית התינוקות. האם הלכה להניק אותו שלוש פעמים ביום וכעבור כחודשיים כאשר הגיעה יום אחד להניק נמסר לפתע כי הילד מת. האם בכתה והשתוללה ודרשה לראות גופה. הפנו את המשפחה לבניין כלשהו שהאב והילדים הלכו אליו, אבל הוא היה נעול והם לא ראו את הגופה.

לוב"מ סיפרה האם כי הגיעה לראש העין בחודש חשוון וכעבור כחודשיים וחצי ילדה בן בצריף שבו הם גרו. הילד נשאר איתם שמונה ימים, לאחר ברית המילה שעשו לו בבית התינוקות נאמר להם להשאיר אותו כי הוא חולה וצריך להכניסו לבית חולים. האם ביקרה את הילד שלוש פעמים ביום על מנת להניקו, היא סיפרה שחוץ מזה לא נדרש ממנה לעשות כלום כי תמיד היא קיבלה את הילד רחוץ ולבוש. לאחר מספר ימים, כאשר הגיעה בבוקר להניק נאמר לה שהתינוק מת, היא ביקשה לראות את גופתו ולא ניתן לה. לאחר מכן היא בכתה קצת וסיפרה על כך לבעלה. האב הוסיף כי לאחר שאשתו סיפרה לו שנאמר לה שהתינוק מת הוא הלך לברר בבית התינוקות וזה מה שנאמר גם לו. הוא לא ראה את הגופה וגם לא דרש זאת שכן האמין להם.

וב"מ מצאו את תיקו של הילד מהדסה ראש העין וממנו עולה כי התינוק הובא אליהם ב16.1 בגיל משוער של שבועיים עם דלקת ריאות. דלקת הריאות חלפה אחרי טיפול, אבל הופיעו אצלו הקאות והוא נפטר כעבור 12 יום בשעה 6:45 בבוקר.

אנחנו רואים פה את ההבדלים בין דורות שונים, אפילו שהאחים היו בחיים בזמן האירועים הזיכרון שלהם שונה מאוד מתיאור ההורים בפרטים כמו מקום הלידה (צריף לעומת בית יולדות) משך הזמן שחלף (חודשיים לעומת סביבות השבועיים) והשאלה האם ההורים דרשו את הגופה או לא.  במקרה זה תיאור ההורים הרבה יותר קרוב למסמכים מאשר תיאור האחים.

4. מנחם בן דוד וסעדה עוזרי

אחותו של מנחם, ציונה אביטל, סיפרה בועדת החקירה הממלכתית את הסיפור המזעזע הבא: המשפחה שלה עלתה לראש העין ב1949 לאחר שהשאירה את רכושה הרב בתימן באמונה שהוא יוחזר להם בארץ, אולם הם מעולם לא קיבלו אותו. כאשר הגיעו למחנה נאמר להם על ידי משפחות אחרות לשמור על הילדים כי לוקחים אותם. באמת כבר באותו יום הגיעו אחיות לקחת את הילד, אולם האבא התנגד ולא נתן להן. למחרת באו שתי אחיות בליווי רופא, אשר לדבריה כונה "מלאך המוות" בפי התימנים, ההורים ניסו להחביא את הילדים (מנחם ואחותו הגדולה נעמה), אולם מנחם החל לבכות והרופא גילה אותו. האם אחזה במנחם והרופא נתן לה שתי סטירות, ירק עליה ולקח לה את מנחם בכוח מהיד ומסר אותו לאחות.  לאחר מכן הרופא והאחיות ברחו החוצה. האם והאב רדפו אחריהם והרופא תפס את האם וגרר אותה בכוח בחזרה לאוהל. את הילד הם הכניסו לבית חולים מקומי.

האב והאם המשיכו לשמור כל הזמן על מנחם בבית החולים. האב בלילות היה משגיח דרך חלון מיוחד והאם הייתה מגיעה ומשגיחה ביום. יום אחד לאחר כשבועיים וחצי הגיעה האם להניק את מנחם, האב סיים את ה"משמרת" וראה שהילד בסדר. כאשר האם הגיעה הרופאים והאחיות בקשו ממנה להמתין מספר דקות, לאחר מכן הכניסו אות לביתן, אולם במקום מנחם במיטה שלו היא ראתה ילד אחר. היא החלה להשתולל ושאלה מה קרה לילד ואמרו לה שהוא מת. האם דרשה לראות גופה אם כך, אבל נאמר שהוא כבר נלקח ונקבר.

בעדותה לוב"מ מסרה האם את הפרטים הבאים: היא ובעלה ושני ילדיהם הגיעו למחנה ראש העין ב' ב2.11.49 בשעה 6 בערב, באותו זמן נלקח מנחם מידיה והועבר לבית התינוקות על ידי רופא. האם מספרת שהיא בכתה כל הלילה כי לא הסכימה לכך. למחרת באה לבית התינוקות להניק אותו שלוש פעמים ביום. וכך הדבר נמשך לדבריה חמישה חודשים עד שיום אחד בשעת ההנקה החל מנחם להקיא. כאשר היא הגיעה לשעת ההנקה הבאה מנחם לא היה במיטתו והאחות אמרה לה שמנחם הועבר לחדר מיוחד לילדים חולים והראתה לה אותו שם. כאשר באה בפעם הבאה נמסר לה שהוא הועבר לבית החולים במחנה. היא הלכה לבית החולים במחנה ושם לא נתנו לה להיכנס ולא רצו לדבר איתה. אם כי לדבריה היא לא ממש הבינה מה שהם אמרו והם כנראה לא הבינו אותה. מעבר לכך לא נמסר להם דבר לגבי מנחם, לא שהועבר לבית חולים אחר ולא שנפטר. וב"מ מצאו שמנחם התקבל לבית החולים דג'אני ביפו ב3.12 במצב קשה ונפטר שם כעבור שלושה ימים.

שוב פעם רואים תופעות של החמרה והיווצרות סימנים מחשידים. האם מספרת שבנה נלקח ממנה עם הגעתה בניגוד להסכמתה ושהיא בכתה אחרי זה, כך שיכול להיות שהוא נלקח בכוח והיא פשוט לא פרטה על זה. אצל הבת כבר הסתירו את הילד יום שלם ולקחו להם את הילד מהאוהל באלימות. האם מספרת שהיא הייתה באה שלוש פעמים ביום להניק את הילד וראתה אותו חולה, ואז העבירו לחדר מיוחד ואז לבית חולים. אצל הבת ההורים השגיחו 24 שעות על הילד והא היה בסדר גמור ורק לכמה דקות לא ראו אותו ומיד אמרו להם שהוא מת ונקבר. דבר שהוא לא סביר בעליל. מצד שני מעניין גם לראות שהאם מספרת שהניקה את מנחם חמישה חודשים למרות שהמסמכים מראים שמדובר בחודש אחד בלבד. להזכירנו שגם עדויות "מוקדמות" סובלות מאי דיוקים.

5. אברהם בן סעיד וסעידה חדד

אחותו של אברהם, מזל דמארי, שהייתה בת 12 בערך בעת שנעלם סיפרה לוועדת החקירה הממלכתית כי משפחתה עלתה לישראל בסוף 1949 למחנה ראש העין ג'. כעבור שבוע בערך מאז הגעתם הגיעה לפתע אחות לאוהל שבו שהתה המשפחה עם אברהם ולקחה אותו בכוח מאמה בטענה שהילד חולה חרף טענות האם כי הילד בריא. יום למחרת הגיעה האם כפי שנאמר לה לבית החולים הדסה במחנה א' ושם נמסר כי הילד מת, אולם לא הראו לה גופה.

אביו של אברהם סיפר לחוקרי וב"מ כי הוא ומשפחתו עלו ב17.4.50 בראש חודש אייר ושוכנו במחנה ראש העין ג' והילד אברהם נשאר עמם. כעבור חודש לערך החל הילד לבכות והאם לקחה לבית החולים הדסה שבמחנה א'. כאשר חזרה לשם למחרת היום נמסר לה כי "אין ילד". האם הוסיפה במכתב כי לקחה את הילד למרפאה לאחר שלא הרגיש בטוב. נאמר לה לחזור למחרת וכאשר חזרה נאמר שהילד מת, אולם היא לא ראתה את גופתו. חוקרי וב"מ מצאו את תיקו הרפואי ממנו עלה כי הילד הובא לבית החולים הדסה בראש העין ב28.5 עם דלקת ריאות ודיסטרופיה ונפטר באותו הלילה.

שוב אנחנו רואים אותם תופעות של "החמרה", ילד חולה שהופך לבריא, הבאה של הילד על ידי ההורים שהופכת ללקיחה בכוח, טעויות בנוגע למועד העלייה ומשך הזמן מהעלייה לפטירה והתאמה טובה יותר בין התיאור המוקדם של ההורים למסמכים.

6. מזל בת יחיא וידידה גמליאל

אמה של מזל העידה בוועדת החקירה הממלכתית כי ילדה את בתה באוהל במחנה ראש העין באותו היום שבו הגיעה לישראל. הילדה הייתה אצלה כשבוע ולאחריו גילו את הילדה ואמרו לה להכניס אותה לבית התינוקות. כעבור שבועיים נאמר לה שהילדה מתה למרות שלא הייתה חולה. אחיה הוסיף שהוא זוכר שנאמר להם שהילדה חולה ולקחו אותה לבית חולים בשדרות ירושלים ביפו. הוא והאבא הלכו לשם ולא נתנו להם להיכנס, רק אמרו להם שהיא מתה.

אביה של מזל מסר לוב"מ כי הם הגיעו באוקטובר 1949 למחנה ראש העין ובאותו ערב אשתו ילדה באוהל. למחרת סיור של עובדי המחנה שתפקידם היה לדאוג לבריאות העולים גילה את האם והילדה ולקח אותם לבית חולים שהיה בתל אביב ברחוב המלך ג'ורג' 37. לאחר שלושה ימים האם ומזל חזרו ומזל הוכנסה לבית התינוקות של המחנה. לאחר שלושה ימים הילדה שוב נלקחה לבית החולים ברחוב המלך ג'ורג' 37 וכעבור חודש ימים הם קיבלו הודעה כתובה שהילדה נפטרה. האב הלך לבית החולים ושם נמסר כי היא כבר נקברה.

וב"מ מצאו היא המשפחה עלתה ב27.10.49 וב28.10 אושפזו האם והתינוקת בבית החולים דג'אני ביפו וחזרו לראש העין ב1.11. ב3.11 התינוקת הועברה למוסד אם וילד של ויצ"ו בתל אביב ששכן ברחוב המלך ג'ורג' 37, סיבת ההעברה: היותה פגה במשקל 1.9 ק"ג ובמחנה העולים לא היו אמצעים לטיפול בה. היא חלתה במהלך שהותה בויצ"ו ונפטרה מדלקת ריאות ב30.12. מסמכי ויצ"ו מראים שהודעה נשלחה למחנה.

מה שמעניין פה שסיפור האב המוקדם מתאים בצורה כמעט מושלמת למסמכים, עד כדי כך שהאב זכר את כתובת המעון שממנו היא נעלמה.הוא רק טעה לגבי בית החולים הראשון שבו האם אושפזה. לעומת זאת הסיפור המאוחר של האם והאח מכיל הבדלים גדולים בינו למסמכים. זה עוד תימוכין לכך שפער בין המסמכים לעדויות נובע מבעיות בעדויות ולא במסמכים.

7. מזל (גזל) בת חסן סעיד וחנה אפרים

אם הילדה שלחה לוועדת החקירה הממלכתית מכתב ובו כתבה כי בשנת 1950 היא הייתה במחנה עין שמר וביום שני בשבוע לקחה את בתה לטיפת חלב לאחר שנתבקשה וזאת למרות שהילדה הייתה בריאה לחלוטין. הילדה הוכנסה לבדיקות. בשעה 12 בצהריים אמרו לה שהיא יכולה לחזור לאוהל והם יטפלו בילדה. בשעה 2 בצהריים הגיע מברק ובו הודיעו לה שהילדה מתה. היא ביקשה לראות גופה ונאמר לה להגיע ביום רביעי למקום מסוים ושם הראו לה גופה של אדם מבוגר ואמרו לה שבארץ הגוויות גדלות.

לחוקרי וב"מ סיפרה האם כי עלתה ארצה ב8.3.50  יחד משפחתה ונשלחה למחנה עין שמר. כעבור חודש וחצי בערך מזל החלה לשלשל ולהקיא. באו מהרופא ולקחו אותה באמבולנס למקום לא ידוע לה. באותו היום אחר הצהריים הודיעו למשפחה שהילדה נפטרה. כעבור כמה ימים הם גם קיבלו מכתב בעברית שבו נכתב שהיא מתה. הם ישבו שבעה למרות שלא ראו גופה ולא היו בלוויה. במכתב נוסף היא הוסיפה כי הילדה הייתה מקיאה והיא לקחה אותה לרופא המחנה ושם מיד הפשיטו אותה ואמרו שלוקחים אותה לחיפה. היא התנגדה לכך אבל דחפו אותה ולקחו את הילדה בכוח. היא גם רשמה כי היא לא האמינה שהילדה מתה והתעקשה לראות גופה, אבל הראו לה רק גופה של מישהו אחר.

וב"מ מצאו כי הילדה התקבלה בבית החולים דג'אני ביפו ב7.5 עם חום גבוה (38.9 מעלות), דיסטרופיה ומצב קשה של התייבשות וחולשת שריר הלב. היא נפטרה שם למחרת היום ב8.5 שאכן היה יום שני בשבוע. שוב פעם אנחנו רואים סיטואציה של ילדה חולה ש"מבריאה" בחלוף השנים. סיפורה המוקדם של האם תואם בפרטים את ממצאי הועדה. התנהלות הרופאים כפי שהיא מתארת אותה במכתב אכן עולה בקנה אחד עם ילדה שמגיעה במצב קשה ויש לשלוח אותה בדחיפות לבית חולים והאם מתנגדת לכך.

8. מזל בת יחיא וזהרה זקן

הסיפור של משפחת זקן הוא בהחלט יוצא דופן. אחיה של הילדה פנה במכתב ליגאל יוסף, חבר הועד הציבורי למען גילוי ילדי תימן הנעדרים וועדת שלגי,  ושם סיפר על "גניבת" אחותו. הילדה הייתה בבית התינוקות בעין שמר בריאה לחלוטין והאם הייתה מניקה אותה יום יום. עד שיום אחד לפתע נאמר לה שהתינוקת מתה, אבל גופה לא הראו. ועדת שלגי פנתה לאם כדי לקבל מידע נוסף ושם ציפתה להם הפתעה. מה פתאום אמרה האם, היא זכרה שהילדה חלתה והיא התעלפה כאשר החזיקה אותה בידיה, ניסו לעשות לה הנשמה אולם ללא הועיל. גם האם וגם הגיס ראו את הגופה והמשפחה ישבה שבעה על הילדה. לדבריה האח פנה לועדה בהשפעת אירועי יהוד ועוזי משולם.

הסיפור שוב פעם מדגיש את הפערים בין הדורות בדיווחים. במיוחד משום שועדת שלגי לא הצליחה למצוא מסמכים על גורל הילדה. אלמלא הייתה לנו עדות האם הילדה הייתה עדיין נחשבת כמקרה לא פתור, ייתכן שחטופה. החשיבות של זה מקבלת משנה תוקף שבשנים האחרונות עיקר הדיווחים מגיעים מבני הדור השני והשלישי ולא נותר לנו אלא רק לתהות כמה עוד מקרים דומים יש, רק שבהם ההורים לא העידו?

9. תמניה בת יוסף ושמחה הברי

אחיה של תמניה , שלמה, שלח מכתב לועדת החקירה הממלכתית ובו כתב בין היתר:

זה קרה בראש העין כשהיינו באוהלים, באו עם טנדר שני אנשים ואחות וביקשו מהאמא שתצא החוצה עם הילדה. הילדה הייתה בת 4. איך שהגיעו לטנדר ניהלו שיחה עם האמא כ-דקה שתיים סטרו לאמא והכניסו את הילדה לטנדר וברחו.

המקרה נחקר גם על ידי ועדת שלגי שקדמה לוועדת החקירה הממלכתית בכמה שנים. לחוקרי הועדה אמרה האם כי היא התגוררה במחנה ראש העין א'. כשנה לאחר עלייתה הגיעו לאוהל שלה שתי אחיות שלא היו מוכרות לה ולקחו את תמניה, שהייתה ילידת 1947. האם והאחיות נסעו יחד לבית חולים שהאם לא זכרה את שמו ובהגיען לשם מסרו את הילדה לידי רופא. האם רצתה להיכנס לבית החולים יחד עם הילדה אולם נאמר לה שזה אסור. היא ניסתה להיכנס בכוח והרופא גרש אותה תוך שהוא סוטר לה ולאחר מכן היא חזרה אל מחנה העולים. היא ביקרה את הילדה בבית החולים פעם אחת נוספת בלבד. בפעמים האחרות שהגיע לבית החולים לא ניתן לה להיכנס ולא נמסרו פרטים על גורלה של הילדה.

גם וב"מ חקרו את המקרה. האם סיפרה להם כי עלתה מתימן בשנת 1949 לפני יום הכיפורים יחד עם בעלה ושש בנותיה, סלאמה בת ה25, נדרה בת ה20, זהרה בת ה18, תמניה בת ה5-6, בדרה בת ה5 ונעמה בת השנה. כשהגיעו למחנה ראש העין תמניה הייתה חולה ושילשלה הרבה, היא נבדקה על ידי רופא ולקחו אותה עם טנדר לבית חולים. הרופא ביקש גם מהאם שתתלווה אל הילדה, אולם היא סירבה כי פחדה. לאחר שלושה ימים ביקרה את הילדה בהסעה שאורגנה על ידי המחנה. בביקור הבא היא לא מצאה אותה ונאמר לה שאין ילדה. היא מציינת גם שלא בטוח ששמה של תמניה נרשם כשנלקחה.

גם האב נחקר וסיפר כי עלה עם אשתו ובנותיו, סלאמה בת ה14, נדרה בת ה13, שרה (זהרה) בת ה12, אורה (בדרה) בת ה10, תמניה בת ה8 ונעמה בת ה9. מועד העלייה היה קצת לפני ראש השנה. תמניה הייתה חולה בטיסה והיו לה כאבי בטן חזקים. לאחר הנחיתה האבא סיפר לאחות שהילדה חולה, רופא בדק אותה ולקחו אותה בטנדר למקום לא ידוע לאב. האב לא זכר אם זה קרה בשדה התעופה או לאחר ההגעה למחנה ראש העין. לאחר מכן הם ביקרו את הילדה שלוש פעמים בעזרת טנדר של המחנה, פעם בכל חודש לדבריו עד שהגיעו פעם אחת ונאמר להם שהילדה הועברה לבית חולים אחר ומאז הם לא יודעים עליה דבר מאז.

וב"מ חקרו את המקרה ומצאו רשימה של מחנה ראש העין שבה נרשם כי האם בת 30, סלאמה בת 25, נדרה בת 20, זהרה בת 17, תמניה בת 12, בדרה בת 7 ונעמה בת שנה. הם גם לקחו את האם למספר בתי חולים לראות אם היא מזהה את המקום והיא זיהתה את בית החולים הדסה תל אביב כבית החולים שבו תמניה הייתה מאושפזת. אבל הם לא הצליחו לגלות מה עלה בגורלה וכך גם ועדת שלגי. ועדת החקירה הממלכתית הפסיקה את החקירה באמצע לאחר שהתברר שגילה של תמניה היה מחוץ למנדט שניתן לועדת החקירה.

המקרה הזה מעניין גם בגלל שהוא מראה את התפתחות הסיפורים לאורך השנים ובמעבר בין הדורות. החל מ"הילדה הייתה חולה וקראנו לרופא שייקח אותה" וכלה ב"באו כמה אנשים, לקחו את הילדה ונעלמו".  כמו כן מעניין לראות את הסתירות בין העדויות המוקדמות של האב והאם, מכיוון ששניהם לא יכולים להיות צודקים בו זמנית הרי שזה מדגים את הבעייתיות בעדויות בני אדם ומזכיר לנו שאין להסתמך על אף עדות כאמת מוחלטת. נקודה חשובה נוספת היא נושא רישום הגילאים. האב, האם והרישומים, כל אחד מהם נוקב במספרים שונים לגבי גיל הילדים. למעלה מזאת, האם היא לכאורה בת 30 ובתה הבכורה בת 25 מה שכמובן אינו אפשרי. לכן או שהילדים קטנים ממה שנרשם ונאמר על ידי האם או שהיא מבוגרת הרבה יותר ממה שנרשם. אבל הדבר מדגים את הבעייתיות שהייתה בחלק מהמקרים ברישום הגילאים במהלך העלייה מתימן דבר שלפעמים גורם לסתירות בין המסמכים וסיפורי המשפחות.

10. אמנה סאלח (דעוס)

סיפורה של אמנה סאלח הוא אחד מהסיפורים המעטים על נשים שנעלמו. בתה, מרים חוברה, סיפרה ב12.12.2017 בועדת הכנסת המיוחדת לנושא ילדי תימן ומזרח ובלקן את הסיפור הבא:

מרים חוברה:

קראו לה בארץ חנה סאלם. הגענו כרגיל עם כל המשפחה, כולם בריאים, כולם נפלאים. באו לאוהל ולקחו את אמא שלי. הצביעו עליה שהיא צריכה לעבור בדיקה. אני הייתי בת 11. ולקחו אותה.

בבית ליד ישנם צריפים כאלה. היה פעם מחנה בריטי. בצריפים האלה החלונות בגובה כזה, והם נמוכים, לא גבוהים. את היית שם? אז הלכתי עם אחותי למחרת, שמנו אבן, עלינו על האבן והשקפנו קדימה ואחורה. ראינו את אמא בערך במיטה השלישית מצד שמאל. אז אימי מצביעה לנו שהיא צמאה.

אני רצתי לאוהל – באלוהים – זה כאילו היום. הבאתי ספל אלומיניום עם מים ולמזלנו הטוב הדלת הייתה פתוחה, לא נעולה. נכנסנו. אחותי השיבה את אימי, אימי התחילה לשתות, באה אחות כושית מפחידה, עיר של שדים. יש עליה כזה כובע לבן של אחור ושיער מקורזל כזה. היא לקחה את הספל, זרקה אותו, רוח מין און, רוח מין און. ממש נבהלנו.

קריאה:

ערבייה.

מרים חוברה:

ברחנו, הלכנו לאוהל. אנחנו מספרים לכל המשפחה. באה המשפחה לבדוק מה הלך. אימי לא נמצאת. איננה. אין. אינה. לא דובים ולא יער. כאילו אמא שלי לא נולדה. אני נולדתי דרך האוויר. אז הייתי בוועדת שלגי. היו שם שלושה שופטים בדימוס, אולי בני 100. לא יודעת. אין טלוויזיה. אין רדיו. אין רישום. אין כלום. אני ודודי, אח של אימי ואחותי.

מרים אכן הייתה בועדת החקירה הממלכתית (לא בשלגי כמו שאמרה בטעות), אבל שם מי שהעיד על רוב הסיפור היה אחיה של אמנה, שלום צדוק. משום שלטענת מרים הוא הכיר את הסיפור יותר טוב. האח סיפר שהמשפחה הבחינה שאמנה הייתה חולה קשה, אז הם קראו לרופא המחנה והגיעו עם אמבולנס ופינו אותה לבית החולים בצריפין. כעבור יומיים שלושה נמסר להם שנפטרה, אבל הם לא ראו גופה או קבלו מסמך כלשהו. האח גם אמר כי מה שמרים כתבה במכתב ששלחה לוועדה, שהודיעו על מות האם כעבור שבועיים, אינו נכון.

ושוב אנחנו רואים את ההבדל בין הדורות, בין דור ראשון שחווה את האירועים כבוגרים לבין דור שני שחוו כילדים. שוב פעם האישה הופכת מחולה קשה לבריאה לחלוטין וסגל המחנה סתם לפתע מופיע במקום שיקרא על ידי המשפחה.  וועדת החקירה הממלכתית לא חקרה את המקרה משום שמדובר באשה בוגרת ולא ילדה והדבר היה מחוץ למנדט שלהם. יתרה מזאת, בתשובת הועדה למשפחה נרשם בטעות שגילה של אמנה היה 19 למרות שבמסמכי הועדה רשום שהיא הייתה בסביבות גיל 30.

אני ניסיתי לחפש מידע ומצאתי רישום ביומן קבלת חולים של אסף הרופא מ1949 על "אמנה צדק" ממחנה העולים בית ליד ז' שהייתה מאושפזת בין ה17.9 ל23.9. צדק יתכן שהוא שיבוש של צדוק שהיה עברות מקובל של השם סלאח (והוא גם שם משפחתו של האח). נרשם שהנ"ל ילידת 1900 דבר שלא מתאים לעדות המשפחה, אבל ייתכן שמדובר בטעות לאור הרישום  הבעייתי, כפי שראינו, של גיל העולים בעליה מתימן. לא רשום ביומן האם נפטרה או שוחררה בריאה .